"את רוצה להסתובב? קדימה! תסתובבי "
לשונות אש השתקפו בעיניו ועל פניו עלה חיוך של מי שכבר יודע שניצח.
היא הביטה בו ובבנותיה בעיניים דומעות, והסתובבה.
*
יום לאחר שהכריזו על אירוסיה של חוה, בת הזקונים, הבטיחה כי תיקח על עצמה לחדש ולרענן את שמלת הכלולות בה נישאו אימה, אחיותיה והיא. החתונה נקבעה לי"ב שבט.
בערב נר שמיני, צעדו כל הדרך משכונת גאולה כשהם סוחבים סלים מלאי לאַטקעס ו-פּאָנטשקעס* מתוקים לסעודת "זֹאת חֲנוּכָּה" המשותפת של הקהילה. הוא צעד במרץ והיא בעקבותיו, מתאמצת להשוות את צעדי הגביר שלו לשלה. בפתחו של השוק, התעייף והחליט לפנות בסמטה שנראתה לו כדרך קיצור. הוא הגביר את קצב הצעידה ונצמד אליה מאחור, מגן בגופו ומזרז את צעדיה בסמטאות הצרות. כמעט והתנגשו כשעצרה בפתאומיות, מול פסי תחרה לבנים שהתנופפו מפתח חנות. מלאת פליאה מאחר ורוח לא נשבה ועדיין ריחפו לעברה, מושכים אותה להיכנס. אחרי שסיים לנזוף בה, נרגע וסימן בתנועת יד שתיכנס. הוא נשאר לעמוד בחוץ והמשיך לשוחח באותה שן כחולה שתחובה תמיד באוזנו.
חנות הבדים והסדקית של אוּסַאמַה הזקן הייתה לא יותר מגומחה מעופשת ואפלולית. קירותיה מגובבים בגלילי בד צבעוניים, פרחוניים ושלל הדפסים מסודרים בערבוביה. במרכזה, שני שולחנות צרים עליהם נחו פסי תחרה עדינים עליהן דוגמאות רקמה נדירות ודקיקות ככנפי פרפר. הדממה שעטפה אותה הופרה על ידי המיית יונה ומשק כנפיים שחלף סמוך אליה שיכלה לחוש במערבולת אויר על פניה.
"אֵס-סַלַאם עָלָיְכִי" (שלום לך) נשמע קול עתיק מירכתי החנות. היא מצמצה, מחפשת לראות מי הדובר. פנים כהות וחרושות קמטים יצאו מתוך החושך, היא הנהנה.
" שו בְּתְדוּרִי?" (מה את מחפשת( ? היא הצביעה לשולחן.
"הַדַא לַלְעֻרֻס, לְפֻסְתַאן אֻחְ'תִי" (זה לחתונה, לשמלה של אחותי) שמחה על לימודי הערבית שהיו חובה על כל תושב, לפי התקנה משנת 1854.
"ח’ֻ׳דִי וָוקְתֵכּ" (קחי את הזמן) חייך וחזר לשבת בפינה החשוכה.
'הלוואי', חשבה במרירות והחלה לפשפש במהירות בין פסי התחרה שעל השולחן. יונים עפו מעל ראשה ואחת מהן, אפורה עם פלומת נוצות צוואר מבריקות בצבעי ירוק וורוד נחתה על כתפה. היא ליטפה אותה והבחינה שלרגל שלה מוצמד אבזם, נרתיק קטן מעור.
"שו האד' עלא רִגְ’לַהא?" (מה יש לה על הרגל?)
"האדִ'י חַמַאמֵת בַּרִיד, לַאִבְּני " (היא יונת דואר, של הבן שלי)
היונה חיככה את ראשה בין אצבעותיה. עיניו של אוסאמה נצצו בשובבות.
"הַלְאַן הִיֵּה חַמַאמֵת אֶלְאַמַאנִי". ( עכשיו היא יונת משאלות)
"שוּ קַסְדַכּ "? (למה הכוונה?) היא חייכה וליטפה אותה.
"הִי בִּתְחִבֶּכּ (היא אוהבת אותך)
"חמש דקות" נשמע קולו מבחוץ. ההכרזה הוציאה אותה מריכוז. מאוכזבת, היא חייכה בהתנצלות ויצאה. לא היה טעם לנסות לבחור בזמן כה מועט.
היא ידעה שתחזור.
*
בלילות, קיים פגישות חשאיות בביתם. סדין בד הפריד בין חדר השינה לסלון ובין חברי המועצה העליונה עלה חשש שמא היא מאזינה להם. הוא ביטלם בהינף יד וציטט את "אל תרבה שיחה עם האישה" "ונשים דעתן קלה". לה לא היה לה אכפת על מה דיברו. בלאו הכי הייתה צונחת מעולפת למיטה אחרי סיום כל מטלות היומיום שהייתה אמונה עליהם כאם ועזר כנגדו.
אם בוא חודש טבת, היה כל כולו טרוד בעניינים נשגבים ורמים ולא מצא פנאי ללוות אותה אל חנות הבדים. כשהתחננה לליווי צבאי בשל דחיפות העניין, סרב נמרצות, מזכיר לה כי התקנה של 1854, מציינת במפורש שליווי ממי שנושא נשק ושאינו ראש המשפחה, יינתן רק במקרים של פיקוח נפש חו"ח. ובכל מקרה אישה אינה זכאית לה מחשש ל'ייחוד', על אחת כמה וכמה אשתו של המנהיג. משראה את האכזבה בפניה ליטף את לחייה, נשק למצחה והבטיח שייקח אותה בקרוב.
היטב הכירה את הסיפורים ( מהלכי האימים) על אותה אישה או דרדק שיצאו בגפם את גבולות המתחם ונפלו בידיו של ישמעאלי חורש זדון או שטוף זימה. ולמרות שלא הכירה באופן אישי את אותם הרוגי מלכות שדובר בהם ואף בישמעאלים לא נתקלה, הושרשה האימה היטב ולא היה צורך בעדות לאירוע כזה או אחר כדי לקבל ללא עוררין את התקנה שפסק הרב דוד בן שמעון, מי שהקים את "בית המערבים" שברובע המוסלמי. אך ככל שחלפו הימים, הבינה שכדי לסיים את השמלה במועד, יהיה עליה לצאת ללא שמירה אל מחוץ למתחם.
*
שמלת החתונה של חוה, צנועה, אטומה, ועירומה, העיקה כעמוד ענן במרכז חדר השינה\ הסלון. בלילות הביטה בה, מתענה במחשבות על פסי הרקמה ודוגמת התך המיוחד שתתפור בחוט ומחט בין בד המשי המבריק לפס התחרה העדין. היא התייסרה שלא יספק לה הזמן לשזור את חרוזי הפנינים הקטנטנות שירעננו ויחדשו את השמלה למודת הכלולות. היא החלה במעקב אחרי משמר החיילים שהוצבו לאבטח את המתחם. רשמה מתי החליפו משמרות, באילו שעות יצאו לסיור וכמה זמן נדרש לסיים ולשוב אל שער הכניסה. היא למדה את ההרגלים של החיילים השונים ואת טיבם. מי איטי ומי מהיר, מי 'גונב לעצמו' סיגריה או שיחת טלפון במהלך הסיור. מי צעיר וערני כחתול ומי דהוי וסופר את הימים לעזיבתו. לרווחתה, בעלה הצדיק ועדר מאמיניו קמו מידי בוקר ב'הנץ החמה', לטבילה טהרה ושחרית בבריכת 'מקווה' השילוח, כך שלא חששה שמא תימצא על ידם. אחרי שסיימה לאסוף את המידע, בחרה את היום.
*
בבוקר הנבחר, הקדימה להפקיד את הבנות המנומנמות בידיה של המטפלת אלישבע ומיהרה לשוב אל הבית. מול המראה החליפה לחולצה ומכנסי התעמלות. מעליהם התכסתה בקונעה אותה מצאה בארגז תחפושות שבפינת הבובות באולם המשחקים. היא הביטה במראה. פרט לזוג עיניה השחורות כפחם, נעלמה דמותה לחלוטין. את הטלפון ה'כשר' השאירה בבית שכן המנהיג הנוכחי הוסיף סעיף לתקנה מ1854 שמחייב את כל אמצעי התקשורת של חברי הקהילה, למען ביטחונם, להיות מחוברים ומנוטרים על ידיו בכל שעה משעות היממה. לאחר שהנשים פנו אל עיסוקי היום יום והאולם המרכזי התרוקן, חמקה במסדרונות אל דלתות הכניסה, משם אל שער הביטחון והחוצה אל הרחוב שבשעה זו כבר היה הומה אדם. ליד המזרקה של כיכר אל-ח'לידיה נעצרה. ליבה פעם בחוזקה ופניה בערו. מחשש שמא מראה יעורר חשד, מיהרה למלא את כפות ידיה במי המזרקה הצוננים והתיזה על פניה. אחוזת אימה הביטה סביב, ומשנוכחה שאין עדים, הביטה אל הצללית השחורה שהשתקפה אליה מתוך הבריכה. סחטה את כיסוי הפנים והחלה לצחקק.
המרחק מ'בית המערבים' שברחוב מעלות אל-ח'לידיה בעיר העתיקה, אל חנות הבדים והסדקית של אוּסַאמַה הזקן הוא 500 צעדים בהליכה מהירה.
יודעת שזמנה קצוב, מיהרה אל שולחן פסי התחרה והחלה לפשפש ביסודיות. נחושה למצוא את מה שהיא זקוקה לו ולחזור מיד.
"כיף מֻמְכֶּן אַסַאעְדֶכְּ? " (אפשר לעזור לך?)
היא קפאה לשמע קול בריטון העמוק ולא העזה להרים מבט.
"אוּרוּאוּרוּ..". המתה יונה אל תוך לאוזנה. היא נבהלה והפנתה את ראשה. , חוטמה התנגש באף, עיני דבש וחיוך רחב לבן שיניים על רקע פנים כהות בגוון זית. היא קפאה ועצמה עיניים במבוכה. פרט לבעלה ואביה, מעולם לא הייתה לבד בחברתו של גבר, וודאי ש לא ממרחק שכזה. הוא הצמיד את חוטמו אל פניה המכוסות. מחליק על הבד במורד מצחה ואל גשר אפה. כאב עמום החל מתפשט בבטנה, ממשיך לשאר חלקי הגוף, אל רגע שהרגיש כמו נצח. עיניה נפקחו ופגשו את עיני הדבש שלו. לפתע התנתק ונסוג אל החשכה בירכתי החנות.
"תמצאי מה שאת מחפשת ותלכי!". אמר בעברית רהוטה. המומה, נאחזה בקצה השולחן שלא לקרוס תחתיה. לולי המטרה לשמה באה, הייתה בורחת מהחנות. תחת זאת, מיהרה להתעשת ובחרה מהשולחן כמה פסי תחרה לבנים משובצים פנינים קטנות.
"קַדֶיש הַד'וֹל?" (כמה הם עולים?)
"בלי כסף. רק תלכי…בבקשה!" קולו רעד.
את הדרך אל 'בית המערבים' עשתה בפחות משלוש מאות צעדים. ריח גופו הספוג בבד שעל פניה עורר בה בערה שעם כל צעד, התחלפה לבושה וזעם. 'האם זהו אותו ישמעאלי שטוף זימה? למה לא ברחה? האם זיהה שהיא יהודייה וביקש להשפיל אותה? והיא? למה לא ברחה?!'. רק כששבה אל ביתה, חזרה לנשום.
. *
החתונה של חוה עם בח"ל, התקיימה באולמי "ברכי נפשי" בשכונת גבעת שאול בירושלים. הם נהגו כמנהג המקום (מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטֵל הַשִּׁיר מִבָּתֵּי הַמִּשְׁתָּאוֹת** ) ושכרו זמר ודרבוקה ללוות את השמחה. היא הציצה דרך חרכי ה- 'שְׁטַארְקֶע מְחִיצֶה' בבעלה הצדיק, מבוסם מיין קידוש 'טבורו'. מפזז במעגל, ומגהק בקולי קולות והצטערה שאיננה נידה. כשחזרו הבייתה, מיהרה להתכסות בשמיכה ועשתה עצמה ישנה. הוא גהר עליה, פשק את ירכיה וחדר לתוכה בכל אונו. טיפות זיעה נטפו וטפטפו עליה והבל פיו החמוץ העלה בה תחושת קבס. כשהגביר את קצב הבעילה והחל להתנשם במהירות, התעודדה שבקרוב תוכל לחזור לישון. אחרי שפלט, נשכב לצידה והצית סיגריה. "אני רוצה לשתף אותך במשהו, אבל את צריכה לשמור על זה בסוד. הוא הביט בה וכחכח בגרונו, מחכה לתגובה. היא הנהנה בראשה. "לא! לא ככה! תאמרי, שאשמע את המילים בקולך!". היא התרוממה. בקול ערני וצלול ענתה: "אני אשמור על הסוד". הוא אישר והמשיך "אני מתחיל פינוי של כולנו למיקום חדש. מספר משפחות יעזבו לשם בימים הקרובים כדי להכשיר את השטח לשאר הקהילה". הוא כיבה את הסיגריה והתרומם, מאתר אחר תחתוניו. "למה?" היא שאלה. זעה קרה כיסתה אותה. "התפקיד שלנו 'בבית המערבים' הסתיים" כחכח בגרונו "לפעמים צריך לפתוח את השער ולעזור למשיח להיכנס". הוא קם והסתובב אליה "אני וקובץ קטן של אנשים נישאר פה עד הסוף. את והבנות יכולות להישאר ולהתפנות איתי, או לצאת באחד הסבבים המוקדמים של הפינוי. אני משאיר בידייך את ההחלטה" ונכנס לשירותים. נסערת, קמה והסתובבה בחדר. מאחורי המראה הבחינה בקונעה והרימה אותה, קרבה לאפה ושאפה את ריחו. כששב, הסתירה את הקונעה "אנחנו נצא יחד איתך". הוא חייך בסיפוק "צמחת להיות אשת מנהיג שממלאה את בעלה בגאווה".
*
ת'אהֶר פוֹק, עִנְד אל-חַמַאמַאת" (ת'אהר למעלה, אצל היונים) שמעה את קולו המרגיע של אוסאמה הזקן כשחצתה את סף הכניסה לחנות.
"גֵ’ית עַשַאן אַדְפַע" (באתי כדי לשלם) הזקן הנהן וסימן עם המקל שבידו אל גרם מדרגות רעוע.
"ִאטְלַעִי עִנדוֹ" (תעלי אצלו). נשמעה לו וטיפסה, נזהרת שלא למעוד. על הגג גרגרו לעברה עשרות יונים וחזרו לנקר בגרגרי הדוחן מולם. ת'אהר עמד במרכז השובך בגבו אליה. על זרועותיו וראשו ניצבו יונים בשורה. 'כמו על עמוד חשמל בחורף' גיחכה. באור היום נראה לה גבוה וצנום יותר ממה שזכרה.
"חזרתי כדי לשלם על התחרה". אמרה בקרירות, קולה רועד. הוא הנהן והסתובב אליה. "אני בטוח ששמלת החתונה שלך זכתה להרבה מחמאות". מבולבלת, בחנה את פניו הכהות. היא רצתה שיתקרב אליה וימשיך את מה שהתחיל. היא רצתה להתנפל עליו, לחדור למרחב הפרטי שלו ולהכאיב לו כמו שהבטן שלה כאבה ימים רבים אחרי. היא רצתה לצרוח שהיא איננה נקבה אימבצילית שאפשר להשפיל . במקום, הסירה את הקונעה ועמדה מולו בבגדיה התחתונים. "שמלת החתונה של אחותי, וכן. היא זכתה להרבה מחמאות בעזרת הנשים ".
*
בפינת הבובות באולם המרכזי שיחקו בנותיה עם עוד ילדות במשחק 'אימא'לה'. היא צפתה בהן מהצד. אחת מערסלת בובת תינוק בזרועותיה. שנייה עורכת שולחן ומניחה חתיכות במבה בכלי המשחק, שלישית מקפלת בגדי בובות ומניחה בשידת צעצוע. לא רחוק מהן, התגודדו מספר נשים סביב שתי נדנדות ומגלשה שתחתיתה בריכת פלסטיק מלאה חול. הן קראו לה והחלו לחקור, מקוות שכאשתו של המנהיג הצדיק ודאי תדע את הסיבה לעזיבתן של משפחות ואם גם הן ומשפחתן יפונו ומתי. היא פטרה אותן בציטוט: "אל תרבה שיחה עם האישה" שעליה בעלה הצדיק הקפיד הקפדה יתרה.
*
בלילות, הוא דואג להשכיב את הבנות לישון ואם אינה כדרך הנשים, פורק בה את תאוותו שלא ידעה שובע, מתלבש ויוצא. אחריו, היא יוצאת. בחסות החושך היא חומקת ממחסומים. בלתי נראית ללובשי מדים והולכי רכיל. מתחת לקונעה גופה בוער, כמהה ליפול אל זרועותיו של אהובה. 'אַבּוּ חַמַאמֵה' שלה.
"כדי להגיע אליך, יונה תצטרך לחבוט בכנפיה 1200 פעמים" אמר כששכבו עירומים על המזרון והתבוננו בכוכבים. היא צחקה "ובכמה אתה תצליח להגיע אלי?" ת'אהר לא ענה. הוא התרומם, נכנס אל השובך וחזר עם יונה אפורה בעלת פלומת נוצות נוצצת בוורוד וירוק ונרתיק עור קטנטן מוצמד לרגלה. היא זיהתה אותה מייד. "קחי אותה" "מה אעשה בה!?". התרוממה. היונה התיישבה על כתפה, מכריזה עליה כבעליה החדשים.
"זאת לא יונה רגילה. זו חַמַאמֵת אַלְאַמַאנִי (יונת משאלות)ַ "אֻרסַל נֻוחַ אל-חַמַאמַה מִעַנדוֹ לִתְרַא הַל חַפַּת אל-מַיָּה עַן וַגְ'ה אל-אַרְד" (ויְשַׁלַּ֥ח נֺח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵֽאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה) ת'אהר התרומם, והדליק סיגריה. באור הכתום נדמה היה לה זקן מכפי גילו, פניו חרושות תלמים של צער. הוא נשף עשן לבן והמשיך: "אחרי כל הימים והלילות שנח כלוא בתיבה הצפופה, הגלים נרגעים והשמש יוצאת. נח שולח את העורב לבדוק מה קורה בחוץ, אבל עורב, כמו עורב, חזר עם דג במקור. אז נח שולח את היונה והיא חוזרת בלי בשורה. אחרי שבוע, נח במצוקה כל כך גדולה ומחליט לנסות שוב. הפעם, הוא מדבר אל היונה, מבקש, מתחנן, שתמלא משאלה אחת ויחידה שתיתן לו תקווה. היונה עפה לשמים ונעלמת. עובר יום, עוברים יומיים, נח מיואש. ביום השלישי היא חוזרת עם עלה של זית במקור". ת'אהר נרעד לרגע, השתהה והוסיף "כל מגדל יונים חולם שתיוולד לו חמאמת אלאמאני". היא הרימה אליו מבט, נבוכה ומבולבלת "אני לא מגדלת יונים". ת'אהר צחק ורכן אליה, לוחש "כדי שייתן לאישה שהוא אוהב, ואם היונה חוזרת אליו זה אומר שהמשאלה שלו התגשמה". עיניה התמלאו דמעות "ומה בא אחרי?" ת'אהר נישק אותה בטבור ולשונו טיילה במורד הבטן. "אני בא אליך". לחש. היא הביטה אל השמים השחורים וגנחה מול כוכב נופל.
*
בסוף אלול התרוקן 'בית המערבים' מיושביו, למעט קומץ בעלי תפקידים ומשפחות חברי המועצה העליונה. טיולי הלילה פסקו ובמקומם התקיימו פגישות אל תוך השעות הקטנות. לראשונה, החלה להאזין מעבר לסדין הבד. הדיונים היו סוערים והגברים לא פסקו מלהתערב ולקטוע אחד את דברי השני. מתוך חלקי מילים ומשפטים למדה שבכ"ב תשרי, הוא ערב שמחת תורה ושמיני עצרת יזכה הרובע המוסלמי באותו גורל שזכתה בו העיר סדום. לוט, המנהיג הצדיק, היה מרוצה מעצמו על בחירת השם למבצע – מעשה סדום והתגלגל מצחוק בכל פעם שהוזכר. סוכם כי הגברים ידאגו שנשותיהן יארזו תכולת הבתים שיצאו בהובלה מוקדמת וישאירו רק את מה שאפשר לשאת בקלות בתיק גב.
יום יום הן עולות אל הגג, להאכיל ולהשקות את היונה שכונתה בשם אוּרוּרוּ. הבנות מלטפות אותה והיא מקפצת ביניהן ומנקרת דוחן מכף ידן הקטנה. כשאחת הבנות ניסתה להסיר את הטוטף מהרגל של היונה, התנפלה עליה כל כך שהילדה ברחה מייבבת מהגג. היא הייתה חייבת להגיע אליו! להזהיר אותו מפני האסון הצפוי. אך מרגע שהמנהיג הצדיק ועושי דברו סיימו למלכד את הבתים והמבנים שברובע המוסלמי, היה נוכח כל הזמן והאווירה ב'בית המערבים' הפכה למתוחה במיוחד. הייאוש החל מתפשט בחדרי ליבה.
*
החתונה של האחיין מהצד של המשפחה שלו התקיימה בקומה השלישית של אולמי 'ברכי נפשי' בשכונת גבעת שאול. יין ה'טבורו' לא אכזב, ולאחר שסיים, צנח על המיטה לשנת שיכרות. היא קמה, שטפה את זיעתו וזכרותו המבחילה, התעטפה בקונעה וחמקה אל הכיכר ואל הסמטאות החשוכות.
המרחק מ'בית המערבים' שברחוב מעלות אל-ח'לידיה בעיר העתיקה, אל חנות הבדים והסדקית של אוּסַאמַה הזקן הוא 500 צעדים בהליכה מהירה.
קציני המג"ב שמסרו אותה למנהיג 'בית המערבים' התנצלו על אי הנעימות. הם חשדו שהיא מחבלת.. בגלל הקונעה…והיא רצה כל כך מהר…מזל שעצרה כשעשו נוהל מעצר חשוד, אחרת…בעלה הצדיק הודה להם והורה לה בפנים קפואות להיכנס ולחכות בבית. אחד הקצינים ביקש לשוחח אתו בפרטיות. היא עלתה לביתם, מבוהלת ותשושה. הוא חזר רגעים ספורים אחרי. "תתפשטי" פקד עליה. היא לא זזה. "תתפשטי אמרתי לך!" צעק. היא לא זזה, ולא הביטה אליו. הוא קם ותלש ממנה את הקונעה, חושף את גופה העירום.
"שרמוטה!" סטר לה בכל הכוח, מטיח אותה לרצפה. תפס בשערות ראשה וגרר אותה אל המיטה. "מרגע זה ועד לעזיבתנו את נשארת פה. הטלפון שלך אצלי ואין לך גישה לתקשורת מכל סוג שהוא. אנשי הקהילה קיבלו הוראת חרום שאוסרת עליהם לקיים כל סוג של תקשורת איתך. אחרי שאגמור לטפל בעמלקים ששורצים פה, אטפל בך".
*
בי"ד תשרי, הוא חג הסוכות, הודיע לה כי מאחר ונשים פטורות מ'ליישב בסוכה' מאחר והיא מצווה שהזמן גרמא , לא תשתתף בסעודת החג . הבת הגדולה נשלחה להביא לה צלחת של שאריות ארוחת חג קרה. כשבאה, התחננה אל הילדה לעלות ולדאוג לשלומה של אוּרוּרוּ. השעה המאוחרת והחושך על הגג לא קסמו לבת שהבל פיה העיד כי היא מבוסמת. זו הסכימה מייד להשאיר את הדלת פתוחה ובתנאי שהיא מתחייבת לחזור ולנעול את עצמה לפני שסעודת החג תסתיים. השתיים נשבעו לשמור את הסוד.
בזמן שחברי הקהילה וחיילי המשמר זימרו בסוכה, עזבה את החדר וטיפסה אל הגג. בידה פיסת נייר דקיקה בה רשום מתי ואיך יתרחש האסון. היא חתמה במילים "חבִּיבִּי, דִיר בַּלַכּ עַל חַלַּכּ עַשַאנִי " (אהובי הצל את עצמך, למעני) הכניסה את הפתק לטוטף נשקה ליונה ושחררה אותה לשוב לביתו.
המרחק מ'בית המערבים' שברחוב מעלות אל-ח'לידיה אל חנות הבדים והסדקית של אוסאמה הזקן הוא 1200 חבטות כנף.
באישון לילה התעוררה מחבטה חזקה על המיטה. היונה אוּרוּרוּ מוטלת לצידה, גולגולתה מרוסקת. היא התרוממה בבעתה, רועדת, אך משראתה כי הטוטף שהיה מוצמד לרגלה ריק, החל ליבה להלום בהתרגשות. ת'אהר קיבל את ההודעה!. מחוץ לדלת עלו קולות דיבורים רמים, צעדים ממהרים, חפצים נגררים ולחישות.
"הפתק שלך הגיע ליעדו" המנהיג הצדיק עמד מעליה, מאיים. קולו מתכתי וקר "אני לא יודעת למי ומה כתבת. אבל אני לא יכול לקחת סיכון שכל התוכנית תתבטל. סיכנת את החיים של הילדים והנשים בקהילה שלנו. אישה ארורה. קומי ארזי את התיקים שלך ושל הבנות, תהיי מוכנה ליציאה תוך שעה".
*
השיירה צעדה בדממה בין הקברים העתיקים שבמעלה הר הזיתים. היא פסעה באיטיות, אוחזת ביד אחת של הבת הקטנה ואלישבע את ידה השנייה. הגדולה צעדה בראש השיירה, עם אביה, המנהיג הצדיק. גל פיצוצים ראשון הרעיד את שמי העיר ירושלים והוריד את המסגדים, החמאם, בית הספר וכל מבנה ציבור בתוך חומות הרובע המוסלמי. רגליה כשלו והיא מעדה אל האדמה. "אימא, קומי" הבת ואלישבע עמדו סביבה. הקטנה משכה בזרועה "קומי! הם מתרחקים". השיירה כמעט ונעלמה מן העין. היא תהתה אם לוט שם לב שהן נעדרות. "קחי אותה" דחפה את הבת אל אלישבע. "את חוזרת לרובע??" נבהלה אלישבע. היא הנהנה "תשמרי עליה" חייכה והתכופפה לחבק אותה "תהיי טובה ותקשיבי לכל מה שאלישבע אומרת" היא ואלישבע החליפו מבטים, אלישבע חיזקה את אחיזתה בילדה והנהנה בהבנה. היא הסתובבה והחלה לצעוד במהירות במורד ההר "מה לומר לו אם ישאל?" צעקה אלישבע. לרגע השתאתה ואז ענתה בחיוך: " תעני לו: אוּרוּרוּ". אז פרצה בריצת אמוק חזרה אל העיר, אל הרובע, אל השוק ואל חנות הבדים והסדקית של אוסאמה.
האש אחזה בכל ועשן כיסה את הרחובות והבתים. היא התרוצצה בסמטאות, מנסה לאתר את הדרך אל החנות ומצאה את עצמה חוזרת שוב ושוב אל אותה נקודה. בדרכה דורכת על שאריות אדם, ונתקלת בדמויות רפאים קרועות עיניים, רצות אנה ואנה. עיניה צרבו והיא התקשתה לנשום. באחת הפניות, הגיעה אל המזרקה בכיכר אל-ח'לידיה. מיהרה להרטיב את ראשה ובגדיה במים. כעת רווח לה והצליחה למקם את עצמה ' 500 צעדים בהליכה מהירה. תתחילי לרוץ'.
לפני שהספיקה לקום, הרעיד גל שני של פיצוצים את הקרקע תחתיה. קירות הבתים התרוממו באוויר ונחתו בגלי חורבות. 'הטוטף היה ריק'. דרבנה את עצמה 'חמאמת אלאמאני שומרת עליו' היא קמה והחלה ללכת בדרך המוכרת לה, מגששת את דרכה בעשן הכבד, סופרת את צעדיה שינחו אותה אליו.
"אימאאאא"
נשמעה צעקה מאחוריה. היא קפאה על מקומה.
"אימא, אימא איפה את?" הצעקה הפכה לצרחה מבוהלת. היא הסתובבה והחלה לרוץ לכיוון, צועקת "אני שומעת אותך, תמשיכי לקרוא לי" . מתוך העשן והאבק נגלתה דמותה המטושטשת של הבת הקטנה. היא מיהרה להרים ולחבק אותה. "למה את פה? מסוכן" קיר קרס לידן ברעש גדול. "אבא אמר שהלכת לאיבוד ושאני אחפש אותך". בעוד כמה רגעים יבוא הגל השלישי, זה שיחתום את גורל התושבים וימחה את הרובע המוסלמי מעל פני האדמה. היא הביטה אל הסמטה המובילה לאהובה, היטיבה את אחיזתה בביתה הקטנה, והחלה לרוץ.
*
"להמשיך ללכת" הכריז בקול הצדיק המנהיג "לשמור על קצב אחיד, לא לזלוג לשוליים. ולא משנה מה, לא להסתובב!". הוא צעד במרץ והיא בעקבותיו, מתאמצת להשוות את צעדי הגביר שלו לשלה
גל פיצוצים שלישי נשמע, ולשונות אש צבעו את השמים כתום. רגליה כשלו תחת משקלו הכבד של ליבה הקפוא.
משק כנפיים נשמע. יונה אפורה עם פלומה מבריקה בצבעי ירוק וורוד חגה נמוך, מקיפה וסובבת אותה. "חַמַאמֵת אַַלְאַמַאנִי" לחשה ושלחה יד לגעת בה. אך זו התרוממה ועפה חזרה אל העיר. השמים התמלאו גיצים ועשן, מכסים ירח מלא של י"ד בתשרי.
"את רוצה להסתובב!? קדימה! תסתובבי "
לשונות אש השתקפו מעיניו ועל פניו עלה חיוך של מי שכבר יודע שניצח.
היא הביטה בו ובבנותיה בעיניים דומעות, והסתובבה.
* לביבות וסופגניות בתרגום מיידיש.
** מסכת סוטה פרק ט' פס' י"א