עדן מוללה גבעולי דשא באצבעות רועדות. היא שכבה על הגבעה הכחולה, והשתדלה ככל יכולתה להתנתק מתחושותיה.
גבעול, ועוד גבעול. המקום בהק מחוסר היגיון, צבעים לא נכונים, פעולות שגויות ומה לא. עדן התחילה לחבב את זה, ואולי זה מה שהפחיד אותה יותר.
היא ניסתה להיאחז בפעולה החזרתית הזאת, רק לא להרגיש את הטבעת הלוחצת על האצבע שלה, כמו שלשלת כבדה על הגרון.
בעוד יומיים אולי תבין, כשתמצא את הדרך חזרה הביתה, אל זרועות אהובה.
בעוד שלושה, וודאי תרצה לחזור חזרה אל אותה גבעה – אך לא תוכל לשוב עוד לעולם.
וברגע זה? עכשיו היא קיבלה את ההסבר המפורט על טבעת שן-זהב שמעטרת את האמה שלה.
נראה לה מוזר שהפריט האישי הזה, מתנת האירוסין מבעלה לעתיד, משמש כאן לדברים אחרים בעולם המקביל הזה, או במציאות החלופית הזאת, או… היא לא ידעה כיצד נכון להתייחס למצב הזה.
נדמה לה כי עברו לפחות ארבעה אם לא חמישה לילות מאז הגיעה לאותה גבעה כתומה, ולאחר מכן לעוד גבעות רבות אחרות. ארבעה או חמישה לילות בשמלת כלה מתועבת ובכסף רב שירד לטמיון.
מישהו צריך לחבר את העולם הזה לרשת האינטרנט, היא חשבה לעצמה ברגע הראשון שקלטה שהצבעים סביבה אחרים והקליטה בטלפון שלה נעלמה.
מישהו צריך ללמד את הטיפשים בעולם הזה לא להפיל חפצים קסומים אל העולם האחר, אחרת שום דבר מזה לא היה קורה לה, והיא הייתה נשואה עכשיו באושר גדול לאיש שהציע לה נישואים.
כי היא רוצה בזה, נכון? כי למרות כל החששות והפחדים שלחצו עליה בימים האחרונים היא יודעת שהיא כן אוהבת אותו ורוצה לשזור את חייה בשלו לעד.
להבנתה, הסיבה היחידה שהיא נמצאת במקום הזה היא בגלל חלזונית מנוקדת שרישלה בעבודה שלה. לפחות היא היתה חילזון כשעדן הבחינה בה לראשונה. היצורה המסכנה, עגור, בעלת יכולת שינוי צורה ולא זכרה כלל וכלל את צורתה המקורית. כשעדן ציינה באוזנה שייתכן והיא היתה עגור – כשמה – ולא חלזונית מנוקדת, היצורה רק זקפה אוזניים פרוותיות והיטתה את ראשה בבלבול.
בבית, במקום האמיתי אליו היא שייכת, מחכה לה אהוב ליבה. איפה הוא היה כשנעלמה?
הנה מה שעדן זוכרת:
בבוקר החתונה היא התעוררה עוד לפני השעון המעורר שלה, לבדה, במיטה בחדר הישן שלה בבית של ההורים. היא שבה לגור אצלם זמנית כשבועיים לפני החתונה, במחשבה שזה יעזור להוריד ממנה את הלחץ. היא וארוסה שמרו מרחק זה מזה כדי לא להוציא תסכול אחד על השני. אולי הנישואים הם אגדה, אבל החתונה? הגדה. חפירות על גבי חפירות של תכנונים, טלפונים וויתורים כלכליים. עדן לא רצתה בחצי מזה, אולם לא היתה לה ברירה. נראה שכולם ציפו ממנה להשקעה, כולל ארוסה והוריו, ההורים שלה, החברות ומי לא. הם כולם עזרו לה, אבל ככל שעזרו יותר, עדן הרגישה שהנוכחות והחשיבות שלה באירוע הולכת ופוחתת. עם כל יום שעבר, היא התמלאה יותר ויותר בלחץ וחששות ורצון לברוח רחוק. לעיתים עם ארוסה, ולעיתים אף לבד. זאת הייתה מחשבה נוראית, היא ידעה שלא באמת רצתה בכך, אך הרגישה שהיא טובעת על ספינה שטרם הפליגה.
באותו בוקר מאושר, היא התעוררה עם בחילה, ולפני שהספיקה לעכל את התחושה שלושת חברותיה הקרובות פרצו אל החדר בצהלות מחרישות אוזניים.
"היום! זה היום! אוי, את תהיי הכלה הכי יפה בעולם כולו!" חברתה דניאל התלהבה, לבושה בשמלה ירוקה בהירה כפי שסוכם מראש.
"ממש, בעולם הזה ומעבר לו, אני אומרת לך. אחרי שנסיים איתך, כולם ירצו לחטוף אותך," מאיה צחקקה, לבושה אף היא בשמלה ירוקה, וכיסוי ראש תואם על ראשה. איילה חייכה לצידה ונופפה בתיק האיפור שבידה.
עדן חייכה אליהן חלושות. האנרגיה שלה לא תאמה לשלהן. אף אחת מהן לא תצטרך להיות במרכז תשומת הלב היום, ולא לחזור לאחר מכן לבית אחר ממה שהתרגלה, שירגיש חדש. לחיים חדשים שתצטרך ללמוד להכיר.
אולי הכל יהיה אותו דבר, אולי הכל סתם חששות, אבל אין לה איך לדעת את זה בכאן ועכשיו. היא תהתה מה חברותיה יעשו אם תיעלם. מה בעלה לעתיד יעשה. האם יבכה או שיוקל לו? האם יתאבל, יצעק אל השמיים, יחפש אותה בכל פינה ויבלה את שארית חייו במחשבות עליה? או שמא ימשיך כרגיל בחייו תוך שעות ספורות? זמן קצר?
עדן ידעה שאם המצב היה הפוך, היא הייתה מאבדת כל טיפה של שפיות, לא יודעת כיצד להתמודד, וליבה היה נשבר לחלוטין. בתוך תוכה ידעה שחייה כבר שלובים בשלו, בדיוק כפי שרצתה. הוא אהב אותה עמוקות, ולעולם לא היה חושב אפילו את המחשבות הבוגדניות שעולות בראשה על הרצון לברוח.
היא ישבה במטבח בבית בו גדלה ולגמה בעדינות, כדי לא לפגום באיפור ובתסרוקת, מהיוגורט שהוגש לה על ידי חברותיה ואמה, שהמשיכו לכרכר סביבה.
"אולי כדאי שהלק יהיה בצבע אחר? ירוק זה יפה ורגוע ותואם לשמלות שלכן, אבל ורוד עמוק תופס יותר נוכחות," אמה הציעה לשלושת החברות שהביעו אף הן דעות משלהן. עדן הביטה בציפורניה הכסוסות ולא הבינה למה זה משנה. גם ככה כולם יסתכלו על האמה שלה, עם הטבעת החדשה שתקבל, ולא על הציפורניים. היא שיחקה בהיסח הדעת עם הטבעת הזהובה שלה, המעוטרת במה שנראה לה כמו ניבים קטנים. העיצוב מצא חן בעיניה, למרות המורבידיות שבדבר, בעיקר כי ארוסה הצהיר שהטבעת ההיא יחידה במינה, בדיוק כמוה עבורו. היא תהתה מה תהיה הטבעת שתקבל עבור החתונה, שתחליף את טבעת האירוסין.
בסופו של דבר, ההכנות שלה לחתונה המשיכו. הלק הוחלף, ואיתו גם התכשיטים שבחרה לעצמה מבעוד מועד. דניאל הזדעזעה מהשילוב של כסף וזהב, איילה הציעה לה שלל תכשיטי אבני חן, ומאיה ואמה החליפו את עגילי החישוק הקטנים שלה בעגילים צמודים נוצצים.
לקראת אחר הצהריים, הוכנסה עדן אל שמלת הכלה הענקית שלה.
היא נזכרה ביום בו קנתה אותה, לאחר שלושה ימים של ביקורים בסלוני כלות והפצרות מול אימה ואחותה שלא הפסיקו להביע את דעותיהן על כל שמלה שעדן חיבבה.
"שמלה עם תפר מתחת לחזה? כולם יחשבו שאת בהריון," אחותה ציינה על אחת השמלות.
"השרוולים פה ארוכים ותפוחים מדי," אמרה אימה על אחרת.
"הצבע מכוער."
"זה חשוף מדי."
"זה לא חשוף מספיק."
"ככה את רוצה להתחתן? לבושה במשהו כזה?"
השמלה שנבחרה לבסוף הייתה שמלה עם צווארון רשת וממלמלות מקדימה, שרוולים לבנים מבד נופל ומבריק, והמון שכבות של בד תפוח ומסתחרר. בזמן המדידות בחנות, השמלה ישבה על עדן כמו שצריך, מחמיאה בכל המקומות הנכונים וחובקת אותה כמו חברה תומכת. אבל כשעדן עמדה מול הראי בחדר הילדות שלה, היא הרגישה כמו ילדה קטנה בתחפושת, ולא מצאה את עצמה בין שיפולי הבד. היא כנראה עשתה פרצוף, כי בנסיעה אל האולם איילה שאלה אותה מה קורה. "אל תגידי לי שאת חוטפת עכשיו רגליים קרות," לחשה בפרצוף חמוץ ומודאג.
עדן הנידה בראשה במהירות, "מה פתאום, מה את אומרת שטויות. אני רק צריכה רגע לבד," היא נשפה בתסכול. איילה הבטיחה לתת לה מעט מרחב כשיגיעו לאולם. "יש לך עשר דקות במקסימום," אמרה לה כשליוותה אותה החוצה מהמכונית.
עדן הנהנה והודתה לה. היא דידתה החוצה אל שיחי הורדים שהקיפו את האולם, לפחות באיזור הכניסה האחורית.
היא לא יכלה לשבת, מאחר והייתה לבושה בשמלה ענקית.
היא לא יכלה לסובב את אצבעה המובטחת סביב שיערה בחיפוש אחר נחמה, מאחר ושיערה היה אסוף לאחור עם שלל סיכות ותכשירי שיער.
היא לא יכלה לבכות מבלי להרוס את האיפור שחברותיה עמלו עליו שעות.
היא לא יכלה לעשות דבר, מלבד לשחק עם אצבעותיה, לפרוק אותן בחיפוש אחר דרך להוציא את המתח שבעבע בתוכה. היא סובבה את הטבעת סביב אצבעה בחוסר שקט מוחלט, מייחלת להיות בכל מקום אחר רק לא כאן. בכל מצב אחר רק לא ברגע הזה בו היא אמורה להיות כלה מושלמת לחתן המושלם שבקרוב יהיה בעלה.
באותו הרגע היא זוכרת שהביטה לשמיים, מחפשת אחר פיסת רוגע. היא הרגישה כאילו היא נופלת, ובו זמנית כאילו היא נישאת הרחק הרחק, וכל האולם והאנשים תחתיה הופכים לכלום ושום דבר.
במובן מסוים, זה מה שקרה.
עוד מעט אולי תהיה אחת מהאנשים הקטנים, מנקודת מבטם של חילזון או עגור או כל אחד אחר מהיצורים בעולם האחר.
וברגע זה? עכשיו היא ישבה מקופלת על גבעה ורודה, עדיין לבדה, כשהשמש המטפטפת מזמן שקעה. עדן הניחה לטיפות השמש להתקשות על אצבעותיה, כמו חלמון רך ודביק. שמלת הכלה שלה כבר מזמן איבדה את צורתה. עדן נאלצה לחתוך כמה חתיכות מן הבד כדי להצליח להילחם בכמה קבוצות אלימות של נמלות ענק בימים הראשונים שלה בין הגבעות.
היא נתקלה בקבוצה כזאת כבר ביום הראשון שלה שם, עוד לפני שהבינה בכלל היכן היא נמצאת. הם עמדו מעליה עצומים ומאיימים, והיא מעדה על השמלה שלה פעמיים לפני שהתעשתה.
"איך אתן ככה גדולות?" היא קראה בקול רועד.
"ככה עובד העולם," אחת הנמלות ליחששה, "זה כמו שתשאלי למה השמיים סגולים."
'באמת למה' תהתה עדן, אבל לא הגיבה.
"את משנת-צורה?" נמלה אחרת שאלה, בקול תקיף.
"משנת מה? צורה של מה?" עדן הייתה מבולבלת.
"את משנת צורה או לא? כי אין לנו רצון לאכול את מה שזר לנו."
"כן, ואין לנו מושג מה את בכלל!"
"אני עדן?" היא ספק אמרה וספק שאלה.
"אני לא מכיר את הזן הזה," אמר אחת הנמלות. הוא ליחשש אל עבר האחרות להקיף את עדן. לפי ההיגיון, עדן ידעה שאין לה מה לפחד מנמלים. הן אולי עוקצות, אבל לא מזיקות. ועם זאת, לפי ההיגיון, נמלים אמורות להיות קטנטנות, ולא מיתמרות מעליה בכמה וכמה מידות.
"בבקשה אל תהרגו אותי!" היא קראה בתחינה, ותרה אחר כלי נשק כלשהו. הדבר הכי חד שהיה עליה שיכל איכשהו לפגוע, היה טבעת הנישואין שלה, המעוטרת ניבים חדות, אם כי הניבים היו מצופות חומר מבריק שהקהה אותן. עדן נופפה אל מול אותה קבוצת נמלים בטבעת באיום. "אל תתקרבו!" קראה, "אני אתקוף אתכן עם הטבעת, היא חדה מאוד!"
הנמלים צחקו תחילה, ואז כשאחת הבחינה בעיצוב של הטבעת לפתע קראה לכולם לסגת.
זאת הפעם הראשונה שעדן הבינה שיש בידה פריט שעלול להיות נכס בעל משמעות שונה עבור ילידי עולם הגבעות.
בפעמים הבאות שנאלצה להילחם בחרקי ענק היא כבר היתה מוכנה. היא חתכה כאמור חתיכות מן השמלה על מנת להקל עליה את ההליכה – והמנוסה, למקרה ותזדקק – והרכיבה נשק מאולתר ממקלות שמצאה בדרך.
היא הצליחה בכל אחת מהפעמים להגיע למצב שהיצורים מעדיפים לסגת, מאשר לתקוף אותה כשהיא עם הטבעת.
במיוחד הנמלים, שגם בעולם הזה חיפשו בעיקר אחר מזון, ולא לתקוף סתם יצור עם טעם דלוח כמו בן אדם. למרות גודלן, הנמלים האלו הזכירו לה את הנמלים שהילכו בשורה ארוכה על שולחן המטבח בבית שלה ושל ארוסה, היכן שהונחו שאריות דוגמיות עוגות פוטנציאליות עבור עוגת החתונה. היא טעמה אז טעמים שבכלל לא ידעה שיכולים להיות לעוגה, כמו מנגו ומנטה, והכל הרגיש לה אותו טעם מתוק ותפל. מרוב שפע, נותרו הרבה שאריות, ועדן זוכרת איך צפתה בשיירה הארוכה של הנמלים שסוחבות כל אחת בשיטתיות פירור מן העוגות. היא ניחמה את עצמה שלפחות הן מרוויחות מהבזבזנות שלה. היא הניחה את ידה על השולחן, ונתנה לנמלות לעלות על גבי אצבעותיה והטבעת, לטפס עליו כמו הר משונן ולרדת בצד השני, בדרך אל ביתן.
כשעדן הגיעה לגבעה השלישית בעולם הגבעות, הגבעה הכחולה, ממשיכה בחיפוש אחר דרך הביתה, ונהנית באופן לא צפוי מהרוגע שהעולם הזה העניק לה, היא פגשה ביצורה משנת-הצורה ההיא, עגור, והבינה שהטבעת שעל ידה עשויה מניבים של יצורים קסומים ועתיקים.
"לא כולכם יצורים קסומים?" עדן שאלה את עגור, שעטתה על עצמה צורה של גוש צמרירי.
"אנחנו מגוון רחב של זנים שונים, אבל זה לא הופך אותנו ליצורים, ובטח לא קסומים!" עגור ענתה, נעלבת.
"סליחה, התכוונתי… העולם הזה בעצמו קסום, לא?" עדן הסבירה את עצמה, אבל עגור רק ענתה לה: "לא." ועדן לא התווכחה ורק הניחה לעגור להמשיך בהסבר.
"היצורים ההם אולי אפילו לא קיימים באמת, אבל רובנו מאמינים שכן, כי יש כמה טבעות אמיתיות כאלו שמסתובבות אצלנו בעולם, וגם כמה שקריות, כמובן. אבל הטבעת שלך אמיתית, ורואים את זה לפי איכות השן הענקית שמשובצת במרכזה." עגור הצביעה על שן הזהב שעיטרה את מרכז הטבעת, גדולה לעומת חתיכות הניבים ששובצו על עיגול הטבעת. עדן חשבה שהטבע קצת משונה כשקיבלה אותה, אבל כאדם שמעריך ייחודיות, לא היה לה אכפת במיוחד. בין כה וכה זאת רק טבעת האירוסין, ואין לה משמעות גדולה כמו טבעת החתונה, אז למה לא להנות ממשהו קצת שונה?
"אז השן הענקית הזאת, היא שייכת לאמא של כל היצורים האלו, והיא מה שמעניק לטבעת שן-זהב הזאת את הכוח הכל כך ייחודי שלה," עגור הסבירה.
"שהוא…?"
"הכוח להגשים את משאלת הלב של העונד, כמובן!"
עדן הביטה בה בחשדנות, "לא הבנתי. מה הייתה משאלת הלב שלי שאני כאן? ממש לא הבעתי משאלה כשחיכיתי מחוץ לאולם. אני בסך הכל נשמתי וחשבתי."
"משאלת לב זאת לא סתם משאלה," עגור הרחיבה, "זאת משאלה כל כך סודית, שרוב היצורים, או האנשים במקרה שלך, אפילו לא יודעים שיש להם אחת כזאת, או מה היא. אז אני מניחה שגם את לא ידעת, ורק הרגשת. והתחושות האלו, טוב, הן מה שהובילו אותך לפה."
"אבל אני לא רוצה להיות כאן!" עדן קראה בבהלה, "כלומר, אני נהנית, אני לא סובלת, זה רגוע, אבל… אבל מחכים לי בבית! לא תכננתי לברוח, אני לא כלה כזאת, אני רק רציתי שניה של רוגע!"
"הטבעת הגשימה לך את זה!" עגור קפצה בשמחה, עיוורת למצוקה של עדן.
"בבקשה תגידי לי שיש דרך לשנות את זה, אני מוכרחה לחזור," עדן התחננה.
"אה, זה קל. פשוט משנים את משאלת הלב." היצורה משנת הצורה ענתה לה, כאילו שזה באמת כל כך פשוט.
לאחר מכן עגור מיהרה לעבודה, ובהמשך תחזור רק כדי לספר לכלה האבודה שהיא הסיבה לכך שהגיעה לעולם הגבעות בכלל.
כל אותו הזמן באולם, איילה נכנסה ללחץ שלא היה מבייש את הלחץ שעדן חוותה לפני כן. החופה הייתה אמורה להתחיל לפני שתי דקות, והיא לא ידעה איפה עדן ולאן יכלה כבר להיעלם. היא האשימה את עצמה, על שנתנה לה לצאת החוצה לבדה, מבלי שאפילו השגיחה עליה. נכון, היא לא ילדה קטנה, אבל נראה היה שהיא משתוקקת ללכת משם. איילה לא הבינה את זה. לא משנה כמה מתוחה היא התקופה שלפני החתונה, האהבה אמורה להיות גדולה מכך, הרצון בנישואים ובקשירת גורל. עדן היא לא אחת שתקום ותברח.
איפה היא יכולה להיות?
בין מפגש אחד לאחר עם עגור, היתקלויות בחרקי ענק או התמודדות עם מזג אוויר משונה, עדן התחילה להבין הכול. נראה שהדרך הביתה חצובה ביכולת שלה להפוך את אותה משאלת לב שהביאה אותה לפה, לשכנע את היקום או הקסם או מה שזה לא יהיה שאחראי לכך, שהיא לא באמת רוצה להיות במקום אחר.
אפילו היא עצמה לא הצליחה להאמין בכך.
"אני מצטערת שאת תקועה פה בגללי. אני רק ניקיתי את השמיים כמו בכל יום, את יודעת, זיהום אוויר של רגשות של בני אדם." עגור התנצלה, ועדן לא הבינה לגמרי את כוונתה. "מצאתי את הטבעת הזאת קצת לפני, תקועה לה ככה בין העננים. בטעות איבדתי אותה כשניקיתי את השמיים בעולם שלך, האנושי."
עדן רק ישבה באומללות בין גבעולי הדשא הכחולים וניסתה לעשות עם עצמה חשבון נפש. לבד.
עגור מצאה אותה יומיים לאחר מכן על הגבעה הורודה, כשלצידה פרח קטן ומדבר.
"השתגעת לגמרי, הא?" היא שאלה אותה, והסבירה שהפרחים הם כלום ושום דבר, סתם אידיוטים שאוהבים להציק לעוברי אורח. "בגלל זה אף אחד לא מדבר איתם, זה ממש מוזר שחלק מהפרחים פה מדברים."
עבור עדן, זה לא היה מוזר יותר מכל שאר הדברים.
"את לא מבינה, אני חייבת לחזור הביתה," עדן אמרה, כמעט מובסת. "את השתמשת בטבעת הזאת שלי לפני שאיבדת אותה?"
עגור, שנראתה עכשיו כמו קנרית, הנהנה בראשה, "איך את חושבת שאני יודעת לשנות צורה?" אמרה, ועדן משכה בכתפיה. "אם כי אני השתמשתי בתכשיט בתור חגורה."
"אי פעם היית צריכה להפוך את משאלת הלב שלך?" עדן המשיכה וחקרה, אך עגור רק הנידה בראשה מבלי להרחיב.
השתיים ישבו והביטו בשמיים הסגולים מולם, בלי שמץ של עננים, רק גוונים אינסופיים של צבע ושמש כתומה ואטומה.
"אני תכף הולכת לעבודה שוב, את תסתדרי לבד?" עגור שאלה פתאום. עדן הביטה בה בראש מוטה – היא פגשה בה לפרקים קצרים בימים האחרונים, והיא מעולם לא שאלה את זה.
"כן, אני אהיה בסדר. את מנקה את השמיים?" התעניינה.
עגור הנהנה, "לא תאמיני כמה עומס רגשות יש בעונה הזאת," התלוננה. "הקיץ מלא בעצב."
הרוח נשבה חלושות ביניהן, ועדן לא הגיבה כיוון שלא היה לה מה לומר.
"אל תלכי בלי לומר שלום, טוב?" עגור ביקשה, כמעט בתחינה, "אני צריכה את ה- אותך. כלומר, אנחנו חברות, לא?"
"אהה, אני מניחה… אין לי ממש שליטה על הטבעת, אבל אני לא חושבת שאצליח להבין כל כך מהר איך לשנות את משאלת הלב שלי. במיוחד כשטוב לי פה," הודתה בעצב.
עגור הודתה לה בחיוך ושינתה את צורתה לציפור שיר קטנה. היא התעופפה לה משם במעוף שמח, מותירה את עדן מאחור.
בעוד כמה שעות תשוב אל עולמה האנושי ותתגעגע לרגעי השקט והלבד.
בעוד כמה ימים וודאי תשכח מכל מה שהרגישה לפני שניצלה.
עדן יכלה לספור על יד אחת את כמות הדקות שחלפו מהרגע בו עגור עזבה, לפני שהשמיים מעליה החשיכו. בכל הימים שלה שם לא נתקלה בצל מן השמיים, ולא בצמחייה גבוהה במיוחד.
החשכה החלקית הגיעה ממקבץ אקראי של יצורים שעופפו לקראתה. עדן נדרכה. היא נעמדה במהירות, אוחזת בחוזקה במקלות המחודדים שלה, הנשק היחיד שהיה לה, והתכוננה לנופף שוב בטבעת למקרה וירצו לתקוף אותה.
"אל תתקרבו! יש לי נשק! ותכשיט קסום!" היא קראה לעברם באיום.
להקת היצורים המעופפים נחתה על הגבעה שלה, וחלקם שינו את צורתם ליצורי אדמה, מעלימים כנף אחר כנף מעליהם.
עדן הביטה בהם מבולבלת. היא לא ידעה שיש עוד יצורים משני צורה בעולם הזה. אחרת מה מיוחד במשאלת הלב של עגור?
אחד מאותם היצורים, שהיה כעת בצורת כדור, קיפץ לעברה בהתלהבות, "אז הטבעת אכן אמיתית…" אמרה היצורה.
"כן, כן היא אמיתית," עדן התעשתה, הולכת צעד אחד אחורה, "ואני אאלץ להשתמש בה אם לא תעזבו אותי לנפשי."
"להשתמש בה? איך בדיוק?" יצור דמוי דובון קטן אמר בלגלוג.
עדן הבינה שאין לה איך לעבוד עליהם יותר. באמת לא היה לה מושג כיצד הטבעת עובדת – אחרת לא הייתה כאן כרגע.
מבין כל היצורים משני הצורה הבחינה עדן בציפור שיר ששינתה את צורתה לעכבר.
"עגור?" היא אמרה בעיניים מלאות חשש.
העכברה התכווצה מעט, אך לא הגיבה.
מולה, הכדור המקפץ שינה את צורתו לציפור ארוכת מקור, שרשפה כלפיה עיניים.
זה הרתיע את עדן. "מה זה, כולכם משנים צורה? חשבתי שזה לא אפשרי בלי משאלה, כלומר, עגור אמרה ש-"
ארוכת המקור צחקה צחוק צורמני, חושפת סט שיניים חדות, "זה מה שאמרת לה?" היא הסתכלה על עגור לפני ששבה להביט בעדן, "אנחנו כולנו זן של משני צורה. נוצרנו כציפורים כדי להיוולד עם היכולת ללמוד תעופה. כל הזן שלנו עוסק במלאכת ניקוי השמיים, והיכולת שלנו מקלה עלינו את ההסוואה, כשצריך לנקות שמיים גם בעולמות אחרים."
"אבל אף אחד לא ראה את התכשיט הזה כבר מאות שנים!" יצור אחר התפרץ.
"כן, בטח לא עגור הזאת," אחת נוספת גיחכה.
עגור הזעיפה פנים בצורתה העכברית, ומיהרה להתחבא מאחורי שמלתה של עדן, שכמעט ריחמה עליה. "א-אבל אני מצאתי את זה קודם! אני מצאתי את בת האנוש הזאת עם הטבעת, זה שלי!" עגור גמגמה.
"עוד נראה," אמרה הציפור ארוכת המקור, שניה לפני שהרכינה את ראשה קדימה, נועצת את מקורה באדמה ליד עדן, מקרקעת את שמלתה.
עדן איבדה שיווי משקל ונפלה אחורנית, מוחצת את עגור אגב כך.
בזה אחר זה תקפו היצורים את עדן האומללה. היו שם תולעת ענקית, כלב מיניאטורי, גבעול שנראה כמו מקלון בגודל אנושי, כמה ציפורים וחיות מכונפות ואפילו הפרח המדבר, שירק לעברה אבקנים ללא הרף.
"לא אכפת לי מהטבעת המטופשת שלכם!" עדן צעקה ברוגז, הודפת יצור אחר יצור ונעזרת במקלות החדים שהוו לה כנשק בשהות הקצרה שלה כאן. "מצידי תיקחו אותה, אבל תנו לי לחזור הביתה קודם!"
היא חבטה עם המקל בכל הכוח בגבעול המקלוני, מפילה אותו על הכלב המיניאטורי.
"את לא תצטרכי ללכת הביתה אחרי שנסיים איתך," ארוכת המקור אמרה, ושרטה את פניה של עדן תוך כדי תעופה. עדן נאנקה בכאב, וניגבה את הדם בשולי השרוול המוכתם שלה. היא התכופפה אל האדמה בדיוק כשלהקת ציפורים נוספת עפה במהירות לכיוונה.
על האדמה, עדן הבחינה בעגור, או יותר נכון מה שנותר ממנה. היא הקיאה את מעט המזון שאכלה בימים האחרונים, ונאבקה להסדיר את נשימתה. שלוש שניות לנשום, שלוש שניות לשאוף, שלוש שניות לנשום, שלוש שניות לשאוף.
כאב חד ברגלה החזיר אותה למציאות, והיא ניערה ממנה את הכלב המיניאטורי, שהתגלגל במורד הגבעה.
עדן קמה על רגליה, מוכנה להילחם.
היא חבטה עם המקלות שלה בגבעול, בציפורים, אפילו בפרח. כשארוכת המקור ניסתה לשרוט אותה פעם נוספת, עדן תפסה את המקור שלה בשתי ידייה, מניחה למקלות שלה ליפול אל האדמה, וסובבה אותה באוויר כמה פעמים.
להקת הציפורים סביבה ריחפה גבוה, מתחמקת, ורק הגבעול המקלוני נפגע ונפל אחורנית.
עדן ריסקה את הציפור על הקרקע, מתנשפת ומביטה בדשא הורוד הופך אדום. היא ניערה את ידיה, ובחנה שוב את הטבעת.
כל מה שהבינה היה שקר. לאף אחד לא היה הסבר אמיתי מהיכן הגיעה הטבעת ואיך זה שבעלה לעתיד מצא אותה, וגם לא כיצד להשתמש בה כראוי. עולם הגבעות הזה, שנהיה מוכר לה לאחר ימים ארוכים ששהתה בו, הפך בין רגע לזר שוב.
אני לא שייכת לכאן, חשבה לעצמה.
היא קרסה אל האדמה, אוחזת בחוזקה בדשא המוכתם תחתה, הורסת את התלים השתולים בקפידה, כפי ששמלתה שלה נהרסה. כפי שהיא עצמה הרגישה.
צווחת ציפורים תפסה את תשומת ליבה והיא זקפה את ראשה למחזה המרהיב – אך הקטלני – שנגלה מולה: להקת ציפורים ענקית שכיתרה את השמיים במעוף והסתחררה סביב ראשה, גבוה.
עדן עצמה את עינייה בחוזקה, ודמעות נשרו על לחייה.
אין לה איך להילחם ברבבות על גבי רבבות של ציפורים, בלי שום נשק או הגנה בידיה.
היא ניסתה שוב להסדיר את נשימתה, אוחזת בשתי ידיה בליבה הדופק במרץ, מודעת לכך שהסחרחורת בראשה היא התחושה האחרונה שתחוש.
רעש קרקור הציפורים ומשק כנפיהם היה כה מחריש אוזניים, שעדן לא שמה לב איך העולם סביבה שתק.
היא נאחזה בשקט הזה כמו היה משהו ממשי, לפני האינסטינקטים שלה פעלו כשחשה בנוכחותו של אדם נוסף סביבה.
היא נופפה בידה באוויר, אל עבר האיום הפוטנציאלי. עיניה נפערו לרווחה כשזיהתה אותו: הארוס שלה, לבוש בחליפה מחויטת ופנים יפות ומודאגות.
"את… את כאן…" הוא מלמל, המום. עדן לא בזבזה שניה ורצה אל זרועותיו, מחבקת אותו בהקלה עם דמעות של שמחה בעיניה.
"אוי, זה באמת אמיתי, הצלחתי! אני שוב כאן!" היא העבירה את ידה בשערו, נושמת אליה את הריח המוכר והמנחם.
"אילה אמר שנעלמת. היינו אמורים להתחיל לפני חצי שעה," הוא יידע אותה, מתבונן בדאגה בכלה החבולה מולו, "אמרתי לה שתעכב את כולם, שתגיד שחטפתי קלקול קיבה או משהו. ידעתי שאמצא אותך, אבל אני… אני לא בטוח שמצאתי?" הוא לחש בבלבול.
עדן התרוממה מן החיבוק, וחיפשה שמץ של היגיון בעיניו. "אתה לא שמח לראות אותי?" שאלה.
הוא בחן את שמלתה הקרועה, ידיה השרוטות, שיערה הפרוע והדם היבש שעיטר את הכל.
"זאת באמת את?"