״אין שלם מלב שבור״
(רבי מנחם מנדל מקוצק)
ששש … שוב אני שומע אותם… שוב אותם קולות… מה הקולות האלה: תפילות?… שירים?… גניחות?… כן! אני כאן, בחושך ירחי כסוף, זקן וגלמוד, בין השולחנות המאובקים והכיסאות ההפוכים עליהם. כולם הפוכים, חוץ מאחד, שם, ליד החלון הפנורמי לים, והוא ערוך ועומד, ועליו כוס יין, גם היא הפוכה.
ואני מנגן… ומנגן… ומנגן אותה מנגינה… וקורא שוב ושוב את הדפים האלה עם רישום השפתיים באודם… ומחכה שמישהו ייכנס אל בית הקפה הנטוש הזה, שהיה פעם הומה אדם, ואני אספר לו את הסיפור הכתוב בהם, סיפור על אישה שיום אחד חרב עולמה, ובליבה נותרו כאב שלא ידע מרגוע ונקמה שלא ידעה סייג. ועוד דבר אחד נותר לה: ״שיר לירח״ של רוסלקה. וכשהשיר הזה יצא מפיה, נענו לו רוחות הים, והגברים הלכו אחריו אל המצולות. והסיפור קרה בשתי ערי ים: אודסה הרחוקה שעל הים השחור, ותל אביב, העיר הלבנה שרק קמה באותם הימים על שפת הים התיכון, ובה חיו זה לצד זה חולמים בלי מיטות, שחקנים בלי תיאטראות, ציירים בלי תערוכות וגנבים בלי בתי סוהר.
והנה אתה כאן!… חיפשת כתובת אחרת? נכנסת בטעות שאיננה טעות? שישים שנה ויותר אני שומר את הדפים האלה ומתלבט, האם למלא את בקשתו האחרונה של האיש מפראג. ומה ביקש? לשרוף אותם. הלהבה קרובה אליהם הלילה יותר מתמיד. תכף תבין מדוע. אך קודם, האם תרצה לשמוע את הסיפור? אם כן, קרב אליי… שב. וזה הסיפור: תרצה, תאמין, תרצה, לאו!
פְּרֶלוּד
באותו יום אביבי של שנת 1924 עבדתי בבית הקפה הזה כמלצר וכפסנתרן הבית, כדי להשלים את פרנסתי הדלה כמלווה בשיעורי זמרה. עשן, צחוק ושקשוק כוסות מילאו את המקום. שם נהגה להתכנס הבוהמה של העיר הצעירה, וכל השולחנות היו תפוסים מלבד אחד, הקטן ליד החלון הפנורמי לים, השמור מדי ערב למי שידענו בוודאות שתבוא. סביב שולחן סמוך ישבו שלושה סופרים שהזדמנו זה לזה, במקרה או לא במקרה, מי יודע:
האחד – אודסאי שגלה לפריז, רחב כתפיים ורחב לב. הוא הזמין קוניאק. הבאתי לו יין, והסברתי בנימוס שקוניאק יש רק בירושלים, וגם שם רק לרופאים. השני – מפראג, צנום וחיוור, שרופאיו שלחוהו אל השמש. הוא ציית להם באיחור של חיים שלמים, לא למענם, אלא משום שביקש בעצמו להגיע לפלשתינה. הוא לא הזמין דבר, והתנצל על כך פעם אחר פעם. השלישי – ירושלמי, חובש כיפה, שחי שנים ארוכות באשכנז ובא להכין את הקרקע לשובו. הוא הסתפק בתה, דיבר מעט והקשיב הרבה, וכשחייך, לא ידעת אם לך הוא מחייך או לדמות שבדה במוחו. צלם מזדמן התקרב, ביקש רגע מזמנם וצילם את שלושתם בהבזק מגנזיום מסנוור.
ואז, היא נכנסה. איש לא ראה מאין. הדלת לא זזה, אבל האוויר כן. שערה היה כבד ולח, ושמלתה הלבנה נדבקה לגופה, כאילו זה עתה עלתה מן המים. עיניה בצבע המים בשעה שבין אור לחושך, ומן הסל שבידה הציצה בובת חרסינה סדוקה, שזנב הדג שלה דהה. היא התיישבה אל השולחן השמור, ואור היום חשף שתי צלקות עמוקות על לחיה הימנית.
שלושתם הביטו בה, ושלושתם הסבו את מבטם באותו רגע עצמו, כנתפסים בקלקלתם. ״נזמין אותה למשקה…״ הציע האודסאי. ״אל תהיה מוּזִ'יק!״ השיב האיש מפראג. ״היא לא נראית אחת שנענית להזמנות כאלה.״ ״אם כך,״ אמר הירושלמי, ״נחזר אחריה בדרך היחידה שרק אנו, הסופרים יודעים: נכתוב לה סיפור, והמלצר יגיש לה אותו כדרך שמגישים יין. נחלק, כמצוות אריסטו: התחלה, אמצע וסוף.״ האיש מפראג ביקש את האמצע: ״ההתחלות מפחידות אותי, והסופים עוד יותר.״ הירושלמי נטל את הסוף, בתנאי שלא יהיה בו נס, ואם יהיה אז שלא יבחינו בו. ההתחלה נשארה לאודסאי, שרוב סיפוריו ניזונים מחיי עירו, ועל כן קבע את מוצאה של הגיבורה – אודסה.
נותרה שאלה אחת. איזה סיפור הולם אישה שכזו? ״אהבה לוהטת,״ טען האודסאי. ״טרגדיה יוונית,״ פסק הירושלמי. ״אולי חיים משעממים,״ היסס האיש מפראג. ״הם המייסרים מכולם!״ ובעודם חלוקים, הביטה בי האישה והנהנה. כך עשתה בכל פעם שבאה. ואני, בלי שתבקש, ידעתי מה עליי לעשות: ניגשתי אל הפטיפון שבפינה, הנחתי את המחט על תקליט, ומתוך החריקות עלה קולה של הרוסלקה המסכנה, השרה את ״שיר לירח״ של דבוז׳אק:
״ירח, עצור רגע,
ספר לי איפה אהובי…״
שלושתם השתתקו בבת אחת. השיער הלח, השמלה הרטובה, הבובה, והאריה שהוזמנה חרש, נחרזו זה בזה כרמזים. לא הם בחרו סיפור עבורה, היא הזמינה אותו, בלי לבקש, וזה היה הקסם כשלעצמו. הירושלמי לחש: ״שירה כזאת שמעתי פעם בתפילה. המילים היו אחרות, הרגש, אותו רגש!״ האודסאי שמע תחינת אישה על אהבה שבורה, והאיש מפראג – גניחה מפתה של רוח ים עתיקה. ואני, שעמדתי ליד הפטיפון, שמעתי קול של נערה ולא ידעתי עדיין שהיא עוד תאבד לי. ידעתי רק שאני הנבחר לשמוע אותו, רק אני … רק אני! ושאלך אחרי הקול הזה כל ימיי.
ואז התנה האיש מפראג תנאי, ולא הסכים לוותר עליו. לאישה שבסיפור יקראו דורה. חבריו לא שאלו. הוא לא הסביר. יש שמות שאדם נושא בנפשו כמו קמע. השלושה שקעו בכתיבתם, והשמש, שראתה בימיה סופרים, שקעה גם היא בנחת בים. החזרתי את המחט אל תחילת התקליט בכל פעם שנדם, ושלושתם כתבו אל תוך השיר, כזמרים בתוך אריה. איש לא הציץ אצל רעהו, ורק מדי פעם נשאו עיניהם אל האישה, כחוששים שתעזוב בטרם יושלם סיפורה. כשחיברו לבסוף את הדפים וקראו ירדה שתיקה מן הסוג שבתי קפה אינם מכירים. שלושה זרים, שלוש לשונות של נפש ולא נמצא תפר, כאילו יד אחת כתבה. ״אותו שיר, בשלושה קולות,״ אמר האודסאי. ״בריטון, טנור וחזן,״ הוסיף הירושלמי. ״ואמת אחת,״ סיכם האיש מפראג.
כשנאספו הדפים, הסיר האודסאי מצווארו צדפה קטנה על חוט אדום, מתנת הים השחור שנשא שנים, והניחה על הערימה. השניים גיששו בכיסיהם ולא מצאו דבר. לאיש מפראג לא היה בעולם אלא מה שכבר נתן – השם, ולירושלמי, כל חפציו נשארו מעבר לים. כך נוספה אל הדפים מתנה אחת בלבד, דווקא זו שלא הייתה עשויה מילים.
הלבנה הפגומה כבר העירה את הים באור כסוף קמצני, והאישה עוד ישבה ליד חלונה, כאילו לא חלפו שעות אלא נשימה אחת. אני הייתי אמור להגיש לה את הדפים כדרך שמגישים יין. אבל קם דווקא האיש מפראג, הוא שכל ימיו פחד מקרבת נשים, נטל את הדפים, והצדפה עליהם, וניגש אליה בעצמו. ״זה בשבילך,״ מלמל, וידיו רעדו, ולא מפחד.
היא קראה את הדפים לא כמי שקוראת סיפור חדש, אלא כמי שבודקת אם דייקו. בהגיעה אל השם שנתן לה, ״דורה״, עצרה והרימה אליו מבטה, כשואלת בלי מילים: מאין לך שמי? הוא שתק. שכן שמה של אהובתו מפראג, זו שלא רצה לגלותה לאיש, היה גם הוא דורה, ולמקריות לא האמין. וכשהגיעה לסוף הסיפור, חייכה בעצבות ונישקה את הדף האחרון, חיוך ונשיקה שסופרים ממתינים להם חיים שלמים, ומקבלים אותם ממוזה שלהם, אם בכלל, פעם אחת. היא הניחה את הדפים על השולחן, ואת הדף האחרון, עם רישום שפתיה באודם, שמה כדף הראשון. רק את הצדפה נטלה, וענדה אותה לצווארה, לצד מגן דוד שכבר שכן שם.
היא יצאה אל הרחוב השומם, כשהסל עם בובת החרסינה בידה, בדרך אל הים. שלושת הסופרים הביטו בחלון הפנורמי, ואני עימם. בדרכה עברה ליד המניין המתפלל ״ברכת הלבנה״ תחת לבנה פגומה. לרגע נדם המניין. הגברים קפאו באמצע קפיצתם, פניהם אליה, ואחר כך המשיכו בתפילתם. והיא, לא ברחה ולא נמוגה, הלכה כמי שגמרה את ענייניה ביבשה. אבל אל תוך המים לא נכנסה, נעצרה על קו המים ממש, במקום שהגלים נושקים ואינם נושקים, וקראה אל הגלים, פעמיים: ״שירה… שירה…״ ומן הים עלה קול, קול של רוח ים עתיקה, שהתגלגל אט-אט אל תוך ״שיר לירח״. גל עלה ונגע בשולי שמלתה הלבנה, ולא לקח אותה. היא עמדה והקשיבה לשירה. הלבנה הפכה בין רגע מפגומה למלאה, והאירה את דורה רגע נוסף. ואחר כך, כבר לא.
ואז נדם התקליט, והפעם לא החזרתי את המחט. התיישבתי ליד הפסנתר והמשכתי לנגן מן התו שבו נעצר, כמלווה את הקול שעלה מן הים. אחר כך אספתי את הדפים, שלא נאמר, גנבתי, ומאותו ערב הדפים הכתובים נמצאים אצלי, והכוס שעל השולחן השמור הפוכה על פיה.
עכשיו הדפים לפניך, ההתחלה האודסאית, האמצע הפראגי והסוף הירושלמי, ככתבם. סיפורה של אישה שסירבה להאמין שאהבה יכולה למות. קרא אותם כסדרם, ואל תמהר. אני אחכה. חיכיתי שישים שנה, אחכה עוד קצת.
״הוואלס על החוף״
בקיץ ההוא פרחו האַקָצְיוֹת באודסה פריחה שכמותה לא זכרו גם הזקנים. ריחן הציף את העיר והתערבל על החופים בריח המלוח של הים השחור. זה היה ביום. ובלילות הים היה חמים כחלב, המדוזות זהרו ככוכבים קטנים שנפלו מן השמיים, ומדאצ׳ה על המצוק שמעל חוף לאנז׳רון בקע מפטיפון ישן קולה של רוסלקה המסכנה:
״ירח, עצור רגע,
ספר לי איפה אהובי…״
ורוסלקה, כידוע לכל דייג מאודסה ועד סבסטופול, היא רוח הים: פעם נערה אמיתית, שהחזירה את נשמתה לבורא מגעגועיה לאהובה, אך לא הצליחה למות עד הסוף, ומצאה משכנה במצולות.
הדאצ׳ה ההיא הייתה של אידה, זמרת אופרה שירדה מן הבמות בטרם עת. ובת יחידה לה, דורה שמה, בת שבע-עשרה, שחרחרת. את ״שיר לירח״ לימדה אידה את בתה לקראת נשף הסיום של הגימנסיה, תיבה אחר תיבה, כמוסרת ירושה שאין כותבים עליה שטר. וכשהייתה דורה שרה, הייתה אידה עוצמת את עיניה, כמי ששומעת את קולה שלה, שאבד, שב אליה מפי בתה.
באחד הלילות, ממש בצמוד לקו המים, עמדה דורה בשמלת הנשף הלבנה, מגן דוד כסוף על צווארה. לידה, נער בלונדיני עונד צלב, לא דבר יוצא דופן באודסה של אותם ימים.
אוי, איזה נער זה היה! גוף של אפולו, עיניים של ולנטינו. הוא חלץ את נעליו, קד קידה כאביר ולחש: ״גברתי, השיר הזה, הוא שלנו!״ והם רקדו על החול הרטוב, והירח יצא מן הים והביט בהם בדומייה, כי ירחים אוהבים להביט בבני אדם השיכורים מאהבה ולא מיין.
יש לדעת, אהבה כזאת ניתנת פעם אחת בחיים, ולא לכל אדם. עוברים אלף, ורק לבודדים, בלילה אחד, על חוף אחד, נותן אלוהים את המתנה שאין עליה חזרה. ומי שקיבל אותה שוב לא יוכל לאהוב אהבה קטנה, נוחה, מהוגנת, מן הסוג שבו אוהבים רוב בני האדם עד ערוב ימיהם.
באותו לילה מצאה דורה בחול בובת חרסינה סדוקה בדמות רוסלקה, שזנבה דהה מן המלח, כאילו חיכתה שם מאז ומעולם. ונדמה היה להם, ואולי רק הירח האיר את פניה, שהבובה פקחה עיניים ירוקות-כחולות עזות וקרצה. הנער צחק: ״הים נותן לך מתנה, סימן שגם הוא אוהב אותך!״ היא צחקה איתו. הם טרם גילו שהים נותן וגם לוקח.
מה שקרה אחר כך באותו לילה, לא אכביד, כי יש דברים שאפילו הנייר מסרב לשאת. מה שאפשר לומר: בעודם רוקדים, באו שלושה מן הצללים שכל עיר נמל מגדלת בשוליה. את הנער רצחו. והנערה?… גל ענק עלה וכיסה את דורה ואת גופת הנער. כשנסוג, החוף היה ריק. רק שחף לבן עם כתם אדום על כנפו עלה מן המים וחג במרומים.
כל אותו הלילה חיפשו אנשים את השניים לאור פנסים, ולא מצאו. לפנות בוקר הביא שוטר אל הדאצ׳ה שעל המצוק את צעיפה הלבן הקרוע של דורה. אידה נטלה את הצעיף מידיו בלי אומר, ניגשה אל החלון הפתוח הפונה אל הים, ולא שבה ממנו גם היא.
וכעבור כשבוע, עם אור ראשון, כשהחוף עדיין היה ריק מאדם, יצאה דורה מן המים בכוחות עצמה, הבובה צמודה לשמלתה הקרועה. איש לא ראה את צעדיה הראשונים על החול, ומוטב שכך, כי מוזרים היו: העקב מורם, כמעט במאונך, ובחול נותרו טביעות של כריות אצבעות בלבד. גל עלה ומחק אותן, כמי שיודע לשמור סוד.
על דלת ביתה מצאה דורה מודעת אבל, ובה שני שמות: אידה ודורה, זיכרונם לברכה. ומבעד לחלונות כבר עלו קולות הפוגרום שהחל בעיר. היא ארזה מזוודה קטנה, נטלה את הבובה, ויצאה מאודסה בלי להיפרד מאיש. שהמתים אינם נפרדים, ומי ששמה כתוב במודעת אבל, מתה היא, לכל הפחות על הנייר.
ו״שיר לירח״? השיר לא נדם, שיר שלצליליו רקדו שני אוהבים יחפים על החול אינו נגמר לעולם. לעיתים הוא נעצר, אך רק כדי להמתין לאהבה חדשה.
״התיק הפתוח״
כשיצאה דורה מן המים בבוקר ההוא, לא הבחין איש בשינוי, גם לא נותר עוד מי שיבחין. הידיים היו ידיה, הפנים, פניה, פרט לשניים. היא ידעה עתה לשיר כשירת סירנות עתיקות, כישרון שלא ידעה על קיומו מיום היוולדה, וצעדיה, עליהם כבר סיפרנו.
ובכל זאת ידעה דורה, ידיעה עמומה, שבמשרד שאת כתובתו ושעות קבלתו איש אינו מכיר נפתח לה תיק, וכל עוד הוא פתוח נגזר על גופה ונפשה להתפצל בין יום ללילה, בין ים ליבשה. עליה למצוא את המשרד כדי לסגור את התיק, אחרת רוחה לא תנוח לעולם.
על הפיצול עוד נדבר, והתיק אכן נפתח, ובו – מתויק, בין היתר, פרוטוקול המתעד עובדות יבשות מאותו הלילה. ידוע שהיה חוף, ועליו דורה ונער. ידוע ש״שיר לירח״ התנגן, ושאיש לא נתן הוראה להפסיקו. תועדו שתי צלקות עמוקות על לחיה הימנית של דורה. תועדה בובה בדמות רוסלקה, שתמונתה צורפה כמוצג היחיד. שלושת התוקפים מוזכרים בדלות: שלושתם הסריחו מאלכוהול, לאחד חזה וידיים שעירים כשל קוף. על כף ידו הימנית של אחר, קעקוע קטן של גולגולת אדם. דלות הפרטים נבעה לא מחוסר חשיבותם, אלא מפני שבערכאות מסוימות נרשמים בהקפדה דווקא פרטי הקורבנות, ואילו פרטי הפושעים נחשבים טפלים, שאין להכביד בהם על הכתבנים. הפרוטוקול נקטע בקביעת מצבה של דורה – ״מתה״, חתומה באות קירילית אחת: Ф.
וכך נדדה דורה בין משרדים, ספסלי עץ ופקידים שאינם מרימים ראש. ובלילות שבה אל הים ושרה בקול סירנות עתיקות, וגברים מזדמנים ירדו אחריה עד שהמים סגרו על ראשיהם.
לשאלתה אם היא חיה או מתה, עלעל פקיד תורן בתיק והודיע בנחרצות, ״מתה!״ אך תעודת פטירה לא תונפק. כדי לאשר מוות יש להוכיח שהחיים פסקו בכל סעיף וסעיף. והנה בסעיף ״תנועה״ הם לא פסקו. ולרגע השפיל הפקיד את קולו, כמגלה סוד מן המקצוע: יש בתיקים גם סעיף ״אהבה״, אלא שבו אין המשרד נוגע. שבסעיף הזה, כל עוד הראיות מצטברות, החיים אינם פוסקים לעולם. הראיות ממשיכות להצטבר, וגם נוכחותה במשרד היא עוד הוכחה לכך. על כן, התיק תלוי ועומד. ״עד מתי?״ שאלה דורה. הפקיד הביט בה בעיניים עייפות: ״גברתי, אצלנו אין ׳עד מתי׳, יש רק ׳בינתיים׳.״ ובאומרו זאת הושיט את ידו אל פעמון קטן שעל שולחנו, צלצל בו והכריז: ״הבא בתור!״. לפתע, מבטה של דורה ננעץ בכף ידו של הפקיד, עליו – קעקוע גולגולת, זהה לזה של התוקף מהחוף באודסה. דורה שפשפה את עיניה והחווירה.
בלילה שבה דורה אל אותו משרד. אור דלק בחלונותיו, כאילו ציפו לה. סכין הייתה בידה, והיא לא ידעה מי נתן לה אותה. פניה היו שלוות מריכוז שקט, שהרי לא באה לעשות משהו רע, אלא רק לסגור את התיק. ברחוב הריק עצרה, הרימה עיניים אל הירח, שראה ממרומיו את כל תלאותיה, וידעה: הוא השופט, שלהם ושלה. היא הנהנה אליו, בהסכמה שקטה לכל גזר דין שיגזור עליה. על מה שאירע לפנים מדלתות המשרד באותו לילה, התיק לא מפרט. ובתיקים מסוג זה, גם חוסר פירוט – סעיף הוא.
אחר כך באו שנות נדודים. מקומות שלא היו מקומה, לשונות שלא היו לשונה, נמלים, אוניות, לשכות שמהן לא נותר בתיק אלא חותמות. מארץ לארץ חיפשה דורה את הערכאה המוסמכת שתסגור את תיקה. אך בכל מקום נאמר לה, באדיבות שאין בה תקווה, שאין זה בסמכותם. וכשנשאלה פעם באחד המשרדים מה אירע באמת באותו לילה, השיבה דורה משפט אחד, שנרשם בתיק ורק העמיק את התמיהה: ״נכנסתי למים ולא חזרתי.״ עם הזמן הפסיקה דורה לחפש ולשאול, כי הבינה ששאלות אינן מקצרות את ההליך אלא מאריכות אותו.
לבסוף הביא אותה מגן הדוד ששרד עמה את הלילה ההוא, כמו מצפן, לתל אביב, עיר לבנה שנולדה אחריה ואינה שואלת על עברה. היא שכרה דירה קרוב לחוף, שחלונה העגול דמה לצוהר אונייה יותר מאשר לחלון של חדר מגורים. שם החל להגיע אליה, מדי ערב, שחף, אותו שחף לבן עם הכתם האדום מחוף לאנז׳רון, מקיש בזכוכית שלוש נקישות, לא שתיים ולא ארבע, תמיד שלוש. הוא לא דיבר ולא מסר דבר. אפשר שעצם בואו הוא המסר.
כאן מתפצל תיקה של דורה, כגופה ונפשה: ביום לימדה נערות שירה אופראית, ברישיון שאיש לא ראה מעולם. ובלילות, כך נרשם, נראתה דמות אישה שנכנסת אל הים, וקולה כקולן של סירנות עתיקות עולה מבין הגלים בשפה שלא זוהתה. דיווחים על גברים שהלכו אחרי הקול אל החשכה ולא מיהרו לחזור הגיעו אל הרשויות – חלקם אומתו, וחלקם – לאו. בשולי התיק הוסיפה היד הנעלמה: שינוי לטובה לא חל. דורה נותרה חצויה בין היום ללילה, בין הים ליבשה.
״יומך יבוא״
מאז המשיכה דורה ללמד נערות לשיר, שכך אמרו חכמי הנגינה: ״כל המלמד ניגון לחברו, כאילו החזיר לו נשמה יתרה שאבדה לו.״ ומה שאבד לה שלה, לא שאלה, ולא שאלוה.
והיו ימיה שווים זה לזה כשני חרוזים בפיוט אחד. שחרית, תרגילי קול. בין הערביים, פרטיטורות ישנות. ועל אדן החלון בובת החרסינה בדמות רוסלקה, ובעברית בת-ים, שאין דורה מזיזה ממקומה. והשחף בא ונוקש, שלוש, כמנהגו. יש שאמרו, אחד משלושים ושישה הוא, שנשמת הנער הנרצח התגלגלה בכנפיו כדי לעמוד על משמרת נפשה של דורה. אם דברי אגדה הם אם דברים כהווייתם, אין יודע. אבל כך מספרים – דורה הניחה לפניו פירורים בחיבה, כמי שמניח אתרוג בקופסתו.
ותלמידה אחת הייתה לה, שירה שמה, שקולה סדוק במקום שהנשמה מבצבצת ממנו. ואותה אהבה דורה משאר תלמידותיה, ובתחילה לא ידעה על שום מה. ובאותם ימים ישב אל הפסנתר בשיעוריה פסנתרן צעיר, דן שמו, ביום מלווה שיעורי זמרה, ובערבים מלצר ופסנתרן בבית הקפה ״הים השחור״ שעל שפת הים. ובשעות שבין זה לזה היה יורד אל הים עם קרשו ורוכב על הגלים, כאחד שהיבשה צרה לו. ושירה, עיניה בדן. ועיני דן, בים.
להצגה של סוף השנה בחרה דורה להעלות מן האופרה ״רוסלקה״, היא ולא אחרת. עמדו התלמידות להיבחן, וכשהגיע תורה של שירה, והיא נתבקשה לשיר, נשבר קולה. את רוסלקה קיבלה תלמידה אחרת, בטוחה בקולה ובעצמה.
למחרת באה שירה אל חדרה של דורה, לבקש שתיבחן שנית. ביקשה לשיר, ושוב נשבר קולה. ושוב ניסתה, ושוב נשבר. עד שחבטה שירה, מרוב ייאוש, בזכוכית האקווריום שבפינת החדר וניפצה אותה לרסיסים.
בין המים הנשפכים והרסיסים העפים מצאו השתיים את עצמן על הרצפה, מחובקות, צוחקות ובוכות בנשימה אחת. וברגע אחד של חמלה שאינה נשלטת, לתלמידה השבורה, המזכירה לה את עצמה, נשקה דורה לשירה על פיה. אור כסוף-ירוק עבר מפה אל פה, דק מנר ומהיר מהרהור. אף אחת מן השתיים לא ידעה מה ניתן ומה נלקח ברגע ההוא. שהמתנות הגדולות באמת נמסרות שלא בפני עדים, ואפילו הנותן והמקבל אינם בכללם.
הרימה דורה מבין הרסיסים את בובת החרסינה שנשאה עמה מאודסה, והושיטה אותה לשירה, באומרה: ״יומך יבוא!״ וכך, יצאה שירה מן החדר בצעד מרחף, עקב מורם, ומבט דורה נתפס בו. הצעד היה צעדה שלה, כשיצאה בלילה ההוא מן הים השחור. ובאותו ערב, מול הראי, ראתה דורה שנעלמו הצלקות מלחיה, כלא היו.
ובחצות, בצלצול הפעמון השמיימי השנים-עשר, על קו המים, פצתה שירה את פיה, ומגרונה עלה קול שלא ידעה על קיומו: קול של סירנה עתיקה. ועיני הזכוכית של הבובה שבידיה זהרו ירוק-כחול.
דן היה באותה שעה בעומק הים, על קרשו, בין גל לגל. שמע את הקול הנישא מן החוף, ויצא מן המים כמי שנקרא בשמו. עמד והקשיב עד שנדם הצליל האחרון, ולא נותר בעולם אלא רשרוש הגלים. ואחר קרב אל שירה ונשק לה, והיא השיבה לו. אשריהם, אילו ידעו מי נשק למי. הוא לקול, והיא לו.
מכאן ואילך ביקש דן משירה שתשיר לו תמיד: בלכתם, בשבתם, ובהיותם קרובים זה לזה קרבת בשר ונפש. והייתה שירה שרה בקולה החדש, ודן שוקע כולו בקסם הקול, מנותק מן העולם ומשירה גם יחד. יש אומרים שבאחד הלילות עמדה דורה בצל וילון בחדרו של דן. ואם אמת ואם בדים, זה מה שנרשם בתיקה. ידה עלתה אל גרונה, ומתוכו נפלט, בעל כורחה, צליל של סירנות עתיקות. פקח דן את עיניו: מישהו כאן! קפץ ממיטתו, הסיט את הווילון בהינף יד חדה, ואין איש. ומבעד לחלון, על הענף שממול, ראו עיניו את רוסלקה יושבת ושרה. יצא דן אל הרחוב הלילי הריק, ואין קול ואין עונה. ומאותו לילה התהלך בעיר כרוח רפאים, מחפש קול שאין לו גוף.
במוצאי שבת אחד עמד מניין יהודים בין סלעי החוף, פניהם אל מגל ירח דק שיצא מן העננים, מקפצים כנגדו ומברכים ברכת הלבנה: ״…וללבנה אמר שתתחדש… כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויביי לנגוע בי לרעה… דוד מלך ישראל חי וקיים!״ שכך היא תפילה וברכה, אין מברכים אלא על מה שחסר ושב ומתמלא, שמה שיודע להתחדש, אינו מת לעולמים.
ועברה שם שירה, יחפה על החול, בצעדיה החדשים, העקב מורם, ובחול טביעות של כריות אצבעות בלבד. קפאה באמצע צעד, ופתחה ושרה את ״שיר לירח״. נשתתק המניין. קפאו הגברים באמצע קפיצתם, פניהם אל הקול המכשף. שנייה, שתיים, וחזרו על מילות השיר כדבר שבתפילה, ושבו לברכתם, איש איש בקצבו, כאילו דבר לא קרה. ושירה, ששירתה התערבבה בברכה, נכנסה אל הים השקט והמושך, עמוק ועמוק, עד שפני המים הגיעו עד פיה. ואז, שחף לבן, וכתם אדום על כנפו, הגיח מעל ראשה בצריחה גדולה ונפנף בכנפיו. שמשמרתו של שומר נאמן הולכת אחר המתנה, אל אשר תלך. נרתעה שירה, נעצרה, ונסוגה אל החוף, והלכה אחרי השחף בצעדיה המוזרים, עייפה ושבורה, כאילו הוא מורה הדרך שלה.
אל דירתה של דורה הביא אותה השחף. ישבה שירה וסיפרה לדורה את תלאותיה עם דן, שרואה ושומע בה את קול הרוסלקה. ותוך כדי דבריה קפץ מבטה אל רגלי הנערה שבתבליט הרומי העתיק התלוי על הקיר. ״ההליכה שלה,״ אמרה, ״דומה לשלי.״ השיבה דורה בשקט: ״גם לשלי.״
וסיפרה לה דורה את סיפורה של גראדיווה: מעשה בארכיאולוג שנשבה בדריכת רגלה של נערה חקוקה באבן, ונתן לה שם ״גראדיווה״. ואהב את גראדיווה שלו עד כלות נשמתו, עד שנמצאה לו אהובת ילדותו החיה. והיא נכנסה אל תוך שיגיונו, והוציאה אותו משם, יד ביד, צעד בצעד. ״לכי בעקבות הסיפור,״ אמרה דורה, ולא הוסיפה. שיש שיעורים שהמורה מלמדת ואינה יודעת שאת חייה היא מוסרת בהם.
הלכה שירה אל דירתו של דן, ומצאה אותה גם ריקה מאדם וגם מלאה ממנו: על הפסנתר פסל קטן של רוסלקה ונרות נשמה דולקים סביבו. על הקירות תמונות של בתולות ים וכרזות של האופרה ״רוסלקה״. והקלידים מנגנים מעצמם נגינת רפאים. הבינה שירה שאת דן לא תמצא עוד ביבשה.
״במה ידי שונה?״
באותו לילה של רוח היו על החוף אישה ושני ילדיה הקטנים. הם אספו מגבות כדי לשוב הביתה, ובמרחק מהם, אב המשפחה, גבר שעיר באופן חריג, מהורהר ומנותק מן העולם, התהלך על שפת הים. והים לא היה שקט. גלים גבוהים וכהים התנפצו על שובר הגלים, ומבין עבים שחורים בצבץ אור הלבנה. ובתוך המים, רוסלקה רואה את הגבר השעיר, ושירתה המכשפת מושכת אותו אליה, אל עומק הים. וצדפה חדה כתער כבר מורמת אל גרונו. אולם בשבריר שנייה של הכרעה נישאו מן החוף קריאות קורעות לב של האישה והילדים.
הביטה אל החוף, אל האישה ואל הילדים, ומנבכי זיכרונה עלו חוף לאנז׳רון, וידיים – יד ועליה גולגולת, ועוד יד אחת, יד שעירה. ״במה החוף הזה שונה מלאנז׳רון?״ היא לחשה. הביטה רוסלקה בידה המונפת, ושוב לחשה, בקול שכמעט אינו קול: ״במה ידי שונה מהידיים האלה? … במה? …״
אז השליכה רוסלקה את הצדפה אל המצולות. והצדפה שקעה לאט. ונסדק כיסוי הצדפות והאצות שעל פניה ועל גופה ונפל, ועלו ממנו פניה החלקות של דורה בת השבע-עשרה, בלא צלקת. נשאה עיניה אל הלבנה מעל המים, וראתה כי הלבנה הפגומה הפכה לפתע למלאה ושלמה. ואז נשמעה לחישתה: ״הלילה, אני כמוך!… אני שלמה!״ והתמזגה עם הגל שהשיב את הגבר אל אשתו ואל ילדיו.
ולקצה החוף השני הגיחה שירה, וראתה את דן נכנס אל הים הסוער, אחרי חזיונותיו, וקרשו עמו. ונסחף במערבולת. ונזכרה שירה בסיפורה של גראדיווה ובכוח קולה הקסום. והחליטה להיכנס אל תוך חזיונו בדרך היחידה שנותרה – פתחה ושרה אליו בקול הסירנה העתיקה, הקול שהרס את אהבתה, ועכשיו עתיד להציל את חייו.
אך שאון הים החריש את קולה, ודן לא שמע. ואז נכנסה שירה עמוק אל הים, ודן שמע. ולראשונה מזה ירחים נצטלל מבטו, ופיו אמר את שמה: ״שירה.״ חתר אליה בכל כוחו, וידו כמעט נגעה בידה, אלא שהגל הרחיק אותה ממנו, כיסה אותה, והיא נעלמה במצולות. ודן נפלט אל החוף, חי. ושירה? היא לא טבעה. ומי שיודע את האגדות יודע: הלא-חוזרות, הנאלמות והנעלמות, בסיפורים כאלה, אחת הן.
מתחת למים שקע פסנתר כנף אל החול, ולידו כיסה החול מטבעות זהב עתיקים, כלי נשק חלודים ואת הצדפה ההיא – הוא גם כיסה. רק בובת חרסינה קטנה התגלגלה ונסחפה בזרם, ולא היה דבר שיקבור אותה.
תם ולא נשלם
קראת? אם כן, אתה יודע עכשיו מה שאני יודע … ואולי, עוד דבר אחד עליך לדעת: הפסנתרן הצעיר שהשלושה כתבו אל תוך סיפורם, וקראו לו דן, אני הוא. וגם אני, כמו דורה, כשהגעתי אל השם שנתנו לנער, שמי שלי, שאלתי בלי מילים מאין להם שמי? הרי הם ראו נער מלצר שמחזיר מחט אל תקליט, ולא ידעו שהם כותבים את חייו קדימה.
מכאן, המחשבה שהטרידה אותי שישים שנה ויותר, ואולי עלתה גם במוחך: היתכן שמילים כתובות על נייר יודעות להגשים את עצמן בגורלות בני אדם? רופא נפשות וינאי מפורסם כתב פעם: המשוררים והמספרים יודעים, בין שמיים וארץ, דברים שהחוכמה עוד לא חלמה עליהם, ודמיונם שואב ממעיינות של תת-מודע שהמדע טרם חשף. חיוכה של דורה, רישום שפתיה על הדף האחרון וסיפור חיי – הם בעיניי ההוכחה הניצחת לדבריו.
באשר לשלושה, הם לא נפגשו עוד, ואיש מהם לא שב אל ״הים השחור״. האיש מפראג הלך לעולמו באותו קיץ עצמו, כמעט אלמוני. את דבר בקשתו האחרונה כבר סיפרתי, ותהילת עולם, כדרכה אצל כותבי אמת, איחרה לבוא אליו, אך באה. ביתו של הירושלמי שמעבר לים עלה באש באותם ימים ממש, על כל כתבי ידו, והוא פירש זאת כעונש על שהותו הממושכת בנכר וכסימן לשוב לארץ הקודש. והוא אכן שב, וקיבל פיצוי נאות בדמות פרסים ספרותיים נחשבים. והאודסאי שב בערוב ימיו, שכוח ומוזנח, למות בארצו. ואת הסיפור לא פרסם איש מהם, אולי מפני שידעו ששלושתם רק העתיקו מן האישה המסתורית את סיפור חייה. וכל מה שנותר מהם במקום הזה, תמונה אחת של שלושתם, שצילם צלם אלמוני. הבט שם בפינה, בין תמונות אורחי בית הקפה שחלפו מן העולם.
ואם יבקש מישהו תעודת פטירה לשלושתם, בקשתו, יש להניח, תידחה ללא מועד. בסעיף ״היצירה״ חייהם לא פסקו, והראיות, כל קורא וקורא בכל דור ודור, מוסיפות להצטבר. כי מי שכותב באמת, כדין מי שאוהב באמת, לעולם לא מת באמת.
הלילה, משאתה, ולא רק אני, יודע את הסיפור כולו, אתה מבין גם את שישים שנות ההיסוס – איך אשרוף? כל עוד הדפים קיימים, בסעיף ״האהבה״ החיים אינם פוסקים, והראיות מוסיפות להצטבר. ובכל לילה שומע קולות… מה הקולות האלה: תפילות?… שירים?… גניחות?! … או, אולי בכל זאת הגיעה העת למלא את בקשתו האחרונה של האיש מפראג.
הלהבה של נר נשמה מתקרבת, נסוגה, כמעט נוגעת. ואז… פורצת רוח פתאומית מן הים את החלון הפנורמי, מכבה את הלהבה וחוטפת את הדפים אל הים המכוכב, והם עפים כשחפים לבנים, כולם, פרט לדף האחרון, שעליו רישום שפתיה.
אל תרוץ! אל תרוץ! אני הרי יודע מי באה לאסוף אותם.
רק אולי תעזור לי בבקשה: תהפוך את הכוס על בסיסה, תמזוג יין אדום עד המחצית ותניח אותה על השולחן. אולי היא תבוא? ואני אמשיך לנגן מן התו שבו נעצר התקליט לפני שישים שנה, כאילו רק המתין.
״ירח, עצור רגע,
ספר לי איפה אהובי…״
אתה שומע את הקול הזה, שר? … אני כן! … איני יכול לומר אם קולה של דורה הוא או קולה של שירה … או של רוסלקה? … ואפשר שאין בכך הבדל: שקול אחד הוא, ואישה אחת שלמה.
השולחן ערוך, והכוס מזוגה … נמתין לבואה.
***