בס"ד
שכבנו שם באותו הלילה, על כר הדשא הירוק, כשעשרות אלפי כוכבים מנצנצים מעלינו ומבהיקים את השמיים התכלכלים. ירח עגלגל ויפיפה עמד בקצה, צופה עלינו מרחוק כשהוא מכוסה בחלקו באחרון הבתים.
הבטנו עליו, עינינו הבורקות משקפות את האור הלבן, מפרקות אותו לאלפי רסיסים קטנים של אושר בתוך ליבנו. בתוך גופנו.
אתה היית עם ידיים שלובות מאחורי ראשך, מונחות שם בעדינות, נותנות נקודת אחיזה לעורפך הנוקשה. אני הייתי שם. שותקת, זורחת.
כחול השמיים התחיל אט אט להשחיר, והירח נגה באור בוהק. הוא זרח, ואתה זרחת. זרחת כפי שלא זרחת מעולם. כפי שלא תזרח. עיניך הגדולות, הטהורות, פיזרו את אלפי הרסיסים הזוהרים לכל עבר. פיך חייך. וגם ליבי.
הבטתי עליך, דומעת מהאור, מהמחשבות. חיוך גדול נקווה גם על פני, מלווה בנשיכת שפתיים קטנה ומהירה, בפעימה אחת מוגברת של לב.
"טוב, אז…" אמרת, ולמרות החושך הגובר הצלחת לחייך בתום, "מה… מה?"
"הכול בסדר," עניתי, ובליבי גברו קצב הדפיקות, "קצת מופתעת, אבל זה מה יש."
כנראה שידעת לקרוא את רגשותיי, אחרת אין הסבר להחמצת פנים הפתאומית שלך, להשפלת העיניים, לאנחה הנשברת שיצאה מפיך בתשישות לא אופיינית.
"אני מבין," אמרת, ואצבעותיך שיחקו בעשב חום ושוטה, "אל תדאגי, אמילי, זה יעבור. יהיה בסדר. תאמיני לי."
שוב הרמת את מבטך, ושוב זרח האור. תמימות של אלפי שנים שחשבתי שכבר נגוזה, חזרה עם אותו המבט.
קמת קצת, עובר ממצב השכיבה המלכלך והמעיק לישיבה נורמלית. ניקית את מכנסיך מחול, כשבאחד מכיסיך נראתה לפתע בליטה עגלגלה ודקה, באופן שנראה מעט חשוד. חייכת אלי שוב, וגם אני עברתי למצב של ישיבה נינוחה, נועצת בך מבט שואל.
"שמעי בדיחה," אמרת, "פעם אחת איש נכנס לבר, אז המוכר שאל אותו: מה אתה עושה כאן? אז האיש אמר: אני לא יודע, באמת יקר פה…"
פלטתי גיחוך קטן, ומבלי משים, ראשי התקרב אליך מעט. פעימות ליבי כאילו כבו ונדמו באותו הרגע. כל העולם כולו נדם.
המשכת לחייך את חיוך הנצחי, ומבלי משים, גם ראשך התקרב מעט אלי. עיני נעצמו, וגם עינך, ורק פיסות העשבים מלמטה והכוכבים ממרום שלחו אלינו מבט עורג.
וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו.
…
כעבור שנה שוב שכבנו באותו המקום. ושוב עיניך חייכו, ושוב חייך ליבי. הבטנו אל אלפי הכוכבים הנטועים במרום וניסינו לחשוב איך זוג נשוי וצעיר כמונו יכול לתכנן את שארית חייו כך שתיתן את המיטב.
"את יודעת שכל הכוכבים האלה שלמעלה הם לא אמיתיים," אמרת פתאום.
הבטתי בך בפליאה. "כן," עניתי, ולא ידעתי שאינך מקשיב לי. "כן," השבתי אז, ולא ידעתי איזה שער לגיהינום אני פותחת.
"הממשלה לוקחת את הכוכבים האמיתיים וחוצבת בהם במעבדות שלה," אמרת, כאילו שלא ידעת שלמדתי את זה מחברות בבית הספר. אולי היית שקוע מידי בהם, כלומר בכוכבים, בשביל שתוכל לשים לב מה אתה אומר. "הירח הוא הכוכב האמיתי היחיד. הרשויות לא הצליחו להגיע אליו."
שתקתי. ניסית לפענח במוחי את מחשבותיך, אבל ערפל גדול כאילו חסם את המוח ואילץ אותי להישאר קשובה אליך.
שתקת גם אתה, והמשכת להביט בכוכבים. כאילו אם תתקע בהם מספיק מבט תוכל להבין את סודותיהם הצפונים ביותר.
"קראתי על זה פעם בספר שאימא קנתה לי לגיל עשר," אמרת לפתע, והקפצת אותי בבהלה רגעית, "'המדריך לגלקסיה המורחבת', קראו לו."
זכרתי משהו כזה, וניסיתי אף אני לתת את שלי. "הוא… יש אותו אצלך על השידה, נכון?"
"כן, זה זה," אמרת, ועיניך ברקו. "הוא באמת ספר טוב. כל פעם שאני קורא בו אני מדמיין את הירח מקרוב. עגול. גדול כזה. לבן. בשרני."
הפניתי את מבטי לירח וניסיתי להשוות אותו לתיאורך. הצלחתי חלקית. בעניין העגול הוא לא היה מושלם.
הבזק קטן חלף לפתע במרום. כוכב נופל.
"הנה," אמרתי, "אומרים שאם רואים כוכב נופל זה סימן לזה שהמשאלה שלך תתגשם. זכית."
צחקקת קלות. "דבר ראשון, זה לא בדיוק המשאלה שלי, זה יותר כמין חלום. דבר שני, זה לא באמת כוכבים נופלים. כל פעם שהממשלה לוקחת כוכב אמיתי, נוצר כמין הבזק בשמים שמדמה נפילה."
"לא יודעת," עניתי, מחויכת, "אבל אם זה באמת היה כוכב נופל אמיתי, המשאלה שלי היא שהכל יישאר כמו שהוא. אולי בניכוי הממשלה החדשה."
צחקקת שוב. "גם את זה קראתי בספר," אמרת.
"או הא," הרמתי גבות באופן מוגזם, "אז הוא מסוכן בהחלט."
צחקקנו שנינו, ולא ידעתי עד כמה נכון הדבר שהוצאתי מפי בתמימות שכזו.
…
במהלך התקופה שחלפה, שאלו אותי יותר מידי פעמים אם אני כועסת עליך או מרגישה נבגדת בגלל מה שקרה.
אני רוצה להגיד: לא, בכלל לא. אי אפשר לכעוס על אדם שאתה יודע שכוונותיו ומניעיו טהורים.
מה שכן, אני מרגישה טיפה מאוכזבת. מאוכזבת שלא שיתפת אותי בהכל. מאוכזבת שלא פקחתי עליך יותר עין, שלא הרגשתי. שהתעלמתי. מאוכזבת מזה ששתקתי, ובגלל זה בבוקר ההוא, מה שנשאר לי ממך היה הדברים שבבית ומכתב שבו כתבת הסבר קצר ואמרת שאם תמות, חלילה, אפתח את השידה במפתח הקטן שמונח עליה.
אני לא אשמה שבחרת להשתתף בפרויקט סודי נגד הממשל כדי לטוס לירח. גם אתה לא אשם.
אבל היית יכול להגיד, לרמוז, לשאול. משהו.
בעצם, שאני חושבת על זה, זה תמיד היה מונח שם בברור, מול העיניים. אני זו שפשוט העדפתי להתעלם מזה. להתחמק.
אוף, איזו טיפשה אני.
…
מובן שלא העזתי לפתוח את השידה אחרי שנודע לי בדרך לא דרך על מה שקרה. מובן גם שבקושי להסתכל על הדברים שעליה, כגון ניירות הטישו הרבים, הספר, וטבעת הנישואין שלי, יכולתי להביט ממרחק.
אבל אז קרה הבוקר ההוא.
…
רעש של טרטור מתמשך העיר אותי מוקדם. קמתי מהמיטה, התלבשתי, ויצאתי לבדוק למה השכונה השקטה שלנו הפכה לרועשת כל כך פתאום.
הדבר הראשון שראיתי בחוץ היה הנוף. הנוף שאתה בחרת שנגור סביבו. שמיים תכולים-בהירים, שדות, ציפורים, עצים ירוקים ודקים ופרחים מלבלבים. יופי שהעין לא יכולה להכיל במבט אחד.
הדבר השני שראיתי, היה הטרקטור.
הוא עמד שם, צהוב, גדול, בודד, כמו פעם. איש דק גזרה ועטוי בחליפה חומה עמד לידו, מסדר את זקנו הצרפתי ללא הרף.
"שלום," אמר לי בקול מחניף כשהתקרבתי אליו, "את בעלת המקום?"
"אה… כן, אפשר לומר."
"יופי טופי," הוא חייך, "גברת דרלינג, אם אינני טועה?"
"כן," עניתי שוב, "כן."
"מ-צ-ו-י-ן!" אמר האיש, "אם כך, תוכלי ללכת מכאן בבקשה?"
זקפתי גבה. "מה קרה?"
"פשוט רוצים להרוס פה את הבית שלך, זה הכל."
"להרוס?" קולי גבה מבלי ששמתי לב, "למה?"
"למה?" גיחך האיש, "למה? את באמת לא יודעת למה?"
הנהנתי בראשי לשלילה.
"אוי, זה טוב…" האיש צחקק, "הורסים לך את הבית ואת לא יודעת למה… בעלך היה במשלחת 'זאפוד' הבלתי חוקית לירח, נכון? והנכס היה במקור שלו, וכל מי שמת בפעולה נגד החוק…"
"הממשל אחראי על שטח אדמתו…" המשכתי מבלי משים.
"יפה מאוד, אני רואה שאת מכירה את החוק, למדת את זה איפשהו?"
"כן, למדתי משפטים ועריכת דין," עניתי בקול הכי סביר שהצלחתי להפיק מגרוני, "למה?"
"לא, לא," גיחך האיש שוב, "שלא תביני אותי לא נכון… זה יפה מאוד שאת למדת את כל זה, אבל את מבינה? צריך להרוס לך פה את הבית עד הערב."
המהמתי תוך כדי שאני מעבירה את כל נוסחי החוק המוכרים לי בראשי. אין מפלט. "אז חכו עד הערב," אמרתי כניסיון אחרון.
"בסדר בסדר," אמר האיש, "אם את מבקשת… נבוא בערב. אבל אל תשכחי לפנות פה…"
ובמילים סתומות אלו נעלם יחד עם הטרקטור.
לא חיכיתי אפילו שנייה, ומיד התחלתי לרוץ לבית ולארוז את הכל. את הדברים הגדולים והחשובים, כגון ארגזי הכסף, הציוד החכם והשידה, הכנסתי למחבוא שמתחת לקרש, שהוביל הישר אל תוך האדמה. את כל הדברים שהיו מעל ומסביב הנחתי בצד.
כעבור שעות ספורות בלבד כבר סיימתי לארוז ולסדר את כל הדברים החשובים, ולקחתי איתי בחיפזון שתי מזוודות ותיק, בעוד את כל התכשיטים והטבעות שלא מצאו מקום אני מלבישה ועונדת עלי.
ואז זה קרה.
בשנייה שבה ענדתי את טבעת הנישואין שלי, ענן עשן לבן החל לאפוף את הדירה, ועד מהרה מצאתי את עצמי כשסביבי כמויות של עננים רכים.
הבטתי לכל עבר, לא ראיתי דבר מלבד הלבן הסמיך.
ואז נשמע קול מאחורי, דק, לעגני:
"שלום שלום, גברת פומפדורה."
הסתובבתי בבהלה לאחור. בהתחלה רק עננה לבנה כיסתה את הסביבה, אך לבסוף העשן התפזר, וגילה בפני מראה אותו לא אשכח לעולם:
יצור מוזר וירקרק, דמוי אדם, ניצב למולי. גיחוך קטן ומתנשא נפלט מפיו לרגע, והוא כיסה אותו בידיו. ואז הוא רק הביט בי שוב, ושתק.
ניסיתי להישמע נורמלית ככל האפשר, בתקווה שאקבל הסבר לטרלול המתרחש לפני. "אה… מה… מה קורה פה?"
היצור, שכעת נראה כמו השד מאלאדין יותר מאשר כל דבר אחר, צחקק בשנית. "מה שקורה פה," אמר, "הוא שהייתי תקוע בטבעת הזו עד שהקונה שלה ימות. אפשר לשאול מי את?"
"רגע רגע," אמרתי, בעודי נושמת ומנסה להירגע, "אז אתה היית תקוע בטבעת עד שבעלי ימות. זאת אומרת… למה לא יצאת כבר לפני שבוע?"
"או הו, חושבת מהר," אמר השד בקול ערמומי, "פשוט מאוד, בגלל שלא יכולתי לצאת עד שמישהו יענוד את הטבעת."
המהמתי באישור. "אז… אתה שד, והיית תקוע בטבעת הזאת… מה בעצם אתה אמור לעשות?"
"טוב מאוד," אמרת, מתעלם מדברי, "אני רואה שאת לא נבהלת ממני כמו רוב האנשים. את יודעת, פעם היה איש אחד…"
כחכחתי בגרוני כדי להסב את תשומת ליבו בחזרה אלי. השד נראה לפתע כמתעורר מהזייתו. "אה, כן, מה שאלת? אני שד רגיל. את יודעת. מגשים לאנשים משאלות, משנה צורות, משגע ת'שכל… למה את שותקת? מה, את עייפה? רעבה? רוצה מיטה?"
הנהנתי לאישור. אבל האמת היא שכל הזמן הזה שתקתי בגלל שניסיתי לעכל במוחי את המצב ההזוי שאליו נקלעתי.
אני. תקועה. עם שד. שמגשים משאלות. שיצא מהטבעת שלי.
אבל כמובן שאת כל זה לא אמרתי לו בקול, רק המשכתי להנהן ולהמהם מדי פעם כדי שיחשוב שאני מקשיבה לו.
"רגע," הוא קטע את הרהורי, "לא אמרת לי מה השם שלך!"
"דרלינג. אמילי דרלינג." עניתי, "ומה שלך?" שאלתי מתוך נימוס, בתקווה שלא יחפור.
"אין לי שם, אני פשוט שד."
"ובכל זאת?" התעקשתי.
"אם את חייבת, את יכולה לקרוא לי טרלוני."
"מה טרלוני?"
"גנדלף-דמבלדור-אי.טי-דה-קיק-מריו-טרלוני."
הנהנתי שוב (במוחי ציינתי לעצמי שלבחורים בשם גנדלף יש קטע מוזר עם טבעות) ואז אמרתי: "מה אתה יכול לעשות?"
"כל דבר. חוץ מלהחיות מתים, לגרום למישהו להתאהב בך או ליצור עוד אלף כמוני."
"אז מה אתה שווה?" גיחכתי במרירות, "איך אתה יכול לעזור לי?"
"אני יכול להחזיר אותך בזמן," ענית, וקולך נשמע זדוני מאי פעם.
"ואיך זה יעזור לי בדיוק, אדוני גנדלף-דמבלדור-אי.טי-דה-קיש-מריו-טרלוני?"
"דבר ראשון, זה דה-קיק, לא דה-קיש. דבר שני, מתי ואיך בעלך נחשף לכל הנושא הזה של החלל?"
"אה… לא יודעת…" אמרתי בכנות, "בגיל עשר כזה…"
"ולמה?" המשכת לשאול.
"הוא קרא איזה ספר, 'המדריך לטרמפיסט' או משהו כזה… ומשם הוא למד על הירח…"
השד המהם בקול גבוה, ולפתע זה היכה בי באחת. "הספר! אם רק נוכל לחזור לעבר ולדאוג שהוא לא יקבל אותו…"
"תגידי הלוואי," אמר השד.
"הלוואי," אמרתי בעיניים בורקות, "הלוואי שנוכל לחזור לעבר ליום שבו בעלי קיבל את הספר ולקחת אותו!"
"יופי," אמר השד, "עכשיו תזכרי: את צריכה לעשות את זה כמה שיותר מהר! ככל שאת תישארי בעבר יותר זמן, העתיד שלך ישפיע על ההווה של בעלך, והוא יתחיל להעלם!"
הנהנתי במהירות. השד חייך.
עשן לבן מילא לפתע את סביבתנו בשנית, והכל נעלם.
…
יותר מהיר מזה לא היה יכול להיות. אחרי שניה אחת בלבד, מצאתי את עצמי בתוך ארון בגדים עתיק, נדחקת ליד השד הירקרק, שכבר ניסה להציץ מבעד לחרך דק בין הדלתות.
"טוב," הוא אמר אחרי שסיבב את ראשו בחזרה אלי, "המקום ריק. אפשר לצאת."
הוא פתח את אחת הדלתות בחריקה דקה, ודחף אותי החוצה דרכה.
החדר היה קטן, עשוי מעץ, בדיוק כמו בתמונות שתמיד נראו באלבום שלך. הרצפה הייתה מלאה בקופסאות קטנות ועטיפות וצבעוניות. על אחת מהן, שכבר נפתחה והייתה מונחת על המיטה, היה מצורף פתק קטן שכל מה שהצלחתי לקרוא בו היה המילה 'אמא'.
הרמתי במהירות את העטיפה הדקה, מוצאת תחתיה את הספר, מונח לו בשלווה, כאילו לא הוא אחראי למותו של בעליו.
לקחתי אותו במהירות, וחזרתי בריצה שפופה לארון הפתוח, בו חיכה לי השד המודאג.
"נו, הצלחת?" שאל, מתנשף. הנהנתי, מרימה לעברו את היד שהחזיקה בספר. "יופי." המשיך השד להתנשף, "אין לנו זמן, הוא מתקרב וזה מתחיל לשבש לי את המערכות. תבקשי לחזור עכשיו."
"הלוואי שנחזור הביתה," אמרתי, בלי להשקיע מחשבה בעומקם של המילים. ענן עשן לבן הקיף אותנו שוב, מעלים את ביתו הישן של בעלי מעינינו.
…
"יופי, טוב מאוד," אמר השד בנימה מרירה ברגע שנחתנו בתוך בית ישן ומוזר למראה.
"הצלחנו?" שאלתי בתקווה.
"אם אני עדיין פה, אז כנראה שלא."
"נו," דחקתי בשד, "אז למה אתה מבואס? מה, אי אפשר לחזור שוב בזמן?"
"אפשר, אפשר," אמר השד, "הבעיה היא שנחתנו בעתיד."
"נו, ו…"
"ונשארה לך עוד משאלה אחת אחרונה, זאת אומרת שאם תטוסי שוב לעבר הרחוק לא תוכלי לחזור להווה שלך."
"מה?" תמהתי, "יש רק שלוש משאלות?"
"כן, מה חשבת," ענה השד, חוכך את כפיו, "תמיד זה שלוש. אנחנו לא יכולים להגשים יותר מזה. וגם אם כן, ראית שזה שלקחנו לו את הספר לא עזר."
"מי אמר שהוא מת בפעולה ההיא," שאלתי, "אולי הוא מת בשיבה טובה? אנחנו בעתיד, לא? וחוץ מזה, אני לא רואה שהבית הרוס."
"כן, מסתבר שמשום מה בסוף לא הרסו את הבית. אבל," הוא נפנף בידו בעיתון ששלף משום מקום, "בעלך עדיין מת באותו המבצע."
"אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי בקול מריר, "נהרוג את הסופר?"
"לא," השד נפנף בידו בזלזול, "זה לא יעבוד… אבל תקשיבי, יש לי רעיון אחר."
הרמתי גבות באנחה. השד קירב את פיו אלי, הצמיד את ידיו זו לזו ולחש אל תוך אוזני.
"נהרוג את בעלך."
"מה?!" זעקתי, והרחקתי את עצמי מהשד התככן, "מה נראה לך, שאני השתגעתי כמוך מלחיות שנים בתוך טבעת?!"
"אני לא בנאדם ולכן אני לא נעלב ממה שאמרת הרגע," אמר השד בנימה שרמזה באופן ברור שהוא נעלב. "אבל תחשבי, אם הוא ימות, הוא לא יקרא את הספר, לא יתעניין בירח, ולא יקנה אותי."
"וגם לא יחיה," עניתי בחוכמה.
"לא בדיוק, אם אני אעלם, ההיסטוריה שלו תתחיל מהתחלה והוא ייוולד מחדש, רק בלעדי ובלי התשוקה לירח!"
"מה הקשר אליך?" תמהתי בקול.
"אה… יכול להיות… שמאז שהוא קנה אותי… כל לילה… היית מספר לו סיפורים לפני השנה… והסיפורים האלה…"
"היו על הירח?!" שאלתי, כמעט זועמת.
"אהה… כן…" התחמק השד במבוכה, "יכול להיות…"
"אוף, טיפש שכמותך," הטחתי את עצמי על המיטה הקרובה, "לא יכולת להגיד לי את זה לפני?"
"אהה… פשוט…"
"פשוט, לא פשוט, לא מעניין אותי. כבר מאוחר. נלך לישון ונחשוב על רעיון טוב מחר בבוקר."
"אה… אבל…" גמגם השד.
"לילה טוב." אמרתי בקשיחות, ובזאת התכסיתי בשמיכה והלכתי לישון.
לא, לא שבאמת הלכתי לישון, פשוט עשיתי את עצמי ישנה כדי שהשד יחשוב שנרדמתי וישן גם הוא. במשך כל הזמן הזה מה שעשיתי באמת היה לחשוב איך אפשר להחזיר אותך ולסדר את הכל…
לאחר שהשד נרדם, קמתי ממיטתי, והתחלתי להסתובב בסלון, מביטה על הקרש החום שברצפה.
אז השד אשם בהכל… חייבים להרוג אותו… אבל אי אפשר… אם רק היה אפשר למחוץ אותו בקרש הזה למוות… אבל הוא לא ממש מוצק… מה עם…
רגע, הקרש!
קפצתי ממקומי בזעקת 'אאוריקה' שכנראה הייתה מעירה את אחרון השכנים אם לא הייתה בתוך ליבי. הקרש! המחבוא הסודי! השידה! הדברים שהשארת לי! אולי…
מבלי לחשוב הרבה, התכופפתי אל הקרש ואחזתי בו בחוזקה. הרמתי אותו במהירות וזחלתי בין כל הדברים, עד שנתקלתי בשידה.
היא עמדה בדיוק במקום בו הנחתי אותה. אומנם עם מעט אבק שהצטבר סביב הידית הנוקשה, אבל עדיין שלמה.
אחזתי בידית מלאת האבק בזהירות, הדלת נפתחה בחריקה. בפנים שכב מכתב בודד, ואף לא דבר אחר מלבדו.
לקחתי את המכתב בידיים רועדות, ומיהרתי לפתוח את קיפוליו בכדי לקרוא את תוכנו. ברגע שהוא נפתח, עיניי החלו לרוץ על פני השורות הכתובות בכתב יד קטן, צפוף, נקי. כתב היד שלך.
אמילי היקרה, כתבת שם, אומנם כבר אמרתי לך שאני מתנצל, אבל לפני כל דבר אחר, אני מרגיש שאני חב לך התנצלות נוספת. אחרי הכל, את זאת שנשארת לבד, מתבוססת ברגשות אשמה ומוות, לא אני.
אמילי, אני יודע שאת חושבת לעצמך כרגע שאני מדבר שטויות, הרי את אשמה, לא אני!
תני לי לדייק אותך: בדיוק כפי שאת מרגישה אשמה, אני האשם האמיתי. ואולי אף הרבה יותר.
אמילי, אני מקווה שתסלחי לי, למרות הכל, ואחרי הכל. אני מקווה שתשחררי את עצמך, שתמשכי לנשום, לרוץ, לראות כוכבים.
אני יכול לשער שאם את קוראת את זה כנראה שכבר סלחת לעצמך ולי, אבל בכל זאת, סלחי לי שוב, בבקשה, בשבילי.
המשכת שם, במכתב, וניחמת אותי, את כל המשפחה, את עצמך. המשכת והמשכת והמשכת. באיזשהו שלב האותיות הפכו קטנות יותר ויותר והמכתב ארוך יותר ויותר, אבל אני המשכתי לקרוא.
ובסוף, אחרי הכל, היו ההוראות.
…
"החלטתי מה לעשות," אמרתי לשד המפוחד בבוקרו של יום, ברגע שראיתי שהתעורר וסיים לצחצח שיניים. (כן, מסתבר שגם שדים עושים את זה, אם כי אצלם השיניים נמצאות מאחורי העורף…)
"יופי, אני רואה שנרגעת," אמר השד חד ההבחנה ונרגע גם הוא, "מה התוכנית?"
"הלוואי שנחזור ליום בו התנשקנו לראשונה, ונצליח להחזיר הכל לקדמותו."
גנדלף-דמבלדור-משמו הרים גבה, אבל כשראה את עיניי הבוטחות, עשן כבד ולבן החל למלא את החלל ולהעלים אותנו מעיניו.
…
עמדנו שם, אני והשד, וצפינו בכרי הדשא הנעים ברוח. אתה ואני ישבנו במרחק, והבטנו על הכוכבים בשתיקה.
"נו, טוב, אז מה התוכנית?" שאל השד בלחץ.
"נכון אמרת שבעלי שמע יותר מדי סיפורי ירח ולכן הוא משתוקק להגיע לשם?"
"כן?…"
"ונכון שאמרת שאתה אשם בזה הוא שמע אותם, ושהאופציה היחידה היא להשמיד אותך?"
"אהה… לא אמרתי בדיוק את זה…"
"עזוב עכשיו. אז חשבתי לעצמי, מתי הפעם הראשונה שאני זוכרת בוודאות שבעלי היה עם הטבעת? והתשובה הראשונה שעלתה במוחי, הייתה כמובן, כאן."
הצבעתי לעברך, בדיוק ברגע בו עברת להתיישב, משהו עגול וקטן בלט מכיסך באופן מעורר חשד.
"ו…" שאל השד בחשש, כשעיניו מרצדות לכל הכיוונים ומחפשות לאן יוכל לברוח.
"ואז אמרתי לעצמי, כמובן במוח, מה יקרה עם נפגיש אותך עם עצמך מהעבר?"
"זה ייצור שרשרת אירועים שתפגע ברצף חלל-זמן ותשמיד את קיומי מהעולם," ענה השד, שבינתיים קלט שהוא לא יוכל לברוח בלעדי.
"יפה, יש לציין שיחסית למישהו שמחפש כל הזמן איך לברוח אתה חושב די בצלילות," אמרתי, בעודי מתבוננת בשד ובך לסירוגין. "וברגע שאתה תעלם, ההיסטוריה תשתנה, ואני אחזור להווה הרגיל שלי עם בעלי, ואתה לא תהיה שם."
באותו הרגע ראיתי פחד של ממש ניצת בעיניי השד. צחקקתי בשקט, ואז לחשתי, "אל תדאג, זה יהיה מהיר." ובעודי אומרת זאת, דחפתי את השד קדימה, הישר לכיוון כיסך.
השד התגלגל במורד האלכסוני, עד שנכנס הישר אל תוך הכיס עם הטבעת. הבזק אור קטן סימן על כוכב שנפל, שנכרה, ובאותו הרגע, עשן לבן החל ממלא את האזור, ואני ואתה היושבים התחלנו להעלם לאיטנו.
הבטתי בי, בך, ובכיס בעל הבליטה. הואר הלבן המשיך לבהוק, להאיר את כל האזור. אתה זרחת, זרחת כפי שלא תזרח מעולם. אני שבמרחק זרחתי, הוארתי באור הלבן בעודי הולכת ומטשטשת. אני עצמי זרחתי, מביטה בשנינו המתנשקים במרחק.
והאור הלבן עטף הכל, והכל נעלם.
…
שוב שכבנו שם, כעבור שנה, אתה עם הידיים מתחת לעורף, אני עם הידיים בצדדים. אלפי העשבים ריקדו מלמטה, ועשרות אלפי הכוכבים האירו ממעל. הבטתי בך, מחייכת, זורחת. אתה הבטת בי בחזרה, זורח גם אתה.
"אתה יודע," אמרתי, "שכל הכוכבים לא אמיתיים."
"כן," צחקקת, "חוץ מהירח."
קפצתי בבהלה, ואז הבטתי בך בחשד ובפליאה.
"לא, קראתי על זה איפשהו, וחשבתי לעצמי, חבל שאלו לא היו הסיפורים שסיפרו לי כשהייתי קטן."
"מזל שלא," אמרתי, "אחרת בטח היית רוצה להגיע לירח, ומי יודע מה היה קורה לך שם."
צחקקת שוב, וחייכתי גם אני. "צודקת," אמרת, "אף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות של דברים שעשית כשהיית קטן וחסר מחשבה. מי יודע אילו נזקים זה עלול לעורר בעתיד."
"כן," אמרתי אני, "אבל זה לא אומר שאסור לחלום."
"לחלום תמיד מותר," לחשת בערגה, בעודך מסתכל על בטני ההולכת וגדלה. "תמיד מותר לרצות, לבקש משאלות. זה אפילו מעולה בדרך כלל… אני רק אומר, שזה גם נכון שלפעמים המשאלות שלנו יכולות להוביל אותנו למקום הרסני."
"או טוב," חייכתי, וטפחי בעדינות על בטני.
"או טוב," הסכמת, "הכל הולך לפי מה שהאדם מתווה לעצמו, הדרך שבה הוא רוצה את הדבר. בדרך שבה כל הדרכים כשרות, שום דבר לא יצא כפי התכנון, אבל בדרך בה משתמשים ברצון במידה הנכונה, הוא יכול להוביל לדברים טובים ואף מועילים."
"נכון…" אמרתי בלחש, ומחשבותיי נדדו אל הרחוק שבחלומות.
ליטפת בעדינות את בטני, את התינוק שבפנים. ליטפתי אני את השמים, את הירח שזרח כפי שלא יזרח לעולם. כפי שאתה תזרח בו בכל פעם.
אלפי הרסיסים התנפצו בעינייך. אתה הארת את הירח, והוא האיר אותך בחזרה. אני רק התענגתי על האור הלבן, המנחם, שיצא בטהרה מבין אלפי הכוכבים המפוזרים בדייקנות ברחבי השמיים.
הבזק אור לבן סימן על עוד כוכב שנפל, והאיר בדרכו על כל העולם כולו. ההבזק הלך החלש, כאילו מרגיש בעוצמת הכוכב ההולך ונכרה. ואז האור התחזק שוב, טובע רסיס של תקווה באלו שעוד נשארו.
שכבנו על כר הדשא, אני אתה והתינוק שבבטני. חייכנו על השמים ההולכים ומתבהרים, ובתוך תוכי ידעתי, שזה שהכל נשאר שלו, רגוע וטהור, כמו פעם, זה שהכל עומד על תילו בדממה, זה שהכל נותר בחיינו הקטנים, זה עצמו מראה על כך שכנראה, אחרי הכל, ולמרות הכל, משאלתי התגשמה.