אריאל היה בדרך חזרתו לביתו כשבידיו מספר שקיות עם מוצרים שרכש במכולת השכונתית. השעה הייתה שעת ערב והרחוב היה דיי שומם. לפתע הרגיש שדבר מה נוגע בו והסתובב. אדם מבוגר משך במרפקו של אריאל. "תן לי את השקיות שלך" הוא אמר. "וגם את הכסף!" הוסיף בצעקה אדם נוסף שצץ מאחוריו. אריאל קפא במקום. הוא אהב סכנות ואתגרים והיה בן אדם פזיז למדיי, אך מרוב לחץ לא הצליח להניע את גופו כלל וכלל. האדם הראשון שדיבר חטף את השקיות מידיו של אריאל בעוד שהשני טלטל את גופו בניסיון לגרום לו לשלוף את ארנקו.
לפתע קול נוסף פילח את הדממה, השקיות נפלו מידי הגנב שאחז בהן והוא צרח בבהלה. אריאל הרים את ראשו קמעה וראה "כוכב נינג'ה" נעוץ באחת השקיות, מהדק אותה לרצפה. הוא שמע את שני הגנבים צורחים דברים שלא הצליח להבין וראה שהם מביטים למעלה. על גג אחד הבניינים השכנים עמדה דמות. הדמות נראתה גבוהה, מרוחקת וכהה, כצללית. היא זינקה למטה במהירות ונחתה על שתי רגליה. היא הגיעה בזריזות למקום בו עמדו אריאל והגנבים וניצבה מולם. "לכו מפה" היא אמרה לגנבים בטון שלא הסגיר שום רגש.
"מי את?" שאל אחד מהם.
היא לא ענתה. במקום זאת, היא פנתה אל אריאל ואמרה "ברח מכאן". אך גופו של אריאל נותר קפוא במקומו. הוא הביט בה בתדהמה. מקרוב, ראה שהיא לובשת מכנסיים וחולצה שחורים רפויים ומסכה שחורה, דרכה כל שניתן היה לראות מפניה היה עיניים כחולות. ראשה היה מכוסה בברדס.
"נו?" היא אמרה בעצבנות. בעוד הגנבים נעמדו מאחוריה. היא הדפה אחד מהם באמצעות מרפקה, מבלי להסתובב אחורה, אך השני תפס בה מאחור. היא נפלה לרצפה. אריאל שלח יד לעברה, אך הגנב שהדפה הדמות המסתורית אחז בו כשם שחברו אחז בה. אריאל הצליח להדוף אותו והפיל אותו על הגנב השני, תפס בידה של הדמות שבאה לחלץ אותו ורץ משם.
תוך כדיי ששניהם רצו ביחד, נפל ברדסה של הדמות המסתורית לאחור וחשף שיער בלונדיני. לאחר זמן מה של ריצה ללא כל הפסקה, הם נעצרו בגן ציבורי שהיה שומם באותה השעה.
"אני לא מאמינה שהם ניצחו אותי כך" אמרה הדמות המסתורית בלחישה, תוך כדי התנשפות.
"תודה", אמר לה אריאל והסתכל על פניה. ברגע שראה אותה מקרוב וללא הברדס זיהה אותה, למרות המסכה השחורה שעטתה. שניהם לומדים ביחד באותה האוניברסיטה ושמה הוא אור. היא הרימה את פניה והסתכלה עליו, כשלפתע נזכרה שראשה כבר אינו מכוסה.
"מי לימד אותך לעשות את זה?" הוא שאל. היא לא הגיבה.
"נו?" הוא שאל אותה, וניסה לשווא לחכות את הטון בו אמרה את אותה המילה בדיוק קודם לכן.
"אם אתה יודע מה טוב בשבילך, תתרחק ממני". היא אמרה ורצה משם.
"אבל איך אני יכול?" הוא צעק אחריה. הוא ידע שלא יוכל להפסיק עד שידע הכל על האופן בו נהייתה לוחמת כשם שנראתה כשניסתה לעצור את שני הגנבים. למרות צעקותיו, היא נעלמה. הוא חזר לביתו.
למחרת היה לו שיעור משותף עם אור, ובכוונה הגיע מוקדם מהרגיל. למעשה, הוא היה הראשון להגיע לכיתה, למרות שבדרך כלל הוא נטה להגיע בדקות האחרונות של ההפסקה. הוא חיפש את אור בעיניו, אבל ההפסקה כמעט נגמרה, הכיתה כמעט התמלאה, ואור עדיין לא הופיעה, עד שנכנסה רגע לפני תחילת השיעור והתיישבה רחוק ממקום מושבו של אריאל. הוא בהה בה, ונדמה היה לו שהוא ראה אותה בוהה בחזרה לרגע קט, עד שסובבה את מבטה, ולבסוף גם הוא סובב את מבטו. הוא לא הצליח להתנער מהמחשבה על הערב שחוו, על הזריזות שלה, על הכח שלה, על כל דבר שנגע אליה. כשהשיעור נגמר הוא ראה אותה בוהה בו וממהרת לעזוב את הכיתה.
אריאל חזר הביתה מיואש. ברגע שהוציא את המפתחות ועמד לפתוח את הדלת, הוא ראה שמונחות בכניסה שקיות. הוא הבין שאלה השקיות מהמכולת, שהשאיר אתמול לפני שברח מהגנבים, ושכח מהן לחלוטין. לאחת מהן הוצמד פתק. "לטובתך, תתרחק ממני" היה כתוב על הפתק בכתב יד מקושקש.
עברו מספר חודשים מאז התקרית. אריאל לא שכח אותה והיא המשיכה להטריד את מוחו, אך בכל פעם שניסה לדבר איתה, אור התחמקה ממנו. יום אחד הוא למד בספרייה וראה בזווית העין נצנוץ מאחד מחדרי המחשבים. הוא הסתכל פנימה וראה שהחדר ריק, מלבד אור, שישבה שם והביטה בידה, שזהרה.
"היא זוהרת?!" חשב אריאל בתדהמה וניגש אליה. נראה שהיא לא הבחינה בו. "אמממ… אור?" הוא פנה אליה בשקט.
אור זזה בבהלה. "אתה!" היא קראה והתכוננה לרוץ משם.
"לא… בבקשה!" אמר אריאל חלושות.
אור נאנחה. "מה אתה רוצה?" היא שאלה.
"אני… אני רוצה לדבר איתך" הוא ענה לה.
"טוב, בסדר" היא ענתה, להפתעתו. לקולה הייתה נימה של עצבים ופחד. "פחד ממה?" הוא שאל את עצמו, אבל הוא כבר הבין שמדובר בסוד גדול. הוא ראה אותה נלחמת בכח ובזריזות, ועכשיו גם ראה אותה זוהרת. היה ברור לו שהיא אינה בת אנוש רגילה. "בוא איתי" היא אמרה.
"לאן?" הוא שאל אותה. היא לא ענתה, אך הובילה אותו לתחנת אוטובוס. הם עלו ביחד על קו שהוא לא הכיר ונסעו במשך 40 דקות. הם הגיעו למקום שלא היה מוכר לאריאל והמשיכו ללכת כחצי שעה. אור הובילה אותו אל המבנה שנראה כמחסן נטוש. בתוך המבנה הם ראו מספר אנשים. האנשים הסתכלו על אור ועל אריאל בהפתעה. "זה בסדר," אמרה אור. "הוא איתי". האנשים הנהנו ואור המשיכה להוביל את אריאל פנימה, לכיוון חדר ריק ואפרורי.
אריאל היה מבוהל. הוא נהיה מבוהל מאז שהבין שהוא אינו מזהה את הדרך בה הם נסעו, אך הוא ניסה להסתיר עובדה זו. הוא תהה אם היא תפגע בו. היא הביטה בו בשקט דקות ספורות עד שאמרה "שמעת שאנשים עשויים מחלקיקי כוכבים, נכון?". אריאל שמע בעבר שחלקיקי כוכבים שהתפוצצו בסופרנובות לפני שנים רבות הם המקור לכל דבר שקיים והנהן. הוא לא הבין איך זה קשור אליה, לכוחות שלה, או לסיבה מדוע הם היו במבנה הזה.
"ובכן, זה נכון" היא אמרה בלהט. "כל אדם עשוי מחלקיקי כוכבים, וחלקיקים האלה יש כח רב, אם מנצלים אותם כראוי". בשלב הזה אריאל התחיל לדאוג לבריאותה הנפשית של אור לא פחות משהיה חרד לגורלו במבנה המוזר בו היו, מבלי שיזכור את הדרך חזרה.
"קבוצה של בני אדם הייתה מודעת לכך מאז ימי יוון העתיקה" אור המשיכה לספר לו. "הם הבינו שאם יתאמנו על כך, צאצאיהם בתקופות עתידיות יוכלו לבצע דברים מיוחדים, בלתי אפשריים" היא אמרה וסקרנותו של אריאל התחדשה וגברה שוב על הפחד שחש. "לאורך שנים רבות, הם פיתחו את היכולות שלהם, ובמהלך השנים היכולות שלהם השתפרו מדור לדור. צאצאים שלהם גילו שהם חזקים יותר, מהירים יותר, או שהם יכולים לעוף. רבים מהם היו מסוגלים לעשות דברים מיוחדים" היא אמרה.
"ל…לעוף?" הוא שאל. "זאת אומרת, שאם אלמד אותו… גם הכלב שלי יוכל לעוף?"
היא צחקה, ופתאום הוא חשב כמה אבסורדי הוא נשמע. כמה אבסורדי כל הסיפור הזה נשמע.
"את עובדת עליי?" הוא שאל אותה.
"לא!" היא אמרה. "אני רצינית לגמרי. אבל לא כולם מצליחים לעוף, או לעשות כל דבר שאחרים הצליחו. וגם אם כן, הכלב שלך לא יצליח לעוף. אולי יש סיכוי קטנטן שצאצאים רחוקים שלו היו מצליחים, אבל לא הוא" היא ענתה לו ברצינות. "וגם אם כן, בהצלחה בניסיון" היא ענתה לו בלגלוג וגיחכה מעט. פניו עטו ארשת עצבנית מעט, אבל הוא שתק. הם המשיכו לעמוד שם בשקט זמן מה.
"אז… גם אני יכול להתאמן בכוחות מיוחדים?" הוא שאל אותה.
"אני לא מאמינה שתצליח לפתח משהו" היא ענתה לו.
"והצאצאים שלי?" הוא המשיך לחקור אותה, והיא ענתה שכן, אם הם ימשיכו להתאמן לאורך דורות רבים, בשלב מסויים מישהו מהם יצליח. "אז מתי אני מצטרף?" הוא שאל והיא נאנחה בקול רם. "אתה לא הולך לעזוב אותי בשקט, אה?".
"לא!" הוא קרא בהתלהבות. "גם אני רוצה להיות איש כוכבים!".
היא הנידה בראשה ואמרה בשקט "טוב. רק אל תקרא לנו כך. בבקשה" היא אמרה בנוקשות.
היא אימנה אותו במשך חודשים רבים ביחד עם עוד כמה מחבריה. האימונים היו קשים וכללו תרגילים פיזיים ובעיקר תרגילים שדמו למדיטציה. הוא התאכזב מכך שהוא חש באף שינוי שחל בו, למרות שידע שהוא עצמו לא יצליח לפתח כח מיוחד משל עצמו. בוקר אחד במהלך חופשת פסח הוא התאמן עם אור. הם היו היחידים ששהו במבנה באותו הזמן. דלת החדר בו התאמנו, אותה השאירו נעולה מאחוריהם, נהדפה בקול מחריש אוזניים, וחבורת אנשים עטויי בגדים שחורים מיהרה אל תוך החדר. אחד מהם החזיר בידו חפץ גדול שנראה מוזר מאוד. החפץ האיר כל מספר שניות. אריאל לא הבין מי הם או מה הם עושים. אור צעקה "לא!!! לכו מפה!".
"אתם!" פנו אליהם הפורצים. "אנחנו נשאב את הכח שלכם!" הם אמרו.
"אתם… מה?" שאל אריאל.
"חשבתי שזו רק אגדה" אמרה לו אור. "חבורת אנשים עוטי שחורים בעלי מכשיר שיכול לקחת כח של אבק כוכבים. כמובן, לכל דבר יש כח כזה, אבל הוא משמעותי הרבה יותר אם לוקחים כך של מישהו בעל כוחות מיוחדים משל עצמו" היא אמרה. היא שלפה פגיון שהסתירה מתחת לבגדיה וזינקה לעברם. אריאל, שהתאמן הרבה אך היה מיומן הרבה פחות ממנה ולא היו לו אף כוחות מיוחדים, הרים חרב אימונים בה השתמש קודם לכן ומיהר לעברם.
הם נלחמו במשך זמן שנדמה לאריאל כנצח. הוא התחיל להתעייף, אך עוטי השחורים המשיכו להילחם במרץ, וכך גם אור. אחד מעוטי השחורים הדף אותו וכיוון אליו באמצעות ידו דבר שדמה לכדור של חשמל, והוא נפל אחורנית ונתקל בקיר. לאחר זמן מה, התעלף.
לא היה לו מושג כמה זמן שכב שם מעולף, אך כששב להכרתו ראה שהקרב עדיין מתחולל. עוטי השחורים נלחמו במרץ, בעוד שנראה שאור כבר מותשת. עוטי השחורים דחקו אותה לקיר שהיה מרוחק מהקיר לידו היה אריאל. בקושי היה לו כח לזוז, אך הוא ידע שעליו לעשות משהו. נמאס לו להיות קורבן של תוקפים, וזו הסיבה בגללה בחר להתאמן מלכתחילה. היה לו חשוב להוכיח את עצמו לאור, לחבורה שלה, ובמיוחד לעצמו. הוא הבחין בזווית עינו במכשיר שעוטי השחורים נשאו איתם. הוא הרים אותו לאט לאט. אף אחד לא הבחין בו. הוא חש פרץ של אדרנלין והחל לרוץ לעברם. הוא הטיח את המכשיר בחבורת עוטי השחורים, מה שגרם למכשיר להשמיע קולות צורמים כשל שואב אבק ולזהור. עוטי השחורים צרחו באימה ולאחר מכן תש כוחם. אור ניצלה את ההזדמנות והדפה אותם. אור סימנה לאריאל שיבוא איתה, והם יצאו מהחדר במהרה והתחבאו בחדר אחר.
"בוא, נשמיד את זה" היא אמרה. "המכשיר הזה גרם למספיק צרות".
מבלי להוסיף דבר הטיח אריאל את המכשיר ברצפה והוא נשבר. קרינה זהובה ומסנוורת נפלטה ממנו ושניהם הרגישו את גופם סופג כח רב מאוד. עכשיו, הוא הבין, הוא קיבל כח רב. הוא הבין שכח זה הוא כח שנשאב באמצעות המכשיר לאורך שנים רבות. הוא החליט שלא ייתן למכשירים דומים להיבנות, ולתוקפים כגון אלה לפגוע באנשים נוספים. גם ללא כוחות מיוחדים, הוא הצליח לנצח אותם, בעזרת המכשיר של עצמם, וכך הרוויח עוצמה רבה, שהחליט לנצל כדיי להגן על חסרי ישע.