לקחתי מהמגירה שבפרוזדור דף ועט, כי רציתי לספר לכם משהו (אני כבר יודע לכתוב!). אני מאוד מקווה שלא תצחקו עלי. אני יודע שאני כבר גדול, אבל גם גדולים מפחדים לפעמים… אפילו סבא!
כשהייתי ממש קטן, סבא גילה לי שהוא מפחד ממשהו. זה היה כשטיילנו בגינה ואספנו תלתלי אבק כדי להכין מהם זר לסבתא, ופתאום היתה שם דבורה, וקצת נבהלתי, או אולי אפילו מאוד, כי לא רציתי שהיא תעקוץ אותי, וסבא שם לב שפחדתי, אבל אני שיקרתי ואמרתי לו שמה פתאום, אני לא מפחד מדבורים בכלל, ואז סבא גילה לי בסוד, שהוא מפחד מתותים בקצפת. בהתחלה לא כל כך הבנתי מה יש לפחד, כי למרות שכל אחד יודע שתותים בקצפת הם רעילים – אין לתותים רגליים, והם לא יכולים להכנס לפה בכוח… ככה הסברתי לסבא, כדי שהוא לא יפחד יותר, אבל הוא משך בכתפיים וסיפר לי שמאז שהוא היה קטן הוא פחד שבתוך הבצק של עוגת ציפורניים, או של פאי נזלת, יתחבאו תותים בקצפת, ובלי לדעת הוא יכניס אותם לפה, ויבלע אותם, ואז הוא וימות. אמרתי לו שזה בסדר, ושמותר לפחד, וגם ליטפתי לו את הפרווה, בשביל להרגיע אותו, והוא ליטף אותי בחזרה ואמר לי ״אתה המפלצת הכי מתוקה, גוגו, אתה מפלצת טובה״. הוא סבא מאוד חמוד. אני מאוד אוהב אותו.
לא שיקרתי לסבא. אני באמת חושב שזאת לא בושה לפחד, ואני יכול לספר לכם בלי שום בעיה על מלא דברים שפעם פחדתי מהם. למשל, כשהייתי בשנה הראשונה של הגן שמעתי שאבא ואמא מתווכחים, אני לא זוכר על מה, אבל בכיתי הרבה, כי פחדתי שהם יפרדו, ושלא נלך יותר ביחד למזבלה הגדולה בשבת, והייתי מאוד עצוב. אבל אחרי כמה שעות הם השלימו, אז לא פחדתי יותר.
וגם פעם אחת פחדתי שהחבר הכי טוב שלי לולו ישכח ממני, ולא יזמין אותי יותר למסיבות בבית שלו. אני לא יודע למה חשבתי את זה, אבל אני מודה שהייתי עצוב ופחדתי. אבל כמה ימים אחרי זה לולו הזמין אותי למסיבה, כי צמחה לו השן המאה, אז בכלל שכחתי שפחדתי מזה… אה, וגם מהדבורה פחדתי, כשאספתי עם סבא את תלתלי האבק בגינה. הנה, גם את זה גיליתי לכם מקודם. אז רק שתדעו, שאת כל הדברים האלה אני מספר לכם כדי שתראו שיש לי אומץ להודות כשאני מפחד ממשהו, כי אני יודע שכולם מפחדים לפעמים, גם אם הם קטנים וגם אם הם גדולים. ולמרות שכמו כולם גם אני מפחד לפעמים מכל מיני דברים, אני עדיין חושב שבאופן כללי אני די אמיץ. ככה אבא ואמא אומרים לי.
אבל… אבל הסוד שלי… הסוד שלי זה כבר משהו אחר לגמרי…
מזה פחדתי מאוד.
מאוד.
אפשר אפילו להגיד – הכי בעולם.
יש הרבה סוגים של סודות, ולפעמים יש סודות שאתה מגלה למישהו – ואז פתאום אתה רואה שגם לו יש בדיוק את אותו סוד..! אבל הסוד הזה… לא, לא… אותו הייתי בטוח שיש רק לי… ובכל לילה, כשהייתי הולך לישון, פחדתי… מהדבר הזה… המון… המון…
ולקח לי מלא זמן להרדם, וכשנרדמתי כבר לא פחדתי יותר, כי הייתי חולם על דברים יפים ושמחים, כמו למשל שאני מפליג עם אבא ואמא על מי הביוב לארצות רחוקות, ועוד דברים כאלה, כיפיים. אבל עד שנרדמתי… כמה שפחדתי!
וזהו, לילה אחד כבר לא היתה לי ברירה, כי מרוב פחד כבר אפילו היה לי קשה לנשום, ולא ישנתי בכלל, ורק הקשבתי והקשבתי, לשמוע אם זה מעלי… אם זה ממש קרוב…
בלילה הזה, כששכבתי במיטה עם הפיג׳מה עם הכוכבים, שאני הכי אוהב, פתאום הכל היה יותר חשוך מבלילות רגילים. אני לא יודע איך להסביר בדיוק, כי בכל לילה, אחרי שאבא סוגר את הדלת של החדר שלי, החושך הוא בדיוק אותו חושך. אבל באותו לילה זה היה כאילו ש… כאילו שבלב שלי הרגשתי שהשחור הוא עוד יותר שחור. וגם האוויר… גם הוא היה שונה פתאום… כאילו שהוא נהיה כבד, והיה מאוד קשה לנשום אותו, ובמקום שהוא יהיה מפוזר בכל החדר – הוא נדבק אלי, ולחץ לי על החזה כל כך חזק, שהרגשתי שכל הגוף שלי נהיה יותר קטן..! וכשהסתכלתי על החושך השחור, למרות שהוא היה שחור לגמרי – בכל זאת ראיתי אותו זז, כאילו יש לו חלקים שעולים אחד על השני, כמו וילונות, או מסתובבים ומתחלפים, כמו במשחק מגניב שיש לי, שנקרא קוביה הונגרית, ואני די טוב בו, אבל לשחק בקוביה הונגרית זה ממש כיף, אבל בלילה שבו החושך זז – זה לא היה כיף בכלל, וזה בכלל בכלל לא היה מגניב, אתם יכולים להאמין לי… זה היה כל כך לא כיף, שאפילו הפיג׳מה עם הכוכבים לא הרגיעה אותי, למרות שניסיתי למשש אותם, כלומר – את הכוכבים, ולדבר איתם והכל. אבל כלום לא עבד באותו לילה, כלום, והכוכבים לא ענו לי, והסוד שלי כבר היה יותר מדי מפחיד וכל כך כאבה לי הבטן שאפילו כמעט הקאתי במיטה.
וכאילו שהאוויר הכואב והחושך החשוך שזז לא היו מספיק מפחידים, גם השקט באותו לילה היה יותר שקט מבכל לילה אחר, וכמה שהוא היה יותר שקט – ככה שמעתי בו יותר רעשים, כמו של דממה חזקה-חזקה, דממה שמתקרבת… והלילה הזה היה כל כך ארוך, כמו שלושה לילות ברצף..! אני בכלל לא מגזים! כמו רכבת שיש לה עוד ועוד קרונות שלא נגמרים..! ואפילו שבדרך כלל כשאני מחכה לרכבת עם סבתא (כשהיא לוקחת אותי בחופש לשחות בבור של הנפט), אני דווקא מאוד אוהב שמגיעים קרונות בלי סוף – הקרונות של הלילה הזה באמת לא נגמרו, ולא אהבתי אותם בכלל… בכלל..! כמה שפחדתי! וניסיתי את כל השיטות שלי – לדמיין מפתח מזהב שנועל את הראש שלי ושום דבר מפחיד לא יכול להכנס פנימה, או לחשוב איך סבא מגיע ועושה מהחושך קציצה וזורק אותו החוצה מהחלון, ובדרך כלל המחשבות האלה עוזרות לי להפסיק לפחד, אבל באותו לילה שום דבר לא עזר לי… שום דבר..!
ובסוף, כשהשמש זרחה, ותיקן חמוד טיפס לי על היד וליטפתי אותו, פתאום נרגעתי וחשבתי לעצמי איזה טיפש אני שלא הצלחתי להרדם, ואיך סתם פחדתי, מכלום..! אבל מצד שני גם ידעתי שמהר מאוד יגיע עוד לילה, ומה – זה יקרה שוב..?! לא! לא! כל כך פחדתי שזה יקרה שוב..!
ובגלל זה בבוקר החלטתי שזהו, היום אני אדבר עם סבא. היום אני חייב. ובאמת היה לי מזל, כי זה היה יום רביעי, ותמיד ביום רביעי סבא אוסף אותי מהגן, ואפילו לוקח אותי לגלידה. ובגלל שפעם סבא אמר לי שהוא מפחד ממשהו (אמרתי לכם, מהתותים בקצפת), אז ידעתי שאם אני אגלה לו – אנחנו כבר נהיה פיטים בסודות, ואז אין מה להתבייש. אם הייתי אומר למישהו אחר, הייתי צריך לחכות עד שגם הוא יגיד לי סוד משל עצמו כדי שנהיה פיטים, אז ברור שהיה עדיף סבא. וחוץ מזה אני הכי אוהב את סבא, והוא בחיים לא צוחק עלי, אז מאוד מאוד קיוויתי שגם הפעם הוא לא יצחק עלי, והוא ילטף אותי ויגיד לי ״לא נורא״, ו״אתה מפלצת אמיצה״, וגם ״כולם מפחדים״, ודברים כאלה, שמאוד רציתי שהוא יגיד.
וככה כל היום חיכיתי שסבא יבוא לקחת אותי מהגן, ואפילו אחרי ארוחת הצהריים כבר כל כך לא היתה לי סבלנות, ששאלתי את לולו אם הוא מפחד כשהוא הולך לישון, אז לולו לא הבין, ושאל ממה יש לפחד, אז שיניתי את דעתי ואמרתי לו שלא משנה, ושסתם שאלתי בלי סיבה, ואחר כך בנינו מגדל מתולעים.
זה באמת היה יום מאוד ארוך, אבל הרבה פחות ארוך מהלילה הזה, שהכי פחדתי בו, וכשסבא בא לקחת אותי רצתי אליו הכי מהר שיכולתי, וחיבקתי אותו עם כל הידיים שלי חזק-חזק. מזל שדווקא באותו יום הוא הגיע ראשון. בדרך כלל הוא קצת מאחר, כי הוא הולך לגזוז את הפרווה ומתעכב, כי הגזזן אוהב לספר הרבה סיפורים מעניינים. וגם היה לי מזל שבאותו יום סבא לקח אותי ישר לגלידה, בלי שנעצור בדרך לכל מיני סידורים, כי כבר כאב לי מאוד בבטן מרוב שרציתי לספר את הסוד, ושהוא יגיד לי כבר ״לא נורא, מפלצת חמודה״, וכשהגענו לגלידה בחרתי שני טעמים, אצבעות וטחול, וביקשתי שישימו לי למעלה המון זבובונים צבעוניים, ובגלל הזבובונים הצבעוניים הרגשתי שפתאום קצת יותר קל לי לספר את הסוד, ואחרי כמה ליקוקים הנחתי את הגביע על השולחן והשפלתי מבט לרצפה, וסבא מכיר אותי טוב, אז הוא ישר שאל אותי מה קרה, ואז הסתכלתי לו בעין, והוא הסתכל בעין שלי בחזרה, ואמרתי לו שאני מפחד ממשהו, ושוב הסתכלתי על הרצפה. סבא התקרב אלי עם הכסא וליטף לי את הראש, זה היה לי נעים מאוד, במיוחד במקום שבו בין הפרווה האדומה יש לי קצת פרווה כחולה (כולם אומרים לי שזה מאוד חמוד). ופתאום היתה לי דמעה גדולה בעין, והרגשתי אותה נוזלת, ואז פשוט סיפרתי לו… אמרתי לו ממה אני מפחד…
וסבא הקשיב, והמשיך ללטף אותי, ואמר לי ״אתה מפלצת טובה… אתה מפלצת טובה…״ ופתאום הרגשתי שיותר נעים לי בבטן, וירדו לי עוד דמעות מהעין, וסבא אמר לי ״אתה יודע, גם אני מכיר את הפחד הזה. כשהייתי בגילך גם אני הייתי מרגיש ככה לפעמים, כשהלכתי לישון.״
ומרוב שהייתי מופתע הרמתי את המבט מהרצפה, אפילו שעוד היו לי דמעות, ופקחתי עין גדולה והסתכלתי על סבא, והוא המשיך ואמר ״אין לך ממה לפחד, גוגו, הכל שטויות במיץ כליות. אין בלילה ילדים מעל למיטה שלך, אין שם כלום. אני מבטיח לך. ילדים לא קיימים״, והוא חיבק אותי חזק חזק, והרגשתי את הפרווה הירוקה שלו, שיש לה ריח מאוד מיוחד שאני אוהב, כמו שקית אשפה עם דגים ששכחו לזרוק לפח הגדול, והדמעות הפסיקו, והרגשתי פתאום מאוד אמיץ, מאוד.
ולמרות שכשהגיע הלילה לא נרדמתי מיד, ועדיין היו לי הרבה מחשבות על הילד שאולי נמצא מעל למיטה שלי – כבר לא פחדתי בכלל, אפילו שלא הייתי לגמרי בטוח שילדים לא באמת קיימים… כי פתאום חשבתי לעצמי, שאפילו אם ילדים באמת קיימים, ואפילו אם באמת בכל לילה יש ילד מעל למיטה שלי – אולי הילד הזה יודע שיש מפלצת מתחת למיטה שלו, אבל הוא מפחד ממני..?!