חדר ההלבשה הריח מזיעה ודשא. שחקנים הצטופפו בין הספסלים והלוקרים. חלקם בראש מושפל ואחרים בגב זקוף וראש מוטה אחורה בזעם. כן, הקבוצה עדיין לא היתה גמורה, אבל הדרך לשם לא היתה ארוכה.
דן לוינטל, שקיבל על עצמו את התפקיד ההפכפך של מאמן, עמד במרכז. לרגע הוא העיף מבט על הדלת האדומה הסגורה שהובילה לחדר הטיפולים. הוא הסתובב וסקר את החדר. העיניים הכבדות שלו חלפו על כל שחקן, אבל התעכבו על אלה שעדיין לא הזיעו. אלה שחיכו על הספסל. צעירים מדי או מבוגרים מדי או אחד שחזר מפציעה ארוכה.
לא היה קשה לנחש על מה הוא חושב. שובל גוזלן, החלוץ המוביל של הקבוצה, נפגע מתיקול חריף שתי דקות לפני הירידה למחצית. מאחורי הדלת האדומה, הדוקטור והפיזיו בדקו אותו. אם הוא לא יוכל להמשיך, לוינטל יצטרך לבחור מישהו שיחליף אותו. כנראה חלוץ אחר, אם ישמור על מערך ה-4-4-2 שהתחיל איתו.
המבט של המאמן התקדם לכיווני ושקעתי אחורה כאילו אוכל להעלם לתוך הקיר. עצמתי עיניים וניסיתי לשדר מחשבות לתוך הראש שלו. אל תבחר בי. אל תבחר בי. שובל יהיה בסדר. עבור ל-4-3-3 ושים את מקסים חלוץ יחיד. רק אל תבחר בי. תקפיץ את קאסאיי שהגיע מנבחרת גאנה, הנה הוא פה ממש ליד על הספסל.
מישהו הוריד את המים בשירותים. אבי קליימן יצא מהתא, שטף ידיים וסידר לעצמו את השיער. חשבתי שעוד שנייה הוא יתחיל לשרוק. הוא העיף אליי מבט . “מיסטר דניאל הצעיר, מה כולך תשעה באב? רק אחד אפס. שער אחד ואנחנו חזרה בעיניינים.”
מישהו ענה לו שזה בגלל הפציעה של גוזלן והם התחילו להתווכח. קליימן אמר שזה שטויות. “שום דבר, אני אומר לך. לא נגעו בו. שובל חוזר למשחק. בדוק.”
הדלת האדומה נפתחה והדוקטור לחש באוזנו של המאמן. לוינטל הנהן והישיר מבט לשחקניו. “שובל לא יוכל לסיים את המשחק. כולם כאן יצטרכו לנצח את המשחק היום גם בשבילו”.
אל תבחר אותי, בבקשה.
“אנחנו מחליפים מערך.” הוא פנה למגינים, “יגאל ואשרף, אתם עוברים לשחק על הקווים. רוצה לראות אתכם לוחצים אותם למעלה.” הוא הסתכל לכיוון הספסל שלי. “קאסאי, יו פלאי טודאיי חלוץ מרכזי, יס ? סנטר סטראייקר.” קאסאיי, שחזר מגאנה רק לפני שבוע, הנהן. התחלתי לחייך. ואז המאמן אמר, “מקסים, אתה יורד. בלי שובל אני מעדיף לנסות לנצל את המהירות של קאסאיי בכדורים ארוכים.” מקסים טרק את הלוקר שלו חזק מהרגיל.
אם לא טעיתי, המאמן היה עדיין צריך חילוף אחד במקום שובל.
לעזאזל, רק שלא יבחר בי.
הרמתי את הראש וראיתי אותו עומד לידי. הוא הנהן. העיניים הכבדות שלו לחצו אותי לרצפה. הוא דיבר בשקט, אבל הרגשתי מסביב אוזניים מתאמצות להקשיב. “דניאל, אני חושב שכדאי שתעלה היום. מה אתה אומר, אתה מרגיש מוכן?”
שקלתי לומר לא, וזהו. מהצד קליימן סימן לי אגודל למעלה. קאסאיי נראה מרוכז, כאילו ניסה לפענח את העברית.
ניסיתי להרוויח זמן. "אני לא בטוח. אנחנו ממש קרובים לסוף העונה. בטח עדיף מישהו שכבר שיחק בהרכב."
סיימתי לדבר והבחנתי שהחדר שקט. רוב השחקנים הסתכלו עלינו. המאמן פרס כפיים והפנה אותם אל האחרים, מזמין אותם לדבר.
אחד הבלמים המחליפים צעק עליי. “תגיד, זאת מתיחה? בנאדם מחכה חודשים להזדמנות ועכשיו אתה לא בטוח אם אתה רוצה לשחק. פעם הבאה יכולה להיות רק עוד שנתיים.”
“זה לא קשור. ברור שאני רוצה”, אמרתי ושיקרתי. “אבל גם רוצה את מה שטוב לקבוצה.”
קליימן חיבק את עצמו כאילו אם לא יעסיק את הידיים הן יחנקו אותי. הוא אמר, “שמור את הקישקושים ואת טובת הקבוצה לטור של מלמן בעיתון, סבבה?”
נדתי בראשי. “זה לא הוגן, חשבתי שיש לי בחירה.”
המאמן לוינטל הפנה לי את הגב. סוף סוף. כמעט לא הכרתי אותו אבל אמרו שהוא עקשן. הוא בחן שוב את רשימת השחקנים שהחזיק ביד.
לא אהבתי בכלל איך שהשחקנים האלה הסתכלו עליי. לא אהבתי איך שקליימן דיבר אליי. אבל במקום לענות לו הייתי צריך לשתוק. רק לשנייה. רק לכמה שניות. עוד רגע לוינטל ישבר לגמרי ויחזור למערך הקודם. ואז יהיה אפשר לראות כדורגל אמיתי, בלי הבולשיט שלי.
אבל קליימן היה קטר נעול על מסילה וידע לזוז רק לכיוון אחד. “אם המאמן שאל אותך, אז אין לך מה לחשוב או להחליט או להרהר. אתה עולה למגרש או שאתה אפס. ואפס נשאר אפס, תמיד. גם פה בחדר וגם בעיתון.”
קאסאיי קם לחצוץ בינינו כאילו חשב שאני עומד לזנק על קליינמן.
אבל מה היה לי לזנק, בסוף ידעתי שזה יהיה משהו כזה. קליינמן אולי התנהג כאילו הוא קטר על מסילה, אבל אני באמת הייתי נעול על מסילה, מאז גיל שמונה. אם לא אסכים לשחק אני אפס, ואם כן אדע בוודאות שאני פחות מאפס. אבל לפחות לא יקראו על זה בטור של מלמן בעיתון.
קמתי וניגשתי למאמן. “סליחה, זה היה הפרפרים בבטן. אם אתה חושב שאני מוכן, אז אני רוצה להלחם בשבילך.”
יכול להיות שציטטתי סרט, אני לא בטוח, אבל לוינטל קנה את זה. הוא הנהן. “כל אחד יכול להלחץ. העיקר שתדע לצאת מזה.” בקול רם הוא הכריז, “אתה עולה היום לשחק קשר מרכזי בקבוצה הבוגרת. שיהיה בהצלחה” הוא חייך ולחץ לי את היד.
לחצתי חזרה. אולי חזק מדי. לא היה הוגן לכעוס עליו. הוא לא היה האשם.
נותרו דקות ספורות עד סוף ההפסקה. יצאתי החוצה למסדרון התת קרקעי שהוביל לדשא. כאן האוקסטיקה סיננה את הטונים הגבוהים ונהמת הקהל הפכה לבס עמוק שהרעיד את הרצפה וטיפס דרך הרגליים.
בכל זאת, הרגשתי ריק. זה לא תמיד היה ככה.
***
"נו, ומה קרה אז ?", שאל אותי עמיקם, הבלש הפרטי. בסרטים שראיתי בטיסות, בלשים פרטיים וכל מיני טיפוסים שאוספים ראיות תמיד לבושים במעילי עור או בגדים מחוייטים, תלוי בז’אנר. מה שבטוח תמיד יש להם משקפי שמש. לעמיקם לא היה חוש אופנתי מפותח, וגם לא משקפי שמש. כן היו לו משקפי ראייה כבדות שקיבע במעלה האף עם אצבע אחת.
כיווצתי את העיניים. "מה קרה אז? המאמן העלה אותי במחצית כשהפועל באר שבע הובילה 1-0. זה נגמר 2-1 לטובתנו. בישלתי שער אחד לקאסאיי וסחטתי פנדל. בטור השבועי שלו בעיתון, מלמן לא היה יכול להרגע."
"וזאת בעיה? למה בעצם לא רצית לשחק?"
הבטתי על המשרד הקטן שלו, בקומה השנייה של בניין ישן ברחוב נורדאו המתפרק. הרבה אבק כיסה את הקלסרים שלו. אבל המחשב שלו לפחות נראה חדש.
אמרתי, "רכבת הרים יכולה להיות מרגשת ומפחידה, אבל אף אחד שיורד ממנה לא חושב בטעות שהוא טייס קרב. אבל אני כן חשבתי ככה הרבה זמן. וזה מה שכולם חושבים עליי. חוץ ממך כנראה, כי אתה רואה טניס."
עמיקם הבלש, נשען קדימה. "אם הבנתי נכון את ההקבלה, אתה אומר שאתה לא באמת שחקן כדורגל? ולמה לא בעצם?"
"כי כשהייתי בן שמונה, הבעתי משאלה."
הוא שפשף את הפנים בשתי ידיו. "תראה, אני פתוח להרבה דברים, אבל-"
הרמתי יד אחת לעצור אותו. "תן לי לנסות להסביר."
***
בכיתה א’ התחלתי חוג כדורגל במגרש של בית הספר, אחר הצהריים. המורה לספורט, שגם העביר את החוג, אמר לאבא שלי שאני די בסדר. שרואים שאני מתאמץ ונלחם אבל בסוף לא יודע מה לעשות עם הכדור כשאני משיג אותו. אז המורה שם אותי לשחק בהגנה וזה היה כיף. כשהייתי חוטף את הכדור פשוט בעטתי אותו למעלה וזה עבד.
יום אחד המורה אירגן לכמה מאיתנו מבחנים בהפועל חיפה. כל כך התרגשתי שבקושי הצלחתי לשחק. פעמיים מסרו לי פס והכדור פשוט חמק לי מתחת לרגל. אחרי הפעם הראשונה אבא צעק לי להתעורר. אחרי הפעם השנייה, לא ראיתי אותו ביציע. לאט לאט השתפרתי, אבל כשנסענו הביתה אבא כל הזמן אמר, “לא נורא. גם ככה לא מת על הפועל.”
ואז הגיע הולדת שמונה, שהיה האחרון עם אבא בבית.
זה יצא על יום שישי בחופש הגדול. מוקדם בבוקר אבא ואני נסענו לקונדיטוריה להביא עוגה בגלל שאמא שברה את היד ולא היה לה כוח לאפות עוגה. התעצבנתי בגלל שכמה ימים לפני התאונה הגענו לחנות מיוחדת, מה שאמא קראה לה “חנות מתמחה” וקנינו קישוטים מיוחדים שלא היה קל להשיג . מן כדורגל כזה מסוכר צבעוני שכבר דמיינתי איך יהיה ציור של ראובן עטר שכאילו בועט אותו החוצה מהעוגה.
לקח למזגן בסובארו כמה דקות להתעורר, אז בהתחלה נסענו עם חלונות פתוחים ואי אפשר היה לדבר. אחר כך התחיל מן תיקתוק שבישר שהמזגן עוד שנייה מתחיל וגילגלנו את החלונות למעלה. בהיתי החוצה. פתאום שמתי לב שהוא פנה לעיר התחתית.
"לאן אתה נוסע?", שאלתי אותו. "אמא רצתה שנביא עוגה ממרכז הכרמל."
אבא צחק. "שטויות, אין שם אף פעם חניה. נביא משהו יותר טוב."
הוא ירד דרך סטלה מאריס, אז בצד שלי התחלפו כל הזמן שיחים ועצים אחד בשני. אלת המסטיק וברושים. יותר אהבתי לעלות בכביש הזה. מהצד של הנוסע אז אפשר לראות את המפרץ והאיצטדיון.
אבא אמר משהו.
“מה?” הפנתי אליו מבט.
“שאלתי איך הלך המשחק” , הוא אמר, מרוכז בכביש.
“איזה משחק”
“דניאל, היה משחק אתמול, לא ?”
“אתה מדבר על המשחק שלי או של הקבוצה ?”
“אה, אממ…” הוא קימט את המצח. “נכון. צודק. גם היה את החוג שלך אתמול. אמא אמרה שהיא רשמה אותך גם לאיזה מוסיקה משהו.”
“כן, חלילית.”
הוא עיקם את האף. “למי יש זמן. אתה יודע שאם הם מקבלים אותך להפועל חיפה זה הרבה אימונים. לא משנה.” הוא ניפנף ביד כאילו ניקה את האוויר מדיבורים מיותרים. “מה יצא אתמול?”
“נסגר 3-2. נתניה כבר הובילו 1-2, קטן השווה ואז אלישע הכניס את עטר לסוף. דקה 88 ישר לחיבורים”.
העיניים שלו היו עדיין על הדרך אבל עכשיו הן ראו מעבר, חולמות את הפריצה של ראובן עטר שניצחה למכבי חיפה את המשחק. ככה שתקנו עד הקונדיטוריה. בפנים המזגן הקפיא והיו להם ספות עור כהות וכבדות שהזכירו לי ציור של כלבים משחקים קלפים שסבתא תלתה בסלון.
היו הרבה אנשים מאחורי הדלפק והרבה לקוחות. אחת מהמוכרות, אישה גבוהה עם שיער שחור חייכה חיוך גדול כשראתה את אבא. "חיים, איזה כיף על הבוקר", היא אמרה. איכשהו יצא שלא חיכינו בתור והיא ציירה לי על עוגת שוקולד משהו שאולי היה קצת דומה לראובן עטר. לפחות היתה לו חולצה ירוקה.
אחר כך באוטו הייתי מאוכזב. חשבתי שאבא ישר יראה שהציור גרוע, אבל הוא בעיקר התעצבן עליי. “מה אתה חושב שבמרכז הכרמל היו מציירים לך יותר טוב? כשהייתי ילד בכלל לא היתה לי עוגה.”
אחרי כמה דקות הוא הסתכל עליי ובלגן לי את השיער. “לא חשוב. רוצה לשמוע סוד? אני חושב שהשנה נעשה מנוי משותף למכבי חיפה. כל המשחקי בית. מנוי אב ובנו. בדקתי וזה די משתלם.”
טוב, זה כבר היה יום הולדת מושלם.
בבית, אמא לא נראתה שמחה כשסיפרתי לה על המנוי. “אתה בטוח לגבי זה, דניאל ? דיברנו גם על לקחת שיעורי נגינה, זוכר?” היא החליפה מבט עם אבא שמשך בכתפיו.
“טוב, נדבר על זה אחר כך”, היא אמרה.
במטבח הקטן שלנו, אמא ואני הצטופפנו סביב העוגה והיא הסבירה לי איך להכין גומחה בשביל הכדורגל סוכר על העוגה. זה לא יצא כמו שדמיינתי אבל גם לא כזה גרוע. בינתיים, הבית החל להתמלא. חברים שלי מהכתה, מטי ומושיקו הגיעו מזיעים מהמגרש. אחר כך הצטרף בן דוד שלי אסף, שכולם קראו לו אה-סף וכבר היה גבוה יותר מכולם בראש והשוער הכי טוב. אחריו באו כל מיני דודים שלי מנתניה. דודה סילביה, אחות של אבא הגיעה מלווה בענן בושם והסבירה לכולם שהיא עמדה וטרחה וטרחה ועמדה והכינה סלט תפוחי אדמה במיונז. סבתא רבקה וסבא יוריק, ההורים של אמא, כרגיל הגיעו באיחור. הם גרו רק שתי קומות מעלינו ותמיד היו אחרונים.
כל אחד שנכנס הניח מתנה בסל כביסה שאמא שלי רוקנה ואני קישטתי.
המבוגרים דיברו על מה שמבוגרים מדברים. אבא שלי וסבא יוריק עישנו סיגרים והתווכחו על פוליטיקה וכדורגל במרפסת. דודה סילביה וסבתא רבקה ישבו אחת מול השנייה. פעם מזמן, אמא אמרה לאבא שהן לא מסתדרות, אבל לי היה נראה שהן דווקא מתעניינות זו בזו. בנימוס.
כל הזמן הזה, אמא עמדה מאחורי השיש והשקיפה על כולם. היא סירבה ליין שאבא פתח. חשבתי שאולי היא כועסת בגלל המנוי לכדורגל. חיבקתי אותה ואמרתי שאם היא רוצה אני יכול לוותר על זה. ושאני עדיין רוצה ללמוד לנגן. היא ליטפה לי את הראש ואמרה שזה בסדר. שאני לא צריך להתרגש.
מדי פעם היא ביקשה עזרה ממני או מאבא להוציא משהו לאורחים. פעם אחת, אלה היו ריבועי דג מלוח מגעילים שאבא וסבא יוריק אכלו במרץ. פעם אחרת, כל מיני גבינות קשות בכמה צבעים, חתוכות דק. את היין הלבן אבא ניסה לתת לי לטעום אבל היא הרשתה לי רק להריח.
“כולם, כולם. הגיע הזמן”, אמא אמרה. היה לה קול דק שלא התאים למשימה. אבא נכנס מהמרפסת והכריז, "קדימה כולם, עכשיו הזמן לעוגה. הילד הזה הולך להיות כוכב."
כולם הצטופפו סביב השולחן. אמא הניחה את העוגה במרכז השולחן. האיש המצוייר שאולי היה ראובן עטר היה קטן מדי והכדור מהחנות המתמחה היה גדול מדי. כאילו עטר בכלל עומד בהגנה כחומה של איש אחד.
משמאלי אמא סידרה שמונה נרות סביבו ומימיני אבא השתמש במצית שלו להבעיר אותם. זה היה נחמד. אמא לחשה לי באוזן, “תביע משאלה. מה שאתה רוצה.”
הסתכלתי עליה, ואז הסתכלתי על אבא. העיניים שלו הבריקו באור הנרות. ידעתי מה אני רוצה.
נשפתי. תחילה האש התנגדה. נשפתי יותר חזק והאש התפתלה והתארכה. היא קיבלה גוון כחול-ירוק לרגע, ונעלמה. הסתכלתי מסביב לראות אם כולם ראו את זה.
אבא טפח לי על הגב חזק וכולם קראו מזל טוב והתחילו לשיר. אחר כך התחיל באופן רשמי טקס פתיחת המתנות ושכחתי מהעניין. אמא נתנה לי חלילית קשורה בסרט. מטי ומושיקו קנו לי יחד את אחד הרובוטריקים הקטנים. כמעט בכיתי כשגיליתי שדודה סילביה קנתה לי צעיף. הוא אפילו לא היה ירוק כמו של מכבי חיפה. ככה זה נמשך.
בערב הייתי מותש. אבל כששכבתי במיטה נזכרתי בנרות רגע לפני שנרדמתי.
ביום ראשון, כשהסתיים החוג, איזה ילד מ-ב’ אמר שהוא עבר את המבחנים בהפועל חיפה.
שבוע אחר כך אבא לקח אותי ליום האחרון של מבחנים במכבי חיפה.
היו שם המון ילדים, והרבה רעש. מי שלא הגיע מוכן מהבית ירד לרדת לחדר הלבשה להתארגן. על ספסל בחדר הלבשה התכופפתי לקשור את הנעליים והרגשתי את הפרפרים בבטן. כשהתרוממתי זיהיתי כמה ילדים מהחוג שלא ראיתי קודם בכל הבלאגן. חשבתי אז שזה מה שעזר לי להרגע. או שאולי עזר שכבר עשיתי משהו דומה בהפועל. בעיקר לא רציתי לשמוע את אבא שוב חוזר על עצמו שוב ושוב באוטו כמו אחרי המבחנים בהפועל. באותו ימים עדיין לא קישרתי את השלווה שנחתה עליי לנרות בוערים בלהבת טורקיז מהפנטת. בסופו של עניין, פתאום נרגעתי, והדברים התחילו להתחבר.
נתנו לנו לתרגל פסים ובעיטות והשתלטות על כדור. כל הזמן תחת העין של בוחן חסר הבעה. בדרך הביתה אבא התלונן שהאיש היה כמו רובוט. אבא ניסה לברר איתו כמה מקומות נותרו בקבוצה שלהם אבל “קיבל קיר” כמו שהוא קרא לזה.
אחרי שבוע אבא חזר הביתה נלהב מהעבודה. “אתה בפנים”, הוא התלהב. “הרובוט ההוא מהמבחנים צלצל אליי לעבודה. אני אפילו לא יודע איך הוא השיג את המספר.”
וככה זה התחיל.
לחוג חלילית בסוף לא הלכתי.
***
עמיקם האזין בעניין. הוא אמר, "הבעת משאלה, מה, להיות כוכב במכבי חיפה?"
"כן", עניתי. זה היה מוזר. אף פעם לא סיפרתי את כל העניין למישהו. לא ככה. לא בבת-אחת. לא מיום הולדת שמונה ועד לשער של קאסאיי. רוב האנשים, אלה שלא בקטע הרוחני של הודו, היו מסתכלים עליי מוזר. בטח בעולם של הכדורגל. עכשיו שהוצאתי את הכל, הרגשתי הקלה.
"אני מבין", הוא ענה. "אבל מה גורם לך לחשוב שזה בגלל איזו משאלת ילדות."
סיפרתי לו.
***
הגעתי לקבוצת טרום ג’. הילדים התאמנו שם פעמיים בשבוע. המאמן לימד אותי לשחרר כדור מהר והעביר אותי מההגנה למרכז המגרש. שיחקנו כמה משחקי אימון נגד שכבה מעלינו שהתאמנו בנשר. הם היו תמיד מנצחים.
הם הובילו עלינו 1-0.
הצלחתי לפרוץ מהאגף אבל שני מגינים שהיו יותר גדולים ממני חסמו אותי. ברגע האחרון העפתי את הכדור על אחד מהם ויצא לבעיטת קרן לטובתנו. היה ילד אחד שקראו לו רועי, שתמיד היה מרים את הקרנות. הוא רץ לפינת הקרן ופתאום מחזיק את הרגל. מתי בכלל ילד בגיל כזה מותח שריר.
המאמן צעק לי להרים את הקרן.
תכננתי לסובב את הכדור לכיוון השער ולקוות שמישהו ידחוק אותו פנימה. לקחתי מעט תנופה, ובזמן שבעטתי זה היה ממש ברור. הכדור התמגנט לראש של וויסאם החלוץ שלנו שהיה יחסית גבוה וזה נכנס.
קפצנו אחד על השני. פעם ראשונה שלא הפסדנו להם. אני זוכר את התאריך, כי בדיוק אחרי המשחק הזה, אבא שלי עזב את הבית.
זאת היתה הפעם האחת שזכרתי את אמא צועקת עליו חזרה. ובאותו לילה חלמתי בפעם הראשונה על הנרות. אש טורקיז מהפנטת. קמתי בצרחה ואמא חיבקה אותי. היא לא הבינה מה אמרתי. חשבה שחלמתי על שריפה. שזה בטח היה בגלל אבא.
במשחק הבא, הצלחתי לבשל מבעיטת קרן פעמיים. עד המשחקים האלה בקושי הרמתי קרנות. זה היה מדהים.
המאמן של טרום ב' בנשר החליט שהוא רוצה אותי אצלו.
וככה המשכתי להתגלגל. טרום ב’ לטרום א’ לילדים ג’. בכל פעם נתנו לי לשחק עם ילדים קצת יותר גדולים ממני.
היה משחק חשוב כשהייתי בקבוצת הנערים. אולי נגד נגד נוף הגליל. זה היה דווקא בשישי צהריים. היתה להם פתיחת עונה מדהימה והם לחצו אותנו כל המשחק. השוער שלהם היה משהו מיוחד. הוא לא פחד מכלום ויצא קדימה בצורה אפילו קצת מופקרת.
כל פעם שהשתלטתי על כדור ניסיתי לתפוס אותו לא מוכן. הייתי מרים את הראש לראות איפה הוא, אבל הם הבינו את העניין וישר לחצו אותי. בערך בדקה 70, השוער שלהם הוציא אותם להתקפה. הוא הגיע קרוב לקו החצי ושלח כדור מדוייק לשחקן כנף שבדק את האגף הימני שלנו.
התקרבתי לאגף והמתנתי.
הכנף שלהם ניסה מסירת רוחב, אבל אחד המגינים כיסה טוב את השטח.
צעקתי לו, "אליי." הוא מסר מעל לראש שלי. הסתובבתי ודהרתי לכיוון הכדור. הגעתי אליו קרוב לקו האמצע. מימיני הרגשתי את המסה של אחד הקשרים הגדולים שלהם סוגרת עלי.
לא חיפשתי את השוער ולא חיכיתי שנייה. החלטתי להמר. הקשתתי כדור גבוה מהחצי בשביל לתפוס את השוער שלהם רחוק מהשער.
הבעיה היתה שהוא לא היה רחוק מהשער. בתחילת ההתקפה שלהם, איך שהוא מסר את הכדור לשחקן הכנף הוא נסוג אחורה ורץ לשער. כאילו הוא הבין בדיוק מה אני חושב. מבחינת הקבוצה שלי הניסיון הזה להתחכם היה כדור מבוזבז בדקה מכריעה. אולי המאמן היה מוריד אותי לספסל.
רק שהשוער התותח הזה בכלל פספס את הכדור. זה היה שער. אחר כך השוער שלהם אמר שבגלל שהכדור עף בקשת גבוהה, השמש סינוורה אותו. הוא ראה רק את הצל שלה, עיגול בצבע טורקיז.
המאמן אמר שאני גאון. כולם אמרו את זה. אני כבר לא הייתי משוכנע. כל הזמן חשבתי על המילים של השוער של נוף הגליל. במקום לזהות את הכדור הוא ראה עיגול בצבע טורקיז.
כמה שחשבתי על זה יותר, ראיתי יותר ויותר את התבנית הזו. כל פעם המזל שיחק לטובתי. זה גם קרה מחוץ למגרש.
פעם אחת משפחה של אחד הקשרים ההתקפיים בנערים א’ עברה ללונדון בגלל הזדמנות עסקית של אבא שלו, וזה פתח גם לי הזדמנות.
פעם אחרת, מאמן קיבל תפקיד בקבוצה יותר טובה והציע לי להמשיך איתו.
מספר האימונים בשבוע עלה משניים לשלושה. היו יותר ויותר משחקים קבועים בשבת. אימוני תיגבור בחדר הכושר. את החברים מפעם כבר לא ראיתי. את אבא ראיתי בעיקר צועק מהקווים או מהיציע. ככה זה היה: או שהייתי בבית הספר, או שהייתי במגרש, או שהייתי ישן. והייתי ישן הרבה. נופל על המיטה וישר נרדם. ככל שהתאמנתי יותר גם חלמתי יותר. ובחלומות שוב ושוב רצדו מולי להבות טורקיז.
וככה זה המשיך. כשהצלחתי בקבוצת הנוער השם שלי התחיל להשתרבב לעיתון פה ושם. הגיעו פתאום טלפונים, כל מיני אנשים התעניינו בי. רצו שאעשה פרסומות לג'ינס או כל מיני שטויות. צחקתי איתם ודיברתי איתם אבל לא היה אכפת לי מה הם רוצים. השתכנעתי יותר ויותר שאני רמאי. רק ראיתי את האור הטורקיז המהפנט שלא נותן לי לזוז מאז גיל שמונה.
המאמן דן לוינטל מהקבוצה הבוגרת התחיל לשאול עליי וכשאחד הקשרים עבר לליגה ההולנדית, הוא קרא לי לשיחה ושם אותי על הספסל. ככה חודשיים נתקעתי על הספסל. דבר כזה לא קרה לי אף פעם והתחלתי לחשוב שהשתחררתי. היו לילות שלמים שהחלומות חזרו להיות שלי.
בתקופה הזאת אבא שלי עבר לקוסטה ריקה, אבל לי זה כבר לא היה משנה. הייתי עסוק בקריירה שעמדה להתחיל. הכרתי בת זוג באחת הפרסומות האלה שדחפו לי. ולשם שינוי הרגשתי חופשי מהמשאלה.
***
הטלפון שלי צלצל. עמיקם ניצל את ההזדמנות וקם להכין קפה. עניתי לטלפון. זה היה הסוכן שלי.
“רוני, מה קורה ? דבר אליי”, אמרתי לו וסימנתי לעמיקם שתי כפיות סוכר.
“אה, דניאל, איפה אתה ? המאמן שלך צלצל אליי לפני כמה דקות לשאול אם אתה איתי ואני עכשיו ברומניה, תאר לעצמך.” אמרתי לרוני שאם לוינטל מחפש אותי אולי כדאי שנקצר, אבל הוא המשיך. “לא בגלל זה אני מחפש אותך. שמע, הדיל עם ההולנדים לא הסתדר בסוף. הם החליפו מאמן ולא נראה שהמאמן החדש ירצה קשר 10 עכשיו. אל תצטער, זו ליגה קטנה גם ככה. משחקים כדורגל מיושן בלי 10 דומיננטי באמצע.”
קברתי את הפנים בכפות הידיים. “לא יכול יותר לשמוע את הדבר הזה, רוני. לא יכול. בקיץ סיפרת לי שהיתה הפיכה בדרום אמריקה. כל השוק מוצף בכשרונות שברחו ומוכנים לשחק בחצי חינם.”
לא היה לרוני מה להגיד והוא חיפש סיבה לנתק.
"אתה ראית את זה עכשיו בעצמך", אמרתי לעמיקם. "כל פעם איזו שטות אחרת. כמה שהולך לי בקבוצה, שום דבר לא מתחבר לי מחוץ לקבוצה. אני מקווה שאתה מבין על מה אני מדבר."
עמיקם הניח מולי את הקפה. "מנסה להבין", הוא אמר. "אמרת שאבא שלך עבר לקוסטה ריקה."
"כן, אבל אני לא יודע מה הוא עושה שם. אני פחות בקשר איתו."
"הסיפור שלך לגבי השוער המשוגע של, מה זה היה… נוף הגליל, בהחלט מעניין. אני יכול להבין למה שתחשוב ככה. שאר הדברים, אני לא יודע, זה אולי במקרה. בכל מקרה אמרת שהשתחררת מזה."
הנהנתי.
"ו… מה?", הוא שאל.
"ואז שובל גוזלן נפצע. כמו שאמרתי לך בהתחלה. ניסיתי להתחמק אבל כולם רצו לקרוע אותי. אז הבנתי שאני חייב לבדוק אם יש דרך להפסיק את זה. ככה הגעתי אליך."
***
אחרי הפגישה אצל עמיקם, נהגתי מהר חזרה למתחם האימונים. היינו מאוד קרובים לסוף העונה. בעוד ארבע ימים עמדנו להגיע לבלומפילד לפגוש את מכבי תל אביב.
דן לוינטל דאג שיעשו לנו אימון שיחרור קל יחסית. הקבוצה היתה בכושר שיא והוא לא רצה עוד פציעות בסגל. בערב פשוט ישבתי בבית עם אשתי. היא היתה בחודש שמיני. ניסינו להחליט איך לחגוג את יום ההולדת המתקרב שלי.
למחרת, בבוקר הבלש צלצל כשהייתי בדרך לאימון. הוא רצה להפגש בדחיפות.
"יש לי אימון הבוקר, אחר כך יש לי הפסקה של שעה ואז טיפול פיזיותרפי. בוא תגיע בזמן ההפסקה ונדבר."
כשאימון הסתיים, ירדתי מהדשא, ואז חתכתי דרך המשרדים והמדרגות אל חניית האורחים. היתה שם מאזדה אחת שעמדה עם מנוע רץ, רועדת ממזגן שפעל על מקסימום. עמדתי ליד הדלת לוודא שאף אחד לא מסתכל. רק חסר לי שיתחילו עוד סיפורים שיתגלגלו לאתרי ספורט שתמיד צמאים לרכילות לקראת סוף העונה. היתה לי שעה הפסקה מהאימון עד לפיזיו, אבל אסור להגיע לטיפול בלי מקלחת. משאיר נניח 40 דקות בשביל העניין הזה.
עמיקם חיכה בפנים, הפעם הוא לבש אפודת צמר שלא ראיתי אף אחד לובש כזו מאז סבא יוריק. זה היה סימן טוב. התישבתי בפנים והסעתי את המושב אחורה.
הוא משך תיקייה מהמושב האחורי וחיטט בפנים.
“מה יש לך בשבילי, עמיקו?” זרקתי לו כמצופה מכדורגלן בזמן שחיכיתי.
“רק רגע. כן הנה זה”, הוא הוציא אסופה של דפים, חלקם מודפסים חלקם מקושקשים בעט. הוא פרס אותם כמו מניפה. שוב הצצתי החוצה לבדוק שאף אחד לא משקיף.
עמיקם אמר, "השתדלתי להיות מסודר." הוא הצביע על הדף השמאלי. "זה ניתוח של תאריך הלידה שלך לפי מערכת המזל הסינית. שנת הנחש. לא יכול להגיד שמצאתי שם משהו מעניין."
הוא עבר לדף הבא. "זו המערכת ההודית. פה יש קצת יותר בשר. אבל לא הרבה. לא אתעכב על זה אבל תקרא אחר כך אם זה מעניין אותך."
הוא עבר עוד דף. "דניאל גרופר בגימטריה זה 584. אספתי כל מיני ביטויים. עשיתי גם לפי הורים שלך. תראה אם אתה מוצא משהו מעניין." הוא העביר לי את הדף.
רפרפתי בביטויים וניסיתי למצוא משהו. "גנבו לי את המזל." "האיש החזק בעולם." "כסא בראש." החזרתי לו את הדף. "לא יודע מה לעשות עם זה."
על הדף הבא הוא דילג. "נומרולוגיה", הוא הסביר.
עמיקם עבר לדף האחרון ותופף עליו בעצבנות. “מסתבר שבתאריך הלידה שלך, מאדים היה ברום השמיים. אבל זה, ככה ככה”, הוא נפנף ביד שלו בזילזול מסויים. “אבל הנה הדבר המעניין פה. בתאריך ההוא של יום ההולדת שציינת בפגישה הראשונה. היה לך את יופיטר ו-ונוס, שני הכוכבים עם הכי הרבה מזל בשמיים בתוך מזל דגים, המזל שלך. וזה גם ככה נחשב מזל עם הרבה מזל. סליחה על הבדיחה.” הוא הסתכל עליי בציפייה.
נשענתי אחורה ושפשפתי את הזיפים. הייתי צריך רגע לחשוב על העניין הזה. הבגדים ספוגי הזיעה מאימון הבוקר החלו להתייבש ולהדבק. אז יופיטר וונוס נפגשו במזל דגים.
"מעניין פעם בכמה זמן דבר כזה מתרחש", שאלתי אותו.
“אז חשבתי שתשאל. בדקתי וזה פעם בשלוש שנים. קצת יותר.”
הנהנתי למרות שקצת התאכזבתי. קיוויתי למשהו יותר נדיר. “מה עוד?”
הוא הושיט לי את הדף עם הפירוט האסטרולוגי וסימן לי להפוך אותו. “יש עוד עניין אחד קטן. צדק וונוס נפגשים שוב השנה, במזל דגים. בעוד יומיים.”
תפסתי לו את היד. "זה יקרה שוב, ביום ההולדת שלי?"
הוא הנהן.
הפה שלי התייבש. לחשוב שזה יקרה כל כך בקרוב. ויומיים לפני המשחק הקובע של העונה.
עמיקם אמר, “דניאל, אתה בחור טוב. תמיד מנומס, תמיד עושה מה שצריך. אתה בטוח שאתה רוצה להתעסק עם הקארמה שלך? אולי אתה לוקח את זה יותר מדי ללב? רצית להיות כוכב כדורגל בשביל שאבא שלך יחזור הביתה, ועכשיו גילית שאתה שבוי של שאיפות ילדות.”
“חשבתי שעם תחום עיסוק כמו שלך תבין אותי קצת יותר.”
הוא הרים ידיים בתנועה מרגיעה. “בסדר, לא התכוונתי לזלזל. אני דווקא חושב שאני מבין. אני מתכוון שכולנו שבויים של העבר שלנו, של החלומות שלנו, בין אם השגנו אותם או לא. גם אני וגם החברים שלך בקבוצה תקועים על מסילה.”
“לא נכון”, אמרתי לו. “אתה אולי מדמיין שאתה תקוע בזמן, כלוא בגוף שיהפוך לבשר תולעים. ואתה צודק. אבל רק אני יודע שאם אני בועט את הפנדל בגמר הגביע, הוא בטוח ייכנס."
נפנפתי באוויר לסלק את השטויות, כמו שאבא שלי היה עושה פעם. "אז איך אני אמור לעשות את זה?"
עמיקם אמר, "אני לא בטוח. אבל הימור טוב יכול להיות לנסות לשחזר כמה שיותר מהאירוע המקורי."
האירוע המקורי. שלחתי הודעה לאמא שלי. סבא וסבתא שלי כבר לא היו חיים. לא היה לי מושג איפה חברי הילדות שלי. אולי היה אפשר לחלץ את דודה סילביה מבית האבות.
יצאתי מהרכב של עמיקם וצלצלתי לסוכנת הנסיעות של הקבוצה. "תמר, כמה יעלה לי להטיס מישהו לארץ מקוסטה ריקה. עדיף היום."
תמר הסוכנת אמרה שהיא בודקת.
הסתכלתי על השעה. עוד ארבעה ימים היה המשחק הקובע. איך זה יהיה לשחק בלי המשאלה ? אולי אני אהיה גרוע כמו במשחקי נבחרת. עבר בי רעד של פחד והתרגשות.
תמר אמרה, "זה יעלה יותר מ-3000 דולר. אולי אפילו יותר. אתה צריך לתת לי פרטים אבל אני יכולה לתפוס לך את המקום. אתה מאשר ?"
עניתי לה.