בני עמד מול המראה ומישש את חלקו האחורי של עורפו. הביט בבואתו במראה ולא היה מרוצה. כבר העירו לו בעבר על ניצות שיער אלו, שהן לא חלק משיער הראש והן בטח לא שערות הגב. היו אלו קצוות שיער לא מרוסנות, ללא כיוון וללא מגע מוגדר שהנצו בחוסר חן על עורפו. אלו היה יכול להעביר שם תגלחת קטנה בעצמו, עם סכין או אפילו להשאיל מכונת גילוח ממשהו, אבל ממי? וגם אם כן, כיצד יגיע לחלק האחורי. בני הסיט את ראשו ימינה ואתגר את ערובות עיניו שהביטו שמאלה באופן מכאיב, כך שיכול היה לאמוד את הנזק שהלך והתאבה מאחורי אוזנו השמאלית, הלך ונעלם בכיעור משדה הראייה שלו. בני הביט ימינה ושמאלה תוך שהוא תומך בידו את סנטרו וידע שהרגע הגיעה ואין מנוס. בלי שום צל של ספק, לפחות על פי הרגשתו שירדה עליו צלולה ובהירה, הוא היה זקוק לתספורת.
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת. תנועותיו היו מהירות ומכח ההרגל הוא הזדרז להיות מוכן ולצאת מהבית. רק תיק הצד הנצחי היה לו חסר. פתח את דלת הממ"ד הכבדה, הסיט אותה עד לנקודה בה היא נתפסת בתופסן המיוחד לדלת וכמעט נכנס פנימה בכדי לאסוף את תיקו. בעמדו בפתח מקלט הבטון והפלדה הבחין בני שהאיטום השחור, אותו גומי מפותל ועבה המודבק למשקוף הברזל של הממד, סדוק. הוא ירד על ברכיו להיטיב את מבטו בנחש השמנוני השחור. מלמידה וניסיון ידע כי הוא עדין בטוח. הבין מיד שזה לא סדק שפוסל אוטומטית את כשירות הממ"ד להגנה מפני התקפה ביולוגית, גרעינית או כימית. לייתר בטחון משך את הגומי קלות ממסילתו, הביט לאורכו, אמד את הנזק ואז החזירו למקומו. הנהן לעצמו ואז התרומם וקם. יש לקנות ולהתקין חדש.
נעים לבני היה להידרש לפעולה שתחילתה תקלה וסופה בתיקון. מכור היה למעבר בין תחושת חוסר הביטחון לביטחון. הוא הרגיש לא פעם שרוח חדשה מנשבת בו כשהוא מתכנן את צעדיו בכדי להיות מוכן. מדי פעם היה בודק באינטרנט, משווה עם קולגות מארה"ב על הכנותיהם שלהם למלחמה הגרעינית, לשיטות ההגנה והאיטום שלהם, למאגרי המזון והמים, לדרך בה הם פועלים בכדי לא להיתפס עם המכנסים למטה. אחר כך היה הולך ופועל, מלכלך את ידיו בעבודות שיש בהן כוונה ותוצאה. זורק קופסאות שימורים שנותרו להן שנה אחת בתאריך התפוגה ומיד מכניס קופסאות שימורים חדשות לארון המיועד לכך בממ"ד. בודק תקינותם של שקיות הצואה והשתן האטומות, מנקה המקרר, מרוקן וממלא את המקפיא שנסגר אך בקושי ועמד על גדותיו תמיד. בודק מכשירי הקשר, את הטלפון הקווי, את פילטר האוויר, הטלוויזיה הלוויינית וכן הלאה. הוא פעל, הוא הגן על עצמו, הוא מוגן והוא חי. כשהכל היה תקין, ובני לא היה נדרש לפעולה, התגנבה לה באופן מובן אכזבה מסוימת.
מתוך תיבת התהודה של חדר המדרגות נשמעו תיפופי נעליים. תיפופים מדודים שהפכו לחלק משגרת הבוקר הקבועה של הבניין התל אביבי. הרעש הקבוע היה כמו האור מהחלון התקוע, שהתארך בכל בוקר עד שנעלם מהקיר, אל המעקה, אל המדרגות עצמן, הלך וירד עד שנעלם. קבוע כמו טריקות הדלתות, מלמולי ה"ביי ביי" ו "יום טוב" נביחתו של בונז'ור, הכלב המאיים של עירית ונטע כשעזבו את הבית, קבוע כמו מחלק הדואר המתנשף שדחף בכוח גדול מידי את העלונים המיותרים לתוך חריצי התיבות שלא נועדו לכך כלל, ותיפוף הרגליים של בני…
בקפיצה אחרונה דילג בני מעל שלושת המדרגות האחרונות והבטיח לעצמו בלבו בפעם המי יודע כמה כי בפעם הבאה ידלג מעל ארבעת המדרגות ויקבע רף חדש.
בהגיעו למטה סידר בני את תיק הצד שלו. היה זה תיק שאביו קיבל במתנה אי שם בשנות השמונים, בעבר הכמעט נשכח בו לבני היו הורים, והיו לו מספר מצומצם של חברים ואפילו העתיד שלו לא היה משהו שדובר בו בכובד ראש ובנימה של דאגה. הוא כרך את תיקו בצורה אלכסונית לגופו והחל פוסע בצעד בטוח לכיוון הרחוב התל אביבי, לכיוון האירועים שיביאו עליו את מותו.
בני לא פחד למות. הוא גם לא פחד שאחרים ימותו לידו. הוא לא פחד מכלבים, מכאבים, וממחלות בלתי צפויות. הוא לא פחד מלראות תאונת דרכים, הוא לא פחד מהחורף, מהחושך או מהבדידות שהייתה מנת חלקו היומיומית ממילא. למעשה בני חי כשהוא חופשי מפחדים, חופשי הרבה יותר מרוב האנשים בעולם. אפילו ממלחמה גרעינית עם איראן, הוא לא פחד, כי לה הוא התכונן, ולאומת רוב האנשים שחיו לידו בשאננות ובחוסר מודעות, בני מוכן היה למלחמה. הוא ידע שהפצצה תנחת יום אחד, ויהיה זה מאורע פתאומי, אולי תהיה התרעה של מספר דקות או שניות, אבל הפצצה תיפול ואולי לא רק אחת אלה מאות, זאת ידע בני בוודאות יותר טוב מכל גנרל או מודיעין צבאי. בני ידע ולא פחד.
הוא כן פחד שהפצצה תכה בת"א בזמן שהוא מסתפר, ממש ברגע המטופש שחצי מראשו יהיה מגולח וחצי ראשו השני עדין לא. זה היה משהו שבהחלט הטריד אותו. כל תספורת מתחילה איפשהו. מיד באותו הרגע כשספר מתחיל את עבודתו, אז הראש כלל לא סימטרי, צד אחד מגולח וצד אחר מחכה לתורו. באותו הרגע אין צד שווה. זה רגע מאוד מוזר בחיים, רגע שקורה אך לדקות ספורות במקום מסוים. רגע אינטימי בין ספר למסופר, רגע חושפני ואינטימי שהוא לגיטימי אך ורק אם אתה יושב בכיסא המספרה חנוט בסינר ניילון כשראשך מופנה אל המראה. מראה מגוחך. בני לא אהב להיות מגוחך. הצדדים שלו היו שווים תמיד. ברור היה לבני שהספר שיספר אותו, אמיץ ככל שיהיה, לא יוסיף לספר אותו לאחר נפילתה של הפצצה. אולי הוא עצמו ימות, אולי יפצע ביחד אתו והם יזחלו פצועים וקרועים מבעד להריסות, דרך שברי הזכוכיות אל הרחוב. כך או אחרת, שכשתיפול הפצצה, מהלך התספורת שלו יפסק באמצע. הוא דמיין עצמו יושב מול המראה כשראשו מגולח למחצה והוא פשוט צריך לברוח על נפשו. אסור לזה לקרות לעולם, זו הבושה בהתגלמותה, העירום המוחלט, האיוולת הכי גדולה שיכול היה להיקלע אליה בפומבי. לא פעם דמיין כיצד נופלת הפצצה ההרסנית ותופסת אותו כשהוא לא מוכן. דמיין את גווייתו מורמת ע"י שני גברים לבושי מסכות אב"כ. שני הגברים דורכים על שברי זכוכית, על מה שהיה אך לפני דקות מספרה, הם עטופים בחליפות ניילון שחורות וצהובות, אטומות לכל מפגע כימי. השניים מרימים את גווייתו ומעמיסים אותה על אלונקת שדה, ובתוך כך הם מגחכים זה לזה, והראשון מסיט את תשומת לב השני על תספורתה המגוחכת של הגוויה. למרות הכאוס מסביבם, למרות החורבן והעצב והמוות (בטח גם להם נהרגו קרובים בהפצצה) הם מגחכים למראהו, אולי אפילו צוחקים עד שאדים ממלאים את משקף הראייה שלהם. הם מובילים אותו לקברו האלמוני לא בכבוד או בזיכרון הראוי אם כי בבוז.
בני הקפיד לקרוא את הכותרות בעיתונים, אך לא רק אותם. הוא הקפיד לקרוא כל פרט ופרט שפורסם על איומיו של נשיא אירן, מחמוד אחמדיניג'אד. הוא קרא באינטרנט, הוא צפה בחדשות, הוא ראה מצעדים צבאיים בטהרן וגרונות ניחרים משנאה ומבוז. טילים לבנים נישאים על גבי משאיות ענק, מדענים בלבן שעסקו בפיתוח של נשק ההשמדה ההמוני. ראה והפנים. הוא שמע גם את בנימין נתניהו מאיים בחזרה מעל כל במה ובכל תכנית טלוויזיה. הקשיב לפאנלים של מומחים בנושא ההגנה הישראלית, עקב אחרי החרם הבינלאומי על אירן וחיבר את הכל לכדי מסקנה אחת – שהטיל שיגיע, יגיע בזמן הלא נכון.
"צפריר, בוא ספר לקבוצה כיצד התייחסת לבעלי חיים בעבר, ומה יחסך לבעלי חיים היום"
בחדר המוסיקה הממוזג ורחב הידיים שבמרכזו פסנתר שחור מצולק נפתחה הדלת. למרות ניסיונותיו להיכנס מבלי לעורר מהומה ותשומת לב, הדלת חרקה ומבטי היושבים במעגל הופנו לאחור. פעם בשבוע היה בני מגיע ל"קבוצת האהבה" שבעזרת אלה, העובדת הסוציאלית, תמכה ב"אנשים כמונו". את המונח "אנשים כמונו" הגתה אלה כבר בתחילת השנה. שם הקבוצה העיד באופן מרומז על אופי יושביו. ב"אנשים כמונו" חברים היו אלו שהתמזל מזלם שלא להיות נתונים לחסדיהם של מוסדות המדינה. שילוב בחברה של אנשים אלו, היו מטרת העל של אלה ושאר המטפלים. לעיתים הצליחו ולעיתים פחות. בני, ללא שום ספק היה סיפור הצלחה. ב"אנשים כמונו" הרגיש בנוח, הוא דיבר בחופשיות על חיו, יצר קשר עם מטופלים אחרים, עם הזמן הוא ממש הנהיג את הקבוצה, וכמו שהגדירה זאת אלה, הגדרה אותה לא הבין מעולם, בני צמח.
אלה הזמינה אותו להצטרף למעגל, ולמרות שנותרו רק עוד 20 דקות מתוך שעת הפעילות, לקח כיסא מפלסטיק והצטרף. המילים שיצאו מפיהם של חברי הקבוצה חלפו ליד אוזניו של בני ומיאנו לחבור למשפטים בעברית. זמזום באוויר, רעשי רקע.
היום לא יום טוב לשמוע ולדבר, לא זמן טוב. הרהורים על התספורת הבלתי נמנעת ועל הממ"ד שלא היה מוכן העיבו על נפשו והטרידו את מנוחתו. לפתע הבחין בני שאלה מביטה בראש שלו ללא הפסקה. הוא שם לב לצביעות שלה. בין מבטי הקשב שלה לדוברים, מבעד להסוואה של הנהוני ראש והבנה, אלה בעצם לא חדלה מלנעוץ עיניים בראשו הלא מסופר שלו. יכול היה להבחין גם בהתכרכמות פניה וסלידתה בכל פעם שהפנתה את מבטה אליו. בני החל להתפתל בכיסאו וקיווה לסיומו המהיר של המפגש. כעת החלו גם חברי הקבוצה להביט בו במבט מוזר ומתנשא. בכדי להגן על עצמו באופן טבעי, בכל פעם שמשהו הישיר אליו את מבטו, הישיר בני אליו את מבטו בחזרה כך שלא יוכל לראות את דבלולי השיער המדוברים בחלקו האחורי ולמעשה יוכל לראות רק את חזית פניו. גם צפריר הגניב מבטים לראשו ומיד החזיר את מבטיו לנחלת הכלל, ודודי ושחר וקורין ומרינה, כולם הגניבו מבטים מזועזעים על ראשו ותספורתו, ובכל פעם שחש בתנועת ראש ולו העדינה ביותר לעברו, מיד מיהר להגיב במבט ישיר אל המביט בו ולהסתיר את חלקו האחורי והצדי של ראשו. ככל שעשה כך גברו המבטים עליו ואפילו ביחס ל"קבוצת האהבה" זו הייתה התנהגות מוזרה ביותר וללא הסבר. ריקודי הראש של בני לימין ולשמאל הלכו וצברו תאוצה ובניגוד לרצונו להיות בלתי מתבלט. כולם עצרו משיחתם ונעצו בו עיניים.
"בני?, בני הכל בסדר? לאן אתה הולך? בני!…"
בהרגלם של נהגים, הגביר נהג האוטובוס את הרדיו בהישמע החדשות.
"נציג אירן באו"ם הודיע כי התקפות ישראליות על מתקני הגרעין האירני יגררו התקפות חסרות תקדים ומחיקת ישראל ממפת העולם, עוד הוסיף הנציג…"
בבן יהודה ירד מהאוטובוס והלך לחנות ה"טמבור" הקבוע שלו. נוח היה לו שמכירים אותו שם. הוא קנה שם באופן קבוע ניירות סלוטייפ רחבים, כלי עבודה, כפפות, סיליקון לאיטום ועוד. הפעם קנה במידה כפולה את גומי האיטום הנדרש, שילם ויצא. ברחוב היה חם, העוברים ושבים נראו סובלים ונצמדו לצל הצר מידי שהטילו על המדרכה סוככי דוכני הפלאפל. עם התקדמותו דרומה לא יכול היה בני שלא להבחין במספרות המפוארות שעבר בדרך. אנשים שלא דמו כלל לחבריו ב"אנשים כמונו" ישבו שם, חלקם המתינו לתורם תוך קריאת מגזינים עבי נייר, חלקם ישובים היו כבר על כיסא הכבוד אל מול המראה הענקית. שני ספרים בשחור עמדו מעל שתי נשים צעירות שישבו על כיסא מול מראה גדולה. הנינוחות שלהם, תנועות גופם הטבעיות בתוך בגדי הסטן המבריקים והצמודים, הצחוקים שנשמעו משם והמוסיקה ששמע ברקע היו מבחינתו פלא גדול. מה, הם לא יודעים? כיצד הם ינהגו אם תשמע עכשיו הזעקה שמתריע על בוא הפצצה? בני קינא בצעירה שישבה מול המראה, שיערה אסוף היה בנייר כסף בוהק ונראה היה שהיא מרכז העניינים במספרה. הוא הביט וקינא באומץ ליבם עוד מספר דקות ואז פנה והלך משם, שקוע במחשבות.
בתחנת האוטובוס הרהר על כך שהוא פשוט חייב, מוכרח לשים את הפחד בצד, לעשות את שיש לעשות ולהמשיך בחייו עד לפעם הבאה שיידרש לעימות.
"עוד הוסיף בנימין נתניהו כי ישראל תשמור לעצמה את הזכות להגן על עצמה, בזמן ובמקום…"
במושב הפנימי, הניח בני את מצחו על חלון האוטובוס והשתדל להינתק מההתרחשויות שקרו סביבו. ילדות ביה"ס התלחשו וצחקקו, הביטו על עורפו ומיד אחת על השנייה כאילו מסתירות את הגילוי הסנסציוני שלהן. עובדים שחורים לעגו לו בשפה זרה. בהרימו את ראשו מהחלון, יכול היה להבחין מבעד למראה הקבועה בקדמת האוטובוס, כי אף הנהג מביט עליו בגיחוך. כולם היו מסופרים.
בהגיעו לביתו עמד מול המשקוף והביט באיטום החדש שהתקין. לאחר שפתח וסגר את דלת הממד הכבדה, הידק ואטם סופית את הגומי, נחה עליו דעתו. הוא שלף מעטפה מארון המטבח וחפן ממנה שטרות של 200 ₪. הוא סגר את הכספת הקטנה והביט בשטרות שבידו. הייתה לו תחושה שבכסף הוא יכול להועיל לעצמו, להינצל. לא הייתה לו תכנית מוגדרת כיצד, אבל הרבה כסף פתר בעיות. הוא זכר זאת מהתקופה של ההורים אך לא זכר מדוע ובאיזה הקשר. בני ידע שתספורת ב"המספרה של דוד" עולה 40 ₪, זה מה שנתי הספר גובה על תספורת לגבר, וזה מצחיק שהוא מציין את זה כי רק גברים מסתפרים שם. בתאכלס הוא מוכן לשלם גם הרבה יותר עבור עבודה מהירה של ממש. בני לקח 200 ₪, הכניס לתיק הצד ויצא מביתו.
"שביבי הפחדן ייתן להם איזה אחת בומבה שתשתק להם ת'אלקטרוניקה ועוד אחת בומבה שתחריב להם את כל הכורים, רק ככה הם מבינים הערבים, אחרי זה תאמין לי עמרם, יהיה לנו שקט 40 שנה" "נחמיה, אלו הם איראנים, פרסים מפרס, הם בכלל לא ערבים, זה לא אותו הדבר"
בני עמד בצל, במרחק חמישים מטרים מהמספרה. מספיק קרוב שיכול היה לראות את שני הקשישים שבפנים מדברים בלהט על דבר מה, ומספיק רחוק בכדי לא לעורר עניין אצל נתי. ביקש לאזור כוחות ולהיכנס, אבל רק כשיהיה ממש ממש מוכן. עמד והביט אל פנים המספרה. מעל המספרה של נתי תלוי ברפיון היה השלט "המספרה של דוד". מזה כ30 שנים דוד אינו בעל המספרה. אי שם בשנות השבעים, מכר דוד מכלוף הספר השכונתי המבוגר את המספרה הקטנה לנתי דיין, ספר צעיר שחיפש מקום להתחיל בו. נתי, שביקש התחלה חדשה ורעננה, החליף באופן טבעי ומובן את השלט ל"המספרה של נתי".
לאחר שנואש מכך שהמספרה עמדה ריקה רוב הזמן, שמע לעצת חבר והחזיר את השלט "המספרה של דוד". עם הזמן שחלף והפרנסה שהגיע נשכח העלבון. נתי שכנע עצמו שהשם דוד נשמע מסחרי יותר, אבהי יותר, קונצנזוס, מלך, דמות שניתן להפקיד בידיו קדקוד. הוא עבד בשכונה כבר כמעט 30 שנה והכיר את הוריו של בני ואת בני הילד ואח"כ את בני הנער. יום יומיים לפני חגים ושמחות משפחתיות, פקדו בני והוריו את המספרה של דוד בכדי להסתפר אצל נתי. בשתקנות, במסירות, עם מספריים, מסרק מברשת ארוכה שטמנה בחובה טלק ריחני, עיצב נתי את ראשם של המשפחה והכין אותם לאירועי שנות השבעים והשמונים.
בני שיפר את תנוחתו תחת הצל אך לא יצא לכיוון המספרה. אחרי המבטים שננעצו בו, ההתלחשויות של המדריכים ושל חבריו לקבוצה, אחרי העוינות שספג במתנ"ס מחבריו ל"אנשים כמונו" (הם כבר לא חברים שלו) בני לא התכוון לדבר עם אלה על התספורת שלו או על החששות שלו ולא על כלום. לא רצה להיות שוב ללעג. זה יהיה להפך, הוא יצא גדול. בפעם הבאה שיגיע אליהם למפגש (אם יגיע בכלל. שאלה תדאג לו קצת, מגיע לה) הוא כבר יהיה מסופר קצר. הוא לא צריך אותם הפעם, לא אחרי מה שעבר שם. הוא יראה לאלה ובמיוחד לה, שהוא לא זקוק לתרופות או לזריקות או לרחמים שלה.
הוא הולך לעשות את זה לבד. הפעם חש את הצורך להסתפר במקום מוגן. במקום מובן שיודע וזוכר את עברו. אצל ספר שיבין אותו, או לפחות ינסה, אצל משהו שלא יצחק עליו ולא יעשה עניין מהבקשות שלו, מהעצבנות שלו.
המבוגרים חדלו מלדבר, אחד מהם סיים והמתין בעוד השני תפס את מקומו על הכסא. אופן תנועתו וריחופו הזהיר מעל הקליינט שלו הדגישו והדגימו בשתיקה שכולה תקתוק מספריים, עד כמה חשובה לו עדין, תוצאת עבודתו. הספר עצר לרגע והביט מחוץ למספרה ומבטו הצטלב עם של בני. מספר שניות לאחר מכן, שיצא נתי ועמד בפתח המספרה וחיפש בעיניו את "הצעיר הלא אפוי של משפחת בורונובסקי" היה כבר בני בדרכו לביתו, מזיע ומתנשף. קריאותיו של נתי לבני נענו בשתיקת הרחוב.
בני חזר לביתו כשהוא נסער ומזיע. הוא לקח כדור וואליום אחד ומיהר לקחת שני. את שניהם לגם עם חצי ליטר של קולה קרה מהמקרר.
"הי בני, זו הודעה מאלה המדריכה. חבל שברחת מהמפגש, אני מאוד אשמח לדבר אתך, נראה לי שיש לנו על מה. אני כאן בשבילך, אם יש לך בעיה עם הקבוצה או כל בעיה אחרת בבקשה תתקשר. יש לך את המספר שלי ואני זמינה כמעט תמיד. אתה יודע, בשביל זה אני כאן"
נכנס למקלחת, התקלח ויצא לעמוד מול המראה כשמגבת לחלציו. אורו הצהוב של ההלוגן שהיה קבוע מעל המראה האיר שוב את הבושה. הוא הביט מושפל על ראשו ושמט את פניו מטה אל הכיור. צינה קרה עברה בגופו, עגלי זיעה קרירים הצטברו על מצחו שזה עתה התייבש במגבת. הוא התיישב על האסלה, הקיא, נשטף בשנית ויצא מהבית, נשבע בלבו שלא לחזור לא מסופר הביתה.
הפעמון שהיה תלוי מעל דלת הכניסה למספרה צלצל, בני נכנס בצעד מהוסס ונעמד במרכז החלל הקטן. "אהלן…בני? בני נכון?" שאל נתי ביודעו את התשובה. בני הנהן בחיוב. "חשבתי שראיתי אותך מקודם" אהרון היה עסוק בתספורתו של ילד. הילד כלל לא הרים את ראשו מהמכשיר הדיגיטלי שבידו והתעלם מהמתרחש. במסך הזעיר נעו מפלצות מימין לשמאל והלמו במכות חרב תמנונים שהופיעו משום מקום. המכשיר פלט קולות מתכתיים של הריגה. על ספת המתנה ישבה אמו של הילד וקראה עיתון תוך שהיא מגניבה מבטי פינג פונג חטופים מבני לאהרון. "תרגיש בנוח, שב, שב, אתה מיד אחרי הילד". בני התיישב על קצה הספה בסמוך לאם. מולו היה שולחן נמוך ועליו עיתוני הבוקר. בני תהה כמה זמן יושב הילד ומסתפר, האם תספורתו שלו תיערך זמן ארוך יותר מזו של הילד? אולי כן, מכוון שראשו גדול יותר? אולי גם כי לא הסתפר זמן רב? הוא הביט בשעונו, השעה הייתה 1133. בני החליט למדוד זמן, לפחות מעכשיו, בכדי לקבל מושג כמה זמן יצטרך להמתין על הכיסא בזמן שיסופר. גמל בלבו לעשות כל מאמץ בכדי לסיים עם הפרשה הזו עוד היום. הפעם הוא יתגבר ויגמור עם זה, אולי אפילו יבקש קצר "על הסכין" ויאריך את הזמן עד לתספורת הבאה. מבטו שוטט בחדרון המספרה. ליד המראה בקיר שמולו, מעל אהרון שריחף לכאן ולשם סביב הילד, הייתה תלויה תמונה רשמית וממוסגרת של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו. מר נתניהו ישב זקוף בכיסאו כשמאחוריו דגל הלאום. פניו סיכמו את כל שרצה להפגין – סמכות מחויכת. בני הבחין שבנימין מביט משום מה מטה, אל השולחן שמולו. הוא מתח קיו דמיוני ממבטו של ראש הממשלה אל השולחן שמולו וכמעט שהשמיעה יבבה בלתי נשלטת. בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות, שהיה מונח על ערמה קטנה ומפוזרת של עיתונים ומגזינים הופיעה תמונה בצבע של מחמוד אחמדיניג'ד. מחמוד הביט מעלה לכיוון המראה וחייך אל ראש הממשלה שלנו. ניכר בקלות היה לזהות שמאחורי אחמדיניג'אד ניצב טיל ענק ומיני מדענים ואנשי צבא ברקע. מחמוד חייך אל בנימין חיוך מזוקן ומתגרה, היה זה בנימין שהנהן בכובד ראש ופתח בדברים.
"ככה אה, מלחמה?"
"אתה התחלת" ענה לו מחמוד כשהמוני מדענים הנהנו מאחוריו בהסכמה.
"שמע מחמוד, זה יגמר רע, רע גם לנו וגם לכם" אמר בנימין בסמכות והדגל מאחוריו התנופף קלות בגאווה לאומית "לא אתן שתפגעו בישראל, לא במשמרת שלי"
"אנחנו מוכנים לכל" זקף מולו מחמוד אצבע של מנהיג דגול "המעצמה האסלאמית הגדולה בעולם עוד תנחית עליכם מכה שתופתעו מעצמתה"
"כן?"
"כן!"
שני המנהיגים שתקו והביטו זה על זה. בנימין ממרום קירו על מחמוד שנח היה על השולחן ולהפך.
"תגיד מחמוד מה אתם…מה אתם רוצים? אבל באמת מה?
"לא יודע, בעיקר להפציץ…כן אני חושב שזה העיקר…להפציץ"
"יש סיכוי שתרדו מהעץ הזה? שנדבר ברצינות?
"… אני לא…לא מקבל החלטות לבד… אני צריך לשאול, לא נראה לי"
"זה בלתי ניתן לעצירה אה?" ספק בנימין בהרהור נוגה
"לא. לדעתי לא יתנו לי לעצור את ההפצצה… אני לא מקבל החלטות לבד"
"חבל…" ענה בנימין ועיניו התעצבו.
נשמע צלצול פעמון, דלת המספרה נפתחה ורוח פרצים העיפה את מחמוד ופמלייתו עד שעשו סאלטה באוויר ונחתו על רצפת המספרה. בני הפנה את ראשו לדלת והספיק לראות את גבה של אמו של הילד יוצאת מהמספרה כשילדה המסופר מושך אותה בידו. אהרון חייך חיוך מזמין והחווה בידו לכיסא הפנוי. "בקשה בני בוא שב. בני קם מהוסס, תוהה אם לספר לאהרון על החששות שלו או פשוט לבקש ממנו לעשות צ'יק צ'אק ולגמור את התספורת מה שיותר מהר. לבסוף לא אמר דבר והתיישב על הכיסא. "אתה יכול להוריד את התיק, שים אותו בצד, תרגיש נוח" בני סירב בנימוס והידק את תיקו לגופו בזמן שסינר המשי הודק לצווארו. "אני רק מבקש נתי, שיהיה מהר, ממש מהר התספורת, טוב?" מלמל בני מבלי להביט בנתי או במראה שמולו. על הרצפה עדיין מוטל היה מחמוד אחדיניג'אד עם כל הפמליה שלו על הרצפה. רק מההשפלה הזו יכולה לפרוץ מלחמה חשב בני. "ממהר? זה לא יקח הרבה זמן" אמר נתי תוך שהוא מכין את כליו למלאכה, אינו מבחין במצוקה האמיתית שהלכה וגאתה, הלכה והתעבתה לחשש מוצק ומרעיד. "קצת ממהר" ענה בני, "לא אכפת לי לשלם הרבה, יש לי את הכסף פה איתי, רק שיהיה מהר, ובשום מקרה אל תפסיק לספר אותי עד שאתה גומר, טוב נתי? בבקשה" בני הביט החוצה תוך שהוא מחפש סימנים של מתקפה קרבה או כל דבר אחר שיעיב על השגרה המבורכת השוררת ברחוב. הוא חש כיצד זיעה קרה מנקדת את גבו ואת כפות ידיו. "אך נעשה? קצר בצדדים וארוך מעט יותר למעלה? שאשמור לך על השפיץ מאחורה? כי אני רואה שזה מה שעשו לך בפעם האחרונה" " מה שיותר מהר, כל דבר…קצר…עם שפיץ…אבל מהר נתי, מהר…"
הספר עשה פרצוף תמהה אך לא כעס "בבקשה בני, נסתפר מה יותר מהר, לא אעכב אותך לשניה" אמר והדליק את המכונה החשמלית. "רגע!" עצר אותו בני. מכונת התספורת בידיו של נתי כבתה "אתה מספר קודם חצי ורק אח"כ חצי שני או…או משהו אחר?" "אני אתחיל, מהצדדים ויעלה למעלה, אח"כ אחזור למטה לעשות פינישים כמו שצריך, זה באמת לא ייקח יותר מ7 8 דקות" גופו של בני נכנע בשנית, נרפה והתאים עצמו לצורת הכיסא. הוא החליט לא רק לחשוב חיובי אלא גם בהגיון. שני כדורי ההרגעה שלקח בטרם בואו למספרה עזרו לו. חייבים להירגע. זה יתחיל וזה ייגמר ודי כבר.
מכונת הגילוח נדלקה שנית ונתי התקרב לבני. בני עצם את עיניו. נתי הביט במראה שמולו שם השתקפו שניהם. לאור העובדה כי בני עצם את עיניו, הרשה לעצמו לראשונה נתי להניד ראשו ולהיאנח לאור המצב העדין והלא ברור שנקלע עם האיש התמהוני הזה שהופיעה מעברו הרחוק.
שובל של שיער סמיך ושמנוני נחת על רצפת המספרה. בני חש הקלה וחרדה בו בעת. שובל שיער שני נחת על הרצפה. בהתחשבו בבקשתו של בני סיפר נתי את חציו השמאלי של בני בנחישות ובמהירות שלא אפיינו את עבודתו הרגילה. "אתה מספר גם את הצד השני נכון ?" "כן כן, גומר כאן ועובר לצד ימין בני, אל תדאג, אל תחשוש" ענה הספר, ושחש לראשונה שמשהו באמת לא בסדר עם הקליינט שלו.
בני פקח את עינו והביט במחזה היחידי שאותו תיעב וממנו פחד. מהמראה שמולו נשקפה אליו דמות בזויה ומגוחכת, חנוטה בסינר של משי שחור. חציו השמאלי של ראשו מגולח היה כמעט עד קרחת בעוד חציו הימני לא ברור. בני הביט מודאג במראה ופתח את פיו לומר דבר מה אך דבר לא יצא לו. הספר, שהבחין במצוקתו של הקליינט רצה לומר דבר מה אך לפתע השתתק גם הוא. מכונת הגילוח כתבתה באחת.
מבטיהם הצטלבו במראה הגדולה. שניהם חשו ברעד לא מוסבר שעטף את היקום כולו. בני הביט החוצה לרחוב. בראש חצי מסופר, הספיק לראות באופק הרחוק קריסה מהירה של בניינים אל תוך כדור כתום שהלך וגדל במהירות שאין לה הסבר. שרירי פניו שהתכוננו להביע תמיהה, לא הספיקו להעלות את ההבעה הנדרשת כשנתי, מר נתניהו, מחמוד אחמדיניג'ד והוא עצמו, בתספורת נלעגת, הותכו ברעש אדיר ונעלמו עם המספרה השכונתית והעיר תל אביב אל תוך כדור האש שהלך ועלה לשמיים.