החתול דיבר.
לקח לאליהו רגע להבין את זה.
הוא ישב במרפסת, על כיסא הנדנדה. רבקה ישנה במיטה, והעובדת הזרה הייתה בחדר ההוא.
הוא היה פה לבדו, לא היה אף אחד במרפסת הקטנה, הצדדית, שהשקיפה על עצי הצאלון שברחוב הפרדס. היה לו חשד שנופרי ביקרה פה מקודם, זיכרון עמום – או אולי ניחוח הבושם שלה. אבל אם היא הייתה, היא כבר הלכה, בזה הוא בטוח. הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אבל בזה הוא בטוח.
ופתאום החתול שלו דיבר.
"סבא, אפשר אוכל?"
"מה?!" אליהו שאל, כי, מה כבר אפשר לשאול כששומעים חתול מדבר.
"אתה יכול לתת לי אוכל?"
"אתה מדבר איתי חתלתולי?"
"כן."
"ואתה קורא לי סבא?"
"ככה כולם קוראים לך, למרות שסבתא קוראת לך אליההההו."
אליהו רכן אל החתול הג'ינג'י וליטף אותו בהיסח הדעת. ידו רעדה. אז זה מה שיהיה אצלו? רבקה האשימה את עוזרות הבית בגניבה. עד שלא נותרו להם עוד עוזרות. וגם אחרי שהן הלכו ולא שבו, היא עדיין האשימה אותן והחביאה חפצים. החביאה את… הוא לא רצה לחשוב על זה.
הוא ידע שבסוף הזִקנה תדביק גם אותו, השתדל לשחק סוליטר ופריסל וסודוקו ולשמור על המוח צלול. אבל זה היה רק עניין של זמן. אי אפשר לנצח את הזִקנה. הגוף שלו כבר הוכיח את זה, ועכשיו המוח הלך בעקבותיו.
החתול גרגר. לרגע אחד, קטן ומטריד, אליהו לא היה בטוח מי זה.
ואז הוא נזכר. זה מקס. כמובן שזה מקס. החתול שלהם. החתול של שירי.
"אוכל?" מקס שאל שוב. היה לו קול נעים, צלול שכזה. מה שרבקה הייתה מכנה "קול פעמונים".
"בוא," אליהו התרומם ממקומו. אם הוא השתגע וגם אם לא, כנראה החתול באמת רעב. הגיוני בסך הכל. לא באמת צריך לדבר עם חתול כדי לדעת שהוא רעב, הם יודעים יפה מאד להסביר את עצמם.
הוא נכנס אל חדר השינה. רבקה ישנה במיטה, והוא ניגש אל השידה שליד הארון שלהם, והשתדל לא להרעיש. היא סבלה מיותר תסמיני זִקנה ממנו, אבל בניגוד אליו, השמיעה שלה לא נפגמה. מהשידה החומה, בה אופסנו בעבר המשחקים של הנכדים, ואפילו הנינים, הוציא את שקית האוכל של מקס. היא הייתה די מלאה. מתי לאחרונה הוא האכיל אותו? הוא לא היה בטוח. החתול הלך בשקט בעקבותיו, זנבו מורם.
מקס נהג לצאת ולהיכנס כאוות נפשו. את צרכיו עשה בחוץ, מונע מהם התעסקות עם חול וקקי – וטוב שכך, בגילם המופלג. אז הוא היה יכול גם לדאוג לעצמו לאוכל בחוץ. אבל הוא היה חתול בית, והם היו אמורים להאכיל אותו כל יום. יתכן שאליהו קצת פספס, מה לעשות, הוא עדיין בן תשעים. זו לא הייתה הבחירה שלו לגדל חתול.
הוא שפך את האוכל לקערה, הניח אותה במרכז השולחן העגול והתיישב בחזרה על הכיסא הקטנטן במרפסת. השולחן ושני הכיסאות היו מכוסים באבק, והוא נזכר איך הם דיברו על זה שכשייצאו לפנסיה, יפתחו כל בוקר בישיבה במרפסת היפה שלהם. שפתיו רטטו.
"אליהו?" אשתו עמדה בפתח. כנראה הוא לא היה מספיק שקט. היא לבשה סוודר תכלת, למרות החמסין שבחוץ. "מי זה החתול הזה?"
"זה מקס, רבקה, הוא היה החתול של שירי, זוכרת?"
רבקה הסתכלה עליו בעיניה הטובות.
"אני לא מרגישה כל כך טוב, נראה לי שהיום לא אלך לעבודה."
"בסדר גמור קיקי. תנוחי לך במיטה. את רוצה לבוא לשבת קצת איתי במרפסת?"
צלילות חלקית נראתה על פניה.
היא התיישבה על הכיסא לצידו, וידה נשלחה גם היא אל החתול.
"איפה שירי? למה החתול שלה אצלנו?"
אליהו הסב את פניו אל עצי הצאלון.
"אני אלך להביא לו קצת חלב," היא התחילה לקום ממקומה.
"לא צריך, כבר שמתי לו אוכל. את רואה? הוא אוכל."
"נו באמת, כל חתול תמיד יעדיף חלב על פני אוכל יבש שכזה שמכינים במפעל. אבל אל תגלה לשירי שנתתי לו חלב פרה ולא את כל השטויות האלה שהיא שותה," היא חייכה, ובדל שובבות נכנס לקולה, אותה שובבות שכל כך אפיינה אותה פעם. מזמן.
איפה היא באמת?" רבקה סובבה את ראשה לעבר החדר ההוא, "למה היא משאירה לנו את החתול שלה, אנחנו כבר מבוגרים, הילדים והנכדים צריכים לטפל בנו, לא אנחנו בהם. או בחיות שלהם."
"נופרי הייתה פה מקודם?" הוא ניצל את ההזדמנות להעביר נושא. בדרך כלל זה כל מה שהיה צריך.
"כן, שכחת? היא הביאה לך מכשיר שמיעה חדש."
אליהו הושיט יד לאוזן. נכון. נפלאות הזיכרון האנושי. אשתו הדמנטית זוכרת והוא שכח.
כמו חלום שחוזר בבת אחת כשלוכדים פרט מתוכו, נזכר בביקורה של נכדתו, ממש מקודם. החתול נכנס ביחד איתה. היא החזירה את מכשיר השמיעה שלו מתיקון, וציינה בגאווה שעכשיו הוא יהיה יותר טוב.
"המעבדה אמרה שזה הדור הבא סבא," היא חייכה אליו וליטפה את מקס. "זה לא סתם מכשיר. הוא מבוסס בינה מלאכותית."
"בינה שבינה," אליהו שרבב את שפתיו.
הוא דווקא אהב טכנולוגיה, אבל בשנים האחרונות ראה בצער איך כל הידע שרכש נשמט מתחת לרגליו. הוא ידע לתכנת מכשירי וידאו ואפילו לעבד תמונות בפוטושופ, אבל התקשה לצרף קובץ בוואטסאפ המשפחתי. 'בינה מלאכותית' נשמע כמו צמד מילים ששידרו קידמה, ולא אמרו לו כלום באופן אישי. כמו 'מסע לחלל'.
נופרי צחקה. הוא אהב להצחיק אותה. למרות שכבר הייתה אמא בעצמה, עבורו תמיד תהיה הנכדה הקטנה והמתוקה, שישבה לצידו וניגנה איתו בפסנתר את קרנבל החיות.
"אליהו," רבקה פנתה לעברו, "מי זה החתול הזה?"
הוא לא ענה, והתבונן בחתול הג'ינג'י. קרה איתו עכשיו משהו, לא? הוא היה רעב, והיה משהו נוסף. מחשבותיו ריחפו מסביב, מנסות להיאחז בזיכרון ולא מצליחות.
אשתו ישבה לצידו, עיניה בוהות קדימה. הייתה תקופה שהם באמת פתחו את הבקרים פה במרפסת, כפי שחלמו. היא שתתה קפה טורקי בלי סוכר, הוא תה עם כפית אחת והתיון בפנים, עד שהתה היה שחור ממש. הם צפו בפריחת הצאלון, שהפכה את העץ לאדום ולוהט ויפיפה; ותכננו את הטיולים שיעשו ברחבי העולם, עכשיו כשסוף סוף יצאו לפנסיה. עוד לא מאוחר מדי, הם עוד לא בני שבעים, היום שבעים זה ממש צעיר. הם אפילו עשו סקס מדי פעם.
הוא הסתכל על פניה האהובות, הפנים לצידם קם כל בוקר, הלך לישון בכל ערב. העיניים החומות עם הריסים הארוכים, האף הנשרי מעט, השפתיים הוורודות. הפנים שלה עדיין היו יפיפיות בעיניו. אפילו שבגיל תשעים, כבר לא נשאר הרבה מרבקה שלו.
וממנו, מה נשאר?
"סבתא, למה את לא להיות במיטה?" העובדת הזרה עמדה בפתח המרפסת. "לא טוב, הרופא אמר צריכה לשכב."
רבקה הנהנה בהסכמה. כמה היא התנגדה בהתחלה לבואה של העובדת הזרה, כמה הוא התנגד, כעס, הודיע שלא יכניסו מישהי נוספת לתוך הדירה שלהם. והנה הם עכשיו, מקבלים אותה בטבעיות רבה, כאילו הייתה פה תמיד. הוא רק לא מצליח לזכור איך קוראים לה. והיא גרה בחדר ההוא.
"מה אתה עושה עם האצבעות?" שאל אותו מקס.
הוא קפץ ממקומו, מופתע ומבוהל. מסתבר שבדקות האחרונות ישב במרפסת לבדו, רבקה כבר לא פה. אולי הוא דמיין אותה? אולי הוא מדמיין גם עכשיו? מקס קפץ לחיקו, וראשו התחכך באצבעותיו של אליהו.
"אני, אה… מנגן. באוויר. כאילו ניגנתי על פסנתר."
החתול התמקם על ברכיו של אליהו, עד שמצא זווית שהיה שלם איתה, והתיישב.
"איך אני מצליח להבין אותך?"
מקס לא ענה, אולי הוא לא הבין את השאלה.
"ליטוף!" דרש.
אליהו היסס, ואז שלח את ידו אל הפרווה הג'ינג'ית.
"אני דוקטור דוליטל," הוא צחקק. אולי זה לא נורא כל כך, להשתגע ככה. לפחות יהיה לו עם מי לדבר. עדיף דוקטור דוליטל, מיונה האומלל ההוא אצל צ'כוב. הוא נזכר איך שירי שנאה את הסיפור הזה, טיפוס של עקרונות שכמוה, כמה היא כעסה שהכריחו אותם לקרוא אותו בבית הספר. והוא, שתמיד אהב את צ'כוב, לא הצליח לשכנע אותה שהיא מחמיצה את העיקר.
"אז… מקס, יש אוכל שאתה אוהב במיוחד?" הוא שאל, פרקטי פתאום. רבקה תמיד אמרה שהוא טיפוס מאד פרקטי.
"טונה."
"טונה," אליהו קיווה שיזכור. הוא צריך לרשום לעצמו. הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם.
"אוקי. ו… מה אתה עושה כשאתה לא אצלנו?"
"פוגש חתולים אחרים, תופס שממיות ואז משחרר אותן ואז תופס אותן שוב, נותן לאנשים ללטף אותי, מתרחק מהאיש הרע…"
"האיש הרע?"
"כל החתולים מפחדים ממנו. הוא בא ותופס חתולים ואז הם חוזרים… שונים."
"אה. הוא לא באמת כזה רע, גם אתה עברת את ההליך הזה את יודע."
שניהם שתקו. לפחות, אליהו שתק. מקס כנראה לא דיבר מלכתחילה, והכל במוחו הזקן ההולך ומתפורר. אני מנהל סמול טוק עם חתול. מי היה מאמין.
"אההה, יש משהו שחשוב לך להגיד לי, אם אנחנו כבר מדברים?"
"אני מתגעגע לבובה שלי."
הבובה…? אה, הבובה! כמה זמן שאליהו לא חשב עליה! מעין דובי סגול מסמורטט. כששירי באה אליהם עם מקס, החתול היה מסתובב עם הבובה הזאת בפה, ואפילו הולך לישון כשהוא מחבק אותה. כולם חשבו שזה הדבר הכי מתוק בעולם. בעיקר שירי.
הוא ניגן שוב עם האצבעות, מבלי לשים לב.
"גם שירי עשתה את זה עם הידיים," אמר מקס.
"נכון!" הוא חייך, והשפיל מבט אל החתול, עיניו מתמלאות דמעות. "אתה זוכר אותה?"
"כן. היא אהבה ללטף אותי, ותמיד נתנה לי אוכל בזמן. ואת הבובה שלי."
"היא מצאה אותך כשהיית גור ולקחה אותך אליה הביתה. וכשהיא חלתה, היא באה איתך אלינו והייתה איתך פה."
כשחושבים על זה, אליהו ספר בראשו, מקס צריך להיות מבוגר מאד גם הוא, בן 15 לפחות. בחתולית, הוא בערך בגיל שלהם.
"היית איתה בחדר ההוא. עד הסוף."
היא השאירה להם את מקס, אחריה. ואת נופרי כמובן, ושני האחים שלה. והיא השאירה להם גם מכתב לפרידה, בסוף, כשהבינה לאן הרוחות מנשבות. שירי שלו. החכמה, הרגישה, מלאת החמלה. שתמיד חסה על כל בעל חיים עזוב, שחסה גם על הוריה הזקנים.
אבל אחר כך, כשהיו זקנים מדי, רבקה החביאה את המכתב מהעוזרות.
כל כך טוב היא החביאה אותו, עד שהוא אבד, לנצח. למה הוא לא צילם אותו בטלפון, שלפחות יהיה לו עותק? למה לא ביקש מנופרי לצלם אותו? הוא כמעט הרגיש בקצות אצבעותיו את מרקם המעטפה החומה, את שלושת דפי השורות עמוסי המילים שהיא השאירה להם, את כתב ידה האהוב. הוא קרא את המכתב כל כך הרבה פעמים לפני שרבקה החביאה אותו, שהתנחם בכך שכבר זכר אותו בעל פה. אבל כשעצם את עיניו וניסה לדמיין את המילים, הכל היטשטש אל מול פניו.
הוא נאנח.
אחרי שגם הם ימותו, והנכדים יבואו וירוקנו את כל הבית שלהם, ימלאו ארגזים בספרי הקריאה שלהם שהם כבר לא מצליחים לקרוא, ובאוסף הבולים של אליהו ובחוברות התווים של רבקה ובכל המעילים האלגנטיים שלה, אולי הם ימצא את המכתב. הוא דמיין אותם מוסרים את כל החפצים. ללא סנטימנטים. מה יש לנכדים שלו לעשות עם אוסף בולים ועם חוברות תווים. אבל הם לא ישליכו את המכתב לפח, נכון? נופרי לא תיתן להם.
"מה אתה מנגן עם האצבעות?" שאל אותו מקס.
אליהו חייך מבעד לדמעות.
"קוראים לזה 'הברבור'. חתולים אוהבים מוזיקה?" הוא לא ידע למה, אבל הוא קם בכבדות מהכיסא מעלה האבק, ועשה את דרכו אל הסלון, החתול בעקבותיו.
אליהו הדליק את האור. הסלון הרגיש זר, מחניק, סגור. כאילו הוא כבר לא חלק מהבית שלהם. הוא ניסה לחשוב מתי בפעם אחרונה ישבו בו, ולא הצליח להיזכר. מאז ההתקף, רבקה בעיקר במיטה. הוא בעיקר בחדר העבודה, ומדי פעם במרפסת, והעובדת… שם. בחדר שבו… לא, אל תחשוב על זה. פעם הם היו מארחים בסלון. ארוחות שישי עם המשפחה, ואחר כך עם הנכדים וקצת עם הנינים. ליל הסדר. חברים שהיו באים אליהם לשמוע מוסיקה, לשחק קלפים, לראות סרטים יחדיו. רבקה הייתה שרה והוא היה מנגן בפסנתר, ולפעמים אפילו במפוחית. הוא עדיין זכר את הרגעים האלה, הזיכרונות מהם עוד לא נעלמו.
הוא ניגש אל הפסנתר והרים בזהירות את המכסה השחור. לאחר מכן התיישב והניח את ידיו על הקלידים.
הוא היה גבר בן תשעים שהבריאות עדיין עמדה לצידו. הוא לא היה סיעודי תודה לאל. יותר מכך, אשתו עדיין הייתה איתו, והם גרו שניהם באותו הבית בו חיו בשבעים השנים האחרונות. לא היה שום ספק שגורלו שפר עליו מהבחינה הזאת. כמה אנשים כבר זכו להגיע לגיל תשעים ועוד להישאר עם בת הזוג שלהם?
הוא ניגן כמה צלילים, ודמיין את המוזיקה שהיו אמורים להפיק. כמה אכזרי מצד היקום, כאילו הוא לא גזל ממנו מספיק, לגזול ממנו גם את השמיעה.
כפי שחשד, מכשיר השמיעה, בינה מלאכותית או לא, לא התמודד היטב עם נגינת הפסנתר. הוא שמע את הצלילים, אבל משהו בהרמוניה לא עבר טוב דרך המכשיר, הכל נשמע כמו קקופוניה אחת גדולה.
מקס זינק על הקלידים, והקקופוניה נהייתה בלי נסבלת.
"הי חתולי, רד."
"למה?"
אצבעותיו קפאו על הקלידים.
אה, נכון. החתול שלו מדבר.
הוא הוריד בעדינות את החתול לרצפה. ואז כיבה את מכשיר השמיעה, שלח את אצבעותיו קדימה וניגן את הברבור של סן סאן, מדמיין את הצלילים. נותן למוזיקה לחדור אליו בעזרת הדמיון. זיכרונות רקמו את עצמם מסביבו, מסתחררים מבעד לעיניו העצומות. חיים שלמים שהוא ורבקה ואחר כך גם שירי עברו פה. שמחה וצחוק ואכזבה והתרגשות וכאב ואהבה ושברון לב וצער ובדידות ושעמום ושיכחה.
מקס יילל, אבל אליהו לא שמע אותו הפעם.
החתול התחכך בו. אליהו הסתכל בו בתמיהה. מי זה החתול הזה? נראה ממש כאילו הוא רוצה לומר לו משהו.
האישה עמדה בפתח הסלון ודיברה אליו, אבל הוא לא שמע מה היא אומרת וגם לא היה בטוח מי היא.
היא החזיקה כוס ביד ונראתה רגוזה.
מה היא רוצה ממנו? מי זאת? הוא הרגיש מבולבל ונזוף ומבוהל, כמו ילד קטן שאיבד את הוריו. הוא ניסה להיזכר בהוריו ולא הצליח. בעתה אחזה בו.
האישה סימנה תנועה עגולה ליד האוזן שלה, ואיכשהו הוא הבין.
"סבא, אתה לקחת תרופה." היא הגישה לו את הכוס. על כף ידה המתינו חמישה כדורים. אליהו בלע בצייתנות, למרות שהמים היו קרים מדי. הוא שנא מים קרים.
"סבתא במיטה, אני להכין לך ארוחת צהרים, בסדר? מרק ואורז?"
"בסדר. תודה לך," הוא הנהן, לא רוצה להסגיר ששכח איך קוראים לה.
הוא סגר את מכסה הפסנתר, והסתכל מסביב, מתלבט מה לעשות עכשיו.
שיחזור למחשב לעוד כמה משחקי סודוקו?
החתול עמד למרגלותיו.
"סבא?"
"כן?" מסתבר שהוא עדיין הבין את החתול.
"אתה יכול להביא את הצעצוע שלי?"
"אני… מצטער מקס. אני לא יודע איפה הוא."
"הוא בתוך הפסנתר. סבתא שמה אותו שם, היא מחביאה שם את כל הדברים."
אליהו נעץ מבט בחתול. פיו נפער, אבל אף מילה לא יצאה. היה נדמה לו שהוא מרגיש צפצוף באוזניים, אבל הוא התעלם ממנו, ובידיים רועדות ניגש אל צידו האחורי של הפסנתר השחור הגדול. הוא נזכר בלילות הסדר הרבים שנהגו להעביר פה, ובפעמים הרבות בהן הוא ורבקה החביאו את האפיקומן בתוך הפסנתר, למורת רוחה של שירי. אליהו הרים בזהירות את המכסה העליון.
וחייך.