סליחה אדוני, יש לך דקה לשים תפילין?
העפתי בו מבט חפוז, עיני התעקבו על הזקן העבות שלא התאים לגילו הצעיר ועל נעלי הכבידה החדשות שלבש, מהדגם החדש ביותר בחנויות. "בטח, למה לא" השבתי, והוצאתי את ידי מהכיסים. עוד לא הספקתי להתפלל היום וידוע שעדיף להתפלל בקבוצה. "מצוין" הייתה תשובתו החפוזה. הוא כבר הסתובב והחל לעשות את דרכו חזרה לקבוצת המתפללים שחיכתה לו בצד. אני עקבתי אחריו ותוך כדי פסיעה העפתי מבט לשמיים. הירח השלישי של כוכב יהודה היה קרוב במיוחד באותו היום והילתו האדומה השתקפה במאות הקשתות המבריקות שהקיפו את ירושלים. מארג החוטים הסבוכים הלך והצטופף ככל שהתקרב למרכז העיר ולאן שלא הסתכלתי היה החיזיון הזה של צבעים וברק מסנוור ומרשים. כבר די התרגלתי למען האמת, אמנם באתי מהפרוורים אבל כולם שומעים על גשר המיתרים, את החשיבות שלו לגורל הכוכב כבר לימדו אותי בגן חובה.כשהגענו לקבוצת המתפללים ראיתי שכולם כבר הוציאו את התפילין והחלו מחברים אותם לקונסולת התפילה. "אה מצוין, יש מניין" אמר אחד שהיה שמן ובעל אף אדום ומסורג בנימים, "ככה נקבל עוד נקודות בסכם התפילה הסופי". כולם הנהנו ומישהו נהם משהו בחזרה, אני בינתיים הוצאתי את התפילין שלי מהתיק המיוחד וההתחלתי לגלגל את כל הכבלים. בהתחלה הייתי נזקק לכמה דקות בשביל להתחבר לקונסולה אבל כשאתה עושה את אותה הפעולה כמה פעמים ביום הגוף כבר מתרגל לעשות אותה באופן מוכני. כשהייתי מוכן ומחובר לחץ בעל הזקן שהביא אותי על כפתור אדום ובולט וכולנו התחלנו בתפילה. אני תמיד משתדל שלא להסתכל על אחרים כשהם מתפללים אבל די קשה לי לעמוד בפיתוי. מהצצה חטופה גיליתי שהחבורה הזאת היא די רצינית, במעגל התפילה היו הרבה עצימות של עיניים ולא מעט מלמולים של מילים. היה אחד שממש רעד מהתרגשות וכמה פעמים הכבל שלו נמשך יתר על המידה ואיים להתנתק. נשמתי עמוק וניסיתי להתרכז. הממשק כבר מזמן עלה לנגד עיני ועתה היה עלי רק להתמקד בו ולהתפלל ברמה סבירה. ברור שלא ציפו ממני לפעילות יוצאת דופן אבל גם לא רציתי להוריד את הממוצע הקבוצתי. קשה להסביר איך מרגישה התפילה, העולם מסביבך יוצא מפוקוס ומתבהר לפרקים ואתה צריך לשמור על יציבות גופך ולהזרים את ההרגשה הנכונה ואז לקוות שהיא תיקלט נכון בקונסולה. מאוד קשה ללמד את זה אבל אני כבר צברתי נסיון ונחשבתי למתפלל סביר ואפילו למוצלח. כעבור כמה דקות התפילה נגמרה ושמעתי מסביבי אנחות של רווחה ושל סיפוק. הכיתוב המרצד והמוכר הופיע על הממשק והנחה אותי להתנתק ולקפל בזהירות את כל הכבלים ולקחת אותם בחזרה איתי. הצג שעל הקונסולה הראשית הראה 0.002 (לא רע!), ואת השווי המספרי הזה ישכללו עם שאר התפילות שהתבצעו היום בירושלים. את הערך שיתקבל ישקללו עם כלל התפילות שביצעו מאז שהיהודים באו ליישב את כוכב יהודה, וכפי שיודעים כולם, כשיהיה המספר הכולל 777 יבוא המשיח.
"אלון!", שמעתי קול נשי קורא מאחורי, "מה אתה עושה פה?". זאת הייתה טלי, כתמיד שמחה ואנרגטית עם צמתה הנצחית שמקפצת על גבה עם כל תנועה שהיא עושה. גדלנו יחד כילדים באותה השכונה אבל היא עברה עם משפחתה לירושלים בשנה האחרונה לתיכון ואני עברתי רק לפני כמה שבועות. "אני גר פה עכשיו" השבתי בחיוך ונעניתי לחיבוק שהציעה לי. רטינות חברי לתפילה נשמעו בבירור מאחור אבל בחרתי להתעלם, לא בכל יום מוצאים ידידה מהעבר. "איך לא סיפרת לי שאתה פה" טלי השתחררה ממני והסתכלה עלי במבט נעלב. "סליחה, באמת התכוונתי למצוא אותך. פשוט היו לי כל כך הרבה דברים לסדר ולתאם, מאז שעברנו את 750 כבר ממש קשה להשיג פה דירה". "כן אני מתארת לעצמי, רק צחקתי" היא אמרה והעבירה את משקלה לרגל השנייה, "אז אתה כבר מומחה פה להכל או שצריך סיור? יש לי עוד שעה עד שמתחילה העבודה". "אה מצויין, אני אשמח לטייל קצת, עוד בקושי הספקתי לצאת מהדירה ומאוד הייתי רוצה לראות את הארון". עינייה הוארו, "עוד לא ראית אותו?! אבל זאת הסיבה שכולם מתאספים כאן, אני חייבת להראות לך על מה כל המאומה". הסכמתי בשמחה ועקבתי אחריה אל תוך סמטאות העיר העתיקה. השיחה בינינו הייתה מעניינת ובמהרה הפסקתי לשים לב לכיוון ההליכה, כשהסתכלתי סביבי אחרי כמה דקות גיליתי שאני לא מזהה בכלל את המקום שהגענו אליו. זה היה רחוב צר בעל רצפה מחוספסת מאבן שבצדדיו מוקמו באסטרטגיות חנויות של חפצי קדושה ושל מזון מהיר. תיירים מסביבי התמקחו וצחקו וצילמו את הקירות המאביקים ואת הקשתות שמעליהם. טלי הסבירה לי שהאבן רק נראית ישנה ושהיא נוצרה בתהליך כימי מסובך שנועד להקנות לה את המראה של ירושלים המקורית. כשהיהודים החליטו לעבור לכוכב יהודה הם לא יכלו לקחת איתם את כל ירושלים על אבניה ומגדליה. הם כן ייעדו ספינה אחת למטרה הזאת אבל היא לקחה איתה רק קיר אחד מסויים. הרחוב נפתח לרחבה גדולה שנראתה כמו קרחת יער בינות לסמטאות הצרות והאפלות. מימיני הבחנתי בכותל המערבי וסביבו הייתה כצפוי התגודדות רועשת של תיירים ותושבים. אנחנו חלפנו על פניו של הכותל ועברנו לסמטה הבאה שהייתה מעט יותר מוארת ושהכביש בה היה יותר בולט מבשאר הסמטאות. הקשתות כבר היו צפופות בשלב הזה ובהרבה חלקים הן חברו אחת לשנייה ויצרו רשת עכביש חצי שקופה ומרהיבה. התנועה ברחוב הייתה כבדה והחנויות הלכו והתרבו, מהר מאוד הרגשתי שראשי מסתחרר מרוב פרטים וססגוניות. עוד כמה דקות של הליכה הביאו אותנו לגרם מדרגות משיש שירד אל מתחת לאדמה. מעליו התנוסס שלט גדול שהכריז ברשמיות "ארון הקודש".כבר התחלנו לרדת במדרגות כשנשמעו שלושה תווים חזקים וברורים. "אה שכחתי", טלי נשכה את שפתה, "טוב בוא נראה את התוצאה ואז נעשה את הסיור". חזרנו לאיזור הכותל שעכשיו כבר התקבצו בו כמות נכבדה של אנשים וחיפשנו מקום טוב לעמוד בו. אמנם התוצאה מופיעה בשמיים אבל עדיין עדיף לעמוד כמה שיותר קרוב לכותל בשביל לראות טוב וברור. נדחפנו בעדינות אל קדמת המסה העיקרית של האנשים וחיכינו. השמיים התקדרו בהדרגה ומאחורי יכולתי להרגיש בנוכחותם של כמה מאות אנשים שהגיעו מרחבי העיר בשביל לחוות את המיצג השבועי של סיכום התפילה. לפתע החלו הקשתות לזרוח ולרצד. הקהל השתתק ובהה בכדורים של אור שעברו מקשת לקשת במהירות וגדלו ככל שהתקרבו אל הכותל. זרימת כדורי האור סינוורה אותי והשפלתי את מבטי, באור החזק כולם הטילו צל ארוך ומוזר על הרצפה. הבטתי מרותק בריקוד של הצללים המתנועעים ומתארכים ודימיתי לי שהם מתעוררים לחיים ורוקדים ריקוד פרוע בינות להמון האדם ששילך אותם לחופשי. כעבור כמה דקות החל האור להיחלש ושמעתי את הקהל שמסביבי מתלחש בהתרגשות. טלי משכה בשרוולי והצביעה לשמיים. מישהו טפח לי על השכם וחיבק אותי לרגע קצר. הרגשתי את עצמי נסחף קדימה עם ההמון שנע בעיוורון אל עבר הקיר. מהקיר יצא קו יחיד של אור שנמתח אל השמיים והפך למספר. המספר היה776.9.
"אבל איך זה יכול להיות?" שאלה אותי טלי בזמן שהלכנו בחזרה לארון הקודש, "בספירה הקודמת עוד היינו ב772, זה היה אמור לקחת עוד כמה חודשים". "שמעתי שכמה רבנים מדרג ממש גבוה התקבצו אתמול ביחד בשביל להתפלל" השבתי,"כנראה שהם הצליחו לעלות את המספר בהרבה". "מדהים" היא לחשה ועיניה נצצו "לחשוב שנזכה לראות את המשיח מגיע ומתקן את כל העולם, אנחנו כל כך ברי מזל". אני הנהנתי בזהירות והשתדלתי שלא לחשוף את חוסר הוודאות שחשתי. רגש כזה הוא לא פופולרי וכדאי להדחיק אותו. "בכל אופן הגענו" הכריזה טלי והצביעה על דלת רגילה למראה שאפילו לא הייתה נעולה. "מה, זה ארון הקודש? חשבתי שהוא יהיה קצת יותר.." "קצת יותר מה?", היא חקרה בחיוך. "לא יודע", השבתי במבוכה, "אז איפה מתבצעים החישובים. "ממש כאן", היא הכריזה ופתחה את הדלת לרווחה. בפני נגלה אולם אבן גדול שקשתות כמו אלה שבחוץ משתרגות על קירותיו כמו מאות נחשים. על התקרה הייתה קבועה שורה של מנורות פלורוסנט פשוטות. אני התקדמתי בהיסוס קדימה וצעדי הידהדו בחלל הגדול והשקט. למרות שלבשתי נעליים הייתה הרגשה של חספוס, הרצפה הייתה ישנה מאוד וכנראה הובאה לפה כמו הכותל מכדור הארץ. באמצע האולם הייתה קופסה פשוטה ושחורה וכל הקשתות שבחדר השתחלו לתוכה מפתח שנחתך בקדמתה. הקופסה הייתה יחסית קטנה וחסרת כל ייחוד. הרגשתי שהיא קרבה אלי ומבט מטה אישר שרגליי אכן מוליכות אותי למרכז החדר.
קול צעדי המשיך להדהד ונשמע יבש באוזני על רקע הקור שהתגנב אלי מבין העצמות. מאחורי טלי נשענה על הקיר ונראתה משועשעת ומעלי התקרה התנשאה וגיחכה עלי מבעד לסדקים ולקפלים שבסלע. הסוריאליזם שאפיין את ההליכה לא חמק ממני, התמקדות מבטי חמקה לה אל פינות החדר ודימיתי לראות זרקורים משוטטים בקדחנות על הרצפה ומנסים לתפוס אותי. הצללים רקדו ריקוד מבוהל של גדלים ושל צורות ועם כל צעד הרגשתי שאני גדל וקטן. חשבתי על דורתי ועל מסלול האבנים הצהובות שלה אל הקוסם ואולי בפעם הראשונה יכולתי באמת להזדהות, במקום זר ללא הכוונה או תפיסה ריאליסטית של מה שמתרחש אני נעתי על המסלול כמו רכבת על הפסים, ללא בחירה וללא שליטה על הקצב כשהיעד ידוע מראש. היינו רק אני והקופסה והכל התבטל, כל מחשבה שאי פעם הייתה לי על חירות או על צדק או על מטרה פינתה את מקומה לחלל ריק של כמיהה. וואקום של צורך בקניין הקולקטיבי שהמהות שלו עצורה בתוך קופסה מוגדרת אחת. כאילו שהגדרת גבולות היא משחררת ולא כובלת, כאילו שהביטוי האינסופי של הטבע האנושי ושל סיכום הרצונות שלו ושלל היכולות והדרישות הסותרות שהוא מגלם בתוכו יכול להיכנס לתוך המתאר המצומצם של מטר וחצי על שני מטר. ארבע צלעות, ארבע זויות, שני אלכסונים, לא יותר ולא פחות מ360 מעלות-המלבן הרגיל להכאיב שלקראתו פסעתי זעק אלי מתוך העלטה והזמין אותי לגלות את תוכנו. עם כל צעד שלקחתי הרגשתי יותר מנותק מגופי ויותר ישוב על הספסל של הצופים מהצד. "עקבי אחרי האבנים הצהובות דורתי" שמעתי מישהו אומר ואז הבנתי שהדובר הוא אני. עצרתי.
"הגעת לקופסה, מה תעשה עכשיו?" שאל קול מאחורי. כבר מזמן ידעתי שזו היא לא טלי. "תיבת פנדורה היא מהמיתולוגיה היוונית בכלל", מצאתי את עצמי ממלמל. "עוד לא הבנת?" גיחך מאחורי קול הבס, "הכל אותו דבר, כולכם אותו דבר". הושטתי את ידי אל מכסה הקופסה והיא נראתה לי זרה וכהה מכפי שהכרתי אותה. אצבעותי התעסקו עם הידית ואז נשמע קול נקישה רך והמכסה נפתח. לא הייתי צריך להסתכל מאחורי, ידעתי שלא יהיה שם אף אחד. גם לא הייתי צריך להוציא את הסורק שלי מהכיס אבל עשיתי זאת מכל מקרה. סורק המבנים הנייד שלי זמזם באדישות לכמה שניות ואז על הצג הופיעו הנתונים. בעיקר תאית מעובדת, וישנה מאוד, אני אמנם אף פעם לא ממש ראיתי נייר אבל ידעתי עליו מספיק בשביל לזהות אותו. התיישבתי על הרצפה העתיקה וליטפתי את הכריכה העבה והמתפוררת של הספר שהוצאתי מתוך הארון, לאחר כמה דקות פתחתי אותו בעמוד הראשון.
בחדר חשוך וגדול, לאורה של מנורת פלורסנט רחבה עיני פיענחו את המשפט הראשון שבעמוד הראשון של הספר הראשון ובאותו הלילה הייאוש והבלבול היו לי בני לוויה לקריאה.
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם.