אין מה להסתיר

אין ספור פעמים, לבדה במשרד בלילה, בחנה שירי את אירועי אותו יום וחשבה האם יכלה למנוע את מה שקרה, לשנות את מהלך חייה.
הבוקר התחיל בצורה רגילה להחריד. היא התיישבה על הספסל ליד בקתת השומר וצפתה בשרשרת האנשים שהציגו את התג ונכנסו פנימה. שיירה של מיניבוסים קטנים ואדומים אספה את העובדים והסיעה אותם עמוק לתוך המתחם. השמש קפחה, למרות שהשעה הייתה רק שמונה ורבע, ושירי הצטערה שלא שמעה לדברי מיקה ולא לבשה שמלה דקיקה יותר. היא בחרה בשמלה אפורה שלא חשפה דבר ושידרה, לפחות לדעתה, רצינות ומהימנות. מיקה בהתה בה בבוקר בתוכחה ואמרה, "תתלבשי יפה, מושך, תחשפי קצת, מה יש? בטח כול הבנות שם נראות כמו עציצים, הם זקוקים לפרח כמוך".
הסלולרי שלה צלצל. "אני בדרך" הודיע הבחור מהמחלקה, "חשבתי שיתנו לך לעבור בשער, השארתי את השם שלך, אבל כנראה שהשתנו הנהלים".
שירי בחנה את הנשים שחלפו בשער וניסתה להבין מה קוד הלבוש המקובל. כולן נראו אפורות ועייפות, חלקן לבשו ג'ינס וחלקן מכנסיים לא מחמיאים. מעטות לבשו שמלה. מעטות עוד יותר נעלו נעלי עקב כפי שהיא בחרה לנעול. "אני לא רוצה להרגיש נמוכה ביום הראשון", אמרה למיקה, "אנשים קובעים את דעתם עליך במבט ראשון, ובלי עקבים אני נראית כמו ילדה".
בחור גבוה הגיע, חלף על פני השומר וניגש אליה. "הי שירי, אני גיא" אמר וסקר ברחמים את מאה וחמישים הסנטימטרים שלה. "איזה כיף שאת פה", הוסיף, והיא לא ידעה אם הוא לועג לה או מדבר ברצינות. היא קמה והתלוותה אליו. השומר הנהן אליה כשחלפה על פניו. קודם הוא נראה לה קשוח ורע מזג, כשסירב לתת לה לעבור למרות ששמה הופיע ברשימה. כעת הוא חייך אליה וקרץ.
"אני חייב להתוודות שאחרי שדיברנו, חיפשתי אותך בפייסבוק", אמר גיא בעודו מסמן לה לעלות אל המיניבוס הקרוב, "רציתי לראות איך את נראית". כאילו נבהל ממשמעות דבריו, הוסיף מיד, "כדי שאני אוכל לזהות אותך בין כל האנשים ביום הראשון". היא חשה שהוא מזיע, וריחמה עליו מעט בחזרה, נראה שהוא מתרגש ללכת לצידה, מהמבטים הסקרנים שננעצו בהם.
"ביום הראשון לא נעשה הרבה", הוא הוסיף בשעה שישבו זה מול זו בתוך המיניבוס. המיזוג עבד בעוצמה מלאה ושירי החלה להרגיש את טיפות הזיעה מתעבות על עורה מתחת לשמלה. "הכי חשוב זה התג. בלי התג את לא יכולה להיכנס לשום מקום". היא התבוננה בתג שלו שהתנדנד ברישול ממכנסי הג'ינס שלבש. בתמונת התג היו לו משקפיים שחורים עבים. עתה היו לו משקפיים מעוגלים וארשת של סטודנט למחשבים. אבל מה אני שופטת, חשבה לעצמה, גם אני כזו.
הם ירדו מהמיניבוס מול בניין זכוכית גבוה, והשומרים בכניסה פשפשו זמן רב בניירותיהם עד שמצאו את שמה. השומר הורה לה לעמוד מול מכשיר כחלחל שצילם אותה והנפיק לה תג זמני. "את חייבת להסתובב אתו במקום בולט כל הזמן", הזהיר השומר, "ועד מחר תדאגי לתג קבוע". הוא פנה לגיא. "תדאג לה!", אמר וחייך מין חיוך סתרים, כאילו חלקו סוד משותף. שירי שנאה את זה, הרמזים שחלפו באוויר, המבטים שננעצו בה והפשיטו אותה. אבל ככה זה, חשבה לעצמה, זה היום הראשון.
"הם היסטריים לחלוטין עם התגים שלהם", התנצל גיא כשעלו במעלית, דחוקים בין עגלת ניקיון לאיש מבוגר מזיע מאוד עם תיק שחור. "אם תופסים אותך מנסה לפתוח דלת למקום שאין לך סיווג, מיד מגיע שומר ואת מבלה יום שלם בניסיון להסביר שאת חדשה והתבלבלת בדלת". הוא חייך אליה ממרום מאה ושמונים הסנטימטרים שלו. "תאמיני לי, מניסיון אישי, היום, אל תנסי לפתוח שום דלת, ואל תלכי לשום מקום בלעדי". היא חייכה אליו במבוכה והוא ליטף את שערו, מרוצה.
"דרך אגב", שאל, "אבא שלך, הוא עבד בארגון. נכון?".
הנה השאלה שחששתי ממנה, חשבה שירי, אבל כלפי חוץ חייכה חיוך אמיץ ואמרה "כן. לפני הרבה שנים".
גיא חייך, "גם שלי. כולנו פה בנים של. באיזו מחלקה הוא עבד? אולי אבא שלי הכיר אותו".
"הוא מת כשהייתי בת שש", אמרה שירי וקולה רעד, "אין לי הרבה זיכרונות ממנו".
גיא הנהן ושתק, מבטו נעוץ במספרי הקומות המתחלפים.
בקומה השישית הם יצאו למסדרון ארוך וחלפו על פני מספר דלתות. גיא הוביל אותה לקפטריה והציג אותה לפני כמה מחבריו. היא ניסתה לחייך ולהזדקף ככל שיכלה, סירבה לכוס קפה, והסתפקה בכוס מים קרים. היא לא רצתה להכין משהו מסובך מול כל האנשים הללו ולא הצליחה לזכור את השמות. בעודה צועדת במסדרון השמיעו נעלי העקב שלה נקישות רמות שגרמו למספר בחורים לדחוף את כיסאותיהם לאחור ולסקור אותה בעניין. גיא לא הציג אותם, כאילו שמר אותה לעצמו.
הוא העביר את התג שלו פעם נוספת, והפעם גם הצמיד את פניו למתקן זיהוי פנים שהותקן על הקיר הלבן. הדלת זמזמה והוא פתח אותה. "הגענו למעבדה שלנו", אמר בגאווה, "החדר הזה מסווג סודי סודי ביותר. אסור לך להכניס פנימה אף אחד".
החדר לא היה גדול, וכולו היה מלא ציוד מחשבים ומסכים גדולים. גיא גרר שני כיסאות וסימן לה לשבת. "הוא לא כל כך נורא", חשבה לעצמה, "קצת לבנבן אולי, והתספורת שלו איומה".
"את התגים אפשר לעשות רק אחרי עשר", אמר גיא בעודו מתבונן בעיון במסך שהציג כותרת גדולה – עובד חדש – היום הראשון, "אז בואי ננצל את הזמן לכמה הסברים כלליים על מה אנחנו עושים פה". שירי הנהנה והניחה את תיקה לצד רגל השולחן. החשש המוכר שב להציק לה, הנה מתחילים הדברים המסובכים, ואולי היא לא תבין שום דבר, והם ימהרו להבין שאולי היא לא מתאימה לתפקיד.
גיא התיישב מולה וכחכח בגרונו. שיניו היו צהובות, כאילו שתה יותר מידי קולה ולא השתמש במשחת השיניים הנכונה. "את מכירה את הסריקה המוחית שמשתמשים בה היום כמעט לכל ראיון עבודה", פתח ואמר, "אתה יושב, קורא עיתון, והם סורקים לך את הזיכרון. הם מבטיחים לך שהסריקה מוגבלת רק לצרכי תחקור בטחוני, שהם מחפשים רק סימנים למעשים פליליים, רצח, שוד, גנבה או אונס, ואולי עוד כמה דברים שכבר שכחתי. אתה חותם על מסמך שמרשה להם לחפש בזיכרון שלך ושוכח מכל זה". שירי הנהנה לאישור, נזכרת בסריקה שעברה בראיון לעבודה זו. כל העבודות הממשלתיות דרשו אותה, והיא לא חששה ממנה, לא היה לה שום דבר להסתיר.
"אז כל העסק באמת מוסדר מבחינה חוקית", המשיך גיא וידיו ליטפו את זקנקנו הבהיר, "הם מעבירים את הסריקה, שהיא קובץ מוצפן, לסוכנות מורשית, שזה אנחנו, או מחלקה מקבילה ברשות ממשלתית אחרת, ומקבלים רק את התוצאות, בלי יותר מידי פירוט".
הוא בחן אותה עמוקות ושירי הנהנה בנימוס. היא תצטרך לעבוד אתו יום יום, חשבה לעצמה, הוא מזיע, אולי בגללי, ואני מריחה את זה. מה אעשה אם הוא ינסה להתחיל איתי? אם הוא יתחיל לשאול אותי שאלות אישיות. הרי אין לי חבר, אולי אני אצטרך להמציא אחד, ופתאום הייתה לה תחושה שבמקום הזה, שקרים לא באים בחשבון.
גיא לגם מכוס הקפה שלו וליקק את שפתיו. "במקומות ממשלתיים", המשיך, "ובמיוחד אצלנו, הסריקה היא קצת יסודית יותר. את מכירה את התיאוריה שמאחורי זה? כלומר, בגדול, לא את המתמטיקה או הנוירולוגיה?"
שירי בהתה בו בחשש, הינה זה מתחיל, חשבה, השאלות, הציפיות. היא נענעה בראשה לשלילה באיטיות, נבוכה.
"לא נורא", אמר גיא, ולרווחתה הוא לא נראה מופתע או מאוכזב. הוא הזיז את הכיסא שלו לכיוון הקיר, שלף לוח מחיק מאחורי הארון והשעין אותו על אחד המסכים. "הסריקה מקליטה את עץ הזיכרונות שלך, כמו שהוא מאורגן במוח". אמר וצייר מספר קווים על הלוח המחיק, "כשאת מנסה לשלוף מידע, או להתבונן על תמונה, המוח שלך כבר עורך חיפושים ומנסה למצוא הקשר".
גיא עצר לרגע את שטף דיבורו, שלף את הסלולרי שלו והתבונן בשעון. שירי מתחה את רגליה, נראה שהולך להיות יום ארוך. גיא בהה ברגליה והיא קיפלה אותן מיד חזרה.
"כל החיפוש הזה עובד באלגוריתם שמטייל על בסיס נתונים של זיכרונות וידע, כמו חיפוש במחשב, ובזה אני מניח שאת מבינה, כי אמרו לי שאת בוגרת מדעי המחשב. נכון?", שירי חייכה בביטחון מדומה וחשה גירוד מרגיז במורד גבה. אין סיכוי שאני מתגרדת עכשיו,  חשבה. "יופי.", אמר גיא, "הסריקה פשוט מעתיקה מבסיס הנתונים מידע, זיכרונות, וקישורים".
שירי החליקה את ידה על ירכיה, חושבת איך להגיע כאילו מבלי משים למורד גבה. מבטו של גיא עקב אחריה. "גרסאות חדשות מעתיקות אפילו רשתות עצביות של כישורים מוטוריים, דברים שלמדת באופן לא מודע, על ידי התנסות".
הוא קם מכיסאו והחל להסתובב בחדר הצר, מנסה לארגן את מחשבותיו. "למה צריך את כל זה?" שאל ומבטו חיפש את עיניה. למזלה הוא לא חיכה לתשובה, "כי אנחנו משכללים כל הזמן את מנגנוני החיפוש, מחפשים דרך לתת לזיכרונות שמעניינים אותנו הקשר. הנה, אני אתן לך דוגמא", אמר ושילב את ידיו. שירי חשבה שהוא מזכיר לה מתרגל מהטכניון וניסתה להיזכר בשמו. "נניח שאני רוצה לדעת אם המועמד ביצע פעם מעשה גניבה. אז דבר ראשון – גניבה זה מושג שרוב בני האדם שומרים באותה צורה, אפילו אם אני ואת מדברים שפות שונות, הייצוג אחרי התרגום השפתי הוא דומה, ואפשר לחפש אותו".
הוא התיישב מולה שוב ונעץ בה מבט חודר, כאילו ניסה להודיע לה שזהו, היא נלכדה, הם תפסו אותה. כל הסוכריות שסחבה מהמכולת בכיתה גימל כשהמוכר לא הביט הרסו לה את הקריירה.  "מה הבעיה בחיפוש הזה?", שאל, "נניח שבגיל 10 פרצת לחדר המורים של בית הספר ולקחת בחזרה את הכדור שהמורה החרים לך, או במקרה שלך, את השפתון שגנבת מאימא שלך. זו גניבה?", הוא עצר לשנייה כאילו מצפה לתשובה ואז כחכח בגרונו ושירי חשבה שהוא בטח מבוגר ממנה בשש או שבע שנים לפחות. "אם מסתכלים על זה בשחור לבן, אז כן, אבל לצרכי הבדיקה שלנו, זה זניח, זה לא אומר לנו כלום ואנחנו צריכים לדעת איך להתעלם מזה".
הוא לגם שוב מכוס הקפה שלו, התבונן לתוכה בצער, קימט אותו וזרק אותה במסלול קשתי לעבר הפח. נראה שהוא היה מיומן למדי. שירי החלה להרגיש עייפות. קשה להאמין שמרוב התרגשות היא כמעט ולא ישנה בלילה.
"אז אנחנו שומרים לכל תוצאת חיפוש הקשר, שבמקרה הזה יכיל מושגים של בית ספר, גיל הילדות, ועוד כל מיני פרמטרים שיתנו משקל נמוך מאד לתוצאת החיפוש הזו".
שירי הרגישה כאב ברגליה. היא שחררה את סגר נעלי העקב ותהתה אם מותר לה להוריד אותן. גיא עצר את שטף דיבורו ובחן בעניין את נעליה.
"את רוצה עוד דוגמא, אין בעיה. בואי אני אראה לך". הוא נגע במקלדת והמסכים התעוררו לחיים. הוא סימן לה להתקרב והיא הזיזה את הכיסא לעברו, משתדלת לא להתקרב יותר מידי, מתפללת שהמיזוג החזק עשה את שלו וריח הזיעה התפוגג.
"בואי נטען את התוכנה", אמר, "ונטען את הסריקה שמשתמשים בה בקורס". הוא פנה לעברה במהירות ושאל בתקיפות, "עוד לא עברת קורס, נכון?".
שירי נענעה שוב לשלילה, שואלת את עצמה אם בחרה נכון. היו לה מספר הצעות עבודה אבל היא העדיפה עבודה במקום מסודר, ממשלתי. אולי, היא חשבה, עשיתי טעות.
"לא נורא", חייך גיא, "זה קורס ממש שטחי, לא מלמדים שם הרבה, אני יכול ללמד אותך בשעתיים מה ששם עושים בשבוע". שירי חשבה שהוא קצת משוויץ, ותהתה איך הוא היה מתנהג אם במקומה היה מגיע סטודנט ממושקף כמוהו, או בחור שנראה כמו אחד השומרים בחוץ, גבוה וחסון. היו כמה כאלו בחוג למחשבים, מעטים. הם ניסו להתקרב אליה והיא סירבה, מעמידה פנים שהיא לא מעוניינת. מיקה כמעט והרגה אותה.
"הסריקה הראשונה שעושים היא הסריקה למציאת פשעים", המשיך גיא בדיבורו המהיר, "אנחנו מקבלים את התוצאות מסודרות לפי חומרת העברה או לפי מקום או לפי זמן.  פה אנחנו רואים גניבה, אבל תסתכלי על התאריך, זה קרה כשהוא היה בן 16, מה שמראה לך שבתור נער הייתה לו אישיות בעייתית. כשחיפשנו אלימות מצאנו כמה מופעים. כאן הוא השתתף בקטטה, הרביץ והפגין אלימות, ותראי – יש אפילו ווידאו".
הוא פנה אליה ועיניו ברקו מאחורי הזגוגיות העגולות. "הווידאו זה פיצ'ר חדש, מהשנה האחרונה. הם פשוט לוקחים סימבולים ושותלים בתמונה. זה יוצא לא רע.  חלק מהדמויות והרקע נוצרים מהמידע עצמו, מהזיכרונות, ולפעמים התוכנה משתמשת במודלים מוכנים מראש".
גיא גרר את הסרטון למסך הגדול מעליהן והחשיך את החדר בנפנוף יד. היה רעש חזק, אנשים צרחו, והתמונה התקדמה לתוך ההמון, מנקודת המבט של הנער. ידיים הושטו קדימה ודחפו, אנשים נפלו, מקל הופיע מאי שם והיד חבטה בעוצמה באדם שנפל ושכב על הרצפה. דם זרם לכל עבר. קצב הלב גבר וכיסה על רעש ההמון. התמונה התערפלה והסרט עצר.
"אפשר לקחת כמה פרמטרים", הדגיש גיא, "ולהסיק מהם שהוא נהנה מאוד מהמכות הללו, כלומר יש לו נטיות אלימות, אולי אפילו סדיזם קל, זה מתאים בהחלט לכמה תפקידים פה, אבל לא לכולם".
"את בטח חושבת לעצמך שכל זה ממש רשמי ומשעמם", פניו אורו, "ואנחנו כל היום נשב ונחפש אחרי גנבים או רוצחים סדיסטים שהחליטו דווקא לעבוד עבור הממשלה, מה שקורה מדי פעם, תתפלאי, אז בואי אני אראה לך כמה דברים יותר מעניינים".
עתה הוא נראה ממש גאה בעצמו, ושירי חשבה שיש משהו מושך בביטחון העצמי שהפגין. היא שאלה את עצמה אם יבוא יום והיא תשב שם במקומו ותסביר בביטחון את העבודה לעובד חדש, נפחד ונבוך.
"מה שראינו עד עכשיו זו התוכנה הרשמית", המשיך גיא וחיוך שובב התגנב אל פניו, "אבל יש לי את קוד המקור ויצרתי גרסה משודרגת, עם עוד כמה פיצ'רים", הוא העיף בה מבט לראות אם היא מתרשמת.
שירי חייכה בנימוס, וחשבה מה מיקה הייתה עושה במקומה. היא בטח הייתה שולחת רגלים ארוכות קדימה, מתכופפת מעט ועוקבת בעיניה הירוקות היפות אחרי תגובותיו. משתעשעת בו.
גיא הקיש צרוף מקשים מסובך ופתאום במסך הראשי נוספו כמה אייקונים שלא היו שם קודם. "אני אדגים לך מה אפשר לעשות עכשיו", הוא צחק והשתעל פתאום. "בואי נבחר איזו סריקה טובה. כשסרקו אותך בראיון עבודה השתמשו בקסדה הזו שנראית כאילו לקחו אותה ממספרה משנות החמישים, אבל מאז הטכנולוגיה התקדמה", הוא גיחך ושירי שמה לב שבאוזנו היה חור שכנראה נסתם, זכר לעגיל. מישהו פה ניסה להיות מגניב אמרה לעצמה, וחיוך קל עלה על שפתיה.
"נכון שזה מדהים?", התלהב גיא, "היום מכניסים את כל הסורק לגליל בגודל של עיפרון". פניו הרצינו וטון דיבורו נעשה נמוך ושקט. "אני הולך לספר לך משהו שאסור לו לצאת מהחדר הזה".
הוא הביט בה במבט חמור ושירי נענעה בראשה לאות הסכמה. "את רואה את המוניטור הזה?", הוא הצביע לעבר מסך שחור לבן קטן שהציג את עמדת השומר בכניסה לקומה. הוא לחץ על כמה כפתורים מתחת לשולחן והתמונה השתנתה והציגה את חדר הקפה. שתי נשים עמדו שם ופטפטו בעודן בוחשות כוסות תה. אחת מהן טמנה ידה בצנצנת העוגיות, מנסה לדלות את שרידי העוגיות האחרונות. "יש סורק קטנטן צמוד למצלמה והוא סורק אוטומטית את כל מי שנכנס לעשות קפה."
"מה?", אמרה שירי בתדהמה, "אתם סורקים את כל העובדים גם אחרי שהתקבלו? כל הזמן?"
"כן", אמר גיא בשלווה, "את חתמת שאת מסכימה לסריקה בכל עת, על פי השיקול שלנו". על פניו הייתה הבעה מסתורית ששירי לא הצליחה לפענח.
"אבל בשביל מה?", תהתה שירי,"בשביל מה לסרוק את העובדים שוב ושוב?"
"יש פה איזה פרנויה בנוגע להדלפות", משך גיא בכתפיו, "אסור שאנשים ידברו על מה שקורה פה עם אנשים מבחוץ". הוא נגע שוב מתחת לשולחן ותמונה אחרת הופיעה על המסך הקטן. מבט אל המעליות, לחיצה נוספת, ושירי הספיקה לראות תמונה של כיורים לבנים ומראה, לפני שהמסך הוחשך.
"גילינו שסריקות סדירות מצליחות לעלות על אנשים שלא שומרים על הפה שלהם", אמר גיא ביובש, "קצין הביטחון מזמין אותם לשיחה, והם לומדים לשתוק".
מבטו התערפל לרגע, "יכול להיות שהם מנחשים שאנחנו משתמשים בסריקות, אבל הכול זה שמועות וספקולציות, אז הם לא יכולים להתלונן".
"אבל יש עוד", פניו של גיא אורו, ושירי דימתה לראות את לחייו מסמיקות, "הגרסה הלא רשמית של התוכנה, יודעת לעשות עוד כל מיני דברים. תראי, זה החלק הכיפי של העבודה".
"בואי נבחר מישהו מעניין", גיא דיבר במהירות, וטיפות קטנות של רוק עפו לכל עבר, "הנה, יעקב מיטלמן, את עוד לא מכירה אותו. לא הרבה מכירים. הוא כזה ביישן ושקט, לא מדבר הרבה". גיא לחץ על כמה כפתורים.
שירי חשבה על תמונת הכיורים במוניטור הקטן.
הוספתי לתוכנה כמה פיצ'רים נחמדים", המשיך גיא, "למשל, בואי נחפש סקס". התוכנה הציגה שעון חול וגיא הביט בה נרגש. "את לא דתייה נכון?", שאל בדאגה, "כלומר, את לבושה קצת .., אין לך בעיה עם כמה תמונות חושפניות, נכון?"
שירי לא הגיבה ורק נעצה עיניים במסך. גיא פירש זאת כהסכמה. התוכנה סיימה והציגה את תוצאות החיפוש. "בואי תראי את זה",  גיחך גיא, "אני כבר ראיתי. זה מצחיק בטרוף".
הוא לחץ על כפתור שהזניק סרט ווידאו למסך הגדול. בחורה ברוכת חזה רכנה מעבר לשולחן, מגישה צרור ניירות לבדיקה, מלחלחת את שפתיה. נקודת המבט התמקדה במחשופה והתקרבה עד כדי נגיעה, הבחורה בסרט הזדקפה.
"את לא מכירה אותה", צחק גיא, "היא עובדת בקומה מתחתינו. טוב, אני אעצור את זה כאן".
הוא לחץ והסרט נעלם. "הבחור ישב בשירותים והפיק סרט שלם בראש שלו. ביישן, ביישן, אבל סוטה אמיתי".
פתאום נעשו פניו של גיא לבנות, אגלי זיעה הופיעו על מצחו ופניו לבשו ארשת כאב.
"אוי", לחש, "הסלט ביצים שאכלתי בחדר אוכל לפני העבודה באמת לא הריח כל כך טוב".
שירי הביטה בו ברחמים. הוא התכווץ והניח את ידיו על בטנו.
"את חייבת לסלוח לי, אני קופץ לשירותים לרגע", אמר והושיט לה צרור דפים שאסף מהמדף, "הדפסתי לך את אוסף הנהלים. בסוף יש דף שבו את חותמת שקראת בעיון הכול. תיהני".
הוא קם ורץ לכיוון הדלת, מחזיק בידו את בטנו כאילו שומר שלא תתפוצץ ותפזר את תכולתה המתערבלת לכל עבר.
שירי התענגה לרגע על השקט שהשתרר בחדר, התבוננה בדפים ופניה עטו ארשת של בלבול. נחישות פתאומית השתלטה עליה, משהו הטריד אותה כל זמן שדיבר. היא התיישבה מול המסך, החלה לחפש ברשימת הסריקות ומצאה אותן מסודרת לפי שמות משפחה. בתוך כל תיקיה היו סריקות שקוטלגו לפי זמן הביצוע, ולכל עובד הייתה תיקיה מיוחדת לראיון הקבלה האישי.
שירי מיהרה לחפש את שמה ונשפה בבהלה כשמצאה אותו. היא נעה בחוסר נוחות בכיסא, קמה וניגשה אל הדלת, פתחה והציצה למסדרון הריק, חזרה לכיסא ונווטה חזרה לתיקיה שנשאה את שמה.
לחיצה נוספת טענה את הסריקה שנשאה את הכותרת "שיר לוין – ראיון קבלה". היא לחצה על כפתור החיפוש הראשון, פשעים.
"זה דבילי", אמרה לעצמה, "זה בדיוק מה שהם עשו ועדיין אני כאן, כלומר, הם לא מצאו כלום".
החיפוש נגמר במהירות והניב תוצאה אחת. שירי בחנה אותה. הכיתוב הדגיש שזו תוצאה מילדותה, גיל 5-7. היה גם סרט, והיא הזניקה אותו. הסרט הראה ארגז חול בגן ילדים. ידה נשלחה לכף אדומה, הרימה חול, שפכה והידקה היטב. מבטה הורם ומספר ילדים ניגשו אליה, דחפו אותה וצחקו. היא יכלה לשמוע את עצמה בוכה ואת הצחוק מתגבר.
דקירות קלות של כאב בבטנה. "לא זכרתי את זה בכלל", אמרה לעצמה. קולות שיחה במסדרון הבהילו אותה.
שירי סגרה מהר את חלון החיפוש, נטלה את צרור הדפים והמתינה. הקולות התרחקו.
היא טענה שוב את הסריקה, ובחשש לחצה על כפתור החיפוש שנשא אייקון של שלוש נקודות עבות. הפעם החיפוש היה ארוך יותר והניב מספר תוצאות. היא נגשה שוב לדלת והציצה בחשש. היא הזיזה כיסא כך שיחסום חלקית את הדלת, וחזרה מיד אל השולחן, לחצה על התוצאה הראשונה ובהתה בדמותו של הבחור שהחל לנשק אותה במכונית בחנייה החשוכה שליד החוף הדרומי. "זה ממש לא דומה לו", אמרה בקול רם, וסגרה את הסרטון לפני שהסתיים. היא לא רצתה להיזכר במה שקרה אחר כך. לא היה כפתור מחיקה.
שירי גללה את רשימת התוצאות שכללה כמה מילות מפתח, מכונית בחוף, סלון בבית של ההורים, מסיבת סיום התיכון. הרשימה הייתה קצרה.
כן, חשבה לעצמה, יש לי חיי מין של נזירה טיבטית, אם לא גרועים יותר. היא גללה את הרשימה עד הסוף, והתבוננה בפתיעה בתוצאה האחרונה, גיל 3-4.
מבטה התערפל כשבחנה את מילות המפתח. כאילו היה להן רצון משלהן הזניקו אצבעותיה את הסרט והוא נפתח על המסך הגדול.
שטיח מלא משחקים, הדרדסים מתרוצצים בבהלה על המסך והוא יושב על הספה לצידה. הוא, שלא ראתה כבר עשרים שנה, ברור כל כך. פניו, כפי שזכרה מהתמונות שהיו תלויות על קיר הדירה, מחייכות, זיפי זקן ומשקפי שמש שחורות אטומות.  הסרט התמקד בתמונות המצוירות אבל שירי הרגישה את ידיו משוטטות על גופה, ואז נשמעה צעקה. אבא די, אבא די, זה כואב.