הטעות הייתה שהגבתי. הייתי צריך להישאר בסבר פנים רציני. לא להגניב חיוך. עכשיו כבר לא חשוב. עכשיו יודעים שאני לא כזה רציני. שיש פה בלוף, ואפילו שזה מעט משעשע בעיניי. הסיפור של מה יהיה אחר כך ומה היה קודם. בסך הכול אני האל שלהם, שלא טועה.
ובכל זאת טעות. לאל מותר לפשל פעם בנצח, במיוחד לאל עם חוש הומור. או למי שמתיימר להיות אל, חשבתי לעצמי. למעשה, זה היה די נוח, הדבר הזה להיות כמו "אל". מוגן מהצורך להיות כל הזמן "אנושי". בלי הבלבול שלהיות אחד מהם.
"טעות אנוש," מלמלתי לעצמי, "אולי טעות אלוהית". היא תקעה בי מבט מוזר, מהורהר. שפשפתי את הרקות. ניסיתי להיזכר: מתי הפכתי להיות אל לעת מצוא? זה שסומכים עליו בכל החלטה, מביאים אליו כל שטות שיגיד את המילה האחרונה. זה שרואה את התמונה הגדולה, תמיד. שמצוי בסוד העניינים.
והיא. היא חידה בעיניי. חריפה, שנונה. מה היא עושה פה? וכמה נעים לי מאז שהגיעה.
אני נזכר איך הכרנו. כל כך יומיומי ורגיל. באחר צהרים סתמי, היא הפציעה בישיבת הנהלה, כמשב של יוקרה וסטייל. קולה היה נמוך, מפתיע: "אני אנה, אנה ברא."
הייתי מוקסם. בהחלט לא תכננתי להיות מוקסם. אבל אנה היא כמו תופעת טבע. לעצמי אני חושב – האישה הזו היא משהו, כמו ענן סגול ביום של כאוס. התרגלתי לראות את האנשים כחלק מפאזל. חלקים שאפשר להזיז ולמקם כדי להשלים את התמונה הגדולה. בניתי להם תפקידים בקפידה. אבל לא אנה. היא הייתה אאוטסיידרית. היא לא התאימה לאף תבנית. פשוט נכנסה, כמו טעות נעימה בעיצוב, והשתלבה בו, שערורייה אסתטית. אני אהבתי את השוני. הרגשתי נוח איתה.
בפגישות הצוות, מקומה של אנה היה מולי. לא תמיד הקשיבה, אבל הייתה נוכחת. מדויקת. כשדיברתי, לפעמים הייתה מחייכת חיוך קטן. לא מתוך הסכמה. יותר כמו אומרת: "נו באמת, אל תתחכם". המשתתפים האחרים, חיפשו אצלי תשובות… לא אנה. היא אף פעם לא שכחה שאני מאלתר.
"אתה לא באמת מאמין במה שאתה אומר", לחשה לי, פעם, במהלך ישיבה ארוכה. קולה נמוך וקנטרני. החיוך הקטן בזווית פיה, כמו שותפה לסוד.
לרגע, כמעט שמטתי את מסכת הכל יכול: "אני מאמין מספיק, כדי שיאמינו לי". עניתי לה.
אחר כך תהיתי, איך אני מתקרב לאנה מעבר לקשר המקצועי. משאיר בחוץ את הוויכוחים בינינו. מחזיר את הרגשת ה'ביחד', השותפות לאיזה סוד שאני לא יודע מהו. למחרת, הזמנתי אותה לשבת בקפה "נישה", שפתחו לאחרונה ליד המשרד. שקלתי להפתיע אותה עם פרח, כמו ברומן ישן. ויתרתי. אולי מוקדם מדי למחווה כזו. למעשה אנחנו לא כל כך מכירים, חוץ מהסימפטיה ההדדית (אולי אני סתם מחמיא לעצמי?).
אנה הגיעה בזמן. אולי אפילו הקדימה בכמה דקות. מתאים לה. ישירה, לא משחקת משחקים. התיישבה מולי, נינוחה, שמטה את תיק היד על הכיסא.
אָמַדה אותי במבטה: "חשבתי, שתעיר משהו על זה שיצאנו מהבניין. למשל: הנה, העולם קיים גם מחוץ לחדרי הישיבות."
"חשבתי על זה" עניתי "מעט צפוי, לא? "
"חושש להיות צפוי?" חייכה "דווקא מתאים לך."
הזמנו לנו שתיה חמה. היא הזמינה קפה שחור בלי חלב ובלי סוכר. אני הזמנתי קפוצ'ינו. שמתי לב שהיא מחזיקה את הספל שלה בשתי הידיים, אולי מנסה להתחמם, למרות שהיה נעים.
"אתה יודע" אמרה "אף פעם לא הבנתי איך תמיד נראה, שאתה יודע משהו שאחרים לא".
"אולי, כי אני מרגיש שאני לא יודע כלום. זאת הסוואה טובה."
היא שתקה לרגע. הביטה בי במבט שונה.
"אני אוהבת את זה" אמרה פתאום "את הכנות הלא מתחכמת שלך. גם אם היא מתחפשת לציניות."
"זו לא תחפושת" אמרתי “זה שריון."
"גם לי יש אחד. אבל שלי שריון כחול" אמרה והביטה בי בעליצות. הנחתי בעדינות את ידי על ידה. היא השאירה את היד איפה שהיתה. הרגשתי את החמימות שלה. דגים שטים בינינו. כתומים וזהובים. אור והבנה, בלי הסבר. וודאות. שקט. שקט נעים, כמו בחברות ותיקה, שונה מההיכרות השטחית שהייתה לנו עד הרגע.
"למה באמת הזמנת אותי?" שאלה, לא בעוקצנות, אלא התעניינה באמת. משלבת שתי ידיים תחת סנטרה.
אנה מהלכת עליי קסם.
"רציתי לדעת איך את נשמעת בלי תפאורת הקלסרים מסביב" עניתי בחיוך.
אנה צחקה. צחוק מלא, שמח. פעם ראשונה ששמתי לב לצחוק שלה. השיניים שלה לבנות, יפות.
הפלאפון שלה רטט. הציצה, וסגרה מיד
"משהו חשוב?" שאלתי
"לא. רק תזכורת. אני אמורה לסיים משהו לברוכי. למעלה."
"מה, שוב הפרויקט ההוא?"
"כן. אולי אגיד להם שיחכו. או שלא אגיד כלום, ואשב איתך עוד קצת."
הרגשתי צרימה קלה, סוג של אי-נוחות לא ברורה. משהו הרגיש לי לא מדויק. אולי זו הדרך שבה ברוכי – או איך שלא קוראים לו, חוזר תמיד על אותם משפטים: "תביא לי את החומר מתוקתק עד יום שלישי" או "אל תגזים, תישאר בפוקוס." קצת כמו מריונטה מקולקלת.
נזכרתי, ברגע מוזר הבוקר. הדלת במטבחון נפתחה מעצמה, נטרקה, ונפתחה שוב. חשבתי שזו רוח פרצים, אבל החלון היה סגור.
שמעתי קול קורא בשמי מהמדרגות. .כשבדקתי, לא היה שם אף אחד. סתם עייפות, חשבתי. היו עוד דברים משונים – שיחה חשובה שהייתה אמורה להתקיים, פשוט לא קרתה, או כששאלתי את אחד העובדים משהו במסדרון, לא הצלחתי לזכור אם הוא ענה לי או לא. לפעמים הרגשתי, שאני היחיד שאמיתי פה. חוץ מאנה.
אנה התבוננה בי בשקט, נדמה שחשה משהו. "מה קורה?" שאלה. .
"סתם. מחשבות"
"על ברוכי?"
"על כולם ועל הכול. כל הבניין הזה. את לא מרגישה לפעמים מין חוסר רצף? כמו תפאורה בהצגה?"
היא הנהנה לאט, לא מופתעת: "לפעמים אני מרגישה ככה. כשאני לבד במשרד, או כשמשהו משתבש לרגע במחשב, כשמגיע מייל וכתוב בו רק: 'המשך כך'. סתם. בלי חתימה, בלי הקשר, בלי שולח"
המשיכה: "לפעמים אני מרגישה לא אמיתית, בדויה. שאני דמות המשחקת תפקיד".
הרגשתי דחף מוזר לגונן עליה.
אנה לגמה לאט מהקפה השחור, כמו בודקת אם הקפה שלה אמיתי: "שוב, למה הזמנת אותי לקפה?"
"כי היה נדמה לי, שאולי את היחידה ש 'נכתבה' אחרת". השבתי בלי לחשוב.
אנה חייכה חיוך מסתורי שלא הצלחתי לפענח. "אתה מתקרב" אמרה.
בוקר. אני במיטה, עדיין מנמנם. השמש מעירה אותי, מתעקשת לשלוח קרניים דרך הווילון. אני נזכר בליל אמש. אנה ואני בתיאטרון: הצגת הבכורה "תעתועים". המושבים שלנו בשורה השלישית, קרוב לבמה, האורות עומעמו. אנה הניחה את זרועה על המסעד המשותף. האינטימיות של הישיבה באולם החשוך משכרת אותי. הרחתי ניחוח לא מוכר, מעט לימוני, אולי יסמין…אני מתגעגע לחברות הזו שנוצרת בינינו.
בהפסקה אנה דיברה בהתלהבות על התפאורה והתחפושות בהצגה. הכל נראה לה מושלם, מרהיב. נזכרנו בקטע לא מובן, וחשבנו איך לפרש אותו. תוך כדי השיחה אנחנו לוגמים יין לבן, באדיבות ההפקה. הרגשתי שאנחנו כמו זוג ותיק עם הרבה חוויות, ולא זוג בפגישה ראשונה. דיברנו על משהו, צחקנו, החזקנו ידיים.
מבין הקהל בלובי יצא אלינו זכריה, שעובד במשרד ממול. דווקא נחמד, חשבתי, הזדמנות לדבר אתו מחוץ לעבודה. לתת אולי חומר לרכילות משרדית לא מזיקה, על הזוגיות הלא צפויה שלי ושל אנה.
זכריה הקפיד באופן מוזר לדבר רק אל אנה. היה מאוד חביב. אולי חביב מדי?
התעניין בפרויקט. שאל את אנה מה היא עושה כאן לבד(?) כעובדה, זכריה לא ראה אותי. לא שלום, לא מה נשמע. אני אוויר. מעולם לא נפגשנו ליד מכונת הקפה? לא שוחחנו דיבורי מטבחון: "איזה יום יפה…" "ראית 'אילנה דיין' אתמול?" מה יש לו לזכריה? או אולי אני המוזר?
חשבתי על זה, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה מקרי. אולי זכריה היה להוט לדבר עם אנה. זכרתי אותו כאדם חברותי, והנה פה עמדנו זה לצד זו, הוא הסתכל עלינו, ודיבר אליה, נראה שרק הם נוכחים.
נזכרתי שהתבדחתי: "אתה יודע, כולם מתבלבלים ליד אנה". אין תגובה. שניהם לא שמעו אותי. בהמשך הערב לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמקרה הטוב התעלמו ממני, ובמקרה הרע… מה?
השיחה עם אנה, שהייתה בתחילת הערב נעימה וקולחת, הרגישה סתמית ומלאכותית. נדמה שהיא חלק מתסריט שאנה משתתפת בו, בלי שום קשר אליי.
בסוף הערב, ליד הדלת שלה היא אמרה רק: "לילה טוב, היה לי ממש כיף" החמימות מתחילה הערב נעלמה.
אני עוצר את המחשבות, ועף למקלחת. מתארגן ללכת למשרד. אני חושב לעצמי: 'לא קרה שום דבר. אנשים, זה מה שיש.
אני במשרד. הלוח במטבחון מראה שהיום יום שלישי. אבל היי, אני בטוח שהיום יום רביעי. אתמול היתה ישיבת הצוות של ימי שלישי. הייתי בה. אני מביט שוב בלוח – יום שלישי. מוזר.
במסדרון, בדרך למשרד שלי, אני מיישר תמונה שזזה קצת. אני בטוח, שהיו בה אירוסים כחולים-סגולים. עכשיו זו תמונה עם חוף ים והרים באופק, אין אירוסים. אני פותח את דלת המשרד שלי. מישהו יושב ליד השולחן, הוא מדבר בטלפון, מקליד במחשב שלי.
המישהו מרים אליי את העיניים בשאלה.
"סליחה" אני אומר "אתה יושב במקום שלי".
המישהו עונה: "לא נראה לי. אני יושב כאן, בכיסא הזה, מעל שנתיים."
אני מציץ על השלט בחוץ. לא כתוב שם 'אדם בן-חורין', שלט שהתרגלתי לראות, וכבר לא התייחסתי אליו בשבע השנים האחרונות. אני נסוג. מבולבל. אין לי הסבר לזה, ואין לי חשק להקים מהומה.
חזרתי הביתה, החלטתי לחפש עובדות, סימנים, הסבר.
פתחתי מחשב, חיפשתי בגוגל: "אדם בן-חורין, משרד תכנון, תל אביב."
שום תוצאה רלוונטית. עלו שתי תוצאות: איזה רב תימני, וגיבור ישראל. לא קשור.
אני מחפש את שם החברה. את כתובת המייל. כלום.
גם כשאני מקליד רק את השם שלי – כל מה שעולה זה דף ריק, או קישורים שבורים.
אני צוחק. צחוק מר. לא. זה לא מצחיק. הצחוק נתקע לי בגרון. אני מתכווץ מבפנים.
"האלו! אני פה. מה קורה?" ההשתקפות שלי על המסך לא מתרשמת.
"האלו?! אדם בן-חורין? משרד תכנון? תל אביב?"
אני מחפש אותה: "אנה ברא"
מופיעה תוצאה אחת, יחידה:
סיפור קצר: "יצירת מופת"
שם המחברת: אנה ברא.
הדמות הראשית: גבר, שמרגיש שהוא אל.
תקציר העלילה: "מרגיש שהעולם סביבו עשוי קצוות תפורים בגסות"
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"
אקורד הסיום:
אני לא פה, ולא בשום מקום. לא בטוח שאי פעם אהיה.
ופתאום, יש בי משאלה דוחקת, רצינית, קיומית. משאלה פשוטה, כמעט ילדותית: להיות אני. כמו שאני מכיר את עצמי. כמו שהייתי, רק לפני כמה שורות, לפני הסיום הזה הנחרץ והחד-משמעי.
לא דמות בסיפור – אלא אני, אדם בן-חורין. אחד שיש לו בית, עבודה, אולי אפילו בת זוג.
ואז, בלי שאני מבקש, אני רואה מול על הצג מילים נכתבות מעצמן:
"הטעות הייתה שהגבתי. הייתי צריך להישאר בסבר פנים רציני. לא להגניב חיוך…"