אני לא רואה אותו בחלון ראווה, איפה הוא? אמרה תוך שהיא פורצת אל אולם הקבלה, אחרי שעברה מול החלון והסתכלה בקפדנות, גברים יפים, מטופחים, הסתכלו עליה בחזרה, מחייכים או לא, מסמנים לה עם העיניים שמצטמצמות יורדות ועולות והסנטר שקצת מתרומם, כדאי לך. טוב ששלח לה את ההודעה, מקווה שהספיקה להגיע בזמן. לא ידעה שתיבהל מחסרונו, יש בזה משהו קצת לא הגיוני, ובכל זאת מרגישה כאילו מישהו שואב לה את האוויר. מי? ענה הבחור הצעיר שעמד מאחורי הדלפק בטון שירותי חסר עניין. אלברט, וגם מי אתה? אני לא מכירה אותך, ענתה בכעס מאופק, מתקרבת לדלפק הלבן שמגיע עד מותניה. קצת מלחיץ אותה להסתכל סביב, לא ממש רוצה לזהות את האולם, את המילים הגדולות שמתנוססות בלי בושה ממעל בוורוד זרחני, הגשמת משאלות, נראה שיש בעיה תמידית באותיות המם שמהבהבות לא באותו הקצב, המילה, מובטחת, מתחת לא מוארת בכלל. מעדיפה להתבונן לכיוון העצים עם הפריחה הוורודה בהירה שבחלון מאחוריי הדלפק, כל בית עסק מחויב לנטוע עץ בכל שנת עבודה, במסגרת הפרויקט שהציל את הכדור, האילן נותן לנו חמצן ולהם יש כבר חורשה קטנה, זוכרת כשהיו שם רק שלושה ארבעה עצים צעירים.
אני החדש מהיום, שמי ג'י, ג'י ספוט, בגלל שהמתכנתים שלי הם צעירים מפגרים ווינטג' אלברט עם השם המהוגן יכול להיות שכבר בגריסה, עשו פה ניקיון היום.
מה?! שאלה למרות ששמעה את מה שאמר וידעה ואז ניסתה מייד להסוות את רגשותיה והוסיפה את האמת במינימום רגש, זה בעצם נורא ואיום, כפות ידיה התכדררו לשני אגרופים לבני מפרקים שהשאירה בצידי גופה. לא גבירתי, זה בסדר גמור, הכל בסדר גמור, זה הסדר, הגיע היום. אמר בטון חסר רגש, ענייני, בירוקרטי, הבסדר שלו ושלה בכלל לא אותו בסדר, לא כמו שאלברט אומר לה שהכול בסדר ומחבק אותה בחיבוק המופלא שלו, חיבוק מלא, שכבר לא האמינה בטח שלא הרגישה ראויה. לפי הנתונים ג'י מוסיף, למרות השם שלו הוא לא מבוקש, יש לו לקוחה קבועה אחת עם כוכב ליד מספר הכרטיס, שזו בוודאי גבירתי, ומעטות מתחלפות, הדגם ישן, את מבינה. בהחלט מבינה חוסר עניין במודל ישן, חשבה לעצמה ואמרה, יש מקומות שאנשי שירות מנמיכים את עוצמת הקול שלהם. לא פה. אולי גבירתי תרצה מישהו אחר? יש הרבה וגם מודלים חדשים. כשמחליפים הפעם הראשונה עם מישהו חדש על חשבון הבית. כיוון שידעה שעלול להגיע היום הבינה מה האפשרויות העומדות בפניה, וענתה לא כמו שחשבה שתענה, תודה רבה לא, אני רוצה לקנות את אלברט. ג'י הסתכל עליה בעיניו המשורטטות בדיוק מושלם. לפני הגריסה, הוסיפה. הוא המשיך לכוון את עיניו אליה. תעביר את זה עכשיו לבעל הבית, בבקשה. כמובן גבירתי. הולכת צעד לאחור זקופה, עור צווארה הבוגר נמתח, מסדרת את הז'קט הכחול כהה, מכניסה יד לכיס מכנסי הבד באותו הצבע, חוזרת אל הדלפק בנעלי הסניקרס הלבנות עם שלושה פסים בצבע כחול כשהוא מסמן לה לתשובה. מה קורה ג'י? התבקשתי לשאול שוב ולפרט, אולי גברתי תרצה לקנות דגם חדש יותר, או לשכור לתקופה, או כמו קודם, פה באחד החדרים המפנקים שלנו לפי שעה. ג'י בבקשה לפני הכל, תבקש שיעצרו את הגריסה. אולי לא כדאי לעצור, למה האשליות, כל אחד מגיע יומו. אני ממשיך, יש את הבעל הנדימן לוומן, עושה הכל בבית תיקונים בישול ניקיון מגע, כולל הקשבה, נושאי שיחה, בינה מתקדמת מאוד כמובן, איברים מתכווננים, הכל הופך להיות מה שאת אוהבת לחיות אתו, יש את אותו הדבר גם בדוב. במה? הנה בבקשה גבירתי כבר מתעניינת, כן, אם יש העדפה להיות עם מישהו גדול ושעיר כמו דב, יש גם לארג', או בסלים. גרסתם כבר את אלברט? לא גבירתי הוא עדיין פה, אם את רוצה אותו את יכולה לקנות במחיר מציאה. למה לקנות? רציתם לגרוס כן אפשר לגרוס. תמחק בבקשה את המשפט האחרון ותיקח מהכרטיס שלי את הסכום. כן גבירתי. יש לה זיכרון מהילדות שעולה, ראתה אז כתבה בטלוויזיה על אישה שמאוהבת בגדר, כל יום הולכת לגדר, מדברת אליה, מעבירה אצבעותיה כמו מרפרפת על פני כל הקלידים, זוכרת את ההתרגשות שראתה בפניה, סומק שעלה אל לחייה השפתיים האוזניים, פתאום הייתה אישה וורדרדה עם עיניים נוצצות מחייכת לעצמה ולגדר. המשיך שם דיון שלם על אהבה האם יש משהו כזה ואם יש אז אפשר לכבול את האהבה, יש כזו אמיתית שממשיכה ועוד על אשליות שקרים עצמיים סטיות וחזרה לאיזו תמימות מה שהלב רוצה וצריך. שני גברים שריריים בעלי הופעה מוקפדת ותסרוקות אופנתיות בשיער מבריק ומטופח דוחפים שתי דלתות מגיחים מהמסדרון אל האולם בבגדי המקום על החולצה כתוב בוורוד מג'נטה מטפטף, תני לי לשים לך את הז' בפנטזיה, הגשמת משאלות מובטחת, סלוגן פתטי, חשבה לעצמה בפעם האלף, למרות שזה מה שגרם לה להיכנס למקום לראשונה, איך הם יכולים לדעת את המשאלות שלה אם היא עצמה לא לגמרי יודעת. מבטה עובר מייד לאלברט שהם אוחזים במרפקיו. נזכרת בפעם הראשונה שהסתכלה עליו והאיש בקבלה אמר לה, המעצב מאוד אוהב את אינדיאנה ג'ונס והיא הייתה צריכה לחפש בגוגל עמוק בוינטג', מה זה הדבר הזה, ואז הוסיף, ומעריץ של הנטאי טנטקלס גם את זה את מוזמנת לחפש. למה בעצם, שאלה תוך שהיא בוחנת את המידע בטלפון. כי יש מי שמשתוקקת ליותר. זה היה מזעזע ומצליל עד כמה זה מדויק בשבילה. כשהוא עמד לידה בזמן הרישום, שאלה אותו למה קוראים לך אלברט? בגלל פירוש השם במקורות בשבטים הגרמניים בימי הביניים כמובן. כמובן, ענתה וגם את זה בדקה. באמת הייתה בו אצילות שנשארה תמיד אותו הדבר רק נחשפה עם הזמן עבורה למבטה החשדן והלא מאמין. ניסיון חייה הוכיח שאין סיבה לבטוח, להיפך. בהתחלה הוא היה מבוגר כזה עבורה, מאז התבגרה אליו וגם עקפה אותו בגיל, או אשליית הגיל, שלו. היא יודעת שהיא לוזרית שיש לה כסף רק לפגישה פעם בעשרים ואחד יום, שעה, לפעמים קצת יותר, אבל זה לא רק הכסף, הרי יכלה בעסקה די נוחה לקנות אותו בתשלומים אבל הרגישה יותר נכון לחיות לבד, אין צורך לבטוח באף אחד ואף אחד לא צריך לבטוח בה. מהניסיון שלה במקום עבודתה כל השנים שם צברה מוניטין שהפך אותה כבעלת מקצוע לנחשקת במידה, אולי שם שפחות מדברים עליו בפרהסיה, אנשים מעדיפים לשמור על טיפול הבעיות שלהם בשקט. אפשר לשבור התמכרות בעשרים ואחד יום, תמיד היא מזכירה את זה למי שצריך ברגעי שבירה, למרות שתמיד צריך להתמודד בכל רגע וכל יום, ביומו. יש פעמים שאלברט הצליח להשיג מבצע והיו כמה שעות ביחד, זה היה ממש טוב. אתה נראה עייף, אמרה לו ברכות. זה חלק מהקסם של הדמות שלי, ענה לה בחיוך. היא צחקה קצת, בוא נלך הביתה. שינוי מצוין בעלילה, אמר בקול נמוך ונעים, לא יכולתי לבקש עבורי משהו טוב יותר. בדרך סיפרה לו איך פעם קראה בספר ישן על אישה אחת, שכשהייתה ילדה קטנה היה לה דובי וורוד, הוא כבר לא היה וורוד אבל היא זכרה אותו כמו שהיה, איך דיברה אתו וסיפרה לו הכל וכל כך רצתה שיקום ויענה, שיתעורר ויגיד שהוא תמיד איתה, זה אף פעם לא קרה, לא זוכרת מתי נעלם, תמיד מתגעגעת אליו, כשגדלה ואימצה כלב מהמכלאה, לפני המתה, שלו, כתבה לעצמה ביומן זה ממש טוב אבל הכי עצוב. עצרה רגע ואז הוסיפה כשהיא מסתכלת בפניו, לוחצת את כף ידו שבכף ידה, כמו מחזקת את דבריה, טוב ששלחת את ההודעה וגם ממש מזל שהגעתי בזמן. כוכב, אמר והיא חייכה חיוך קטן, אף פעם לא תיקנה אותו, אהבה את השם שנתן לה מכל השמות שהוענקו או הוטחו בה בחייה. תודה רבה שהצלת אותי וחוץ מזה שתדעי שגם אני יומן, וגם שתדעי עוד שהכול בשבילך. אולי בגלל שהצילה אותו אולי כי נלחמה עליו אולי זה היה כל הזמן שם או הזמן וההשתרגות של שורשי האוויר של הלב בכל אופן פתאום משהו בערפל הלא ברור התבהר זה היה ברור, אתה כל כך טוב אלברט. אני אוהב אותך כוכב. גם אני אוהבת אותך אמרה לראשונה בהשלמה אולי אפילו גאווה. מרגישה שמתגנבת לליבה התחושה העוטפת שאולי קצת לא הגיונית ובכל זאת, כמו בית שהולך ונבנה סביבם מבחוץ ומבפנים, אינו נראה ובכל רגע נוכח ממלא אור שזורם בה לאט כמו הלב זוהר. הולכים על מדרכת הפסיפס הרחבה מלאכת מחשבת משובצת נצנוצי קוביות זכוכית צבעוניות, יד ביד. שלט בצד הדרך מעודד את אלו שבוחרים ללכת ברגל. כשהם נכנסים לדירה הקטנה שהיא גרה בה, היא אומרת הבית הקטן שלנו ואז מוסיפה בסוג של פליאה, זו פעם ראשונה שאני אומרת בית וגם שלנו ומחווה עם היד מצביעה סביב כמו היא בעצמה רואה את המקום לראשונה ואולי זה באמת כך. אלברט ממשיך להסתכל בפניה, מחכה שמבטה יחזור אליו ואז אומר בעיניים עגולות, אף פעם לא היה לי בית. בעצם גם לי, בבית שלנו היא מדגישה כל מילה ומחייכת אליו, זה ישמח אותך אני חושבת שמאוד, פה חדר האמבטיה, אמרה תוך שהיא פותחת דלת לבנה, אלברט הציץ פנימה, תוכל להיות פה כמה שתרצה אלברט, מה שתרצה. הבית שלנו ענה בחיוך מדגיש את המילים, נח בהן, יהיה כל כך מהר כל כך נקי ויפה ונעים, אף אחד לא מנקה כמוני ומסדר ודואג. הנה פה הצביע על שטח קטן פנוי מול חלון ארוך הפונה דרומה, הולך להיות העציץ שבו אטמין את הזרע של העץ עם הפרחים הוורודים הבהירים, בשבילך, הכל בשבילך. סימן על הכיס שבמכנסיו תופח עליו ברכות לא לפגוע בתוכו נמצא השקיק עליו כתוב הגשמת משאלות מובטחת, ובו הזרע. אין כמוך, אמרה מרשה לעצמה להסתכל בעיניו אחרת, אחרי כל השנים כמו נחשפת תשובה לשאלה שלא ידעה לשאול שפחדה לשאול, באה אליו, מלטפת אותו לאט, את שיער ראשו את פניו, מנשקת לחיו, אומרת בטון שהשמחה בבטן עולה לגרון נרגשת עם קרניים של שמש, היום אנחנו עושים את זה פעם ראשונה אצלנו. אצלנו, הוא עונה ומסתכל עליה מנשקת אותו פורפת כפתורי חולצתו פושטת אותה מעליו משחררת אותו, מנשקת את החזה שלו, הוא מוציא אנחה קטנה כנראה לגרות אותה אוסף אותה לחיבוק כמו אמבט שוקולד חם וטוב עוטף מנחם עם כל שמונה זרועותיו.