ואם ההיגיון היה מתגמש ומתכופף מעט, נדמה היה שהוא זה הנגרר אחר המזוודות המהוהות שלו ולא ההיפך. הכובד הזה. לפני שעות מועטות עלה על טיסה ועזב את לונדון. אין איש מלבדו ברחוב בחום הנוזל הזה. דומה כי הווילות בו נמות את שנת היופי שלהן. או סתם מעולפות. הרבי הוא שנתן לו את הכתובת לשם הוא צריך להגיע, כשהוא עצמו מבטיח להגיע לשם מאוחר יותר.
"עוד לפני שיופיעו כוכבים בשמיים, אני אהיה שם." שתי טפיחות על השכם ומשלח אותו לשלום.
הוא רואה שלט לבן מתקרב אליו. עכשיו הוא כבר מזהה את הכתוב: "הָאוּס אוֹף לַאב אֶנד פְּרֵֶיֵיר". מעל זה בעברית באותיות כחולות גדולות יותר: "בית האהבה והתפילה." דייויד נוקש על הדלת עם וו הברזל, שתלוי עליה.
"אִיטְס אוֹפֶּן." הוא שומע. בחורה לבושה בשמלה פרחונית קלילה וארוכה, פותחת את הדלת וחיוך מזמין על פניה. שיערה הבהיר גולש לה על הכתפיים וסרט פרחוני קשור למצחה.
"קיבלתי את הכתובת משלוימל'ה." דייויד מגלגל בלשונו בשפה האנגלית.
"אוה. יוּ אַר וֶול כָּאם. בטח בטח בוא תיכנס." היא מחבקת אותו, ולמרות המוזרות הזאת – החיבוק הזה שמרים לו גבות, הוא כורך את ידיו סביב הכתפיים שלה, משועשע. היא מכוונת אותו להניח את חפציו בחדרון הקטן משמאל, ובו שולחן קטן מעץ וכמה כסאות מפוזרים. בחורה נוספת, שבוחשת בסירים גדולים, מכוונת אותו לחדרי המקלחת והשירותים. בדרך לשם הוא פוגש באברך שעוטה עליו עליונית לבנה דקיקה ולובש מעין שרוָואל לבן נשפך.
"הַיי יוּ, אני אליהו." הוא מושיט את ידו והעיניים שלו מחייכות ושוב חוזר החיבוק כמו היו אחים, שנפגשים אחרי שנים רבות, שלא ראו זה את זה. כך גם חיבק אותו הרבי המרקד כשפגש אותו בפעם הראשונה בלונדון. אם ההתנהלות בבית המחייך והמחבק הזה הייתה שונה, זה היה יכול להיות מרתיע. דייויד נוחת לתוך נוחות מזמינה, בלתי מתפשרת, וכבר מתאים את עצמו לאווירה. הוא מעלה על פרצופו חיוך קבוע ורק אלה שנפגשים איתו בשוטטות המרחפת בין החדרים, יכולים להבחין בניצוצות הבורקים מתוך העיניים הכחולות שלו ובהילה תכלת, כמעט שקופה, עוטפת אותו ומלווה אותו. לאחר שמתרחץ הוא יוצא בשיער רטוב. שעת ערבית עכשיו. שישה בחורים מתאספים כבר למניין. הם ממתינים לעוד ארבעה ויתחילו בתפילה.
"עם ישראל חי," אחד מהם מתחיל לזמזם. השני מצטרף אליו. עוד שניים שרים גם, החמישי שם זרוע אחת על הכתפיים של דייויד ואת השנייה על כתפי האברך שלידו. החיבור בין כל השבעה נוצר ספונטנית, והם נעים מצד לצד לקצב השירה. זה מתחיל לאט ואחר כך נעשה נמרץ יותר ויותר, והם קופצים והם מדלגים בקלילות ובהיסחפות בלתי נשלטת, כאילו נכנס בהם שד.
"עוד אבינו חי," קולות האלט של האברכים עולים ומתאחדים ומתערבבים בהרמוניה אחת, זה בתוך זה, והנה צלילים של גיטרה מפתיעים ומצטרפים לניגון הזה. קולו של הרבי המרקד, הרבי קרליבך, שמגיע חרש ונכנס לבית, בוקע וגובר על כל שאר הקולות בחינניות האופיינית לו, עד שכמעט ניתן לשמוע גם את החיוך שלו. חדי העין יכולים להבחין כמו אלומה לבנה של אור הולכת לפניו.
שתי הבחורות שהיו במטבח מגיעות בריקוד, ובהנפת ידיים, שרות ומוסיפות עוד גוון לשירה בסופרן שלהן. זוג תוכונים בצבעים של אדום, צהוב, ירוק וכחול, לא נשארים אדישים, ושורקים ומצפצפים ומתרוצצים בתוך הכלוב, שתלוי על גזע עץ עבה, אשר נטוע ומושרש במרכז הבית וצמרתו פורצת את הגג. דייויד מרגיש את מעוף המילים בשירתם של הציפורים הססגוניות. הוא מבין מה הן שרות. הוא מעביר את עיניו השׂוחקות בין כולם. שום דבר כבר לא זר לו. הוא חש כמו נמצא בין האנשים האלה מזה שנים. אֵחָיו הם והוא אחִיהם. לאחר שמגיעים עוד חמישה מאנשי הבית, כבר יש מִנְיין. הכול מתחיל להירגע. תנועותיהם נעשות מתונות יותר, משייטות עד שנעצרות. תפילת הערב נפתחת מלווה בזמירות. העיניים נשואות לתקרה, האם רואות מעבר. בזמן הזה שתי הבחורות שבמטבח עורכות את השולחן הארוך והאליפטי שבחדר האוכל, לארוחת הערב. ניחוח התבשילים ממלא את האווירה, ומוסיף לה רובד עוטף ומקרב.
אחרי התפילה כולם נוטלים ידיהם ומתיישבים סביב לשולחן. דייויד נזכר שמאז הטיסה, לא אכל. עכשיו מרגיש את הרעב קודח לו בבטן. הוא יודע שהתפריט נטול בשר. הוא מקבל את הצמחונות באהבה ואפילו שמח על כך. מולו מתיישבת הבחורה עם השמלה הפרחונית, לאחר שמניחה קערה גדולה של אורז לבן במרכז השולחן וקערה אחרת של סלט טרי. שערה מסתיר חלק מפניה. הרבי קרליבך מברך "המוציא לחם מן הארץ", ומחלק פרוסות טריות ועבות של לחם כפרי. מתוך המטבח יוצאת הבחורה הנוספת עם סיר גדול, אוחזת בשתי הידיות. שמלתה התכולה זרוקה על גופה בחירות משוחררת, חושפת זרועותיה. שיערה השחור מתגלגל גלים גלים על כתפיה. סרט טורקיז קשור למצחה. היא נוטלת צלחת צלחת מהערימה שעל השולחן, ומחלקת את נזיד העדשים שבסיר. אחרי שמסיימת, מתיישבת אף היא לצד חברתה, ופניה מחייכות. מתוך הקנקן הן מוזגות לעצמן מים. האחת שולפת קפסולה מתוך קופסת קרטון, עליה רשום 'סְפִּיד פִּיל', והיא מעבירה אחת לחברתה. שתיהן קולטות את המבט הבוהה והתמה של דייויד והן צוחקות.
"זה כוח של שטן." אומר דייויד במבטא האנגלי שלו.
"אתה רוצה אחד," מגלגלת האחת את האנגלית שלה. "אִיטְס גוּד, זה עושה שמח." מנסה השנייה.
"אוה, לא לא לא. כוחות של חושך. זה כוח של שטן." הצעירות מצחקקות, בולעות את הספיד, וטועמות מן האוכל. דייויד מאט את הלעיסה שלו, הנגיסות קטֵנות והולכות. הארוחה מסתיימת. פטפוט בלתי פוסק מסביב. העליצות כמו טמועה בחבורה המגוונת הזאת והיא חלק מההוויה שלה. כל אחד בנפרד מודה לאלוהים על המזון, בדרך שלו. האחד קורא את ברכת המזון בקול, וזז קדימה ואחורה בקצב לא משתנה. חברו בוחר דווקא להתמקד ולקרוא בלחש ולהתנדנד ימינה ושמאלה במהירות מתגברת. ואולם, השפתיים של כולם נעות, ראשם מדי פעם מופנה למעלה, ועיניהם עצומות בדבקות.
"אשא עיניי אל ההרים," לוחש הרבי והילתו רוטטת. מיתרי הגיטרה מחליקים תחת אצבעותיו, ומתנגנים כאילו הייתה להם אישיות משל עצמם. כמו נובע הלחן מתוכם.
"מאין מאין יבוא עזרי," מצטרפים האברכים בתחילה בשקט, ואחר כך הבנות שרות בקולן הרך "עזרי מעם השם עושה שמים וארץ", והקולות גוברים, עולים ומשתרגים לשירה אחת אדירה ומטלטלת. דייויד מסתכל מהופנט. עיניו בורקות. חולפות על פניו המוארות של הרבי קרליבך. השירה סוחפת אותו והוא מרים קולו, נוגע בשחקים. אושר ממלא אותו. שלימות. בהבזק של מבט קולט דלת נפתחת מאחורי האולם, בקו ישר משדה ראייתו. נדמה לו שהוא רואה דמות בלבן. הוא מנסה לחדד את אישוניו. הדלת נטרקת והדמות נעלמת. הפתח הזה נסתר מעיניו לפני כן.
חצות מריץ את מחוגיו. רבים מהאברכים פונים לחדר המזרחי ביותר בבית. שם יש קליטה בקווי הטלפון למשפחות שלהם שבארצות הברית. התרגשות של כל לילה. הרבי קרליבך מצליח ליצור קשר עם מרים אחותו השוהה בברוקלין.
"או, אַיי כַּאנוֹת הִיר יוּ ברור." הוא מגלגל את המילים במבטא חינני אמריקאי. הוא משנה זווית, יוצא מחוץ לדלת אולי שם ישתפר הקשר. החוט מזדנב אחריו. כך הם מעבירים זה לזה את השפופרת. זה מצליח פחות, זה יותר, וכולם מעודדים את כולם, וכולם מחבקים את כולם. מחר יום חדש. מחר זה יצליח. דייויד מוותר. מדי פעם הוא שולח מבט לכיוון הדלת הנסתרת שמעבר לאולם.
אחרי קריאת שמע, כולם פורשִׂים שמיכות על מזרני הקש שעל המחצלות, והלילה שואף נשימותיהם אל תוך העומק שלו. דייויד מנסה שלא להרעיש. בזהירות קם ממקום רבצו ויחף פוסע אל הדלת. הוא רואה את התוכונים זזים באי נוחות. הם נראים לו מוטרדים. אחד מהם רוטן חרש בצורה מוזרה. דייויד שומע את המסר, אולם הסקרנות חזקה ממנו. הוא מהסס לפני שנוקש נקישות קטנות על הדלת. מאחר ואין מענה, הוא לוחץ על הידית. ברגע הראשון העיניים שלו מסתנוורות, אור לבן מתנקז אל אישוניו. ואז כמו מתעוור ברגע, בוהה בעלטה סמיכה. דומה שבבואה לבנה חולפת על פניו, מרחפת, ומאחוריה צחקוק אפל.
"יש כאן מישהו?" הלחישה של דייויד נבלעת בחושך. הוא מרים את המתג, והדלת נטרקת בפניו. הוא אינו מצליח לפתוח אותה שוב. הוא חוזר למזרן שלו. מניח כף ידו על עיניו וקורא 'קריאת שמע על המיטה'.
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד," הוא ממשיך, ממקד תפילתו בכוונה גמורה "ותצילני משטן ומפגע רע ומחוליים רעים. ואל יבהלוני חלומות רעים… ותהי מיטתי שלימה לפניך." דייויד מתהפך מצד לצד, עד שהשינה אוספת אותו לתוכה.
במזרח מקיצה החמה. אור ראשון מגיח ועולה. זוג התוכונים מתעורר לפני כולם ופותח בציוצים ובשירה. דייויד מותח אבריו. מזרן הקש שמונח על המחצלת מרשרש תחתיו.
"אביגיל תגיע היום. הבטיחה שתבוא." השיב לתוכונים. עכשיו יקום לתפילת שחרית. הוא יחכה לה לארוחת הבוקר. באגף התפילה כבר כורכים את רצועות התפילין על הזרוע וסביב הראש. ממלמלים את ברכות השחר ו'שמע ישראל'. מקנחים ב'אני מאמין' ועיניהם עצומות.
"אני מאמין אני מאמין, באמונה שלימה, בביאת המשיח אני מאמין…" וגם הבנות מצטרפות. הרבי קרליבך בקולו הצלול סוחף את כולם ועיניו מצטמצמות וגביניו מרוכזים בדביקות ובעומק. הפנים של הצעירים המזוקנים מוארות ומופנות כלפי מעלה. הציציות משתרבבות למטה מהחולצה. לרובם חולצה לבנה, מקומטת, מתחת למקטורן קצרצר. דייויד מסתכל על הדלת הסמויה שמעבר. עכשיו היא פתוחה כדי סדק. מה מסתתר שם בחדר ההוא. לפתע פורץ קול סופרן גבוה עולה וסודק את השמיים. צליל שמעולם לא נשמע בתוך הבית ואף לא מחוצה לו. והוא מסתלסל ומשתרג ומתגרה בקולות העומדים וחוזרים, הצרודים ושרוטים, הצלולים והשבורים.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אני מאמין." על הפנים שלה רוגַע. היא יחפה. השקיפות בשמלה הלבנה שלה מתנופפת עם כל תנועה. השיער חלק כמו קטיפה, גולש לה כמעט עד המותניים. הילה סגלגלה הולכת לפניה. משני צידיה בנות הבית, יחפות אף הן. כולן נראות כמו פיות של בוקר פוסעות ומרחפות. כל העיניים מסתובבות אל הבחורה שנכנסת. דייויד ניגש אליה ומחבק אותה.
"זאת אביגיל." החברים ניגשים אחד אחד ומחבקים אותה בחיוך.
"בואי, שלוימל'ה צריך להכיר אותך." הוא מפלס דרך אל הרבי שעדיין מרקד ברחבה של אולם התפילה, כשהוא שר ומתנועע כמו לולב. גופו העליון נע קדימה ולאחור. ראשו כמו ישות אחרת נד מימין לשמאל. וכל הזמן העיניים עצומות, בניגון מונוטוני שחוזר על עצמו, שמלווה ב'איי איי איי' מרובים, בין המילים. דייויד נוגע בעדינות בזרועו של הרב. הוא ממשיך לנוע ופוקח עיניים ומטה אוזנו לדייויד. הוא עוצר את שירתו, מתעניין ושואל. לוחץ לאביגיל את היד בחמימות וברוך, ומחבק אותה.
"ברוכה את נשמה. אביגיל. ברוכה הבאה לבית האהבה והתפילה. בואי אביגיל. זה הבית שלך." החיוך שלו מלא באור, והניצוצות שבעיניים רושפות וזוהרות.
"אני שמחה להיות איתכם." אביגיל מחבקת בחזרה את האיש היפה הזה עם העיניים השוחקות, זקן עגול קטן ולבן מעטר את פניו ושפם מתחבר אליו בטבעיות, ומוסיף לִקצה החיוך שלו קריצה משובבת.
"יש לך קול משמיים." קרליבך מצביע למעלה.
"השירים שלךָ מדברים אלי. אני כל כך אוהבת לשיר אותם." הוא שם לב למבטא הצברי שלה. היא היחידה בבית הזה שלא מהתפוצות. קרליבך עוטף בשתי ידיו את פניה של אביגיל ונושק לה על המצח.
"היום בערב הולכים להר ציון. נעלה חוּפה של החברים שלנו. מצווה גדולה. רבקל'ה ויוסף שלנו יקיימו מצוות נישואין. אני רוצה שאת תבואי ותלווי אותי. תשירי איתנו." אביגיל מצמידה את שתי ידיה וקדה קידה קטנה. דייויד מבחין שהדלת ממול נטרקת, ללא כל מעורבות של משב חיצוני כלשהו. התוכונים פותחים בצווחות, מתעופפים ומתפזרים בין סורגי הכלוב. פלומה ירקרקת ולבנה מתעופפת באוויר.
אף אחד מהחברים לא מרגיש שיש משהו יוצא דופן בבית הזה, או משהו שמפריע את השגרה. הם יוצאים מהבית לכיוון העיר העתיקה לאחר ארוחת הבוקר. משם יֵרדו לכותל ולאחר מכן יעלו להר ציון לשמח חתן וכלה. אחת הבנות פונה לאביגיל.
"אביגיל יוּ אַר סוֹאוּ נַייס. בואי איתנו לכותל. אני מַיי נֵיים אִיז תהילה." החיוך הקטן על הפנים של אביגיל נענה להזמנה. "דייויד ואני נצטרף יותר מאוחר. תהילה מסירה שרשרת כסף מעל צווארה ועונדת אותה לאביגיל. דייויד מתבונן באביגיל. בעורה השזוף, בעיניה הירוקות, בשערה הגולש. בהילה המפוארת שעוטפת אותה.
הוא פגש אותה לראשונה בקיבוץ, לפני כחודשיים, כשבא לארץ לתקופה קצרה, להתנדב בקיבוץ. אביגיל הגיעה לשם הגיעה במסגרת השירות הלאומי מטעם בית הספר. שם נוצר חיבור מהרגע הראשון. זוכר עוד את השיחות שלהם בביתן המתנדבים בו שהה, שנמשכו אל תוך הלילה.
ועכשיו כאן, דייויד רואה את השקט בבית האהבה והתפילה, נעטף בַּאופי של האנשים הגרים בו. לאחר שיוצאים ממנו, כמו נראים הכתלים מחויכים ומזמינים. מעין אדים של חמימות פושטים בקְרנות ונדבקים אל התקרה. הווילונות הדקיקים מתנפנפים קלות, כשהרוח נושפת בהם במקצבים חרישיים. השקיפות שלהם מזמינה את השמש להאיר ולחמם את מרצפות הבית. התוכונים נרגעים, מקפצים ומשתעשעים בנדנדה שבתוך הכלוב. שירתם ממלאת את החלל בְּמוסיקה שפורצת החוצה, דרך החלונות הפתוחים. לא פעם פונה אליהם דייויד ומדבר איתם. וכשהוא מדבר, הם מטים את הראשים הירקרקים שלהם, מצד לצד.
"אתם כל כך יפים," אומר. "יוּ אַר אַמֶיְיזִינְג."
אביגיל נרתמת מיד לטיפוח השוטף. לפני שהם מצטרפים לחברים שלהם שבכותל, היא נוטלת מטלית ומאבֶּקת את הארונית החומה בחדר המרכזי, בתוכה מסודרים ספרי תפילה בגדלים שונים. דייויד עוזר ומקנח את הרצפות במים ובסבון. הם מבריקים ביחד את החלונות, דייויד כמעט בלחש מזהיר את אביגיל, שלא תתפתה. שתסרב לכל משהו שנראה כמו דראג. לכל כמוסה שיציעו לה.
"ותיזהרי מהדלת ההיא שם, שלא יקפוץ לך איזה שד עם קרניים." הוא חושף שורה של שיניים צחורות. הם מעבירים מברשת רכה על התריסים. במטבח הרדיו מנגן נעימות של סיימון וגרפונקל.
"אַיי וִויל לֵיי מִי דָאוּן/ לַיְיק אֶה בְּרִיג' אוֹבֶר טְרַבֶּלְד ווֹטֶר…"
שתי בנות נעות בתנועות רכות בין הסירים, ומזמזמות, וריח תבשילים חם מלכד ומקרב. עושים הפסקה. מבשלים קפה שחור. דייויד קולט את הבנות נוטלות כדורים. הן לא עושות את זה בהסתר. העיניים שלו פוגשות את המבט של אביגיל. דומה שהם שומעים חריקה. שניהם מסתכלים לכיוון הדלת ההיא. התוכים מפרים שתיקתם, וצורחים כשהם מתפזרים בתוך הכלוב שלהם בהיסטריה. נוצות מתעופפות לכל הכיוונים. דייויד מנסה להתעלם. אביגיל והוא רואים תזוזה כלשהי ופס אור גולש החוצה דרך חריץ בפתח. אביגייל קמה ממקומה מהופנטת, היא ניגשת לאט ודייויד אחריה. הוא מחזיק בזרועה. הם מתקרבים. היא מושכת בידית, ובבת אחת עיניהם נעצמות. אור גדול כמו סימא את ראייתם.
"מי כאן." קוראת אביגיל, מנסה ליצב את קולה. בתגובה היא שומעת צחקוק דקיק וקטוע בתוך מין עומק, שמעולם לא שמעה כמותו.
"בואו ילדים," הד נשבר בחלל החדר.
"האור." פולטת אביגיל.
"בואו ילדים." חזר הקול, רך יותר, ושוב צחקוק. דייויד מצטמרר. כשהם פוקחים מעט את עיניהם, הם מבחינים שהאור נחלש ומתעמעם, עד שמצליחים לקלוט בתוך ענן לבן יושבת דמות, לה שיער לבן ארוך, לובשת שמלה ארוכה לבנה, רוכנת מעל שולחן העץ היחידי בחדר. לפניה פתוח ספר גדול בכריכה בצבע בורדו. אביגייל ודייויד עושים שני צעדים קטנים קדימה. הדמות מפנה פניה אליהם. עיניים עמוקות בוחנות אותם, זקן ארוך ולבן נגלה לפניהם. נדמה שחיוך קל מקבל את נוכחותם. בפינה השמאלית של החדר, על ספסל העץ יושבת חתולה שחורה מחויכת. לא רחוק ממנה יושבת חתולה צחורה, חושפת טור שיניים בוהקות. המבט שלהן נעוץ באביגיל ובדייויד שנמשכים פנימה. הדלת ננעלת מאחוריהם.
"בואו צדיקים," מקרב אותם האיש בקול חמים ומסמן להם בידו. החתולים משמיעים המהום מתפנק.
חצי גופו התחתון של האיש המזוקן מכוסה בערפל סמיך לבן.
"מי אתה," הם שואלים ביחד ומתקדמים אליו לאט.
"סודות רבים טמונים פה בין הדפים, בין השורות, בין המילים. סודות של זוהר." קולו רועם ומפתיע. הוא מצביע על דפי הספר. בקצה האצבע כמו שלהבת אש מאירה. בו ברגע הם רואים אותיות זוהרות בתלת מימד מתרוממות מתוך העמודים, כמעט נושמות.
הרים ומשבר סלעים, ההוא דחמא אליהו. אבריר בהו, ואצריף ונפק מיניה רעש, דכתיב ואחר הרוח רעש ואבריר חשך ואכליל ברזה דיליה אש, דכתיב ואחר הרעש אש אבריר רוח, ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.
קול עמוק, רועם וצלול קורא אליהם.
אהבה חובקת עולם. עומק החכמה. ספר הזוהר הקדוש סגור ומסוגר באלף מפתחות. כל עולם ועולם בספֵירות. אלוקיוּת מאירה באור גדול. אורות עליונים. רזי דרזין בכל העניינים. לומד ספר הזוהר הקדוש שישמור נפשו מאד. אתם נבחרתם להארה באור הזוהר הקדוש.
שונרא ושונרא איתי בעליונים וכאן בספֵירה התחתונה שומרות אותי באשר אלך. שונרא ושונרא המדריכים השומרים שלכם באשר תלכו.
חושך גמור נופל במפתיע. רק בבואה לבנה עולה למעלה וקול רטינה עמומה. קול חריקה של הדלת נשמעת באפלה הזאת. דייויד ואביגיל מגששים עד שמגיעים לדלת ופורצים החוצה מתנשמים ומבולבלים. עם זאת הם חשים בגופם תחושה של ריחוף.
בימים הבאים אביגיל נטמעת בין החברים יותר ויותר. הנוכחות שלה בבית מעוררת משהו חדש. הקול שלה בַּדיבור, מהפנט ומושך את הסובבים להקשיב לה באדיקות. בשירה שלה היא סוחפת ואין אחד שלא נִשבּה בקולה. ואין אחד שיוותר ולא יהיה שם כשהיא שרה. כולם מאזינים מרותקים ומכוּרים. רבקל'ה ויוסף הזוג הטרי, מחבקים אותה בכל הזדמנות ומודים לה על הנוכחות שלה ביום חתונתם בהר ציון, ועל שירתה הקדושה. דייויד מתמלא בגאווה. הוא זה שהביא את אביגיל לבית. הוא זה שחשף אותה לעולם שלו, והוא זה שאחראי לתגלית של הרוח הסמויה שנכנסה בעקבותיה, בין הבריות הפוקדות את בית האהבה והתפילה. עד שעוברים הימים ואט אט מרגיש שנבדלת ממנו, נשמטת מידיו, ואיכשהו היא תמיד במקום אחר ורק לא לידו. שוחקת עם הבנות, מקפצת ונעה עם הבנים, שרה איתם, שוקעת ומתפלפלת בשיחות עמוקות עם הרבי קרליבך, מה שאף אחת אחרת לא מעזה. ההדחקה שפוצעת אותו קודחת בו חור שמתחיל לאכול את קרביו, שהולך וגדל, הולך ומעמיק. עד שכבר לא יכול לה, ופורצת קנאתו. הוא רוצה לבלום את הרגש שממאיר בו. הוא מוצא באחת המגרות במטבח את הכמוסות האסורות. בולע אחת. בולע עוד אחת. בעוד הוא מחכה שמשהו יקרה, אביגיל עומדת בפתח. טשטוש לא מובן משתלט לו על הראייה.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא מקדים ולוקח לה את המילים. היא שותקת. עושה שני צעדים אליה, מתנדנד ומועד. היא תופסת בידו, וצועדת לכיוון החצר. על הספסל מתחת לעץ האלון הגדול שמצל עליהם, רוח מפייסת עוברת וממלאה את המרווחים ביניהם.
"הזהרתָּ אותי מפני עצמך." היא פותחת ודבריה סתומים הם.
"מה את רוצה להגיד לי." דבריו פורצים בנימה שהוא מבקש לרכך.
"מפני עצמךָ הזהרת אותי." למה היא מתכוונת. יכול להיות שהספיקה לראות אותי שם במטבח.
"כאב לי הראש." מנסה להתגונן. הכחול בעיניים שלו חומק מפני המבט הירוק שלה. "רק תגידי לי אביגיל, איפה אנחנו. מה אנחנו."
ציוץ הציפורים בצמרת למעלה, מתחכך בקריאות של התוכונים, שפורצות מבעד לחלונות הפתוחים שבבית. חתלתול שחור לבן עובר בין כפות רגליה היחפות של אביגיל ומתלטף בהן.
"אני אביגיל. מַיי נֵיים איז אביגיל, יוּ נוֹאוּ." הוא מרגיש שמשהו גואה בו ומאיים להציף את העיניים שלו. הוא לא מצליח לבלום את המליחות האחת שזולגת החוצה. אביגיל מתקרבת ואוחזת בידו.
"הכול בסדר. אנחנו בסדר. רימֶמְבֶּר, אַיי לָאב יוּ." הם נכנסים לבית יד ביד. על הפנים שלהם עדיין ניכרת מבוכה. בתוך הבית מתקיימת פגישה של קרליבך ועוד חמישה חברים מהקבוצה, עם שני נציגים שנשלחים אליהם ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. מזה כמה ימים דייויד ואביגיל נוכחים בשיחות שעולות בארוחות המשותפות בבית, על השאיפה של הרבי ותומכיו, להיאחז ולבנות מקום התיישבות, ושעד כה נתקלים בסירוב. אולי הפעם תהיה איזושהי תזוזה. איזושהי התפתחות חיובית. ואכן זו לא איחרה לבוא. הם מקבלים הצעה להתיישב במודיעים. השמחה רבה בבית האהבה והתפילה. הם, שהיו תלושים וחסרי בית בארצות זרות. עכשיו סוף סוף יטעו שורש ויתקעו יתד. סוף סוף יגשימו עצמם ותהיה להם איזושהי היאחזות. הרבה לחיצות ידיים. "מזל טוב. מזל טוב." האווירה מתלקחת. הרבה צחוק וחיוכים.
"עוד אבינו חי. עוד אבינו חי." הרבי מסלסל בקול סוחף. אין אחד שלא מצטרף אליו.
"ישראל ישראל ישראל, בטח בהשם." פותחת אביגיל אחריו וקולה נקי וצלול, פורץ אל הסחף. עולה אל השחקים. היא מסתכלת לעבר הפתח שנפתח, ורואה אור גדול. היא מבחינה באיש הזוהָר. היא רואה את פניו הנוהרות. היא נמלאת תעוזה וחום. היא משיבה חיוך לשונרות המחייכות, ומצחקקת איתן. גם דייויד מסתכל לכיוון. העיניים הכחולות שלו נוצצות. המבטים שלו ושל אביגיל מצטלבים. הם צופנים ומכילים בתוכם את הסוד הפרטי שלהם.
"ישראל ישראל ישראל, בטח בהשם," קרליבך מתעלה ונושא קולו.
"עזרם ומצילם הוא." מצטרפות הבנות. הוא מתקרב אל אביגיל ודייויד, ומחבק אותם.
"זכות גדולה ניתנה לנו. לכם ולי, אהובים שלי," הוא שר להם. "רק יחידי סגולה יכולים לראות את הנשמה הגדולה הזאת באה ויורדת לחדר ההוא." הוא מנתר וידיו למעלה.
"תראו איזה נס. איזה פלא. הוא, המקובל הקדוש הזה בוחר בבית האהבה והתפילה. הם בוחרים מלמעלה למלא את הבית שלנו באור גדול. להביא עלינו הארה וברכה. ללמד אותנו תובנות. למלא אותו בקדושה ובאהבה. אבל אף אחד כאן בבית לא זכה להתגלות שלו. רק אתם ואני. זכות גדולה ניתנה לנו ללמוד את הסודות של הזוהר הקדוש."
מעגלים מעגלים ממשיכים לנוע. זרוע אל שכם, רוקדים וקופצים בהתמסרות ובהתרוממות הרוח..
"החתולות, הן בתאל ובתיה, שתי נערות שנפגעו באש הזוהר. עכשיו הם מלאכים."
דייויד נעמד באמצע המעגל מנתר ומתעגל ומתפתל, כמו אחוז תזזית. מעולם לא נראה כך. אביגיל מצטרפת אליו ושתי ידיה על המותניים. עיניה עצומות, ורגליה מדלגות בצעדים קטנים ימינה ושמאל, קדימה ואחורה.
בתוך כל השמחה הזאת הם שומעים צעקה. ריח חריכה משונה עולה מהמטבח. הכול נעצר ברגע. דייויד מצטרף לאביגיל שרצה לכיוון המטבח. מהפתח פורץ עשן לכיוון החדר המרכזי. עוד ניתן לראות את הווילונות במטבח בוערים באש. הרבי קרליבך מכוון את כולם החוצה. "צריך לפנות את הבית מיד. לצאת החוצה." הם רואים אותו מחייג ודואגים לו. האש עוברת כבר את פתח המטבח, נתפסת במשקוף ועוברת להול. הרבי מצליח לחלץ את עצמו למרות שהאש נאחזת כבר בארון ספרי הקודש. ספר התורה הגדול מחדר התפילה עטוף בקטיפה כחולה, חבוק בין זרועותיו. הוא נושק לו שוב ושוב. האש מתפשטת בחדר המרכזי. אביגיל טסה פנימה, משחררת את כלוב התוכונים מהוו שעל גזע העץ הנטוע במרכז החדר הגדול, וחומקת החוצה. יוצאת משתעלת מתוך העשן. דייויד נעלם. היא לא רואה אותו.
"אשא עיניי אל ההרים מאיין, מאיין יבוא עזרי." שר בשקט הרבי קרליבך, עדיין מחבק את ספר התורה. סביבו מתקבצים האברכים ומצטרפים אל תוגתו. הוא מניח את ספר התורה בפינה מרוחקת ליד שיח הוורדים.
"עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ." מצטרף דייויד חנוק, כשהוא יוצא אפוף כולו בעשן, ועיניו לשמיים מתוך הבית המתלקח. בזרועו חובק ספר גדול בצבע בורדו, עליו חרוטות אותיות 'הזוהר' בזהב. בכיפה הכחולה ממעל, עננה לבנה עטורה בזקן מהודר, ושובל לבן מאחוריה ומשני צידיה משייטים שני עננים קטנים. האחד צחור והשני שחור. קרליבך פניו לרקיע, חיוך מתפשט על פניו ולאט לאט שוב מתנועע וכולם מחייכים איתו. הבית כולו מפוחם ובוער. הגג נכנע ומתמוטט פנימה. ציוץ התוכונים נשמע חלש. הרבי קרליבך קורא אל כולם.
"היי חברים. מזל טוב מזל טוב. קיבלנו בשורה. תשמחו אהובים שלי. הכול טוב. אלוהים אוהב אותנו." קול הסירנות נשמע מתקרב והולך. הוא ממשיך ונותן קולו לשמיים.
"ישראל ישראל ישראל בטח בהשם עזרם ומקימם הוא."