*עתיד. 20 שנים קדימה.
סלעית נחתה במקום שכף רגלה מעולם לא הייתה בו אבל בכל זאת הרגישה כאילו הייתה כאן בעבר. היא הסתכלה סביבה וניסתה לקלוט משהו – או מישהו, אם כי הסיכוי היה קלוש שתזהה אותו – שיגרום לה לאשש את הרגשתה אבל ללא הצלחה. למרות החום ששרר במקום שערות עורפה צמרו והוסיפו לחזק את תחושותיה לגבי המקום.
השעון שעל פרק כף ידה של סלעית צלצל והעיר אותה משרעפיה. היא לחצה על צידו השמאלי של השעון ועצרה את הצפצוף. פעימות ליבה סירבו להירגע. היא ידעה שהעוברים ושבים לא באמת יודעים לשם מה נועד הצפצוף אבל היציאה למשימה חדשה תמיד הלחיצה אותה, גם כשידעה היטב כיצד היא עתידה להסתיים. היא פחדה לפשל ולכן תמיד התכוננה היטב לפני שנשלחה למשימה כזו או אחרת אבל המשימה הזו הייתה שונה. בכל הפעמים שאמרה לעצמה שהמשימה הזו היא רק עוד אחת ממשימותיה הרבות היא ידעה שזהו שקר. המשימה הזו הייתה חשובה עבורה, החשובה מכולן. סלעית התכוננה למשימה זמן רב אבל היא תמיד חשבה בינה לבין עצמה אם היא באמת התכוננה כמו שצריך, אחרי הכל כל מה שיכלה ללמוד על העולם החדש הזה היה אך ורק דרך הבזקי חזיונות שארכו לא יותר ממספר שניות בודדות ובנוסף לכל זה היו גם מטושטשים. אף אחד חוץ ממנה לא ידע שהבזקים מן העתיד פוקדים אותה אם כי היו לא מעט בארגון שניחנו גם בראיית העתיד וגם בנסיעה אליו. כבר למעלה מעשר שנים היא עובדת יחד עם הארגון – או כמו שהיא קוראת לו: "המשפחה" – אבל את הסוד הזה שמרה לעצמה ובאף שלב לא הרגישה רע עם זה. בדומה לאחרים גם לה לא הייתה משפחה והצטרפותה לארגון היה אחד הדברים הטובים שקרו לה.
היא גדלה בבית אומנה עד גיל 18 וברגע שהפכה חוקית פרשה כנפיים ועזבה. או יותר נכון ברחה. היא התגוררה בבניין דירות מכוער שאף פעם לא היה בו ריח טוב ויש שיאמרו אפילו מסוכן, אבל כשמה כן היא, כל דבר שהחליטה לעשות או שעשתה – לאף אחד ממכריה – לו היה לה – לא היה סיכוי לשנות את דעתה, ממש כשם שאי אפשר להזיז סלע.
כמעט עם המעבר היא התחילה להרגיש רע, היא לא ידעה בדיוק לומר מה כואב לה אבל היא ידעה שהיא חייבת לטפל בעצמה. היא עשתה את כל הבדיקות האפשריות וכולן היו זהות: "הכל בסדר", תמיד נאמר לה. אל הכאבים נוספו חלומות שהייתה מתעוררת מהם ומתקשה לישון אחר כך. אף כדור שנטלה לא היה עוזר והיא הייתה אובדת עצות. סלעית התחילה לדאוג כשנוכחה לדעת שחלומותיה אינן חלומות אלא חזיונות. כשחלום אחד הפך מציאות אמרה שזהו צירוף מקרים אבל שחלום נוסף הצטרף לעוד אחד וכן הלאה הבינה כי אין מדובר בצירוף מקרים. מה בי לא בסדר, הייתה שואלת את עצמה לא פעם. היא הייתה מתוסכלת ממצבה והייתה נעדרת תקופות ממקום עבודתה בשל מחלה כזו או אחרת. באחת הפעמים שישבה בבית ראתה באינטרנט פרסומת שמשכה את תשומת ליבה. "סובלת מכאבים בגוף? מתעוררת באמצע הלילה ומתקשה להירדם? יש לך סיוטים והזיות?", שאלה הפרסומת. לסלעית לא הייתה תקווה שהיענות לפרסומת תעזור לה אבל לא היה לה מה להפסיד ולכן יצרה קשר עם המספר שהופיע בצד. היא נפגשה עם אלכסה, האחראית ומנהלת המקום, ולאחר מסע שכנועים לא פשוט הסכימה להישאר ולחבור לכל אותם עשרות אנשים ששהו שם וסבלו מסימפטומים דומים לשלה. עכשיו, יותר מעשר שנים מאוחר יותר הייתה גאה ושמחה על שסוף-סוף יש לה משפחה, אשר למענה הייתה מוכנה לעשות הכל.
סלעית הייתה פדנטית וקשה עם עצמה, גם כשזה לא היה נוגע למשימה. מכריה ידעו שלא חשוב כמה זמן הייתה מתכוננת למשימה, בסופו של דבר תמיד הייתה מוצאת דברים שהייתה יכולה לשפר. כזאת הייתה ואולי בגלל זה כולם אהבו אותה. גובהה לא עלה על מטר וחצי אבל גופה, לכל אורכו הקצרצר, היה חטוב וחזק. פניה היו עגולות ורציניות אך מי שהכירה היטב היה יכול להבחין ולראות גם את הילדה שבה, ילדה שלא בדיוק זכתה להיות.
היא ניסתה להירגע ועשתה כמה תרגילי נשימה שרובי, המדריך והמאמן האישי שלה, לימד אותה. בהתחלה הייתה מלגלגת על כך אבל באחת ממשימותיה הראשונות התרגילים "האידיוטים האלה", כפי שאמרה לא פעם, הצילו אותה. אחרי מספר תרגלי נשימה היא הצליחה להרגיש קצת יותר טוב. "זמן מופע", לחשה בינה לבין עצמה. צפצוף השעון הודיע – לה ולצוות "יחדיו" שהייתה חברה בו – כי נחתה בהצלחה והמשימה לשמה היא נשלחה יכולה להתחיל. וזה בדיוק מה שהיא עשתה.
*הווה. 20 שנים אחורה.
"זה כל מה שאת מסוגלת לו?" הרעים רובי את קולו על סלעית. כבר שעה שלמה חבטה בשק האגרוף ולא שמעה אף לא מחמאה אחת, אף לא "יפה!" או "מעולה!" אחד. אבל זה לא הטריד אותה במיוחד. היא נטפה זיעה מכל מקום אפשרי וקיוותה שהאימון יגיע לקיצו. באיזשהו שלב תמיד הגיע הרגע בו כל מה שהתחשק לה היה "לפספס" את שק האגרוף שהחזיק למענה רובי ולהנחית מכה הישר בפרצופו המעצבן, כשהרגע הזה הגיע – והוא הגיע עכשיו – ידעה שאין עוד הרבה זמן לאימון.
"ועכשיו?" שאלה תוך כדי חבטה בשק, "עכשיו זה טוב?" המשיכה במאמץ רב. אחרי לא יותר מחמש שניות רובי הרים את ידו כאות לסיומו של האימון. "עבודה טובה", אמר לה וחייך. במהלך האימון אף פעם לא החמיא לה, הוא אמר שזה לא פועל לטובת המתאמן. לקח לה זמן לקבל זאת אבל בחלוף הזמן, משהכירה יותר את רובי, סלחה לו על ההקנטות ואף החלה לחבב אותו.
"תודה מאמן", השיבה לו בחיוך שלא משתמע לשתי פנים. היא אהבה אותו והוא אותה אבל כמו בכל מקום עבודה היה אסור להם להיות במערכת יחסית רומנטית. לכל החוקים צייתו אבל שניהם הסכימו שלא להסכים עם החוק הזה. אף אחד חוץ מסלעית ורובי לא ידע על טיב היחסים ביניהם, ואם היו כאלה שידעו הם לא אמרו דבר. "מסתבר שכשאתה בסביבה בה עובדים קשה כדי להפוך אנשים לרובוטי פעולה אין מקום להביע כל סוג של רגש", אמר רובי לסלעית באחת הפעמים שהעיזה לשאול ולהעלות את הנושא. "אני מאוד מקווה שבזמן אליו את נוסעת לא תגלי שבמקום לב יש לאנשים משהו אחר", המשיך ואמר לה בעצב.
מטרתו של ארגון "יחדיו" הייתה למנוע מהטכנולוגיה להשתלט על העולם ולהרוס אותו. בתחילה לא כל חברי הארגון הסכימו עם המטרה לשמה הוקם הארגון אבל אחרי זמן מה הבינו שזה בדיוק מה שהתקדמות הטכנולוגיה עושה – הורסת את העולם. ויחד איתו גם את בני האדם. "זה רק עניין של זמן עד שרובוטים יתחילו לנהל את העולם", הייתה אומרת אלכסה לחברי הארגון, "והתפקיד שלנו הוא למנוע את זה בכל מצב".
רובי שם לב שכל פעם שהזכיר לה את המשימה הקרבה ובאה הייתה נאנחת ושותקת. זו הייתה משימת המתנה שלה, משימה שכל חבר בארגון שעבר את שנתו העשירית והוכיח את עצמו קיבל כאות תודה. כל המשימות היו עוברות דרך רובי, המאמן הוותיק בארגון שבין היתר היה בין מייסדיו. רק אחרי שהמשימה נבדקה שאין היא מאיימת על אף אירוע חשוב – ששינויו עלול להוביל לשינויים של רצף אירועים אחרים חשובים -, רק אז היה מאשר אותה. כמובן שהוא לא יכול היה לדעת איזו משימה עלולה הייתה בוודאות לפגוע ברצף האירועים אבל על כל בקשה שהגיעה העלה את כל התרחישים האפשריים. בדרך כלל זה לקח מספר ימים אבל היו בקשות מורכבות שעבד עליהן לא פחות מחודש. את המשימה של סלעית הוא לא בדק, הוא אישר אותה מיד עם הגעתה למשרדו. רובי סמך עליה ומעולם לא שאל אודות המשימה, הוא ישקר אם לא תהה בינו לבין עצמו לשם מה היא מוכנה "לבזבז" את משימת המתנה שלה אבל גם אם רצה לדעת, עכשיו היה חייב לשאול אותה. ברגע שהבקשה, שהייתה כתובה על דף, הייתה מקבלת אישור רובי היה שורף את הנייר עד שהאש הייתה מכלה את הכתוב.
סלעית ידעה לאן היא רוצה לנסוע הרבה לפני שהגיע זמנה "לפדות" את מתנתה. לפני שמונה חודשים קמה סלעית באמצע הלילה נוטפת מים. בהתחלה חשבה שמדובר בסיוט או חלום רע אבל עד מהרה הבינה שהיה מדובר בחזיון. בחלומה ראתה מבנה כחול בן כמה קומות. על גגו היה קבוע מסך שחור גדול שאותיות צבעוניות ריצדו עליו. הכתוב הודיע כי: "2063, שנה של התחלות חדשות". חישוב מהיר הביא את סלעית לכך שמדובר בעוד קצת יותר מעשרים שנים. באחת הקומות, מבעד לאחד החדרים שכולו היה שקוף, ראתה את רובי. הוא היה נראה כמו רובי אבל משהו בו היה גם שונה, היא לא ידעה להגיד מה כי התמונה הייתה מטושטשת מדי. רובי נפנה אל אישה שבוודאות זיהתה כאלכסה, אומנם מבוגרת יותר אבל יפה בדיוק כמו שהייתה תמיד. רובי ואלכסה דיברו ביניהם. לא היה ברור לסלעית אם היא שמעה את כל השיחה אבל בדבר אחד יכלה להיות בטוחה – את המילה "אמא" קראה מבין שפתיו של רובי. בשלב הזה של החיזיון התעוררה סלעית. היא מעולם לא גילתה לרובי – ואף אחד אחר – על מה חלמה. "בעוד שמונה חודשים, אחרי שאברר את פשרו של החלום אספר על כך לרובי", החליטה בינה לבין עצמה.
למרות שרובי לא הסתכל ובדק את בקשתה של סלעית, הוא חשב שעשה את הדבר הנכון אבל זמן קרוב עם יציאתה של סלעית למשימה החלו לכרסם בו שאלות. מה אם היא תעשה משהו שיגרום לה להיפגע? מה אם תעשה משהו שיגרום לקשר שלהם להתרופף, ואולי גרוע יותר: לחדול מלהתקיים? השאלות לא הפסיקו להטריד את מנוחתו וסלעית ששמה לב לכך הפרה את השקט ושאלה אותו: "על מה אתה חושב?"
"על המשימה שלך", אזר אומץ והשיב לה. משלא ענתה המשיך ואמר: "אני יודע שאמרת שאם אישרתי את המשימה מבלי לדעת במה מדובר אז אולי מוטב שכך זה יישאר אבל אני דואג. מאוד". סלעית השתחררה מחיבוקו, הסתובבה והסתכלה בעיניו, זוויות פיה התעקלו לחיוך. "אתה לא צריך לדאוג טיפשון. אהיה בסדר." אמרה לו ונישקה אותו על אפו. רובי לא אמר דבר, רק שב וחיבק את סלעית, חיבוק שגם לו רצתה לא הייתה יכולה להשתחרר ממנו. היא הרגישה את הפחד שלו ובכדי להקל עליו שאלה אותו לגבי משימתו הבאה.
"דיברנו עליי מספיק. מה איתך? איך אתה מרגיש לקראת הנסיעה הבאה?", שאלה אותו וניסתה להישמע שמחה.
"בסדר. מצד אחד אני מחכה ומצפה לנסיעה הזו. נורא מסקרן אותי לדעת איך העולם ייראה בעוד 15 שנה," אמר לה, "ומצד שני אני רוצה להיות כבר אחרי זה.". עד עכשיו הנסיעות היו בטווח של 5 עד 10 השנים הבאות, כל חבר שהיה חוזר מנסיעה היה ממעיט במידע אבל כולם פחות או יותר ידעו בדיוק איך העולם ייראה כי רוב חברי הארגון כבר נסעו לשם. זו הפעם הראשונה שחבר בארגון נוסע כל כך רחוק. סלעית לא הייתה אמורה לדעת שום פרט על נסיעתו של רובי אבל המידע הפעוט הזה לא חשף בפניה את פרטי המשימה, כך שזה בסדר החליט על כך רובי.
"אני רוצה להיות אחרי זה בעיקר בגלל אלכסה. מהשנייה הראשונה שהיא ידעה על המשימה הזו היא כל הזמן עצבנית וזה משפיע על חברי הארגון." המשיך רובי.
"אתה מתכוון מהשנייה הראשונה שהוחלט שאתה זה שתצא למשימה." קבעה סלעית תוך כדי שהיא מדגישה את המילה 'אתה'. "וחוץ מזה אלכסה תמיד עצבנית", המשיכה, "זה פשוט הפרצוף הטבעי שלה." רובי חייך למשמע הערתה של סלעית, הוא הסכים איתה אבל לא רצה לומר זאת בקול, אחרי הכל אלכסה היא זאת שגייסה אותו והפכה אותו למה שהוא היום. סלעית ידעה שרובי אסיר תודה ומרגיש חייב לאלכסה והסיכוי שיצחק עליה ממש קלוש אבל זה לא מנע ממנה לומר את דעתה.
"איך אתה מרגיש עם זה שאתה משקר לה לגבי המשימה שלי?", הרצינה סלעית ושאלה אותו.
"אני לא משקר, אני פשוט לא…", ניסה לחפש תשובה שתשקיט את מצפונו אך לא מצא. "אני לא משקר!", שב ואמר, והפעם לא ניסה לתרץ דבר.
"רובי, להסתיר מידע זה בדיוק כמו לשקר.", התחילה לומר אבל אז קלטה שזה לא עוזר לרובי להרגיש טוב יותר, לכן מיהרה לומר: "אבל למה אנחנו מדברים על זה עכשיו? כדאי שננצל את הזמן שנשאר לנו יחד עד הנסיעה. אז מה אתה אומר?". רובי לא ענה לה מיד והיא חששה שפליטת הפה שלה השאירה את חותמה אבל שנייה אחר כך הרגישה על ראשה את אחת הכריות שהיו מונחות על המיטה והבינה שמצב רוחו של רובי השתפר.
"אז ככה אתה רוצה להעביר את הזמן? מלחמת כריות?", היא לא חיכתה לתשובה וזרקה את אחת הכריות היישר לפרצופו המחייך של רובי.
*עתיד. 20 שנים קדימה.
סלעית לא נחתה לבד, היו איתה שתי מזוודות עמוסות דברים שלקחה איתה מהעבר. לפני שהחלה במשימתה מצאה לעצמה מן מלון דרכים זול ופשוט בקרבת מקום. היא נזכרה במה שרובי אמר לה, שבמקום אליו היא תגיע אולי לאנשים כבר אין לב אמיתי, וחייכה למראה המלון. יש דבר אחד שהיא יכולה להיות בטוחה שבעשרים השנים הבאות כנראה שלא ישתנה. היא קיוותה לראות עולם אחר לגמרי אבל המראה העלוב והישן של המלון הרגיע אותה באיזשהו מקום והיא שמחה על כך.
בדלפק הקבלה קיבלה אותה אישה מבוגרת, מאלה שלא ברור בנות כמה הן אבל ברור שהן ממש עתיקות, העונה לשם אנה. היא הייתה נחמדה וסלעית הרגישה רע כשנאלצה לשקר לה. "אני באה מחוץ לעיר, למפגש עם חברות מהעבר." אמרה לה סלעית וחייכה למשמע בחירת המילים.
"תהני יקירה. וברוכה הבאה." אמרה לה אנה.
"תודה רבה.", השיבה סלעית.
על הדלפק לא היה דבר, לא ספר, לא כלי כתיבה ואפילו לא מחשב. סלעית תהתה בינה לבין עצמה איך אנה מנהלת את העסק שלה מבלי אף אחד מהדברים הללו. כמו כאילו קראה את מחשבותיה, אנה פנתה אל סלעית ואמרה לה: "אז שנרשם?". סלעית הנהנה ושמחה על כך שבעוד דקות ספורות תשכב על המיטה ותנוח. אומנם הנסיעה לא ארכה שעות אבל מהירות הנסיעה הייתה תמיד מעייפת, 150,000,000 קילומטר לשעה בהחלט גרמו לה לסחרחורת איומה ורצון עז להניח את הראש על הכר.
"את יודעת מה עלייך לעשות או שאני צריכה להסביר לך?", שאלה אנה. לא הייתה בקולה נימה מתנשאת או עצבנית אלא בדיוק להפך.
"סליחה?" שאלה סלעית ולא הבינה.
"פעם ראשונה את נרשמת למלון דרכים?" שאלה-קבעה אנה. למזלה של סלעית אנה לא חיכתה לתשובה והחלה מסבירה לה על הליך ההרשמה. "על המשטח הזה," אמרה לה והצביעה על דלפק הקבלה, "יש מסך. בואי, תתקרבי." סלעית התקרבה מעט ולפניה נגלה מסך שלא הבחינה בקיומו לפני כן. הוא היה מובנה בתוך דלפק הקבלה ולא היה ניתן להבחין בו. "מה שאת צריכה לעשות זה לשים את ידך על המסך ולחכות עד שהוא יקרא את כף ידך ויעביר את הנתונים למחשב. אחר כך את נשאלת לשמך וכיצד תרצי לשלם, במזומן או דרך כרטיס. המחשב בוחר עבורך חדר פנוי וזהו זה. תהליך פשוט וקצר." סיימה את ההסבר.
סלעית ניסתה להפנים את המידע שנחת עליה כמו רעם ביום בהיר. היא שכחה שהיא נמצאת עשרים שנה קדימה ויש דברים שעלולים להשתנות. היא כעסה על עצמה על שלא חזתה זאת. מה עוד השתנה, שאלה את עצמה בזמן שאפשרה למסך לקרוא את כף ידה. אנה ביקשה סליחה ואמרה לה כי היא הולכת לשירותים וכי תחזור תוך שתי דקות, לא יותר. סלעית הנהנה. אחרי שהמסך העביר את נתוני כף ידה למחשב הוא שאל אותה לשמה, סלעית הקישה 'עלמה' ומיד לאחר מכן הופיעה השאלה הבאה: "הגברת עלמה איך תרצי לשלם – מזומן או כרטיס?", סלעית לחצה על האפשרות הראשונה. לפני שהספיקה לראות מה יציג המסך הבא, נכנסה אנה חזרה ואמרה לה: "אני רואה שבחרת לשלם מזומן." סלעית נבהלה מהכניסה החרישית של האישה אבל השתדלה שלא להראות זאת. אם האישה קלטה את הבהלה היא לא הסגירה זאת, ובמקום רק אמרה כמדקלמת: "30 שקלים ללילה אחד, 90 שקלים לארבעה ימים, ומאה שקלים לשבוע. כל התשלום מראש." אחרי שהתאוששה סלעית הוציאה מתיקה שני שטרות של חמישים שקלים והניחה אותם על הדלפק. למראה השטרות האישה פרצה בצחוק. סלעית לא הבינה למה והייתה המומה מדי בכדי לשאול. כשקולה של אנה גבר למימדים שגרמו לראשה של סלעית לכאוב יותר, כל מה שסלעית רצתה באותו רגע היה לסתום לאישה את הפה, ולא היה אכפת לה אם היא תאלץ להשתמש בכח.
"גברת מאיפה הבאת את השטרות האלה? מזמן כבר לא משתמשים בשטרות של חמישים. רק מאה ומאתיים." אמרה לה האישה והמשיכה לצחוק.
"סליחה, טעות שלי," אמרה לה סלעית, "במקצועי אני עיתונאית וכרגע אני עובדת על כתבה שקשורה לנושא". התשובה שסיפקה סלעית לא מצאה חן בעיני עצמה אבל את האישה הוא סיפק. סלעית הייתה אסירת תודה על כך שאנה לא שאלה פרטים נוספים אודות הכתבה אחרת היא בוודאי הייתה מסתבכת. סלעית הוציאה מארנקה שטר אחד של מאה שקלים והגישה אותו לאישה בהיסוס קל. האישה לקחה את השטר, נתנה לסלעית כרטיס ואמרה לה: "חדר מספר 14. ברוכה הבאה". סלעית אמרה תודה, לקחה איתה את שתי המזוודות ועשתה את דרכה לחדר מספר 14. כשהגיעה לחדר לא נכנסה מיד אלא התפנתה לעשות כמה תרגילי נשימה. משזו נרגעה העבירה את הכרטיס ופתחה את הדלת. "ברוכה הבאה עלמה.", אמר קול שבקע מרמקול שהיה קבוע מעל משקוף הדלת. בשלב הזה שום דבר נוסף לא הפתיע את סלעית, היא רק נאנחה וידעה כי לא תצא מחדרה עד אחרי שתלמד את העולם החדש והמוזר הזה.
23 שעות לאחר מכן, כשסלעית הרגישה רעננה ובטוחה בעצמה, יצאה מהחדר ועשתה את דרכה אל המבנה הכחול אך לפני שיצאה עשתה את שיעורי הבית שכפתה על עצמה והצליחה לגלות כמה דברים שיעזרו לה בהמשכו של היום. אחרי כמה דקות של חיפוש באינטרנט, ששמו שונה לאונלי-נט (רק רשת), על הבניין הכחול מצאה את אשר חיפשה. היא לא הייתה צריכה יותר מדקה אחת כדי להבין שמדובר ב"אחד המבנים שיהוו את ראשיתה של תקופה חדשה", כפי שהתפרסם באחת הכתבות. מסתבר שהמבנה הוקם שלוש שנים קודם לכן ואותו מנהלת לא אחרת מאשר אלכסה רודיץ'. באף כתבה לא פורסם במה בדיוק עוסקים בתוך המבנה. היו שמועות שמדובר ברובוטים "אנושיים" שיוכלו לעשות הכל, אחרות דיברו על שיבוטי בני אדם. היו דיבורים אפילו על נסיעה לעתיד אבל אף אחד לא אישר את אף אחת מהשמועות. הפרויקט – יהיה אשר יהיה – היה ידוע אך ורק לאנשים שהורשו להיכנס למתחם. בשלב הזה סלעית התחילה לחשוד בכוונותיה של אלכסה. האם הפכה אלכסה מאישה שלחמה נגד התקדמות הטכנולוגיה לאחת שדוגלת בה? האם עכשיו היא מנצלת את הארגון למטרותיה שלה?
לאחר שסלעית אספה עוד מידע אודות המבנה הכחול והעולם – שכמה לא מפתיע היו בו אינספור חידושי טכנולוגיה – הרגישה יותר בטוחה להתחיל במשימה.
כשדלתות המבנה הכחול נפתחו נכנסה סלעית למסדרון צר והרגישה את המשב המרענן של המיזוג הקר. היא המשיכה עד סופו של המסדרון ונעמדה אל מול שער ברזל. בכדי לעבור דרכו הייתה צריכה קודם כל להקיש קוד בן חמש ספרות, אותו ידעה מאחד מחזיונותיה. חיזיון זה כמו קודמיו היה גם הוא מטושטש אבל היא לא הייתה צריכה שיהיה ברור על מנת לדעת את צירוף המספרים. מספיק שראתה על איזה מקש לחצה האצבע וזהו זה. 8, 9, 6, 1, 9. נשמע זמזם המודיע שאפשר לפתוח את הדלת אבל זו נפתחה אוטומטית למענה. כשנכנסה למבנה קול רובוטי אחל לה יום נעים.
אלכסה ספק ישבה ספק שכבה על כורסא אל מול השולחן שעמד בזווית בלתי אפשרית. מי שלא ידע שהמחשבים קבועים בתוך השולחנות – והיום כולם ידעו זאת – היה בוודאי טועה וחושב כי אלכסה משוגעת. אם כי סלעית מסכימה עם זה בכל מצב. אלכסה הייתה שקועה בקריאת המסמכים ועשה רושם שהיא לא שמה לב לדמות שנכנסה לחדר השקוף. גבר גבוה ושרירי, לבוש חליפה שנראה כאילו נתפרה במיוחד בשבילו, ומשקפיי ראייה על גשר אפו נכנס לחדר. הוא החזיק מכשיר זעיר כך שהיה נראה כאילו כף ידו – שבניגוד לגופו לא הייתה גדולה במיוחד – מסוככת עליו. מסתבר שיש אפשרות להפוך את הפלאפונים ליותר קטנים, חשבה לעצמה סלעית. לפעמים כשהייתה במצבי לחץ הייתה מסיחה את דעתה בדברים לא חשובים. זה עזר לה תמיד אבל עכשיו הייתה מתוחה מדי ופחדה שמשהו ישתבש.
במרכז ראשו של הגבר היה ניתן להבחין בקרחת קטנה שמן הסתם תלך ותגדל אך למרות זאת זה לא גרע מיופיו, אלא בדיוק להפך. רובי היה אחד האנשים שכולם העריכו – לא בגלל יופיו החיצוני ולא בגלל שהיה הבן של מנהלת המקום. אדם משכמו ומעלה היו אומרים עליו כולם, אחד כזה שכל כלה הייתה שמחה לו היה בוחר בה. לעומת זאת אימו הייתה מן סוג של מכשפה.
"אני לא מבינה איך בן אדם שעובד בחברה כמעט שנתיים עדיין עושה טעויות. זו מיומנות לשמה." אמרה אלכסה ברוגז ולא הביטה בבנה. בנה היה רגיל לשמוע הערות על העובדים, תחילה היה מנסה לדבר אל ליבה של אימו אבל אחרי כמה פעמים שבהם דבריו נפלו על אוזניים ערלות הוא וויתר. הוא היה עסוק באחד הפרויקטים שעתידים להפוך את העסק של אימו לשם גדול בעולם. למעשה הפרויקט היה לקראת סיום אבל כשמדובר בשכפול בני אדם "אין דבר כזה סוף", הייתה אומרת אלכסה.
רובי המשיך להסתכל על המכשיר הזעיר ולא זיכה את אימו, אפילו לא במבט חטוף. למרות שהיה רגיל לרשעות שלה עדיין תיעב את התנהגותה וקיווה שיוכל להשתחרר מכבלי אמו כמה שיותר מהר. השנים שבהם עבדו יחד כמעט והגיעו לקיצם, ואמו, שלא הייתה יכולה לעלות על דעתה דבר כזה, לא ידעה דבר וחצי דבר ממה שמצפה לה. עבודה של שנים תרד לטמיון ולא הייתה לו שום בעיה עם זה. אלכסה היא זו שאחראית לכך שאהובתו סלעית איננה עוד בין החיים והיא עתידה לשלם. רובי עבד שנים על גבי שנים על הפרויקט הזה. מאז מותה של סלעית הוא עבד אפילו קשה יותר. הוא הבטיח לעצמו שיסיים את הפרויקט – ורק אז יהרוס אותו. אותו ואת "אמא שלו". בין אלכסה ורובי לא הייתה שום קרבת דם, לא באמת. אחרי מותה של סלעית רובי שם לב שאלכסה הייתה עוקבת אחריו. למרות שמעולם לא ציינה זאת בפניו לרובי לא היה ספק שאלכסה חושדת בו. הוא ניסה לחשוב על דרך לפייסה וקרה שבאחד הימים קרא לה "אמא". זה עבד הרבה יותר מהצפוי ורובי קיווה שבהמשך יצליח להיות זהיר יותר.
פיצוץ העסק של אימו, תרתי משמע, לא יחזיר לו את אהובתו אבל הכאב והכעס שאגר בתוכו כיוונו אותו לביצוע התוכנית הזו – איומה ככל שתהיה. אחר כך יברח למקום שבו אף אחד לא ימצא אותו בתקווה להתחיל חיים חדשים, חיים שלא כוללים נסיעות לעתיד, אלא רק התרכזות בהווה.
סלעית הביטה ברובי ואלכסה וניסתה ללא הצלחה להבין מה מתרחש בחדר. בנסיעה לעתיד אחד החוקים החשובים ביותר היה בשום פנים ואופן לא לגשת לאנשים שעשויים לזהות אותך, קל וחומר לדבר איתם. במידה והנסען היה חייב לדבר עם מישהו מהעתיד והלה היה עלול לזהותו – הדרך הטובה ביותר הייתה להשתמש באדם שלישי ולא מוכר. היו עוד דרכים כמו שליחת מכתב או אימייל אבל היה קשה יותר לפקח על העברת המידע לכן לרוב השתמשו באדם שלישי.
קירות החדר היו שקופים אך סלעית נעמדה בזווית שאפשרה לה לתצפת על הנעשה ולא לחשוף את פרצופה. רובי המשיך להתנהג כאילו הוא לבד בחדר ואימו שהואילה בטובה להסתכל עליו, בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר, שמה לב למראה פניו העצובות. מבלי להוריד את עיניו מהמכשיר לחץ רובי על כפתור שרק האנשים בחדר יכלו לראותו, ופתח מעט את החלון. אלכסה שנאה שהוא עשה את זה אבל לא אמרה דבר, בעיקר כי לא רצתה שמשהו יגרום לו לא לסיים את הפרויקט. היא עטתה את המסכה שהשתמשה בה פעמים ספורות בחייה – מסכת "הנחמדה" – ופנתה אל רובי: "אני יודעת למה אתה מרוחק." מאחר והחלון היה פתוח על אף שסלעית לא הייתה קרובה במיוחד היא יכלה לשמוע את הנאמר. "אתה מתעקש שלא אהבת את הבחורה הזו, סלעית, אבל כל פעם שמגיע התאריך הזה אתה שקט מהרגיל." המשיכה לומר לו אלכסה. רובי השתדל בכל כוחו להראות כאילו הדברים שאמרה אימו לא השפיעו עליו כלל. הוא הרים את פניו והסתכל עליה, פרצופו לבש לאט לאט את החיוך שסיגל לעצמו במצבים כאלה, ואמר לה: "סלעית מעולם לא ענייניה אותי, כמה שאחזור על זה את לעולם לא תאמיני, נכון? מותה הכאיב לי בדיוק כמו מותו של כל אחד אחר שנפל." רעש נשמע מחוץ לחדר. אלכסה לא שמעה דבר אבל רובי, שהיה קרוב ממנה אל הפתח בחלון, שמע את הרעש ומיד חיפש אחר מקורו אבל סלעית כבר הספיקה לברוח. היא לא הייתה צריכה יותר מחצי שנייה בכדי להיעלם ולא יותר משלושים שניות בכדי להרגיש שוב את האוויר החם והלח ששרר בחוץ. סלעית לא הצליחה לבכות – או לדבר – במשך שעות אך לבסוף כשדמעותיה עשו את דרכן על פניה העצובות הן לא הפסיקו לרדת.
*הווה. 20 שנים אחורה.
סלעית נחתה בסמוך ל"יחדיו". מהירות הנסיעה יבשו את דמעותיה והאדמומיות בעיניה נחלשה מעט. היא ידעה ששום נסיעה – מהירה ככל שתהיה – לא הייתה מצליחה להעלים את הדבר היחיד שרצתה שייעלם: הכאב. היא הגיעה באפיסת כוחות, נפשיים ופיזיים, ורצתה לסיים את מה שתכננה לעשות. היא נתקלה בכמה מחבריה בארגון וכשאלה שאלו לשלומה אמרה להם שהיא תעדכן אותם מאוחר יותר, עכשיו היא חייבת לנוח.
היא נכנסה לחדרה ואספה את מעט החפצים שלא לקחה איתה למשימה וארזה גם אותם. למזלה בשעה הזו של הלילה כמעט ולא היה אף אחד באזור, רובם היו באימון לילה שהיה אימון חובה. המעטים שהסתובבו במסדרונות היו פתורים מהאימון מאחר וחזרו ממשימה.
סלעית נכנסה לחדרו של רובי. היא לא התכוונה להתעכב אבל הריח המוכר שהכה בנחיריה עם כניסתה עצר אותה. היא הסתכלה סביב וניסתה לחפש משהו שיגיד לה שהיא טועה, שהדברים ששמעה 20 שנים מאוחר יותר היו לא נכונים. אבל לשווא.
סלעית התקרבה אל המיטה של רובי והניחה את המכתב מתחת לשתי הכריות שהיו סמוכות זו לזו. בניגוד לרצונה מראם של הכריות גרמו לה לחייך. היא נזכרה שרובי אוהב לישון כשהוא 'עטוף', אף פעם לא ישן על כרית אלא עטף בעזרתן את צדדי פניו, אחת בכל צד. הזיכרון גרם לדמעותיה לשוב ובמלוא העוצמה. היא מיהרה ויצאה אל מחוץ למתחם, אותו ראתה בפעם האחרונה בחייה.
האימון הסתיים מאוחר. רובי היה עייף ותשוש אבל כשראה את המכתב מאהובתו סלעית התמלא בכוחות שחשב שאזלו לו להיום. הוא לא היה צריך לסיים לקרוא את המכתב בכדי להבין שסלעית עזבה אותו. אותו ואת ארגון. כשהוא אוחז במכתב יצא מהחדר ורץ לחפש אחריה בכל המתחם. הוא רצה להגיד לה שיש לה טעות, שחייבת להיות סיבה טובה למה אמר את אשר אמר, הוא רצה להגיד לה שהוא באמת אוהב אותה. אחרי דקות ארוכות של חיפושים הבין רובי כי עכשיו סלעית יכולה להיות בכל מקום, ושבעצם הסיכוי למצוא אותה אבד. הוא שכב על המיטה, נותן לדמעות לרדת וללב לכאוב.