סתיו
א.
בלילה האחרון באתי לבקר אותו במחסן שלנו אחרי שהשמש שקעה, אחרי שאימא כבר הלכה למשמרת הלילה בבית האבות. הוא היה עדיין ער. לפי הצקצוק שלו הבנתי שחיכה לי. ליטפתי לו עם האצבע את קצה הראש והוא הסתכל עלי בעיניים עגולות סקרניות. הכנפיים שלו רעדו קצת. אני מרגיש שהוא מנסה לא להבהיל אותי כשיפרוש אותן בבת אחת. "תקשיב סיסמוס" אמרתי לו "אני מוסיף לך מצלמה".
אני לא בטוח שהוא הבין אותי אבל לפחות הוא הקשיב. הוספתי לעגיל הזעיר שתלוי לו על האוזן השמאלית עוד תליון זעיר שביקשתי מאימא לקנות לי אונליין, ותקתקתי את החיבור לאפליקציה אצלי. הוא נראה כמו עכבר חמוד עם אוזניים ענקיות. ואז לקחתי אותו בעדינות מהרגליים, והכנסתי אותו לתוך החולצה בזהירות, והוא קיפל בגמישות את הכנפיים שלו. לפעמים אני חושב שהוא חתול.
לפני שנתיים, בגיל 12, התחלתי להתנדב בעמותה להצלת עטלפים בתל אביב. כשבית עומד בפני הריסה, נכנסים לשם ומוציאים את העטלפים החמודים שהתנחלו בבית, ומעבירים אותם כדי שהם לא ייפגעו. ביום הם ישנים ואז אנחנו מגיעים ואוספים אותם. ככה היכרתי את סיסמוס שלי. הסבירו לי שהם רואים בעזרת צקצוקים שחוזרים לאזניים שלהם וככה הם יודעים לאן לעוף. הם רגישים מאוד לכל תנועה ולכל גוף. חשבתי לי שזה כמו סיסמוגרף רגיש, ולכן קראתי לעטלף שלי סיסמוס.
ידעתי שהוא שלי כי הוא היה עקשן. לא הסכים להיפרד מהפינה שלו כשבאו לפנות אותו. רצו כבר לוותר עליו, אבל אני לא הסכמתי. כששמעתי שנשאר שם אחד, נכנסתי לשם וצקצקתי, כמוהם. הוא ענה לי. ואז שלחתי יד, ואמרתי לו "בוא סיסמוס, אתה איתי."
ב.
אני כבר מבין מה אבא שלי עושה שם בעזה, ואני לא מאמין לו בכלל כשהוא אומר לי שהוא לא בסכנה, כי הוא רק מפעיל רחפן. אימא אומרת שהוא יחזור וכל עוד לא דופקים בדלת אז אני יכול להרגע. אולי היא מנסה להרגיע אותי ככה. אבל מאז כשהוא נעלם שם, ואין טלפונים ואין קשר איתו, אני מקשיב ממש טוב. במיוחד כשאימא במישמרות לילה בבית האבות. אני שוכב על הספה, וככה אני שומר על הדלת. מאז שהוא במילואים אני מבקש בלב רק דבר אחד – שיחזור.
אני לא בטוח מה הכוונה "שידפקו בדלת" אבל אני מרגיש שזה לא דבר טוב. אני פוחד שארדם ולא אשמע שדופקים בדלת. וכשאני נרדם אני רואה מלחמה וקרבות ובתים נהרסים וכל פעם אבא שלי נעלם לי בחלומות. אז אני מעדיף בלילה להיות ער ולחפש עטלפים. ואם אין משימות, אני לומד טוב טוב על עטלפים. לבית הספר אני מכין עבודה על עטלפים. אני מצייר במחברת שלי כנפיים של עטלפים בכל מיני זוויות, ואת הפנים החמודים עם האף העגול. כשאבא יחזור מהמילואים אני אראה לו את הציורים.
בפעם השניה שאבא הלך למילואים, הגעתי אחרי הלימודים למחסן שלו. סיסמוס היה תלוי בשלווה וישן. טיפסתי על הקורה של הגג, הקפצתי את הרגליים ותפסתי חזק, ואז שחררתי את הידיים. הנחתי אותן מוצלבות על החזה, והתנענעתי לידו. זה היה טבעי ונעים. פתאום הרגשתי דגדוג בגב, והרגליים השתחררו לבד מהאחיזה ובמקום ליפול התחלתי לעוף. הזזתי את השכמות למעלה ולמטה, והרגשתי שזה עוזר לי להתרומם. הגעתי לתקרה, והתחלתי לרדת על האוויר החם, ופשוט צנחתי עם שתי הרגליים על הקורה שקודם נתליתי ממנה. זה היה נעים בכלל לא נבהלתי. ואז שמתי לב לציוץ.
הציוץ היה של סיסמוס, כמו שתמיד הוא מצייץ כשהוא ער, אבל הפעם ממש הבנתי אותו. הוא אמר "אתה יודע לעוף".
עידן
נקרע לי הלב כל פעם כשאני צריך לצאת למילואים, וסתיו שואל "שוב?" אבל אני רואה שהוא לא מתייאש ממני. להיפך. בחופשה הראשונה הוא כתב לי ווצאפ, שהוא רוצה לבוא לישון אצלי לפני שאני שוב יורד לעזה. אימא שלו הסכימה, בין כה וכה יש לה משמרת לילה.
"אבא, מה בעצם אתה עושה שם?" הוא רצה לדעת. והפעם הוא לא הסתפק בהסבר כללי של מילואים ודרש פרטים. הוא כבר בן ארבע עשרה, ודי מבין בטכנולוגיה.
"אני מפעיל סוג של רחפן קטן שנכנס למבנים נטושים לבדוק מה מסתתר שם ואם יש מחבלים שמסתתרים" הסברתי לו.
"והם לא תופסים את הרחפן?" זו היתה שאלה הגיונית. בחור חכם סתיו.
"זה מכשיר קטן מאוד וזז במהירות, אני מזיז אותו מהר כדי שהם לא יצליחו לתפוס אותו"
"ומה עם מינהרות? זה נכנס לשם?"
למינהרות אנחנו נכנסים ממש, אבל לא רציתי להיכנס לזה איתו. אז שתקתי, ונראה לי שהוא הבין. ואז הוא דיבר איתי על סיסמוס. אמר שאימא לא אוהבת אותו אבל שהסכימה שהוא יגור במחסן הקטן. "מי זה סיסמוס?" שאלתי.
"זה העטלף שלי." הוא הוציא אותו מהתיק הגדול, העטלף נצמד לזרוע שלו וסתיו ליטף לו בעדינות את מרכז המצח. נרתעתי, והעטלף קצת נרעד.
"מההתנדבות שלך?" שאלתי.
"אתה יודע שלעטלפים יש כוח-על להתמצאות? איפה שאף אחד לא רואה, הם מצליחים דווקא 'לראות' כלומר להרגיש את המקום.
בעמותה למען העטלפים הוא ממש התאהב בהם, היה הראשון להתנדב להציל אותם מבניינים שעמדו בפני הריסה. ואז הוא חזר עם האחד הזה לבית. "הוא נצמד אלי ולא רצה לעזוב אותי למקלט שמצאנו לכולם" הסביר.
"הוא חמוד" אמרתי לעיניים העגולות, "אבל סתיו, אתה לא יכול לשחק רק עם עטלף כל הזמן" אמרתי לו. אבל הוא וסיסמוס התחבקו, הכנפיים שלו עטפו לילד את האוזניים והראש. "אולי תחזור לכדורסל?" הצעתי.
"אני לא יכול. לא אחרי שהכדור נדרס" הוא ענה לי. הפנים של שניהם מסתכלות עלי. העיניים הירוקות של סתיו ליד העיניים השחורות של סיסמוס.
הוא היה ממש טוב בכדורסל. ביום ההולדת 10, קניתי לו כדורסל שווה והוא היה מבלה כמעט כל אחרי צהריים במגרש עם חברים. באותו יום חזרתי מקניות. גם אז הייתי אחרי מילואים והבית נשאר ריק לגמרי. אימא שלו ביקשה שאקפוץ למגרש לומר לו שלום ולבדוק אם יש לו מפתח הביתה. בדיוק כשהגעתי, ראיתי אותו רץ מהמגרש ועומד להתפרץ לכביש אחרי הכדור. תפסתי אותו ביד לעצור אותו. מסתבר שילד גדול יותר שהגיע עם כמה חברים לשחק כדורגל במגרש, התעצבן על הכדורסל שמפריע להם, ונתן בעיטה כזאת חזקה, שהכדור עף עד מאחורי הסל הנגדי,ומשם התגלגל רחוק לצד השני של המגרש, ומשם דרך פתח צדדי אל השביל ומשם אל הכביש. שנינו הסתכלנו על הכדור הכתום שהתגלגל, וסתיו משך כל הזמן לרוץ לתפוס אותו ולא נתתי לו. ואז היה בום של פיצוץ כשמכונית עברה במהירות ודרסה אותו.
"הוא התחיל בבת אחת לבכות נורא חזק ולרעוד" סיפרתי לדפני כשהחזרתי אותו לבית. ואז סתיו אמר שהוא יותר לא רוצה לשחק כדורסל. ואני חיבקתי אותו ואמרתי שדברים כאלה קורים, ומה פתאום, וכדורסל זה כיף וחברים, והבטחתי לקנות לו כדורסל חדש.
"לא אבא, אני לא רוצה יותר כדור שיכול להתפוצץ." כשהוא מחליט שום דבר לא עוזר. אחרי זמן מה, דפני סיפרה שהוא הצטרף לקבוצה שמצילה עטלפים מבניינים שעומדים לפני הריסה, ושהוא הביא אחד מהם הביתה.
ואז הערב הוא הגיע אלי, עם סיסמוס בחולצה, וקשר את האופניים במחסן.
סתיו
עליתי על האופניים, ונסענו. רציתי שנגיע מהר לבית של אבא כדי להסביר לו הכל. סיסמוס היה שקט ולא דגדג אותי. "אני רוצה שתלך עם אבא שלי למילואים בעזה ותשמור עליו" אמרתי לו. סיסמוס נרעד קצת. אני בטוח שהוא מבין אותי.
"למה שאתה לא תבוא איתנו גם?" כבר התרגלתי לשמוע ולהבין את הציוצים שלו. צקצקתי עם הפה, 'אני לא יכול לעזוב את אימא שלי, גם ככה קשה לה.'
"מה נשמע, סתיו?" אבא קיבל את פניי, עם ריח של רוטב עגבניות ופסטה.
"אני רוצה לבוא לעזור לך שם בעזה, אבא. לשמור עליך" אמרתי.
"זה לא אפשרי, סתיו. אתה תישאר פה עם אימא. תראה, קניתי לך כדורסל חדש," הוא זרק לעברי כדור חדש ואני תפסתי אותו בלי לחשוב. "וכשאחזור אני רוצה ששנינו נלך למגרש הכדורסל." לא עניתי לו, אבל רק דבר אחד מעניין אותי עכשיו, שאבא יחזור בשלום.
"אבא, תיקח איתך את סיסמוס". הוא משך בכתפיים. "אחרת אני לא נותן לך ללכת למילואים!" איימתי. וכשאבא חייך, לא ויתרתי. המשכתי להסביר לו כמה הוא עטלף קטן ויכול להתחבא בתרמיל. "סיסמוס יותר טוב מרחפן, אבא. הוא יכול לעוף ישר לפנים של מחבל ולכסות לו את העיניים בזמן שאתם תתפסו אותו. אפילו שמתי לו מצלמה זעירה על האוזן, תראה."
אבא הסתכל והתפעל. אחרי ארוחת הערב נכנסתי למיטה, סיסמוס נתלה על זרוע הטלויזיה בחדר, ואבא סידר את התרמיל לידי.
"אבא, הייתי רוצה לבוא איתך, אבל לפחות תיקח אותו." כמעט נרדמתי כשהרגשתי דגדוג בשכמות שלי, כאילו משהו נמצא שם ורוצה לצאת. הרגשתי הכי בטוח בעולם, כשגם אבא וגם סיסמוס איתי בחדר.
אבא הבטיח שיעיר אותי לפני שייצא למילואים ונשאר לידי עד שנרדמתי. כשהתעוררתי אבא כבר לא היה בבית אבל גם סיסמוס לא היה. בדקתי באפליקציה אבל הסימן של המצלמה הודיע "מחוץ לטווח" והבהב. שוב הרגשתי דגדוג בשכמות. זה סיסמוס שמשדר לי ישירות, דרך הכנפיים שלי, אני בטוח בזה.
"תשמור לי על אבא שלי!" צקצקתי אליו בשפת העטלפים שלנו.
לא אמרתי לו שישמור גם על עצמו.
סיסמוס
אבא שלו נרדם על הכורסה לידו, ואני עף בשקט אל תוך התרמיל שהיה מונח פתוח, מלא דברים. בבוקר הוא סגר את התרמיל ונסענו.
אני שומע את סתיו מצקצק לי. "תשמור לי על אבא" ואני אעשה הכל בשביל סתיו. לכן יש לי משימה – לשמור עליו.
אני מכווץ כולי בתרמיל הגדול של המילואים, בכל הנסיעה הארוכה. כשהתרמיל נפתח בחסות החושך אני עף בשקט. החיילים מסתדרים בקומה של בית, ואני עף להכיר את הסביבה ולחפש פינה טובה לשמור. לא קל למצוא, הנה עץ לא לגמרי שרוף, ואני נתלה עליו. "אבא שלך בסדר" מצקצק לסתיו, ושומע צקצוק בחזרה. הירח קטן והאור מועט.
לפני הזריחה אבא של סתיו יוצא עם עוד כמה חיילים ואני ממהר לעוף איתם. הם עומדים להיכנס לבית שנראה ריק מבחוץ, ואני עף לשם. הנה תנועה. אני טס בשיא המהירות ומתיישב על הכתף של עידן. נראה לי שהוא מבין מה קורה, כי הוא עוצר את כולם, ומפעיל את המכשיר שסתיו קורא לו רחפן. אני חושש שהרחפן לא יבחין בתנועה שאני הספקתי לראות ולכן עף שוב בטיסה נמוכה, מבהיל את מי שמתחבא שם, הוא מרים את הידיים להגן על עצמו, וככה הרחפן רואה אותו.
במילואים אנחנו צוות טוב. כשנחזור הביתה, סתיו יחבק אותי וגם את אבא שלו. נראה לי שאבא שלו מאוד גאה בשנינו. הם ילכו לשחק כדורסל ואני אעוף בסיבובים גדולים לראות מה התחדש בשכונה כשלא הייתי.
כל היום הם הלכו למקום אחר ואני בתרמיל ישן. במקום החדש, בערב אני מרחף להכיר את המקום, כמו תמיד, אבל מרגיש בכל הגוף שלי שקורה משהו מיוחד. עידן מצקצק לי גם הוא, "הלילה אנחנו נכנסים פנימה, למקום שהרחפן לא יעבוד טוב." הוא אומר לי.
עידן
אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל נשבע שהעטלף הזה, סיסמוס, מקשיב לי ומבין אותי. גם אצלי, חוש שמיעה חדש התפתח, ואני יכול לשמוע צקצוקים. סימנתי לו את הכיוון למינהרה, והוא עף לשם. בהתחלה הפעלתי גם את הרחפן, אבל כשראיתי פתח קטן, הבנתי שהרחפן לא יוכל להיכנס לשם ולא לשדר, ואז הספקתי לראות את סיסמוס טס בשקט אל הפתח, מנפנף רגע בכנפיים ונעלם שם. הקשבתי ממש בתשומת לב, ויכולתי לשמוע צקצוקים מהירים ואז פתאום הפסקתי לשמוע. "תחזור" אמרתי כאילו שהוא יכול לשמוע. המפקד אמר שחייבים לשים את חומר הנפץ עכשיו. "חכה" ביקשתי ממנו, "נחכה עשר דקות".
הצוות התחיל להכין, לפרוס את הכבלים, את המטענים, ועברו בינתיים שמונה דקות. "בבקשה תחזור, סיסמוס" התפללתי.
"המפקד, זה העטלף של הבן שלי, אני לא יכול להרוג אותו" כבר כשאמרתי לו הבנתי כמה הזוי זה נשמע. חשבתי איך סתיו בכה בכי מר כשהכדורסל שלו נדרס. הוא לא יכול לאבד דברים, בטח שלא יכול לאבד את חיית המחמד שלו.
"זה הזמן, עידן. אי אפשר לחכות" ואיך שהמפקד אמר את זה, ראיתי צל שחור על רקע השמיים האפורים, טס נמוך לכיוון המינהרה. זה היה עטלף ממש מוזר. אני יכול להישבע שהיו לו עיניים ירוקות.
"חכה, אתה חייב לחכות. תן לו עוד חמש דקות, המפקד."
סתיו
כל אותו הבוקר הרגשתי שקורה משהו לא טוב. לא יכולתי להקשיב בשיעורים בכיתה, ואז הלכתי החוצה, לגינה ליד בית הספר, וישבתי שם. נתתי לגוף שלי להרגיש. השכמות שלי כאבו ממש, והורדתי חולצה ושפשפתי לעצמי אותן, ואז הרגשתי את זה. את הכנפיים שמצטמחות בבת אחת, והגוף שמשתנה. האוזניים שלי התחילו לשמוע צלילים חזקים ממש, ואפילו לא הרגשתי איך הניתור הגיע, והתחלתי לעוף. עפתי דרומה ומערבה, וסמכתי על הצקצוקים של סיסמוס שיכוונו אותי.
לפנות ערב הבנתי לפי הצקצוקים שסיסמוס בצרות. ואז ראיתי את הפתח של המינהרה, וראיתי גם את אבא שלי מדבר עם המפקד שלו. קיויתי שהוא הבחין בי ושיצליח לעכב את הפיצוץ. טסתי פנימה ותוך כמה שניות ראיתי את סיסמוס מוטל במינהרה בצד, בקושי נושם, גם לי היה קשה לנשום. אבל צקצקתי לו ממש חזק, הטחתי בו את הכנפיים שלי, שיתעורר, הוא זז. ואז צרחתי וצקצקתי לו ממש חזק "סיסמוס, תתעורר, בוא מהר נצא מפה".
הוא התעורר בבת אחת. שנינו טסנו בצקצוקים בחושך של המינהרה, החוצה. נפלטנו למעלה, ובבת אחת יכולנו לנשום. הספקנו להתרחק משם כשראיתי את אבא והצוות שלו מכניסים דברים למינהרה ומתרחקים ממנה. סיסמוס צקצק לי להתראות וחזר להיות עם אבא, ואני כבר הייתי רחוק ממש כששמעתי פיצוץ חזק. הרבה יותר חזק מהכדור שהתפוצץ.
ישנתי ממש עמוק והתעוררתי על הספסל בגינה, כששמעתי שקוראים לי. נגעתי בעצמי בגב, אבל הכנפיים כבר לא היו שם. "סתיו, סתיוי" אימא קראה לי.
"איפה סיסמוס? איפה אבא?" שאלתי, הייתי מבוהל.
"המורה קרא לי לבית הספר, ואמר שיצאת באמצע השיעור. אמרו שחיפשו אותך בכל מקום ולא מצאו. איזה מוזר זה שאני כן מצאתי אותך ודווקא קרוב כל כך לבית הספר." אימא אמרה בפליאה "בטח אין לך חשק לשבת בשיעורים." היא התיישבה לידי. "תלבש את החולצה, קר."
"אני רק רוצה שאבא יחזור." אמרתי. השכמות שלי דגדגו. לא רציתי לספר לה מה קרה, ולמה לא מצאו אותי.
"בקרוב, הוא יחזור בקרוב" אימא אמרה בעדינות, ולא נשמעה משוכנעת מאוד.
"אימא, כשאבא יחזור אני אלך איתו לשחק כדורסל" אמרתי. כשראיתי את המבט המתפלא שלה אמרתי "אם הכדור יידרס, שיידרס. אני רק רוצה שאבא יחזור בשלום."