קטגוריות
מסלול רגיל 2014

פראים

ג'וזף ניקה את האבק ממשקפיו. אולם הקונצרטים הגדול של העיירה טיאקיה התנשא מסביבו, מלא הוד והדר. ציוריהם של מיטב אומני המושבה – בהם גם פול, תושב טיאקיה, גאווה מקומית – הנציחו את גדולתן של דורות של מלכות ופיארו את קירותיו. פסליהן החינניים ניצבו לאורך הקירות הגבוהים, מציגים את דמותה האחידה של מלכות: אישה הרה, מבט נחוש בעיניה, שרביט אחוז בחוזקה בידה הימנית. כולן דומות, כולן שונות; לכל אחת מהן גבורות משלה, סיפור משלה המתאר כיצד האדירה את הממלכה.

 

אמש ירו התותחים בטיאקיה. קולות הנפץ הדהדו מכיכר העירייה אל תוככי האולם, שם ניצב הכנר והתכונן למופע החגיגי. כישרונו בכינור, הכלי הנערץ ביותר, העניק לו את הכבוד. פטרונו האיץ ברכב כרכרתו כל הדרך הארוכה מאחוזתו בבירת המושבה, כדי לזכות לשמוע את האמן מנגן בחגיגות חג הניצחון. ג'וזף נזכר בצלילים הענוגים והערבים שהפיק הכנר מכינורו. לערב אחד, ערב אחד בלבד, ג'וזף חש כיצד לראשונה הכינור באמת מתעלה על העוגב – טענה שפעמים כה רבות נשמעה באוזניו, וכל פעם מחדש חש בכזבותה.

 

אך לא בליל אמש. המוני אדם נהרו אל תוך האולם, אחוזי התלהבות מהירי הסמלי אל עבר הביצות המשתרעות ממזרח, להוטים להאזין לנגינתו של הכנר. קשת הכינור הרטיטה את מיתרי כינורו בעדינות ובדייקנות, מביעה בעוצמה את הרגשות העזים ביותר: האימה שהטילו לוחמי האויב הברוטליים, עוז רוחה של המלכה, הפתעתם של הפולשים הפראיים עם הישמע מטח התותחים, וההתעלות המהולה בהקלה עם נסיגת האויב הלאה מזרחה, לעבר הביצות. הקהל היה שרוי באקסטזה, גומע בשקיקה כל תו ותו, חי מחדש את הניצחון ההיסטורי אפילו מאות שנים לאחר שהתרחש. העוגב הגדול והמגושם, העדין והמדויק כל כך בנגינתו, הדורש תחזוקה מתמדת, פשוט לא יכל לעשות את מה שעולל הכנר עם כינורו.

 

ג'וזף התכופף והוציא את התיבה שהכילה את כלי מלאכתו: מוט הניקוי הארוך, עטור הנוצות שהשחירו מרוב אבק, וכלי מתכת קטן הנועד לכוונן את צינורות העוגב. הוא ניגש לצינורות העוגב והחל לאבקם בחיבה ובקפדנות, כמדי יום ביומו.

 

***

 

גשם החל לרדת בחוץ. המחוג הקצר של שעון המטוטלת הצביע על השעה שש. בחוץ השמיים האדימו במערב. ג'וזף ניגב את הזיעה ממצחו, מביט מרוצה במעשי ידיו: העוגב היה נקי ומכוון, כל אחד מצינורותיו מפיק צליל מדויק. הגיעה השעה ללכת.

 

מגפיו התיזו את מימי השלולית הבוצית שנקוותה מחוץ לשער אולם הקונצרטים, ובוץ הכתימם. דמותה של מלכה חמורת סבר נשקפה אליו מפסל מציאותי להחריד; מבטה גער בג'וזף על הופעתו המרושלת. ג'וזף התכופף למחות את כתם הבוץ במטפחתו, וכשהרים את מבטו הוא הבחין בעלם שחום עור, יליד הארץ לפי מראהו, לבוש בבגדי הכותנה הארוכים והמחויטים של המתיישבים. העלם הנהן לעברו, ודומה כי עמד לפנות אל ג'וזף בדברים – אך ג'וזף הזדקף והוסיף ללכת, לא לפני שמישש את האקדח נטען הלוע הקטן שנמצא בבטחה בכיס מקטורנו, דרוך ומוכן. ”אינך יכול להיות זהיר מדי, עם הפראים האלה”, הרהר.

 

הדרך למעונו חלפה על פני שדות החיטה הניסויים של רופא העירייה. כרופא, הוא זכה באהדתם המובנת של תושבי טיאקיה, אולם מנהגו להחזיק באחוזתו כה רבים מהילידים גרם ללא מעט הרמות גבה. אילו היה מחנכם בדרכי הממלכה, מלבישם במלבושם של בני תרבות ומאכילם לחם, מאמציו היו מעוררים הערכה כלשהי; אך רבים מ"אורחיו" של הדוקטור הוסיפו ללבוש את בגדי המשי הדקיקים שלהם, הוסיפו לצייר על עורם את רכסי ארץ הפרא ולהעדיף את טעמו המריר של היאם על פני הטעם והניחוח המשובחים של הלחם הטרי, שאין בן תרבות אחד שיעמוד בפניהם. לא ג'וזף, על כל פנים. ”הגשמים מרובים מדי,” חשב ג'וזף. ”עודפי המים אינם מיטיבים עם היבולים”. גם השנה, קרוב לוודאי, מחיר הקמח המאמיר יימנע ממנו לאכול לחם טרי בערבו של חג הניצחון.

 

נראה כי נוף השדות המשתרעים מזרחה עד גדתה נהר עוררו גם רגשות אומנותיים יותר מהרהורי ליבו של ג'וזף. פול, הצייר הנודד, ישב מול יריעת הבד, אקדחו בולט מנרתיקו, וצייר בסבלנות באפור ובכחול את הלילה והמטר היורדים על השדות הקמלים. הצייר חייך אל נגן העוגב הצעיר. “הלילה יורד, והפראים זוכים באומץ ליבם,” הפטיר לעברו הצייר, וכשהבחין לאן מופנה מבטו של ג'וזף, הוא החווה לעבר האקדח. “כל אחד צריך לשמור על עצמו מפניהם. אפילו האומנים.” ג'וזף הנהן, אך לא אמר דבר. הגשם העכיר את מצב רוחו, וחברתם הצפויה של ילידי הארץ, שתויים, קולניים ואלימים, לא הייתה לרוחו. מוטב למהר הביתה. הוא ניער את המחשבות הנוגות, שאינן יאות ליום חג דגול כזה, והמשיך בצעד מהיר לכיוון מעונו הצנוע.

 

***

 

הוא סעד לבדו את סעודת החג אמש לאחר החגיגות, וגם הערב ג'וזף ישב לאכול בחברת עצמו לקול טיפות המים הניתזות על הרעפים. הוא אכל כבר שלוש פתות לחם, אך הרעב שחש לא שכך, ומעות לקנות עוד לחם לא היו לו. בצר לו, הוא הבעיר את האש מתחת לתנור הלבנים וחימם מנה דשנה של יאם מקומי. טעמו של היאם תפל, הוא ידע, אך כושרו לגדול באדמת ארץ הפרא הזו הוזיל פלאים את מחירו בשווקים. ג'וזף התעלם מדלות ארוחתו ואכל בתיאבון.

 

חום הלילה חדר לחלונו בשוכבו לישון תחת הכילה במיטתו. הגשם כבר דעך לטפטוף, ונגינת צרצור הצרצרים ליוותה את ג'וזף לשינתו. בחלומו הוא צעד לצד אישה נאווה, לבושה בגדי כותנה מהודרים וקצרים, ההולמים הן את האקלים הטרופי והן את צו האופנה במושבה. שיערה הארוך והשחור היה מסודר בפקעת באחורי ראשה, חושף את עורפה השזוף משנים של מגורים בארצות הצפון ברוכות השמש. ענפי הדקל רשרשו ברוח, ואגוזי הקוקוס תופפו זה על גבי זה למגעה. ג'וזף סיפר לה בהתלהבות על העוגב הגדול של טיאקיה, גאוות העיירה כולה – אך משנסוב לבסוף להביט בפניה, לא ראה בהם דבר; עיניה לא היו ירוקות ולא חומות, אפה לא היה צר ולא רחב, פיה לא התעווה בחיוך ולא במורת רוח. דבר מתווי פניה לא היה מיוחד או יוצא דופן. למבוכתו, ג'וזף לא היה בטוח כי יזכור את פניה אם יביט בהם בשנית. הדבר הסיח את דעתו, ודיבורו הקולח נקטע.

”א-א-אני… ע-על מ-מה די-דיברתי?” הוא שמע את עצמו מגמגם. הסומק עלה ללחיו בבושה על הפגם שכה רבות עמל להצניע. ”חי נפשי, אפילו בחלומי הגמגום הארור אינו נותן לי מנוח!”, הוא חשב. העלמה חסרת היחוד ענתה לו דבר נימוס כלשהו, אך ג'וזף לא שמע אותה; מאחוריה נגלתה דמות גבר ילידי, לבוש מכנסי משי וציור מוקפד של רכס הרים על חזהו החשוף. ”הברנש הזה שוב!”, חשב ג'וזף בחלומו; לא הייתה זו הפעם הראשונה שדמותו טרדה את חלומותיו השלווים. “מדוע אין הוא אומר את דברו ופוטר אותי מנוכחותו?” היליד אחז במקל הליכה של נוודים והישיר מבט בג'וזף, שמיד פנה שוב לגברת שלצידו, נבוך על שהפנה את תשומת ליבו ממנה. אולם העלמה נעלמה כלא הייתה.

 

***

 

הכוהן פרנציסקוס האזין בסבלנות. דמות הזקן המחייך של האל ארסוואר התלויה על צווארו הביטה בג'וזף שגולל בפני איש הדת את חלומותיו. עיניו הקשובות של הכוהן לא ניסו להאיץ בג'וזף, כפי שעשו כה רבים מאנשי שיחו שקצו בגמגומו. במקום קוצר הרוח שכה הורגל בו, ג'וזף מצא בעיניו רגש אחר, נדיר בהרבה: אמפתיה. הזדהות אפילו, אם רק יעז לחשוב כך.

”א-א-אדוני הני-נכב-בד, א-א-אני אסי-סיר תו-תודה ל-לך ע-על ה-ה-ה-הקשבה. ל-לא י-יד-ידעתי ל-למ-מי לפ-לפנות.” המילים נחלצו מפיו של ג'וזף בקושי רב, ותקתוק השעון וידא כי ג'וזף היה מודע היטב לזמן הממושך שבו אמר אותן. חיוכו של פרנציסקוס נעדר כל שמחה. הוא הציץ מבעד לחלון באנשי העיירה הממהרים לעבודת יומם: חוטבי העצים הילידים נשאו את גרזניהם על כתפיהם, הדפסים האיצו בחמורים המובילים עגלות מלאות נייר לבית הדפוס, המורים הילכו בצעד גאה לבית הספר, ופול הנציח במכחולו את בית המחסה לנוער הכחלחל, שבו קבע פרנציסקוס את משכנו. “שרתה עליו הרוח לצייר את המקום הקדוש הזה,” חשב ג'וזף. “הרי הוא לא סיים את תמונת שדות החיטים אתמול, והנה הוא כאן.”

”האדם שראית בחלום הוא דמות מוכרת פה”, פרנציסקוס ענה לבסוף. “אתה לא הראשון שמבחין בו. להפך, רבים מבני הנוער שחוסים כאן סיפרו לי עליו.”

“הוא מ-מסו-כ-כן?”, השיב ג'וזף בחשש מסוים.

פרנציסקוס חייך. ”כן ולא, ידידי. תלוי ממה אתה חושש. שום תועלת לא תצמח לך ממנו, על כל פנים. הנח לו לנפשו, פשוט התעלם ממנו – וחסל.” הוא הפנה את מבטו לשעון המטוטלת של בית המחסה, לראשונה מאז תחילת השיחה, ואז לעבר פול המטווה במכחולו את דמות בית המחסה, מבעד לחלון. הקנבס הלבן הלך והאפיר עם כל משיכת מכחול, כמו ברבים מציוריו של פול שהציגו את גוון הרקיע המעונן בעונת הגשמים. ”סלח לי עתה, ידידי. הזמן חולף ועלי לדאוג לצאן מרעיתי. נוכל לשוחח שוב הערב.”

ג'וזף היה נבוך. “צ-צר לי שג-גז-זלתי מז-זמנך, א-א-אדו-דוני.”

”כל וכלל לא,” ענה לו איש הדת בחיוך, שנשקף הפעם גם בעיניו, בעודו מזדקף ונפנה לצאת את החדר.

ג'וזף קם ויצא לדרכו, אך דעתו לא נחה. “והעלמה? מדוע לא פירש את הופעתה בחלומי?”, אמר בליבו.

 

השמש האירה את הרחוב בבוהק מסנוור ממרכז השמיים. ג'וזף גירש ממחשבותיו את הדמויות שראה בחלומו. “אוי לי, הגיעה כבר שעת הצהריים וטרם החלתי להתאמן בנגינה בעוגב. כיצד ארשים את פטרוני האומנות עתה?”, הוא חשב לעצמו, והחל מיד ללכת במהירות לכיוון אולם הקונצרטים. הדרך הפשוטה ביותר עברה ברחובות הראשיים, אך הזמן דחק וג'וזף בחר בדרך קיצור העוברת בינות לסימטאות. בין כה וכה לא יכול היה להרשות לעצמו לשלם לעגלונים עבור הנסיעה, כך שאין סיבה של ממש להימנע מהרחובות הצרים יותר, שאין עגלות יכולות לעבור בהן.

 

שעת הצהריים מצאה את סימטאותיה של טיאקיה כמעט ריקות מאדם: מי מאנשיה שלא שהה במקום עבודתו בשדה או תחת קורת גג התהלך ברחובות הראשיים, שהיו מרוצפים יותר ובוציים פחות. לג'וזף לא היה אכפת. אמנם היה זה בלתי מקובל, אך כתמי הבוץ מעולם לא באמת טרדו את מנוחתו. הוא חלף על פני חבורת נערים שחומי עור ושמע שאלה נזרקת לעברו במבטא ילידי כבד: “היי אתה, יש לך כסף?”. הוא התעלם והמשיך ללכת.

טעות. “אני מדבר אליך! מה אתה, חירש?” ג'וזף הפנה קמעה את מבטו לרגע קט, אך לא הביט בפניהם. טעות נוספת. “לא, הא? אתה שומע מצוין. מה קרה? מתקמצן לתת נדבה? נראה לי שניקח אחת בכל זאת!”

הפחד וההתרגשות החלו להתפשט במהירות בכל גופו, בעוד כל כולו נסחף במנגינה הקצבית של המרדף.  כינורות חרקו בבהלה בתוך ראשו. הוא פתח במנוסה, הנערים דולקים בעקבותיו אל הסימטאות.

 

ג'וזף נזכר באקדחו, ושלח יד לכיס מקטורנו. לשווא: הוא לא היה שם. ”דווקא היום!”, חשב ברוגז. הוא רץ, המחשבות מתרוצצות במהירות בראשו: ”משטרה? לא, היא רחוקה מדי. אין שהות בידם להצילני במועד.  שמא אתן להם כסף? לא, רק דמי ירווה את צמאונם עתה, הפראים האלה…”

גבר תמיר, לובש מכנסי משי לבנים וחזהו מעוטר בהרים, צץ לפתע מאחורי אחת מקרנות הרחוב, ואז נעלם כלעומת שבא. ”שוב אתה! לא תחמוק ממני הפעם!”, חשב ג'וזף. הכינורות בראשו הלכו ונחלשו, ואת מקומם תפשו הלמות זרמי הדם שהוזרם במהירות אל אוזניו והכה בהן כבתופי ענק. ג'וזף נפעם, והחל לרוץ לעבר הגבר הילידי, מכפיל את מהירותו, מזיע מחום היום ומהמאמץ כאחד. רודפיו החרו החזיקו אחריו. “תפשו אותו!” הם קראו בעקבותיו, אך הוא כבר לא שמע.

 

הוא רץ למקום שאליו הוא ראה את הגבר חשוף החזה פונה, והתפלא למצוא את עצמו ניצב מול אולם הקונצרטים ולצד פסל הוד מלכותה; פניה הצעירות היו חרושות קמטי דאגה נוכח אויביה הברבריים, המתים מזה עידנים. המרדף ארך רק מספר דקות, כמדומה, אבל השמש כבר נטתה מערבה.

הכנר הצעיר יצא מאולם הקונצרטים והביט בו בתדהמה בלתי מוסתרת: ג'וזף היה מכוסה בוץ. “שכה יהיה לי טוב, ג'וזף! היכן בילית את יומך, בביצות?!” ג'וזף ניסה לענות: “מ-מ-מה פת-ת-אום…”, אך הכנר כבר נפנה ללכת, מואס בגמגומיו. ליבו החל להירגע, המוזיקה המטורפת שסחפה אותו נטשה אותו. ברגע שבו נותר לבדו, הוא נזכר בנערים שניסו לשדוד אותו. ”היכן הם עתה?”, הרהר, ומבלי משים הושיט יד שוב לכיס המקטורן, נוגע בקת האקדח. “הכיצד?…”

 

התמיהה טרם התפוגגה במוחו כאשר הגבר הילידי צץ שוב בזווית עינו, ומיד החל לרוץ. “ח-חכה!”. הפרא לא חיכה. התופים הלמו בתוכו שוב, התהיה אודות אקדחו הנעלם נמחתה כלא הייתה. ג'וזף פתח במרדף, דמויות מכריו ושכניו נדמו בעיניו לצלליות חסרות פנים בחולפו על פניהם. דבר לא שינה עכשיו: לא הכנר, לא פטרוני האומנות, לא פרנציסקוס ואפילו לא בני התשחורת שהטילו עליו את חיתתם אך לפני רגע קט.

 

ליבו פעם בעוצמה בחזהו, ובאוזניו דמו הפעימות להלמות תופים. מנגינה נוכרית, שכמותה עוד לא שמע, הציפה את תודעתו. כלי נשיפה אדירים התלוו לתופים. רגע אחד הפרא נעלם, ובמשנהו הוא צץ שוב. ג'וזף לא הרפה לרגע, לא הניח לו להימלט, עוקב אחר כל פניה שעשה הגבר שחום העור. כוכבים האירו את שמי הערב, אפילו שג'וזף היה יכול להישבע בכל האלים שזה עתה נפרד מפרנציסקוס ושם פעמיו לאולם הקונצרטים.

 

המרדף הוביל אותו לשדות החיטה של רופא העיירה. דומיית הלילה שררה בכל; איש לא עיבד את השדות בשעה כזאת. ג'וזף הביט אנה ואנה, אך היליד לא היה שם. “לשווא,” הוא חשב, ובאותו הרגע עצמו שבו חלפה המחשבה בראשו ינשוף קרא מבין העצים, מעברו המזרחי של הנהר התוחם את העיירה. דחף אינסטיקטיבי דחק בו לרוץ בעקבותיו; הוא גמא את המרחק הקצר עד לגדת הנהר בכמה ניתורים וזינק ללא פחד אל מימי הנהר. הוא מעולם לא הצטיין בשחייה – הנער המגמגם נמנע משהות בחברת בני גילו שהשתובבו בנהר – אולם המים השוצפים לא הטילו בו מורא אלא רק ציננו את עורו הלוהט ממאמץ באוויר הלילה החמים. לראשונה, ג'וזף העפיל לגדה המזרחית של הנהר.

 

הינשוף לא נצפה בשום מקום, וגם לגבר חשוף החזה לא היה זכר. ג'וזף מישש בבהונותיו החשופות את הקרקע הבוצית שהצמיחה שיחים קוצניים ועצי מנגרוב. נגינה עמומה של כלי נשיפה נתגנבה למחשבתו, מבלי לעבור כלל דרך אוזניו. ג'וזף חייך, והתקדם לתוך הסבך, מרחיק יותר ויותר אל עבר מחוזות הפרא.

 

***

 

ג'וזף התעורר בבהלה; קרני השמש האירו את כר העשב ששימש לו כמצע. “היכן?…” הוא החל לתהות, ומיד נזכר. “ג'וזף, שוטה שכמותך! אתה מאחר לאולם הקונצרטים – שוב!”, הוא גער בעצמו בקול רם. הוא שמע את דיבורו הקולח ונדהם. חייך עלה על שפתותיו, ואז נעמד והבחין שבגדיו ומגפיו אינם. עורו נשרט קלות, אך הוא לא הבחין בכך עד שראה את השריטות. “ודאי פשטתי את בגדיי לפני ששחיתי,” הוא אמר לעצמו, מחייך לשמע שטף דיבורו.

 

ג'וזף התקרב בזהירות לגדת הנהר. חבורת הנערים שרדפה אחריו אתמול השתעשעה בשחיה. “שיקח אותם האופל,” הוא חשב, לא מעז להשמיע הגה. לא נראה שהם הבחינו בו, אבל כיצד יקח את בגדיו אם יחצה הרחק מהם? מבטו סקר את ערימות המלבושים שערמו הנערים לפני שנכנסו למים. בגדיו שלו נעדרו בבירור. “פרחחים, איזה מן תעלול הוא זה?” מחשבה נרגזת עברה במוחו. אור השמש הישיר חשף לעיניו לראשונה את מניינם ואת פניהם הצעירים. הם לא היו אלא ארבעה נערים, המבוגר שבהם טרם חגג את שנתו החמש עשרה, הצעיר כבן שתיים עשרה. “כיצד ילדים כאלה הניסו אותי?” גער בעצמו שוב – הפעם במחשבתו בלבד – וגייס את מלוא ביטחונו העצמי.

 

”ח-חו-חוצפ-פ-פנים! א-איה הי-הטמנ-נ-ת-תם את מח-ח-לצ-צו-ת-תיי?!” הוא גמגם לעברם בכעס. הנערים פרצו בצחוק. “חו-חו-חוצ-פ-פנ-ן!” חיקה אותו המבוגר שבהם, מטעים כל הברה בהפרזה. דמו של ג'וזף רתח למשמע העלבון, זרימתו המתגברת מהדהדת באוזניו. הוא זינק למים ושחה במהירות לעבר החקיין. איש מהם לא צפה את התגובה, ולפני שהנער הבין מה מתרחש ג'וזף כבר לפת את גרונו. “היכן הבגדים שלי?!” הוא שאג לתוך אוזנו. מהגמגום לא נותר זכר. ג'וזף שמע את הנערים צועקים זה לזה בשפתם הנוכרית ויוצאים מהמים בבהלה. רסיסי מילותיהם בשפת הילידים קיבלו משמעות לראשונה. “לא יודע!”, נשמעה תשובתו של הנער המתפתל בזרועותיו, מנסה לשווא להיחלץ מאחיזתו. “עזוב אותי!”, הוא קרא בשפת אמו, לראשונה מתבונן בג'וזף ישירות. רטט של הכרה עבר בפניו. “לא התכוונו באמת לקחת לך כסף! זה היה בצחוק! נשבע לך!”. הנער הוסיף עוד להתחנן בשפתו הזרה, אך המילים הנוכריות החלו לאבד את פשרן. פניו היו מטושטשים; ג'וזף לא הרכיב את משקפיו.

”מה בשם טאנירו הקדושה אני מעולל לנער הזה?” הוא חשב, מתבייש במעשיו. ידו הרפתה מגרונו של הנער החקיין, שנמלט בשחיה מבוהלת לגדה המערבית של הנהר.

 

גופו הערום והרטוב נטף מים על גדת הנהר. הנערים כבר ברחו משם, אבל ג'וזף חש שמישהו צופה בו. “אני סבור שאלה שלך, אדוני,” מישהו דיבר אליו בשפת המתיישבים במבטא ילידי קל; ג'וזף הסתובב וראה פנים שחומות מטושטשות לפניו, וידיים מושיטות לו את בגדיו יבשים, מגוהצים ומקופלים. משקפיו היו מונחים בעדינות מעל מקטורנו. “תו-תו-תודה,” הוא הצליח לגמגם. הוא הרכיב את משקפיו וזיהה את העלם שחום העור שהנהן אליו מחוץ לאולם הקונצרטים אתמול. סומק עלה ללחיו כשנזכר בתגובתו.

”הם היו זרוקים בשדה ליד ביתו של הדוקטור,” ענה הבחור עוד לפני שג'וזף הספיק לשאול. “חשבתי שעוד תחפוץ בהם.” ג'וזף היה נבוך. “אי-אם ל-לא אכ-פ-פת לך ל-להז-זכי-כיר לי א-את שימ-מך…” הוא ביקש. “ג'ון. נעים להכיר. אה, וכמעט שכחתי להחזיר לך את זה,” ג'ון הוציא מכיסו את אקדח המקטורן הקטן של ג'וזף והושיט לו אותו, קת קדימה. האקדח נטען הלוע הבהיק מניקיון. ריח אבק השריפה המסגיר, הנידף מאקדחים טעונים, נעדר ממנו לחלוטין. “האזנתי לך מנגן בעוגב פעמים רבות. יש לך כישרון גדול, אדוני. האם שקלת אי פעם ללמד?”

”א-א-אני… מ-מ-מא-אח-חר…” גמגומו היה גרוע מתמיד. “או-או-אול-לי ה-ה-ה-ע-ער-רב, ב-ב-בח-ח-חמש…”

”כמובן, סלח לי. מובן שאתה ממהר. נתראה הערב בחמש, אם כן?”

”ב-ב-בר-רצ-צ-צ-צון.” ענה לבסוף. ג'ון קד לו ונפנה לדרכו, מניח לו להתלבש.

“האם נגזר עלי להתבזות מול התלמיד הראשון שלי?” חשב ג'וזף. אצבעותיו מיששו את האקדח שזה עתה הושם בידו. ג'וזף מזג אבקת שריפה בכמות מדודה ללוע האקדח, תחב כדור במורד הקנה ואז מיהר להכניס את האקדח לכיס מקטורנו. “אין בריה תרבותית נושאת את כלי נשקה גלויות סתם כך,” הוא חשב.

 

***

 

שטף המחשבות לא פסק לרגע בעודו צועד לעבר אולם הקונצרטים. ”מה בדיוק אירע אמש? היליד הזה – ג'ון – האם הוא עקב אחריי? מדוע נתתי את הסכמתי ללמד את הפרא הזה?” רגליו נשאו אותו כמאליהן לעבר מחוז חפצו. כשנתן דעתו למקום הימצאו, הבחין שהגיע לבית המחסה לנוער. “חי סטאור הנבון, אילולא ראשי היה מחובר לכתפיי, גם אותו הייתי שוכח,” הוא אמר בליבו. הוא ביקש לפנות לאולם הקונצרטים, אך שמע את בטנו מקרקרת. “מתי לאחרונה בא דבר מה לפי?”, הוא תהה. “לא תזיק לי איזו פת של שחרית…”. ג'וזף נכנס לבית המחסה.

 

פרצופיהם המופתעים של הנערים ששחו בנהר הבוקר קידמו את פניו. “ג'וזף ידידי, איזו הפתעה נעימה!” קרא פרנציסקוס בהבחינו בו. “זה הוא! זה הוא שחנק את תומאס!” קרא הצעיר שבחבורה. “לכו לכם,” הפטיר הכוהן, פניו מרצינות. הנערים הסתלקו ברצון.

”א-א-אני… ל-ל-לא י-יד-דע” ג'וזף החל לגמגם תשובה, רק כדי שמבטו הנוקב של פרנציסקוס יהסה אותו. “שב. אנחנו צריכים לשוחח. ליתר דיוק, אני צריך לדבר ואתה צריך להקשיב.”

 

במהלך שיחתם, ידו של ג'וזף ניגשה מבלי משים אל עבר התקרובת שהונחה על השולחן, מתעלמת מכיכר הלחם הטרי ומגישה כף אחר כף של עיסת יאם לפיו. פרנציסקוס שח הרבה על האלים ועל הממלכה, מלווה כל אמירה סתומה במבט של יודע סוד, כאילו זה עתה ביאר את כל המסתורין. למרות שאלותיו התכופות של ג'וזף, פרנציסקוס נמנע מלהתייחס ישירות ללב העניין. ג'וזף החל לאבד את סבלנותו, ומחשבות נרגזות החלו להתרוצץ במוחו בעת שהאזין לדברי הכוהן: “על מה הוא שח? מדוע הוא מטריח אותי בקושיות הדתיות הללו? האם האלים כה ממלאים את ראשו עד שאין הוא מבין מה הוא נשאל?”

”א-אינ-אינך גלוי ל-לב עמי,” הוא קטע את הכוהן לבסוף. “ מ-מה מבו-ק-קשו ש-של הפ-פ-פרא הזה, ג'-ג'ון? מ-מה א-אתה מס-תי-תיר?”

מבטו של איש הדת נדד לעבר החלון. פול טרם השלים את יצירתו. מכחולו משח עוד ועוד משיחות כחולות-אפורות על הקנבס. “כמה זמן לוקח לצייר בית מחסה אחד?” תהה ג'וזף. פרנציסקוס נאנח. “שום דבר, ג'וזף, שום דבר שלא היית מסוגל להבין כבר בעצמך, לו רק הקשבת לדבריך שלך.”

ג'וזף חש עקצוץ מטריד על קצה חוטמו ומיד סילק אותו. “שאלתי אותך שאלה,” הוא שמע את קולו הנרגז צלול וברור, הגמגום ממנו והלאה. צליל התנפצות זכוכית נשמע מכיוון הרצפה, אך לג'וזף לא היה אכפת. דם הלהיט את אוזניו. החום בחדר נעשה בלתי נסבל.

”הירגע, ג'וזף! זכור היכן אתה נמצא ומלפני מי אתה עומד!” פרנציסקוס הישיר מבט מקפיא לעיניו הגלויות של ג'וזף, אך ללא הואיל; עיני נגן העוגב החילו להט רב מדי.

”ענה על שאלתי! חדל להתחמק!” ג'וזף פשט את חולצתו, שרירי חזהו מיתמרים כרכס הרים; מדוע תמיד חם כל כך בארץ הארורה הזו?

”הס! גור לך מתאוותך, שוטה! אוזניים לכותל!” ידו של פרנציסקוס נשלחה לעבר כיס מקטורנו של ג'וזף המונח על משענת הכיסא, אך הלה הבחין בכך והקדים אותו.

”מחפש דבר מה?!” ג'וזף נופף באקדח, אוחז בקנהו, כאילו ביקש להטיח את הקת בפרצופו של הכוהן. “מה ביקשת לעולל לי, הו ירא שמיים מתחסד שכמותך?!”

”אנא, ג'וזף, שוב לעשתונותיך! ניפצת את עדשות משקפיך!” פרנציסקוס הרים שברי זכוכית מרצפת החדר, והראה אותם לג'וזף המשתולל בניסיון נואש להרגיעו.

”א-א-אני…” ג'וזף התבונן במבוכה במשקפיים חסרי העדשות בידו של הכוהן. העולם, שעד עתה היה כה צלול וחד, נעשה מטושטש סביבו. מניין ימצא את המעות לרכוש משקפיים חדשים?

”קח, זה יכסה את הנזק,” פרנציסקוס הושיט לו כמה מטבעות שבלעדי העדשות ג'וזף לא יכל לעמוד על ערכם. “אנא ממך, אל תציג לי עוד שאלות. עזוב אותי לנפשי.”

ג'וזף שב ולבש את חולצתו, מתבייש בנוהגו הגס באדם שכה היטיב עמו. “ס-ס-סלי-לי-ח-חה…”, הוא מלמל במבוכה ונחפז לצאת מבית המחסה.

 

דמות מטושטשת ישבה ליד קנבס וציירה. יכול להיות שהיא חייכה אליו, אז ג'וזף חייך בחזרה. “חנותו של העדשאי נמצאת ברחוב המלכה נאיסיס הראשונה, שמאלה ואז ימינה,” קראה לעברו הדמות. היה זה קולו של פול.

“ת-תו-תודה,” הוא ענה, מדדה בזהירות לכיוון שאליו הוכוון. “אדם במקצועי יודע את ערכן של עיניים טובות,” המשיך פול. “אחרי שתחזיר לעצמך את שלך, אשמח להראות לך את יצירתי האחרונה: 'מחסה בארץ הפרא'; זה ציור של ביתו של פרנציסקוס הטוב, כמובן. זה עתה השלמתי את התמונה. בטוחני כי אדם משכיל כמוך מעריך אומנות, אפילו אם איננה מוזיקה – האומנות היא זו המבדילה אותנו מן הפראים, האין זאת?”

”כ-כמ-כמובן”, ענה ג'וזף, אך כבר לא היה כה בטוח. בזווית עינו הוא ראה את דמותו המטושטשת של פול קמה מכסאה ופונה ללכת, לא לפני שטפחה בידה על נרתיק האקדח, לוודא את הימצאו. שעון העירייה צלצל חמש פעמים. כמה זמן הוא בילה אצל הכוהן הפטפטן הזה?

 

ג'ון נשען על הקיר ליד דלת הכניסה לאולם הקונצרטים. ג'וזף הביט בו מבעד לעדשות משקפיו החדשות. “ס-סלח ל-לי על ה-האי-ח-חור, קר-קרת-קרתה לי ת-תאונ-נה…” הוא החל להתנצל.

”קדימה, הבה נתחיל.” ג'ון היה חסר סבלנות ופתח את דלת הכניסה. “זמננו אוזל.”

ג'וזף נכנס לאולם, צועד לעבר העוגב, חולף על פני פסליהן חסרי הייחוד של הוד מלכותן. “נגן את המנגינה הרועשת ביותר שאתה מכיר,” הורה לו ג'ון. “מה שאומר לך נועד לאוזנייך בלבד.” ג'וזף ציית, מסוקרן. ג'ון פתח בדברים.

 

***

 

ג'וזף היה הרחק משם כששמע באוזניו של אחר את דלת אולם הקונצרטים נבעטת פנימה, ואת ההמולה שהתחוללה לאחר מכן. משקפיו נותרו באולם הקונצרטים, אך עיניו החדות קלטו כל פרט ופרט בנוף הפראי של הביצה. זיעה זרמה לאורך חזהו החשוף, בעוד המאמץ מלהיט עוד ועוד את גופו. ג'ון דיבר אל הפורצים. דבריו נדמו לג'וזף לזמרה זכה, שליוותה אותו חרישית זמן רב וסוף כל סוף התגברה על הרעש שניסה להסות אותה.

 

הפורצים עטויי המדים לא הסכיתו, מעמידים פנים כי כלל לא הבינו את העלם שחום העור, אף כי בלשונם שלהם דיבר. דיבורו של ג'ון נעשה מהיר יותר ויותר, אך רק ג'וזף האזין: ככל שהתרחק מהדובר, על כל פרסה ופרסה שגמא מזרחה, כך קולו של ג'ון נשמע רם וברור יותר, דבריו מבארים סוף כל סוף את הסתום. איש מהפולשים לא אבה לשמוע – מילותיו של היליד חדרו את מגננתם היטב יותר מכל חץ שבני עמו ירו אי פעם. כברת דרך מג'וזף, מכחול מוכתם בגווני כחול ואפור הצביע לעבר היליד. הפולשים חיוורי הפנים מזגו אבק שריפה שחור ללועי רוביהם, טענו וכוונו אותם למשמע הפקודה. פסלי הוד מלכותן ניצבו איתנים לאורך הקירות, וצפו בהסכמה שבשתיקה במתרחש. קולו של ג'ון לא רעד גם מול שורת קני הרובים הטעונים שהופנו כלפיו. נפץ יריות נשמע מתוככי האולם, הרחק מג'וזף, קוטע באכזריות את הזמרה הטהורה.

 

דממה השתררה. ג'וזף הוסיף לרוץ יחף במכנסי המשי הדקיקים שלו, קעקוע רכס ההרים מעטר בגאון את חזהו השחום, ולא עצר לרגע. הוא לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. אינך יכול להיות זהיר מדי, עם הפראים האלה.