כדור גדול, שולחן עבה, גנן גבוה, קופסא קטנה, שידה כתומה, כיסא כחול, כיסא אדום ומטוס סילון.
"אם מטוס סילון נע במהירות של 700 קמ"ש מפה, מתי הוא יגיע להונדורס?" שאל אחד התלמידים.
"שאלה טובה, גש אל מר פארוולטונג והוא יענה לך," הפניתי אותו. התלמידים שלנו מרבים לשאול שאלות, ולנו יש את דוקטור בייז פארוולטונג, החכם מכולם. אין שאלה שלא הצליח לענות עליה. "ובינתיים תלמידים יקרים, רישמו על הלוח בייז פארוולטונג, מי שלא ירשום נכון ישאר פה בזמן ההפסקה. "
הובלתי את התלמיד אל חדר המנהל.
אני אוהבת את האוויר שיש בחדר ההוא, כל חמימות שקיימת בתוכי נעלמת. הדלת מאחורינו נסגרת בקול חריקה מתוק.
פארוולטונג סימן לנו לשבת בכסאות שמול שולחנו ומיד ביצענו זאת.
מלבד חוכמה, פארוולטונג בורך בפנים יפייפיות. סנטר חזק, אף חד כשכלו, שיער שחור ומצח בוהק אשר כמעט מאפשר לראות את השתקפותנו על פניו. כך אני יודעת שתמיד אנו נמצאים בראשו.
פארוולטונג שמע את שאלת התלמיד ולקח את קמיצתו, כיווץ אותה בין אגודליו ועצם עיניים. התלמיד נראה מסופק וכך גם אני. וכך, פנינו לחזור לכיתה.
"גברת שיין" אמר מר פארוולטונג.
התגעגתי לשמוע את קולו ,שבתי אל עבר שולחנו בריצה .
הוא חייך אליי, שינייו רבות יותר מכול אדם, כנראה ששיניי החלב פשוט לא רצו לעזוב פה המביא דברי חוכמה שכאלו.
"אנחנו חוגגים 20 שנה בקרוב, הכל מוכן?"
"כן, בוודאי!" אמרתי.
הוא אף פעם לא מודאג לגבי דברים כאלו, אני תוהה מה השתנה.
הוא קם מכסאו והחל להתמתח, שמעתי שהוא קם רק פעם בחודש כשצריך לבקר את הקרובים. אני תוהה מה קרה.
"עבר זמן מה, יותר מדי למעשה, אני בחובות גדולים והריבית לא יורדת." הוא הרהר לעצמו והפנה את מבטו אליי, "נשמתך עוד בקושי נותרה אך ליבך במקום הנכון."
הרגשתי מבולבלת אך נהניתי מהמחמאה.
הוא החל לכפתר את כל כפתוריו, ולמרות שמבטו נשאר כבוי זיהיתי הקלה על פניו.
"אין ברירה, אין ברירה," חליפתו בלטה כשדיבר. "אני יוצא לזמן מה, אני צריך שאת וגברת מיעס תחליפו אותי."
"גברת מיעס כבר לא איתנו יותר," השבתי.
"אז רק את תחליפי אותי, אני צריך למצוא מקום נוח."
הוא אמר והזדחל לתוך הארון שליד שולחנו.
רציתי לקרוא לעברו אך נזכרתי מה קרה לגברת טויט כשעשתה זאת.
תמיד רציתי להיות המנהלת, אך לא העזתי לדרוש תפקיד מכובד שכזה. במקום זאת, התפללתי עם בעלי כל יום לקבל אם לא רק עשירית מחוכמתו של מר פארוולטונג.
התיישבתי בשולחנו, נוכחותו הכבידה עליי גם בחסרונו, והחלתי לתופף באצבעותיי בחוסר מעש.
יום חדש הגיע, גופי עוד צמוד לשולחן, העט שנשאר בכיסי נשבר וכל הדיו נשפך לרצפה. עבדתי כל היום על המסמכים. למזלי חדלתי מלהרגיש תחושה ברגליי, אחרת כבר מזמן הייתי קורסת.
נשמעה דפיקה בדלת.
זאת הייתה גברת מיאוס.
מבט של גועל שטף את פניה.
"היכן אדון פארוולטונג? הוא השאיר אותנו בידיה של הלכלוך הזה?"
היא אמרה.
לא אמרתי דבר חזרה, למרות שרציתי, אבל זה לא מקומי כמנהלת המחליפה.
היא הביאה איתה תלמיד והושיבה אותו לצידי.
התלמיד שאל אותי שאלה, לא הצלחתי לשמוע מה היא, ואני בספק שגם הייתי יודעת לענות עליה.
לא ידעתי מה לענות לו אז לא עניתי.
התלמיד נראה מבולבל אך קם מכסאו וחזר לכיתה, מיאוס השיבה מבט כעוס והלכה יחד איתו.
נרגעתי על הכיסא הצמוד וחזרתי לרשום מסמכים, מעניין איך התלמידים שלי מסתדרים. אני מקווה שגברת צארן מטפלת בהם טוב.
עברו עוד יומיים.
הכיסא נהיה הרבה יותר נוח, יותר נוח מהכיסא שאני מלמדת איתו, כנראה בגלל זה הוא נקרא כיסא מנהלים.
עוד מורה ותלמיד הגיעו, הפעם גברת ווינען.
"אז השמועות נכונות? מר בייז הלך?" היא שאלה בעצב.
"בינתיים," השבתי.
היא הושיבה את התלמיד מולי.
התלמיד דיבר ואני הקשבתי, אני בטוחה שהקשבתי . והם חזרו לכיתה, גברת ווינען קדה לי קידה ביציאתה.
"כמעט סיימתי עם המסמכים להיום, אני אוכל לצאת מוקדם," חשבתי לעצמי לפני שגיליתי ערמה נוספת . מעניין מה מצב בעלי?
עוד כמה ימים חלפו והשמיעה שלי השתפרה, אני יכולה לשמוע מורות גם מהכיתות הרחוקות!
עוד זמן מה ואני מסיימת עם המסמכים השבוע.
הפעם באה לביקור הגברת צארן עם תלמיד שאני לימדתי, היא סגרה את הדלת ועמדה בצד אז הוריתי לה לשבת. היא הסמיקה וישבה ליד התלמיד.
התלמיד שלא הכיר אותי קרא לי מר בייז. תיקנתי אותו ואמרתי שאני העלמה שיין פארבייטן, ושמעתה יקרא לי כך.
שתיקה חלפה בחדר והם פנו חזרה.
התעייפתי מלהסביר לתלמידים. שבתי לעבוד על המסמכים . מחר אין לימודים אז יהיה לי הרבה זמן לסיים את המסמכים הללו.
וכך היה הדבר, נותרתי ללא מסמכים לחתום עליהם, דבר שהתגלה כרע מאד, כי כעת נשארתי ללא מעש שוב. אני יכולה לקחת הפסקה אבל מה אם אקבל עוד מסמכים בזמן הזה? מה אם יתרחש מקרה חירום? נשארתי בשולחני וחיכיתי שאיזו מורה תביא תלמיד שאוכל להעניק לו מחוכמתי.
היה זה יום קיצי מהרגיל, החום העיק עליי והשמש סנוורה את עיניי. משב רוח קר אשר הגיע מתוך הארון כיסה את פניי ושמר עלי קרירה.
גברת מיאוס, אך הפעם ללא תלמיד. מבט עייף חלף על פניה – היא תמיד הייתה עייפה. הדלת נסגרה והיא החלה להרעיף עליי מחמאות. הוריתי לה לשבת.
"גברת פארבייטן, האירוע מתקרב. תרצי ששמך יהיה כתוב על הכרזות?"
"איזה שם מופיע כרגע?" שאלתי בעניין.
"המנהל הקודם" היא השיבה.
"בוודאי, תשני את שמו לשמי."
מיאוס חייכה אלי לרגע קצר, ונראה שלא רצתה לעזוב.
אני נותרתי זעופת פנים לאחר שהלכה.
"העבודה הזאת מעיקה עליי," חשבתי לעצמי לרגע. ורק לפני כמה לילות הייתי מתפללת שיום כזה יקרה.
"אני צריכה לצאת," חשבתי לעצמי "אני חייבת לצאת." .
יש עוד כמה מסמכים לסיים ואז אתפנה.
כמה ימים חלפו ואני חושבת שבקרוב האירוע קורה.
שמעתי שבאים כתבים מבחוץ, אסור שיגיעו לפה, אני מקווה שיכנסו לפה מורות שאוכל להגיד להם.
דפיקה נשמעה על הדלת.
הוריתי להם להיכנס.
כמה מורות נכנסו לחדר בבהלה, "איזו הקלה, כבר חשבנו שקרה לך משהו, כמעט קרה אסון לנשמתנו."
מר ליגנער החוויר פנים, או שפניו היו חיוורות כבר זמן מה. אמרתי לו להישאר בזמן שהשאר הלכו.
"מר ליגנער, יש לי דבר חשוב להגיד לך "
הוא הרכין את ראשו. רציתי לשאול אותו על המבקרים מבחוץ.
"עוד כמה זמן יש לי להיות פה," שאלתי במקום.
מר ליגנער היה המום, "אבל למה שתעזבי, כולנו אוהבים אותך פה."
מילותיו הקשו עליי, אך שאלתי שוב.
"עוד כמה זמן יש לי להיות פה?"
"כמה שתרצי, תמיד נשמח לעבוד תחת אדם חכם כמוך " השיב.
"אנא עזוב, אינך רצוי פה." אמרתי.
מר ליגנער נלחץ. "למה לא? מה עשיתי לא בסדר?" צעק, אך לא השבתי דבר.
"שיין! שיין!" הוא חזר על שמי בקול צורם.
יותר לא שמעו ממנו.
תקופות המשיכו לעבור.
"הכסא הזה פשוט נוח מדי והוא רק שלי" חשבתי, כשלפתע הרגשתי משהו.
היו אילו שתיי ידיי, יש לי שתיים כאלו. למנהל הקודם… כמה היו לו בדיוק?
אך משהו בי התנגד, הרגשתי שזה חטא שיש לי ידיים, שזה לא ראוי ממנהל להשתמש בהם בכזו בולטות.
"אני חייבת לצאת מפה" חשבתי שוב.
מבלי לחשוב פעם נוספת דחפתי את עצמי מהכסא ,כמה זמן לא עמדתי על רגליי.
כשניסיתי להביט בהם לא ראיתי דבר, ידעתי שהם שמה אבל עיניי סירבו להכיר בהם.
זחלתי אל הדלת, אך האווירה בחוץ הייתה כה חמה שאצבעותיי נמסו.
הצלחתי לתפוס בקיר ודידיתי במסדרון.
בקצב הזה אמות עוד לפני שאגיע לכיתה.
"אולי עדיף שאחזור חזרה " חשבתי.
אך לא הקשבתי לעצמי.
לפתע עבר לידי תלמיד אחד, תפסתי את כתפו. לא הצלחתי למנוע את זה .
"אני מבין," הוא אמר לפני שהצטמק ונמחק.
בזכות זה היה לי מספיק אנרגיה להגיע לכיתה.
הייתה שם חבורת תלמידים, אני מניחה שעכשיו כבר לא זמן בית ספר מפני שהם פחדו לראות אותי .
הושטתי את ידי והם הגיעו אליי.
הגעתי למסדרון הסופי לפני היציאה מבית הספר, אבל בכניסה עמדו כתבים.
"אז עדיין מתקיים האירוע?" חשבתי לעצמי.
הכתבים התאספו סביבי, לא ראיתי את פניהם רק שמעתי את קולם.
הם שאלו אותי שאלות.
"אז כמה שנים התיכון הזה עומד?"
"עשר שנים," השבתי בלי היסוס.
הם התרשמו ושאלו עוד בקול ברטר: "ומה תוכניותייך לשנים הבאות?"
"הדבר הכי חשוב בחיינו הוא דור העתיד. הם אלו שיעשו את כל מה שאנחנו לא יכולנו. מתפקידנו להעניק להם את היחס המרבי."
הרגשתי שהם מתנשאים לגובה רב מעליי. קול התרסקותי נשמע בחלל החדר כשנפלתי לקרקע. לא הרגשתי דבר.
"יש שמועות שאת החכמה מכולם, האם הן נכונות?"
"הן בהחלט נכונות, תשאלו אותי כל שאלה ואני אענה עליה."
"אם כך מה בדבר חובותייך?"
הכל קפא. "על אילו חובות מדובר?"
הם לא ענו ורק המשיכו לשאול:
"ומה בדבר חובותייך הרבים?"
"מה בדבר המסמכים?"
"מה עם אחריותייך?"
"על אילו חובות מדובר?" שאלתי שוב.
הם שתקו.
"את יודעת, גברת פארבייטן," הם אמרו בקול אחד, "חובותייך לחברה."
הם התאגדו סביבי, התחלתי להרגיש מחדש את רגליי וידיי ואף אוזניי חזרו לגודלם הטבעי.
ניסיתי להדוף אותם אך אני לא חושבת שהפעלתי כוח רב.
הם התפזרו והסתכלו עליי בהבעה מאוכזבת אך ללא פנים.
הוצג בפניי מסמך, מישהו בשם בייז פארוולטונג חתם עליו לפניו היו שמות אחרים ולבסוף גם שמי.
"הנשמות של המקום הזה שייכות לנו, יש לנו זכות לתמלוגים ואם תסרבי אנחנו נתראה בבית המשפט."
רצתי הכי מהר שיכולתי, דחפתי את דלת הכניסה ויצאתי החוצה. מולי היה את מגרש המשחקים, שכחתי כמה נחמד הוא נראה.
המשכתי לרוץ הלאה, אך לא יכלותי להתאפק והבטתי לאחור.
אף אחד לא רדף אחריי.
הכתבים רק עמדו בצד הדלת ,פניהם אליי אך מבטיהם לא הביעו אף רגש.
יצאתי משטח בית הספר והסתובבתי ברחובות, איני זוכרת דבר על חיי הקודמים, אך אני בטוחה שבעירייה יידעו על כך.
לקחתי נייר עיתון אשר היה זרוק ברחוב והבטתי בתאריך, אני לא זוכרת מה הייתה השנה לפני, אז כל שנה תהיה בסדר עבורי. חיפשתי בכיסיי ומצאתי עט הרוס אך עם מספיק דיו כדי לעבוד.
והתחלתי לרשום כל מה שראיתי מסביבי.
קיר לבן, חלון אדום, איש רזה, ספסל רחב, עציץ גדול, מכונית ירוקה, מכונית אדומה, אוניית משא.
"כמה מכולות יכולה אוניית משא להכיל, " אני תוהה.