"משאלה רביעית?"
בהיתי בג'יני שעמד באמצע הסלון המרווח, והוא בהה בי בחזרה כאילו הטלתי ספק בחוק פיזי מבוסס. זה לא עזר שהוא נראה יותר כמו רואה חשבון ולא כמו ישות מיסטית עם הכוח לשנות את היקום בהינף יד. הוא אפילו לא נראה כמו רואה חשבון טוב – החליפה שלו נראתה כאילו היא זקוקה לגיהוץ הגון, השיער הקצר מאפיר ולא מסורק, והצל מסביב לעיניו גרם לו להיראות כאילו הוא לא ישן כמה מאות שנים.
"כן. משאלה רביעית," הוא חזר על עצמו באנחה קשת-יום. אמנם אכן עברו רק יום או שניים מאז שמצאתי את המנורה שלו בחנות יד-שנייה, אבל בזכות שלוש המשאלות שניתנו לי כבר הפכתי את חיי על פניהם לבלי הכר, שניתן היה לחשוב שעברו חיים שלמים מאז. "חשבת שזה שאנחנו קיימים אומר שכל החוקים מהסיפורים שמתארים אותנו אמיתיים גם?"
"טוב…כן," מיררתי כנגד הטון שלו, אחד שנע בין מתנשא לחסר סבלנות, "איזו סיבה יש לי לחשוב אחרת? כאילו…" עצרתי ובחנתי אותו שוב. "בעצם…אתה אפילו לא נראה כמו שג'יני מתואר בדרך כלל. לא חשבתי שבכלל יהיו לך רגליים."
"אה-הא," הוא הנהן והעביר יד בשיערו, מה שלא עשה דבר בשביל לסדר אותו. "אז לגבי המשאלה?"
המשכתי לבהות בו לרגע נוסף ואז הבטתי סביב.
הסלון שעמדנו בו לא סתם היה מרווח, הוא היה גדול כמו רוב הדירות שיכלתי להרשות לעצמי בעבר. הרי בכלכלה הזאת, בית שלם על שמי בוודאי היה משהו שניתן להשיג רק באמצעי קסום כמו משאלה. לא רק שיכלתי בביטחון לקרוא לזה בית החלומות שלי, מקום שלא חסר לי בו דבר, אבל דאגתי אפילו שיהיה בו מעל ומעבר – חפצי אמנות בארונות תצוגה, ציורים יחידים מסוגם על הקירות, והריהוט המיובא האיכותי ביותר. תמיד ידעתי שביום שתהיה לי את ההזדמנות הקסומה לקבל שלוש משאלות, אחת מהן תהיה בית שלא ארצה לצאת ממנו, ויהיה מושא הקנאה של כל מי שיבקר בו.
הרבה אנשים מדברים על מה הם היו מבקשים אם היו להם שלוש משאלות. אתם יודעים, כדי לשבור את הקרח ולהפיג שתיקות מביכות.
כמו זו שהתחילה לבעבע ביני לבין הג'יני.
"אי אפשר פשוט…לוותר על המשאלה הזאת?" שאלתי בהינף יד, כמו הצדעה לכל היוקרה והשפע שיש מסביב. "באמת שאין לי עוד מה לבקש."
"איני יכול לעזוב עד שאני ממלא את כל המשאלות," הוא ענה בפשטות, אם כי בנימה תבוסתנית של מי שקורא את חוזה תנאי השימוש בפעם המאה, "ואני לא חוזר למנורה. צפוף שם."
"אז אתה פשוט…תעמוד פה ותחכה לנצח?"
"או שאני אשב ואחכה לנצח," הוא החווה בידו לספה המפוארת, "כמה קשה זה לחשוב על עוד משאלה? הבעת את כל השאר מהר כל-כך, בוודאי חשבת על זה קודם."
"כן, אבל אף אחד לא חושב על ארבע משאלות!" הנפתי את ידיי באוויר בתסכול. למה זה היה מסובך כל כך? זה לא צריך להיות מסובך כל כך. "אוקיי, בסדר. למשאלה הרביעית אני רוצה…שקית במבה. גדולה!"
הג'יני הביט בי ארוכות, ממצמץ בשיפוטיות של חתול שבעליו איחרו להאכיל אותו. "ביקשת עושר בלתי יתואר, יותר ממה שהאדם הממוצע זקוק לו. למה לבזבז משאלה על משהו שאפילו אותו אדם ממוצע יכול לקנות בלי לחשוב פעמיים?"
"מה אכפת לך? אתה אמור להעניק משאלות, לא?" החזקתי את עצמי מלרקוע ברגלי בעוד התסכול מהתנהגותו של הג'יני התחיל לשחוק את עצביי במהרה. "לא הייתה לך בעיה לתת לי כסף, בריאות מושלמת ופרסום שיזכה אותי באהדת מעריצים בכל העולם! אז שקית במבה גדולה זה הגבול?"
"זה לא שאני לא יכול להעניק משאלה כזאת," הוא הניד באצבעו, כמו הורה מאוכזב שנוזף בילדיו, "אבל בניגוד למה שאולי קראת באגדות, אני לא חייב להעניק משאלה אם אני לא רוצה בכך. בכנות, אני לא רוצה לבזבז משאלה על משהו שנמצא בגבול יכולתך האנושית להשיג."
למה הוא נשמע כמו ההורים שלי? "אמרת שאתה לא יכול לעזוב עד שלא תעניק את המשאלה הזאת, לא? אז למה לא להעניק אותה, לעזוב, ואז שנינו נהיה שמחים!"
"זה מה שרצית מהמשאלות שלך? שמחה?"
"רציתי לבקש את זה מההתחלה, אבל אתה אמרת שזה 'אבסטרקטי מידי'!"
"ועכשיו?" הוא תהה, מחווה בידו לחלל מסביב פעם נוספת. "ביקשת את כל מה שרצית. את כל מה שחלמת עליו. האם זה הביא לך אושר?"
"זה—" עצרתי והסתכלתי שוב מסביב.
כן, הבית היה יפה.
כן, חשבון הבנק שלי היה מנופח כל כך שאם היו לי ילדים, הילדים שלהם לא יצטרכו לדאוג לגבי כסף.
כן, תיבת הדואר והמייל שלי כבר היו מלאות במכתבים ממעריצים שכאילו העריצו אותי שנים, למרות שעלייתי למעמד סלבריטי הייתה בפועל בת כמה שעות בלבד.
האם זה הביא לי אושר?
הבית היה יפה, אבל ריק.
החשבון מלא, בלי שום צורך לממן דבר.
והמכתבים?
בוודאי ריקים מתוכן מעבר למילות חנופה.
הרי שמיליוני אנשים לא יוכלו לדעת מי אני באמת, ולעולם לא אוכל לייצר קשר משמעותי עם כולם, אפילו אם המשאלה הרביעית שלי תהיה כל הזמן שבעולם.
"זה לא יעבוד," כמעט מעדתי מעבר לספה כשהג'יני הופיע מאחורי כדי לנזוף בי שוב. "לבקש עוד זמן זה כמו לבקש אושר, אני לא יכול להעניק משהו אבסטרקטי."
"כן-כן-כן, הבנתי!" נופפתי בידי בכעס והתרחקתי ממנו. לא היה חסר מקום להתרחק אליו, אבל עצרתי אחרי כמה צעדים. הוא בכל מקרה יוכל להופיע לצידי שוב בנקישת אצבע. "גם שלום עולמי זה אבס—?"
"גם לכוחות שלנו יש גבול," הוא עצר אותי באנחה כבדה וחזר למקומו על הספה, "אתם התחלתם את המלחמות שלכם, אז זו הבעיה שלכם לפתור. זה מורכב מידי בשביל התערבות חיצונית."
פתחתי את פי וסגרתי אותו מיד, כמו קרפיון ברגעיו האחרונים. "אז משאלות לטובת הכלל גם לא הולכות? מה אם לעזור לאחרים ישמח אותי?"
"מה עוצר אותך? יש לך מספיק כסף לתרום למטרות נעלות ולהמשיך לחיות חיי מותרות, לא?" הצורה שבה הוא הרים גבה כשהוא שאל את זה עוררה תגובה עוינת עמוק בין הצלעות שלי.
אבל נשמתי עמוק ועיסיתי את גשר אפי. "אז משאלות לטובת הכלל פשוט…לא עובדות?"
"אין לך אפילו מושג מה גורם לך לשמחה, למה שהצהרה של תחרות יופי באמת תעשה אנשים אחרים בעולם שמחים?" הג'יני תהה, משלב את ידיו מאחורי ראשו. הוא התחיל להיראות יותר ויותר כמו אורח לא רצוי, או שותף שבא עם הדירה שהחוזה אוסר לבעוט אותו החוצה.
הוא אפילו לא נראה כאילו הוא נהנה במיוחד מלרדות בי עם מגבלות והערות שיפוטיות. אז למה שהוא יתעקש על לא לרצות להעניק משאלות קטנות וחסרות חשיבות? "אז אתה פשוט הולך לשבת כאן עד שאני אמצא משהו טוב?"
"אולי," הוא נקש באצבעותיו. החליפה שלו התחלפה בבגדי בית – לא בדיוק פיג'מה, אבל בהחלט יותר יום-יומי מהמראה העסקי. היה משהו אפילו יותר תמוה בשילוב של הטרינינג והחולצה השחורה, בידיעה שלובש אותם יצור שרק מעמיד פנים שהוא נראה כמו בן-אדם, והוכיח מספר פעמים שהוא מסוגל לשנות את תוואי המציאות עצמה מבלי למצמץ בכלל.
"אולי הוד מעלתו יחפוץ בתה ועוגה בזמן שהוא מחכה?" גערתי בגישתו הנונשלנטית לתשובות שנתן לי.
אפילו הייתה לו החוצפה לחשוב לפני שהוא ענה. "למה לא? אני בטוח שהמטבח שלך מלא בכל טוב עכשיו."
עמדתי להתווכח, אבל לא היה לי באמת על מה. הרי היו לי תה ועוגה במטבח עוד לפני ששחררתי אותו מהמנורה.
הרגשתי שיהיה קל יותר פשוט ללכת עם זה עד שאוכל למצוא משאלה נוספת שתעזור לי להיפטר ממנו.
אולי לבקש שהוא פשוט ילך?
לא, זה מרגיש כמו בזבוז.
"אז…יש איזו מגבלת זמן על המשאלה הרביעית הזאת?"
"לא," הוא משך בכתפיו והודה על הכיבוד, "זה לא שאני ממהר לאנשהו."
"ואתה פשוט הולך להישאר כאן עד אז?"
"אני חייב."
"…המ."
אז הוא נשאר.
לא חשבתי על זה יותר מידי בהתחלה. הבית היה גדול ומרווח מספיק שהיו פעמים ששכחתי שהוא שוטט בו כמו רוח רפאים משועממת. לקח זמן להתרגל לזה שהוא פשוט היה יכול לצוץ בכל מקום, אבל הוא היה נאות מספיק בשביל לכבד את הפרטיות שלי, אז זה מהר מאוד הפסיק להפריע לי.
הוא אפילו לא שאל אם חשבתי כבר על המשאלה האחרונה.
היה קל להתעלם ממישהו שלא מבקש אוכל ויכול לדאוג לעצמו בלי להשאיר סימן שהיה בחדר.
אבל אחרי זמן מה זה התחיל להרגיש קצת…מביך.
כמו שתיקה מביכה אחת ארוכה.
אז התחלתי לשתף אותו, בהדרגה.
בהתחלה זה אפילו לא היה במילים. זה התחיל בכוס תה ועוגה נוספים על השולחן כשלקחתי כאלה לעצמי. הזמנה שקטה שהוא קיבל בהינד ראש לתודה בכל פעם.
כששעת התה המשותפת הפכה גם לשקטה מידי, מצאתי את עצמי תוהה בקול רם על אילו משאלות אנשים אחרים הביעו כשגילו שיש להם עוד משאלה. גיליתי שרוב האנשים לא היו כמוני, וחשבו על שלוש המשאלות שלהם כאילו כל אחד מקבל הזדמנות מובטחת לפגוש ג'יני פעם בחיים. גיליתי גם שלפני כמה מאות שנים לאנשים היו סדרי עדיפויות שנדמו זרים ומוזרים בזמנים המודרניים.
הוא לא חלק הרבה כששאלתי אותו על החיים שלו, ואיך זה להיות ג'יני. גיליתי שלא כמו בסרטים, אי אפשר פשוט להביע משאלה כדי לפטור אותו מתפקידו וזה היה מעין ייעוד. הוא לא אהב לדבר על זה, אז הפסקתי לשאול, ובמקום ביקשתי שיספר לי לאן המנורה שלו התגלגלה לאורך מאות שנים, ומה היו המקומות שהיו הכי יפים בעיניו. הוא היה מספר לי במשך שעות על ממלכות וארצות שכבר לא קיימות מחוץ לדפי ההיסטוריה, ששמותיהן מוזכרים על לוחות במוזיאונים יותר מכל מקום אחר.
מקומות שהצטערתי שלא יכולתי לראות במו עיניי עכשיו כשהיה בידי לממן טיסה לכל מקום שאחפוץ בו.
ככל שהזמן עבר, גיליתי גם שפרסום היה משהו שצריך לתחזק.
ביקשתי להתפרסם בזכות משהו שעשיתי בכל מקרה, אחרת זה היה גם 'אבסטרקטי מידי', אבל נאלצתי להראות נוכחות ציבורית על מנת לשמור על המעמד. זה לא היה מסובך מידי ולרוב הרגיש טבעי, אבל בין צוות אמרגנים צמאי-כסף ומעריצים זגוגי-עיניים שלא ידעו עליי דבר עמוק יותר מהשטויות שפורסמו באתרי אינטרנט שטוענים להיות מקורות מידע רשמיים.
הכל הרגיש…ריק, ובודד יותר מאי-פעם.
אבל בכל פעם שחזרתי לביתי המפואר אך ריק באותה מידה, הג'יני עדיין היה שם, ממתין עם כוס תה ועוגה, כמו קוקייה בשעון עתיק.
הוא היה שואל לשלומי ושואל על היום, מאפשר לי לרטון על כל צרותיי, ואני בתורי המשכתי לשאול את הג'יני על אדוניו וגבירותיו הקודמים, ועל העולם והתרבויות שהוא חווה ביניהם בזמן הקצר שהיה לו מחוץ למנורה בכל פעם – לא יותר מימים ספורים בכל פעם לחוות את המקום והזמן שהוא היה בו. נדמה שהזמן שהעביר כאן היה ארוך יותר מכל הזמן שהעביר מחוץ למנורה לפני כן.
מיום ליום, נראה שהוא היה מוכן יותר ויותר לדבר על חייו כג'יני.
על האנשים שקיווה לראות אם משאלותיהם באמת התגשמו, על מקומות שהיה רוצה לחזור אליהם, ועל כמה שהעולם המודרני נראה שופע ובו זמנית חלול באותה מידה.
התחלתי לחכות בציפייה לשיחות שלנו על לכוס תה, אפילו אם הוא היה פשוט עלי נענע במים חמים. אפילו אם העוגה הייתה לא יותר מלבנה יבשה מהסופרמרקט המקומי.
נדמה היה שהוא היה חווה מחדש את הזמנים הטובים שהוא זכר בכל פעם שדיברנו עליהם, ובכל פעם שמחתי לחלוק אותם איתו.
לא זכרתי כמה זמן עבר עד שלקחתי את הג'יני איתי לטייל, כשפנינו מועדות לשמורת טבע שהייתה בעבר מקום שבו פגש את אחד מאדוניו הקודמים לפני כמה מאות.
הלכנו בשבילים המסומנים במשך זמן מה, עד שחמקנו לאזורים שהיו אמורים להיות מחוץ לתחום, למרות שלא היה דבר שימנע מאיתנו לחצות אליהם. בלי להחסיר נשימה, הוא הצביע סביב וסיפר אילו אזורים בשמורה עדיין נראים אותו הדבר כמו בפעם האחרונה שהיה בהם, ואילו מהם השתנו ללא הכר. הוא נראה נרגש משניהם באותה מידה.
בעוד עשינו את דרכנו בין העצים והשיחה על העבר החלה לדעוך, הוא פנה אליי בסקרנות מתונה ושאל, "חשבת כבר על המשאלה הרביעית שלך?"
"לא," משכתי בכתפיי וחייכתי אליו. "אני אצטרך עוד זמן לחשוב על זה."