היה היה פעם, בממלכה רחוקה.. רחוקה..
בין הרים גבוהים ונחלים זורמים, אחרי שדות פרחים נוצצים ויערות שקטים.
נחה לה ממלכה, ובה מלך זקן אך חזק, ולו בת אחת.
בת שיופיה ונדיבותה אינם משתווים לאף אחת.
שקטה עדינה ואהובה בעיניי כול אחד.
משאלתה היחידה הייתה אהבה, אבל לא סתם אהבה בלבד, כי הנסיכה שמה את עיניה על בחור אחד..
חזק ואציל, לא נסיך ולא מנהיג, אלה אביר אחד פשוט ומרהיב.
והיה היה בעיירה קטנה, לא רחוק מארמון הנסיכה, מלאת שמחה ואדוה, אביר אחד זקוף קומה, הוא היה לוחם אדיר שדאג שבממלכתו לעולם לא תהיה סכנה
במפלצות ונוכלים נלחם בגבורה שאין כמותה, אך כמו לנסיכה גם לאביר הייתה משאלה.
משאלתו היחידה היה להגן ולשמור כל כל מי שאיי פעם ייצתרך עזרה, ולמזלה של הנסיכה, האביר גם הוא השתוקק לאהבתה.
האביר שלח לנסיכה מכתבי אהבה עמוקים בסתר, טיפס על חלונה בשעות הקטנות של הלילה והגניב מבטים שאיש לא הסתכל. הנסיכה התגנבה בלילות להיפגש איתו, השאירה את חלונה פתוח בתקווה, וכתבה בחזרה, מבטו תמיד תפס את שלה..
החושך בחוץ היה עמוק, אבל זה לא עצר את איריאן, הוא התגנב לתוך הגינה המלכותית, היא הייתה שקטה וריקה מאיש, הוא צעד בשקט בין הפרחים, טאליה חיכתה לו ליד הוורדים, בדיוק כמו שביקש ממנה.
מבטה מופנה לפרחים האדומים בזמן שהרוח ליטפה אותם בעדינות, הוא חייך לעצמו והתקרב בשקט, ושהגיע אלייה הניח את ידיו מעל עיניה מאחור והיא התנשפה בהפתעה. הוא התכופף מעט עד ששפתיו ליטפו את אוזנה והיא יכלה להרגיש את נשמתו החמה מדגדגת אותה "מי אני?" הוא שאל בלחש באוזנה, חיוך קטן על פניו.
היא צחקקה בשקט "אני תוהה לעצמי.." היא התחילה לאט "אוליי המאהב הצפוני שלי?" היא שאלה בסקרנות, הוא צחק בשקט, קול עשיר ומתנגן, וסובב אותה אליו בזמן שכרך את ידיו על מותניה בהרמת גבה "איזה מאהב צפוני?" שאל בחיוך מעושה.
היא הסירה את מבטה ממנו "אני לא יודעת על מה אתה מדבר.." היא ענתה בתמימות, הוא הניד את ראשו בחיוך וידו התגנבה למעלה להרים את סנטה לכיוונו, מכריח אותה להסתכל עליו שוב, עיניו דבוקות לשלה.
הוא התוכפף מעט ונשק לה ברכות "התגעגעתי אלייך" הוא לחש על שפתיה.
היא חייכה ברכות"גם אני התגעגעתי אליך" היא לחשה בחזרה.
"יותר מהמאהב הצפוני שלך?" הוא שאל בעניין. היא גילגלה את עיניה בחיבה והתרחקה מעט "טוב.. אוליי קצט פחות.." היא אמרה בהקנטה, הוא צחק שוב והחזיק אותה קרוב אליו "שלא תדברי איתי על שום מאהב צפוני מדומיין, בסוף אתחיל להאמין שהוא אמיתי." הוא הזהיר בשקט ותחב את ראשו בצווארה "אוליי אפילו אמצא לי מאהבת דרומית.." הוא איים בשקט.
היא צחקקה, מזעיפה פנים, "אתה לא תעז." היא איתגרה, "אני לא העז." הוא הסכים בחיוך.
היא צחקקה בשקט והם נשארו ככה זמן מה, ראשו נח על צאוורה, כשהוא שואף את ריחה המתוק, וידיו כרוכות סביב מותניה.
יד אחת שלה על גבו, והשניה משחקת בשערו הבהיר בחיבה.
השקט היה מנחם, הרוח ליטפה אותם ברכות, רק שניהם יחד בידיים של אחד השנייה.. ואז טאליה שברה את השקט.
"מתיי.. סוף סוף תדבר עם אבי?" היא שאלה בהיסוס, הוא נאנח בשקט, "אני רוצה, אני באמת רוצה. אבל זה לא פשוט אהובתי.. את הרי יודעת, הוא מאוד קשוח כשזה מגיע אלייך.. הוא לא ישתכנע בקלות." הוא הסביר בשקט, היא הנהנה, היא ידעה שהוא צודק, אביה תמיד היה קשוח שזה הגיע אליה, הוא סירב לנסיכים ואצילים כאחד "מה אם הוא לא יסכים..?" היא שאלה בצורה כל שקטה שהוא בקושי שמע אותה.
הוא הרים את ראשו כדיי להסתכל עליה, מבטו רציני.
"הוא יסכים, הוא חייב. ועם לא.." הוא התחיל, ידו עוברת ללחי שלה, אגודלו עבר על עורה ברכות עד שנח על שפתה "אני אברח מכאן, איתך. נברח עד לפינה הכי רחוקה בעולם, אבנה איתך בית חדש, שם אוכל לאהוב אותך ולא יהיה איש שיוכל לעצור אותי, אותנו." הוא הבטיח בלחש, והיא ידעה שהוא לא צוחק.
היא הנהנה, והתקרבה להניח נשיקה קטנה על הלחי שלו "אני צריכה ללכת" לחשה, הוא הנהן "אני יודע.." ידיו שחררו אותה בחוסר רצון.
היא החליקה את שמלתה עם ידיה, ואז הניחה את ידה בשלו "לילה טוב איריאן" היא אמרה ברוך, עינייה דבוקות לשלו בהבטחה שקטה "לילה טוב, טאליה.." הוא ענה בלחש והרים את ידה לשפתיו ונשק לה קלות, היא חייכה אליו ברכות לפני שפנתה להתגנב חזרה לתוך הארמון בשקט, הוא עמד שם ובהה בה עד שנעלמה בין השיחים, ורק אז עזב בעצמו את הגינה, הרמז היחיד שנשאר מהמפגש הסודי שלהם היה כמה עלים מעוכים.
האביר היה אמיץ וחזק, גבר מכובד בהחלט.
אך הנסיכה ידעה שאביה לעולם לא יסכים.
לא לאביר. למרות כוחותיו, למרות ליבו.
כי הוא לא אצולה, הוא לא מלוכה, הוא הגיע מכפר פשוט.. ממשפחה רגילה, ואביה לעולם לא יתן אותה לאדם.. נחות כל כך.
אז היא החליטה לפנות לכוכבים, נשמות הקסם, הכוחות שנתנו אנרגיה לכול דבר קסום ומיוחד בעולם שלהם, יוצרי האגדות.
והיא וביקשה משאלה.
טאליה ישבה על אדן חלונה, מתבוננת בשמיים החשוכים, אוויר הלילה הקר מניף את שערה ברכות, מתבוננת בממלכה השקטה, אך מחשבותיה היו הכל חוץ משקטות.
היא התבוננה בכוכבים בתקווה, היא ידעה שמשאלות זה דבר מסוכן, תמיד אמרו לה להיזהר במשאלות שלה, אבל היא לא יכלה להמשיך ככה, אביה יחתן אותה במוקדם או במאוחר. והיא ידעה שזה לא יהיה עם איריאן. היא לא יכלה לדמיין עולם שבו היא והוא לא ביחד.. היא מסרבת.
ולכן, היא עצמה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה, ולחשה. "אורות לילה יקרים. שמעו את תפילתי.. יש לי אך ורק משאלה אחת קטנה.. אם רק תתנו שאני ואהובי נוכל להיות אחד של השנייה.." היא התחננה בשקט, היא ידעה שהכוכבים היו בעייתיים, אבל היא גם ידעה שהם אהבו סיפור אהבה טוב.. לפחות כך אימא סיפרה לה, היא ידעה שלא בהכרח ישמעו את משאלתה, אבל מכיוון שבורכה על ידם בקסם, היא קיוותה שיקשיבו.
היא הניחה את ראשה בזהירות על מעקה החלון, נאנחת בשקט, עייפה.. אבל פתאום שמעה רעש נקישה שקט מבחוץ.
היא פתחה את חלונה לרווחה, נותנת לעוד רוח לחדור פנימה, והציצה את ראשה החוצה בזהירות לראות מה גרם לרעש והתנשפה בהפתעה, היא ראתה פרצוף מוכר מחייך אליה בעייפות, איריאן טיפס עם חבל על חלונה.
לבוש בבגדים פשוטים, מכנס שחור רופף וחולצה מכופתרת קצרה, שערו החום בהיר מבולגן "איריאן? מה אתה עושה כאן?" היא שאלה בחוסר אמון.
"אני יודע, אני יודע. פשוט.. לא הצלחתי להירדם, לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך.." הוא הודה בשקט, חיוך קטן על פניו שהראה את גומות החן המקסימות שלו.
ידו השניה עברה בשערו בהיסת דעת, כנראה בגלל זה שערו נראה ככה. הוא נראה עייף בדיוק כמוה, היא תהתה איך זה יוכל להיות.. לראות אותו ככה כל לילה, היא יכלה להתרגל לזה.. "אז.. אפשר להיכנס?" הוא שאל בשקט וקטע את מחשבותיה "אה! כן. כן כנס." היא מיהרה לומר בלחישה, מתרחקת מהחלון.
הוא קפץ פנימה בזהירות, מעיף מבגדיו אבק, היא חייכה ברכות מהמראה, הוא הרים אליה גבה "למה את מסתכלת עליי ככה? אני נראה עד כדי כך מגוחך?" הוא שאל בחיוך קטן והתקדם אליה, היא צחקקה בשקט "לא, לא, פשוט.. מעולם לא ראיתי אותך כול כך.. חסר שיריון." היא הודתה בלחש, הוא תמיד לבש את השריון הכבד הזה שלו, ועכשיו הוא כול כך… רגיל.
הוא צחק בשקט "אני מבין. אני גם לא רגיל לעניין.." הודה בלחש וצעד אליה "לומר את האמת.. הייתי בטוח שכבר תהיה ישנה." היא חייכה "טוב, גם אני התקשתי לישון הלילה" היא ענתה, הוא העביר את ידו בשערה בעדינות, ואז חייך בשובבות ועכשיו היה תורה להרים לו גבה, היא ידעה ששום דבר טוב לא יכול יצאת מחיוך כזה.
לפני שהיא בכלל הספיקה לענות ידיו נכרכו סביבה והוא הרים אותה בתנועה אחת חלקה כאילו לא שקלה דבר.
היא צווחה בהפתעה וכיסתה את פיה בידה במהירות.
הוא צחקק בשקט "מה אתה עושה??" היא לחשה במרץ, כורכת את ידיה סביב צווארו "אני חשבתי על דרך ששנינו נוכל לישון" הוא אמר בלי להרחיב והתחיל לסחוב אותה לעבר המיטה שלה.
היא הביטה בו בבלבול אך הוא לא אמר דבר והמשיך לצעוד.
כשהוא הגיע למיטה הוא הניח אותה בזהירות על המזרן הרך, ורק אז טיפס על המיטה אחריה, מכסה את שניהם בפוך. ידו עוברת למתוניה ומושכת אותה כנגדו, ראשה נח על חזהו, היא הסמיקה מעט מהקרבה אליו.
אגודלו התחיל לסמן עיגולים איטיים על עצם הבריח שלה בעדינות ושלח צמרמורות במורד גבה.
היא הרימה את מבטה אליו והיא יכלה לראות את הריסים הארוכות שלו מכסים מעט את עיני השוקולד שלו "זה הרעיון שלך?" היא שאלה בשקט, מסמיקה ונבוכה מעט.
הוא הנהן וחייך בגאווה "שמעתי שלישון ליד אדם אהוב יכול לעזור לשינה טובה יותר." הוא טען ונצמד אליה אפילו יותר אם זה אפשרי.
הריח שלו אפף אותה, ריח של יער אחרי גשם ושמש, ומשהו ייחודי לו, היא יכלה להרגיש את החום גוף שלו נודף לשלה, הסנטר שלו עבר לנוח על ראשה, ידיו מחבקות אותה חזק, היא יכלה להרגיש את הלב שלו דופק ביציבות מתחת לאזנה וגורם לה להירגע בעל כורחה והשרירים שלה הרפו מעט "זה נישמע מגוחך.." היא מלמלה בפיהוק, אבל קברה את ראשה עמוק יותר בתוך החמימות שלו "הממ.." הוא זמזם בספק.
היא יכלה לשמוע את נשמתו נהיית עמוקה מרגע לרגע ועיניה נעצמות לאט מבלי שבכלל שמה לב. אבל זאת לא אשמתה. הוא פשוט חם כל כך. והיא מרגישה בטוחה כל כך.. והשמיכה רכה כל כך.. זה רק בגללו. איך יכלה לא להירגע כשהכל מרגיש כל כך נעים?
הנסיכה נרדמה בנוחות ליד אהובה באותו הלילה, כל מחשבותיה יכלו לחכות לאחר כך, כי באותו הרגע הייתה בחמימות האביר, שהתחמק החוצה מוקדם באותו הבוקר.
היא הייתה שמחה ומלאת תקווה לשם שינוי.. אבל בואו נקווה שהיא לא שכחה מה ביקשה.. הכוכבים אכן שמעו את בקשתה, וזה נכון שאהבו סיפור אהבה טוב, אבל הם גם אהבו לשחק.
יום אחד האביר אזר אומץ והלך לארמון לבקש את יד הנסיכה, הוא יצא למסעות רבים לפי בקשות המלך, והגיע כול יום ויום, תמיד עם אותה בקשה "הוד מעלתך, בבקשה. אני רוצה להתחתן עם ביתך היקרה, אוהב אותה יותר מכל. אשמור עלייה ולעולם לא אתן לשום דבר רע לגעת בה, אטפל בה ואדאג לה עד סוף הימים." הוא הבטיח כל פעם מחדש.
והנסיכה התפללה שאביה יסכים, ואף שיבחה את האביר בכול הזדמנות.
לאט לאט ראה המלך עד כמה שניהם באמת מאוהבים, והאמין שאכן האביר ישמור על מילתו וישמור על ביתו.
ובחודש השישי, למרות רצונותיו, המלך סוף סוף הסכים.
היום היה כמו כול יום, רק שהפעם איריאן הגיע עייף ופצוע, הוא חזר ממסע קשה שנשלח אליו על ידי המלך, המלך חשב שהאביר בוודאי יסרב, הרי המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית ומפרכת.
אבל להפתעתו האביר הסכים ללא ויכוחים ויצא מייד.
ועכשיו המלך בהה בו בתדהמה, על הרצפה מעוטר בצלקות חדשות על פניו ומבט נחוש אחרי המשימה הקשה, שבקסם כלשהו הצליח לצאת ממנה, מוכן לצאת לאחת הבאה.
נראה שלעולם לא יוותר.
הנסיכה התחילה לדאוג שלעולם לא יוכלו להיות יחד, אבל אז..
"בסדר, בסדר.. אביר. אני אתן לך את בתי." הוא אמר בקול עמוק והחלטי בחוסר רצון, הוא לא רצה להסכים, במיוחד לא לאביר.
אבל ידע שאיריאן יהיה טוב לטאליה אחרי הכול למרות המעמד שלו, הוא הוכיח את זה בכך שסיכן את חייו פעם אחר פעם בשבילה בלי שבכלל יקבל אישור לכך שבאמת תהיה שלו בסוף.
המלך לא יכל להכחיש יותר, היא באמת אוהבת אותו, וגם.. משהוא גרם לו להרגיש כאילו זה הדבר הנכון לעשות, למרות שלא ידע מה.
איראין כמעט קפץ משריונו הנוצץ בשמחה, עיניו נצצו מאושר וחוסר אמון והוא נשם עמוק בפעם הראשונה כבר זמן מה.
הנסיכה פלטה צווחת אושר והפתעה ומיהרה לידיו של איראן, ידיה מחזיקות בשמלתה ברשלנות בזמן שרצה אליו, הוא מיהר לעמוד למרות מצבו ולהרים אותה ולסובב אותה, מחזיק אותה קרוב אליו, היא חיבקה אותו חזק כול כך שיכל להרגיש את הלחץ מתחת לשריון הכבד "אמרתי לך שהוא יסכים." הוא לחש בשמחה והניח אותה בזהירות חזרה על הרצפה, ידיו ממסגרות את פניה, היא צחקקה, עיניה נצצו מדמעות "ואפילו לא הייתה צריך להבריח אותי לשום מקום." היא גיחחה בשקט וחוסר אמון, הוא צחק בקול וחיבק אותה חזק "עוד לא מאוחר מדי.." היא הציע בחיוך מעושה, היא גלגלה את עיניה בחיבה "גם להתחרט עוד לא מאוחר מדי.." היא איימה והוא צחק "את לא תעזי." הוא אתגר, היא חייכה "אני לא העז."
החתונה שלהם הייתה מרהיבה, והממלכה כולה צהלה ושמחה, האביר החזיק את אהובתו קרוב אליו, וסוף סוף הדביק לשפתיה נשיקה אמיתית, אחת שהרגישה לנסיכה כמו הבטחה.
האביר נשען קרוב ללחוש לה באוזן "מהי משאלתך, אהובתי? אצא למסע מעבר לכל ממלכה, אחצה כל נהר יער ויבשת, אלחם בכל מפלצת ואחצה את העולם כולו כדיי להגשים את משאלתך" הוא הבטיח לה בשקט ואהבה. והיא ידעה שהתכוון לכל מילה, וזה חימם את ליבה "אין שום סיבה למסע שכזה.." היא אמרה ברוך "כי משאלתי כבר התקבלה, כול מה שיכולתי לבקש זה אותך, ועכשיו אתה שלי.. אהובי." היא סיימה בחיוך והוא ידע שהיא מתכוונת לכל מילה.
הכל היה מושלם בחיי האביר והנסיכה, הוא התעורר ליד הנסיכה כל בוקר, הם ישבו יחד כל ארוחה, דיברו לתוך הלילה, וגמרו את היום מחובקים יחד, אך לאביר היו המון משימות, אויבים להביס ואנשים להגן עליהם, והאביר יצא למסעות רבים שאפילו נארכו ימים רבים.. אבל תמיד חזר לחמימות של ביתו ואהובתו, לא היו לא תלונות. הוא נלחם בגבורה בכל אתגר שהגיע אליו, שיסע כול מפלצת ותפס כל נוכל וגנב, הממלכה הייתה שקטה ובתוחה בזכות האביר האמיץ..עד שכבר לא.
הוא עמד בגאווה מול אנשי העיירה, הוא חיסל את היצור שגרם לסיוטים לילדי העיירה ושם סוף ללילות חסרי השינה שלהם.
"תודה רבה לך, תמיד אפשר לסמוך עלייך" הודה לו ראש העיירה, ארו, איש זקן בעל שערות לבנות ועור מקומט, הוא תמיד היה אדיב כלפי איריאן והודה לו מקרב לב, איריאן חייך "תמיד שמח לעזור ארו" אמר "באמת, אם רק אוכ-" מילותיו של ארו נקטעו על ידי צרחות.
איריאן הזדקף מייד, מסתכל סביבו לראות מאיפה הקול נובע "נדבר אחר כך." איריאן אמר בזריזות ומיהר לכיוון הקול והוא ראה תושבים רצים לכיוון השני.
"מה קורה כאן??" הוא שאל בתוקף בזמן שתפס מישהו בחוזקה לפני שהספיק לברוח, זה היה אליאס, בחור צעיר ומלא באנרגיות.
הוא נעצר מאחיזתו הפתאומית של איריאן "תקשיב גבר, אני יודע שאמרתי שאני מוכן לעזור לך שאתה צריך, אבל לא התכוונתי ליצור הזה!" הוא אמר בבהלה ונחלץ מאחיזתו של איריאן.
גבותיו התכווצו ברצינות, ממה הם רצים? הוא שמע נהמות רמות והבין שמה שלא נמצא שם, זה הרבה יותר רציני ממה שחשב.
הוא מיהר לאזור שבו חשד שנמצא מה שזה לא יהיה שגורם לכל הבלאגן הזה, וברגע שהגיע לשדה נעצר במקומו.
עיניו נפערו בהלם שבהה במפלצת ענקית עשויה אבן ועשבים, בגובהה של לפחות שניי עצים.
שיניה מחודדות ועיניה חריצים שחורים קטנטנים ומאיימים, שואגת ורוקעת בזעם, תולשת עץ בודד מהשדה הפתוח ומעיפה אותו באגרסיביות.
זה נראה יותר כמו מפלצת שמנסה להיראות כמו מפלצת. כמו במחזה שהאדם מחקה מפלצתיות בצורה מוגזמת.
אבל איך היא הגיע לכאן? מפלצות מהסוג הזה לא נמצאות באזורים האלו. הם שייכות להרים.
הוא שלף את חרבו מהנדן בהיסוס, מנסה להבין איך להתמודד עם היצור הזה.
ונראה שהמפלצת קלטה אותו כי נהמה בקול בתגובה.
איריאן היה צריך לכסות את אוזניו מהרעש הצורם, זה כאילו המפלצת מנסה להיראות הרבה יותר גדולה ומאיימת ממה שהיא באמת, מה שמרגיש די מגוחך בהיתחשב בעובדה שהיא ענקית.
המפלצת התחילה לרקוע לכיוונו במהירות וקטעה את המחשבות שלו, הוא מיהר להתחמק מהיצור הענק, המפלצת פיספסה אותו במילימטר בלבד ופגעה בעץ בחוזקה במקום, העץ נשבר וכך גם האחד מאחוריו ואיריאן שמח שזה לא היה הוא. המפלצת נשפה בזעף בתגובה ורקעה ברגליה בזעם כמו ילד קטן.
איריאן הסתכל עליה בבלבול, אוליי זה סוג של גור? הוא קיבל צמרמורת מהמחשבה שהיצור הענק הזה הוא רק תינוק.
הוא ניער את ראשו וחזר להתפקס על היצור מולו, הוא בחן את המפלצת בזהירות בזמן שתלשה את העץ השבור ממקומו והעיפה אותו לכיוון הראש של איריאן. הוא התכופף מהר בזמן שהעץ נפל לא רחוק ממנו, וואו הדבר הזה ממש לא רוצה את אותו בחיים.
המפלצת התחילה לתקוף שוב והוא מיהר לעקוף אותה ולהתחבאות מאחורי אחד העצים, היא גדולה מספיק כדיי שיוכל להגיע לפני שתראה אותו, היא הסתכלה סביבה בבילבול, מחפשת אותו.
הוא בחן את גופה של המפלצת בזהירות מאחורי העץ, היא עשויה כולה מאבנים, הראש, החזה, הרגליים והידיים. עשבים טיפסו על כולה, הוא ניסה לחשוב על איך הוא אמור לפגוע במפלצת אבן.
האבן הענקית בחזה שלה מחוברת לאבני הידיים והרגליים עם בוץ ואדמה, זאת לא צורה טבעית אלה בנויה. אבל מי היה בונה דבר כזה? הוא נאנח בשקט, אין לו זמן לחשוב על זה עכשיו.
אחרי רגע הוא חייך בשקט כשרעיון עלה לראשו, הוא יצאה ממחבואו ממש בזמן לעוד נהמה צורמת.
"היי! יוהו! מפלצת!" הוא קרא בקול, מנסה לקבל את צומת ליבה.
הוא הרים מעט את הקסדה שלו כדיי לחשוף מעט עור מצולק, שם שני אצבעות אל פיו ושרק בחוזקה.
המפלצת מייד הסתכלה לכיוונו, עינייה הקטנטנות מתכווצות בזעף, בברור מגורה מהרעש הצורם. "רואה? לא רק את יכולה להיות מעצבנת." הוא ממלמל לעצמו בשקט, משחרר את קסדתו ומחזיק את חרבו בחוזקה, המפלצת התחילה לדהור לכיוונו בזעם שוב, אבל הפעם כשהוא הדף אותה, הוא קפץ והניף את חרבו בחוזקה, חותך בין הרגליים לחזה, אבל הוא בקושי הצליח להוריד מהאדמה שחיברה אותה, הוא קלל בשקט ומיהר להתחבאות מאחורי עגלת מסחר קטנה, לעזאזל. היא גדולה מידיי. הוא ניסה לחשוב על משהוא אחר, ואז נזכר במשהוא.
הוא הכניס את ידו למגף שלו והוציא שקיק קטן, לאיריאן לא היה קסם, אבל זה מעולם לא עצר אותו מלהשתמש בנשקים קסומים.
הוא צפה במפלצת משוטטת באגרסיביות, מוחצת ייבול ועגלות, הוא נשם עמוק לפני שחפן חלק מתכולת השק שבידו, קריסטלים קטנים ואדומים, הוא בהה בה מהלכת וכיוון "רק עוד קצט.." הוא מלמל בשקט בזמן שראה אותה מהלכת, ואז היא החלה למהר לעבר עגלה ישנה בזעף, בינגו. הוא הניף את הקריסטלים בחוזקה לעברה, ברגע שהקריסטלים הגיעו במגע עם המפלצת הם התפוצצו בחוזקה. מה שגרם למבנה של המפלצת להתרועע ולהתפרק, היא שאגה בקול והוא חייך בניצחון כשאיבדה את האיזון שלה ונפלה לדשא בחוזקה ובלבול, היא ניסתה להתרומם אבל נפלה שוב. הגוף שלה מנותק.
הוא התקרב אליה בזהירות, הוא צריך להבין איך הגיע הנה, ולמה. אבל ברגע שהגיע אלייה.. היא התפרקה לגמרי. האדמה התפוררה והאבנים נפלו אחת על השניה בחוזקה.
הוא התנשף ועיניו נפערו, הוא מיהר לזוז הצידה. הוא צפה בזמן שהמפלצת הפכה לערימת אבנים וחול.
הוא הסתובב סביבה במהירות, מנסה לראות את השינוי, אבל כבר לא היה זכר למפלצת.
שום עיניים קטנטנות או שיניים חדות, רק אבנים ובוץ. "מה לעזאזל..?" הוא התנשף בשקט. מפלצות לא עושות דברים כאלו. הוא בהה בערמת האבנים הענקית שלא מזמן ניסתה לאכול אותו שלם עכשיו דוממת.
הוא בחן את השאריות בזהירות, ואז משהוא תפס את צומת ליבו. ממש בפסגת ערמת האבנים היה משהו.. נוצץ.
הוא טיפס בזהירות על האבנים עד שהגיע לפסגה, הוא הסתכל סביבו, ואז ראה את זה. שם מעל אחת האבנים היה מכתב,
שעליו נח פיגיון זהב קטן. הוא הרים את הדף הרפוי בזהירות
אביר יקר.
תמיד כל כך עסוק בלהיות גיבור..
אבל אני לא מאמינה בגיבורים, אביר.
נמאס לי לשמוע על הניצחונות שלך.
מעתה והלאה.. אדאג שהם יסתיימו.
אשלח מפלצות מזוויעות, כול אחד תיהיה גרועה מהקודמת לה.
ואמשיך לשלוח אותם…
עד שלא יישאר כלום מהממלכה הקטנה שלך.
עד שלא יישאר כלום ממך.
בהצלחה.
–מלכת יער החושך
הוא קרא את המכתב ברצינות, הוא ידע שהמפלצת ההיא לא הייתה טבעית. איזה מלכה שלחה אותה הנה.. אבל למה? כי היא שונאת "גיבורים"? זה מגוחך. הוא הרים את הפגיון המוזהב, הוא הרגיש כמו סוג של בדיחה.
הוא לא הולך לתת לשום מלכה לפגוע בממלכה שלו, משום סיבה שהיא.
הוא קרע את המכתב ודרך עליו, "בהצלחה לך. אנחנו עוד נראה בנוגע לזה." הוא לעג בשקט, היא יכולה לנסות.
ובדיוק כמו שאמרה התחילו להישלח מפלצות ענקיות ואימתניות, כאלו שלא ראה בעבר, והוא לא יכל להתעלם.
הוא הביס אחת אחת, אך הקושי גדל בכול מפלצת, כול אחת הביאה איתה את אותו המסר.
הם נשלחו על ידי המלכה הרעה מיער החושך.
אך האביר לא וויתר בקלות, ונשבע להביס את המלכה הרעה ולהחזיר את השלום לביתו, הוא נלחם במפלצות רבות, עבר לילות ומסעות רבים, אך זה לא היה קל, הוא התגעגע לביתו, למיטתו החמה, ומהכול, הוא התגעגע לאישתו. שידע שמחכה לו.. לבד בביתם הריק, הוא הרגיש את הבדידות, אך זה רק נתן לו יותר כוח להמשיך. לסיים את המשימה ולחזור הביתה לאהובתו.
הוא ישב בבר קטן בעיירה קטנה בדרום הממלכה, מדמם ופצוע, מתוסכל.
הוא כמעט ולא הצליח להביס את המפלצת שתקפה אותו היום, אגרסיבית, צמאת דם, רעילה.. מלכת היער השחור לא צחקה מה? הם ניהיות גרועות יותר ויותר, והוא מרגיש כאילו זאתי לא יכלה להיות יותר גרועה ממה שהיא כבר, וזה מדאיג.
הוא נתן לראשו ליפול על הבר, העץ סופג מעט מדמו, הברמן הסתכל עליו ונאנח, "אתה מכתים לי את הדלפק." הוא התלונן והחליק כוס לכיוונו, "סליחה מרטין.. זה לא כול כך בשליטתי.." הוא מילמל בשקט "מה זה?" שאל והניד לכיוון הכוס שמולו, מלאה במשקה בצבע חום בהיר "פשוט תשתה." מרטין אמר בזמן שהתיישב מולו, איריאן נאנח והרים את ראשו, היד שלו עוברת להרים את הכוס, מלכלך גם אותה בדם.
הוא יכל לשמוע את הצקצוק של מרטין, הוא לגם את כל תכולת הכוס בבת אחת, ומרטין התנשף בשקט, המשקה הקר שרף במורד גרונו וגרם לו להישתעל מעט, "למה שתעשה את זה!?" מרטין שאל בחוסר אמון, איריאן כיכח בגרונו "לא יודע.." ענה והניח את הכוס המלוכלכת על הדלפק, מרטין נאנח, "אתה פשוט בלאגן אחד גדול.. מה קורה לך בזמן האחרון?" הוא שאל, ואיריאן יכל לשמוע את הדאגה בקולו, "זה המלכה הזאת.. היא ממשיכה לשלוח אל היצורים האלו.. אני כבר שבועות מנסה למצוא אותה." הוא נאנח עמוקות "זה ניהיה גרוע יותר ויותר בכל רגע." מבטו של מרטין התרכך מעט "אתה חייב לנוח.. מתיי פעם אחרונה היית בבית?" הוא שאל בשקט, הלב של איריאן התכווץ מההזכרה של הבית שלו.
"לפני יותר מידי זמן.." ענה והכאב ניכר בקולו, "מה עם אישתך?" מרטין שאל לאט "אתה יודע איך היא? מה היא עושה?" הוא שאל בעדינות, הבין שזה כנראה נושא רגיש בשביל איריאן "אני.. אני לא יודע.." הוא הודה בקול סדוק וקבר את ראשו בידו, "אני מתגעגע אליה.. מעולם לא הייתי רחוק ממנה כול כך הרבה זמן.." הוא אמר בשקט, הקול שלו צרוד מעט "אני שולח מכתבים.. אבל היא לא יכולה לשלוח בחזרה, אני עובר ממקום למקום.." הוא אמר בשקט, לוקח נשימות עמוקות בניסיון להרגיע את הכאב בליבו "אז לפחות היא יודעת איך אתה.." מרטין ניסה לעודד אותו, הוא הנהן לאט "אני מניח.. אבל זה לא אותו דבר.." איריאן מלמל בשקט, מרטין הנהן "אני מבין אותך אחי, אני לא יודע אם הייתי יכול להמשיך בלי וולנטינו בעצמי.. אבל תחשוב על זה ככה, אתה עושה עבודה חשובה." מרטין אמר, איריאן נאנח בשקט "אני יודע.. אבל.. זה לא כאילו אני האביר היחיד בממלכה הזאת מרטין.." הוא אמר בשקט, מרטין נזף "מה אתה מנסה להגיד איריאן? אל תגיד לי שאתה חושב לפרוש." הוא דרש לדעת "אני לא רוצה. אבל.. אני לא יודע. זה פשוט מעייף.." הוא הודה בשקט, מרטין נאנח "אני מבין, אבל אל תוותר רק בגלל איזה.. מלכה מיער רנדומלי. אנחנו מאמינים בך, ואני בטוח שגם אשתך מאמינה בך, אז קדימה, תמצא את המלכה הזאת, תחסל אותה, ותחזור הביתה כבר." מרטין אמר בביטחון, איריאן הרים את ראשו מעט, מרטין צודק. ככול שיגמור עם זה יותר מהר, ככה יחזור הביתה יותר מהר.
"אתה צודק.. אני לא יודע מה חשבתי." איריאן אמר ברצינות "יופי, אז קדימה. יש לך מלכה לתפוס."
לאחר ימים של מסעות ולחימה לא פוסקת האביר סוף סוף הצליח.
הוא התהלך ביער האפל, עד שמצא מצודה ישנה, כול כך ישנה שנראה שהיא מתפרקת. טחב גדל בכל רחבי קירות האבן הישנים.
האביר צעד פנימה בביטחון, הלב שלו דופק בחוזקה, הוא סוף סוף הגיע. מוכן להלחם ולהביס את המלכה הרעה שהטילה כול כך הרבה צרות על ממלכתו ולחזור הביתה.
הוא צעד פנימה ודחף את הדלתות העץ הישנות, הם נראו כאילו יתפרקו מהמגע הקל ביותר ונתן לפיגיון זהב ליפול על הרצפה, הוא כאן. ברגע שנכנס ראה אישה עומדת על מדרגת אבן מול חלון גבוהה וציבעוני, גבה אליו.
הוא בחן אותה לרגע, אבל.. היא לא נראתה כמו המלכה הרעה שדמיין לעצמו בכלל.
שמלתה הייתה ורודה ארוכה וחלקה, אלגנטית ורכה, שרוולים שנפלו על זרועותיה כמו משי, שערה חום בהיר חצי אסוף בפיתול, האור מהחלונות הדגיש אותו והזהיב את כל שערה. הרוח ליטפה אותה בעדינות, היא.. נראתה כמו מלאך.
"מצאת אותי.." היא אמרה לפתע, אך קולה לא היה אלים או תקיף או קר כמו שציפה שיהיה, הוא היה רך.. עדין, מתוק. קול שהוא הכיר טוב מדי.
קול שעזר לו להירדם בלילות, קול שהרגיע כול שריר בגופו ללא רשותו, קול שהתגעגע לשמוע כול כך..
הוא התקרב לאט, אך נעצר כמה צעדים ממנה בלבד, החדר היה שקט לרגע, הרעש היחיד היה מהעלים היבשים שהתעופפו ברוח ורעשי היער.
"אהובתי..?" הוא שאל בשקט, הוא לא האמין למה שראה.
היא הסתובבה אליו, ועיני התכלת הבהירות שלה כוונו לשלו. עיניים חלומיות שהתגעגע כל כך לאבד בתוכן. הן היו מנחמות כל כך.. אבל עכשיו הן היו עצובות, דמעות נצצו בעיניה.
הוא התקרב לאט והוריד את הקסדה מפניו, חושף עיניים חומות עור שחום מצולק ושער מבולגן.
"אהובתי.. מה את עושה כאן?" הוא שאל בעדינות, ונעמד מולה בזהירות, מנסה להישמע חזק למרות הרגשות שהציפו אותו.
באותו הרגע לא היה אכפת לו מהמלכה, רק מכמה הוא רצה להחזיק את טאליה חזק וקרוב אליו ולא לשחרר לעולם.
היא הושיטה את ידה בהיסוס והניחה אותה בעדינות על הלחי שלו, בוחנת את פניו, הוא יכל לראות את הכאב בעיניה, וזה הרגיש כמו אלף מיתות.
מבטו התרכך אפילו יותר מההרגשה של ידה הרכה והחמימה על עורו המצולק, והוא נמס לתוך מגעה, עיניו נעצמו לרגע, הוא נתן לעצמו להרגיש את החמימות שלה, את המגע שלה, את אישתו.., לפני שחזר להסתכל עליה.
האגודל שלה עבר בעדינות על כמה מהצלקות החדשות שהשיג בזמן מסעו.
"התגעגעתי אליך כול כך.." היא אמרה בלחש, קולה נשבר. "אתה היית כול כך עסוק ששכחת ממני.." היא אמרה בשקט, עינייה בוחנות כל צלקת וצלקת שלא הייתה שם לפני.
מבטו התרכך אפילו יותר והוא בעצמו התחיל להתמלאות צער "אהובתי.. איך אוכל איי פעם לשכוח אותך?" הוא שאל בעדינות והניח את ידו על שלה מעל הלחי שלו "שאת מחייכת אליי בכול חלום שלי בלילות.. שכול מחשבה שלי משועבדת אלייך.. הסיבה היחידה שאני עוד הצלחתי להמשיך הלאה זה כי את שלי, ואני לא יכולתי לחכות לחזור אלייך..'" הוא הודה ברוך.
היא הסתכלה עליו בעצבות, נושכת את שפתה התחתונה בניסיון לעצור את הדמעות.
"אתה כבר לא איתי יותר.. תמיד בחוץ במשימות, נלחם.. בזמן שאני יושבת ומחכה שתחזור.. לבד." היא אמרה בעצב "כבר חודשים שלא ראיתי אותך, פחדתי שאשכח איך אתה נראה מתחת לשריון.." היא לחשה בצרידות, האגודל שלה עובר בעדינות על צלקת אחת שעברה מתחת לעין שלו "חשבתי.. שאם אשלח מפלצות חזקות יותר.. אז סוף סוף תחזור אליי.." היא הודתה בשקט בקול שבור ומבטה ירד לרצפה בבושה, דמעה אחת חמקה מעיניה, הוא הרגיש את הלב שלו נשבר למיליון חתיכות מהמילים שלה, היא המלכה המרשעת שרדפה אותו? ששלחה מפלצות? סיכנה חיי אדם? וכל זה רק כדיי… להיות איתו שוב..?
"אהובתי.." הוא התחיל בשקט בזמן שהרים את סנטרה כדיי שתסתכל עליו "מה שעשית זה.. זה מסוכן כל כך… יכול לפגוע באנשים, לפגוע בממלכה שלך.. לפגוע בי." הוא לחש בעצב וחוסר אמון, הוא ראה את שפתה התחתונה רועדת ועיניה מתמלאות בעוד דמעות, הריסים הארוכות שלו מתרטבות, היא הנידה בראשה לאט "המפלצות רק היו אמורות להפחיד.. לא עמדתי לפגוע באף אחד.. במיוחד לא בך." היא יבבה בלחש, דמעות זולגות על לחייה הורודות בחופשיות, מסרבת להסתכל עליו.
הלב שלו התכווץ בחוזקה ממלותייה והעצב בקולה, היא לא עמדה לפגוע באף אחד.. המפלצות אמורות להפחיד… עכשיו הכל הגיוני. זה למה הם התנהגו כל כך.. מוגזם. זה למה הם תמיד הופיעו בשדות פתוחים ויערות. זה למה תמיד פספסו אותו במילימטר אחד בלבד.
הם מעולם לא ניסו להרוג אותו.. הם ניסו להפחיד אותו. להפחיד אותו כדיי שיחזור הביתה..
"תסתכלי עלי." הוא דרש בעדינות אבל ברצינות וחיכה עד שעיניה נחתו על שלו, ואז הניח את מצחו על שלה ועצם את עיניו "טאליה.. אני כל כך מצטער.." הוא לחש "כל כך.. כל כך מצטער." הוא חזר בשקט ופתח את עיניו, עיניה התכולות היו אדומות מדמעות, ועיניו החומות החלו להירטב גם הן, עיניהם דבוקות אחד לשניה כאילו לא יכלו להתנתק, כאילו לא רצו להתנתק.
"מהי משאלתך.. אהובתי?" איריאן התחיל בקול צרוד "אני אצא למסע מעבר לכל ממלכה… אחצה כול נהר יער ויבשת, אלחם בכל מפלצת, ואחצה את העולם כולו כדיי להגשים את משאלת ליבך.." הוא אמר בלחש, ידו עוברת מסנטרה ללחי שלה בעדינות
"אתה. אני רוצה את כולך.. ונמאס לי לחלוק." היא ענתה בלחש בקול צרוד, והוא חייך חיוך קטן שחשף את גומות החן שלו.
"ושלך?" היא שאלה בלחש.
עכשיו הוא מבין שמשאלתו עד עכשיו.. לא הייתה מדויקת.
הוא רוצה לעזור לכול אדם שצריך עזרה, ברור. אבל יותר מכול הוא רוצה לעזור לה. לאישתו, לאהובתו היחידה. יותר משרצה לעזור למישהו איי פעם, ולקח לו יותר מידיי זמן להבין את זה.
"אני רוצה להגן עליך… אבל יותר מכל, להיות שם. בשבילך, בשביל הצרכים שלך, החיים שלך, ובשביל כול הרגעים שבהן את מתגעגעת אלייך ורוצה אותי קרוב." הוא ענה בלחש וידו עברה לגבה התחתון והצמידה אותה אליו אפילו יותר, עד שיכל להרגיש אותה גם מבעד לשריון.
"אז המסע שלי מתחיל כאן." הוא לחש על שפתיה לפני שמשך אותה קרוב ושפתיהם נפגשו בנשיקה ארוכה, הוא הכניס לתוכה את כל הגעגועים והצער שלו, וכך גם היא.
והפעם היא ידעה שזה יותר מהבטחה, זה קיום.
האביר האמיץ הרים את הנסיכה לידיו, ויחד הם חזרו לממלכתם, הוא עבר דרך היערות והערים החשוכים, אבל הפעם זה לא היה כזה נורע, כי אהובתו הייתה שם לצידו.
הוא הביס את המלכה הרעה, שמסתבר שלא הייתה רעה כלל. ומאז המשימות של האביר כבר לא היו רחוקות כל כך.
נראה שמשאלות ליבם התגשמו בסוף.
ונראה שהכוכבים אהבו סיפור אהבה טוב אחרי הכל.. עם קצת דרמה, כמובן.
וכמו שכול סיפור אהבה טוב צריך להיגמר..
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
הסוף.