הם עמדו באולם המלכות, מחכים לקץ המתקרב.
זוג עיניים שחורות הסתכל על האולם מבין חרכי עליית גג נסתרת. מבטה של הילדה הקטנה עבר בזריזות מדמות לדמות, בעודה סוקרת את הנאספים. מכל עבר ניבטו פנים מפוייחות ועייפות. משמר המלך נפרס באולם, תופס עמדות מגננה. אצבעותיהם אוחזות בחוזקה את החניתות והחרבות, מבהיקות מלובן. בין הפנים חמורות הסבר, היא זיהתה את זוג התאומים, אריס ואריד, עטויים בשריון כבד, קסדות ארד בצורת ראש דוב כמעט ומכסות את פניהם. היא נזכרה איך רק בשבוע שעבר הניף אותה אריס אל על, גורם לה לצחקק בעונג ובאימה בכל פעם שעשה את עצמו מפיל אותה.
בצידי האולם, ניצבו הצְלמים.
תריסר כוהנים גדולים ריקדו מסביב לאלילים התמירים, בעלי פני הנשר, הנמר, האריה, הדוב והזאב. אכזריים היו פני הפסלים, מיתמרים אל-על, מגמדים אפילו את אריס ואריד, תאומי הענק. גופם היה גוף אישה, עם שדיים גדולים וזקופים ורגליהם רגלי לטאות גדולות, מבינהן מזדקר לפנים פין מפלצתי.
מאחורי התאומים, על במת המלכות, ניצב כס המלכות ועליו ישוב המלך, אביה. בעבר כיסתה מלכותו את הארץ מהנהר הגדול ועד לים. עתה, שערו האפיר, גבו שחח, פניו היו מרות ומלאות קמטים עתיקים, כמו קליפת עץ אלון סדוקה. מסביבו, הייתה משפחתה, מלכה, פילגשים, נסיכים ונסיכות. היא תהתה אם שמו לב שנעלמה.
שלל קולות הדהדו באולם, מגיעים ממסדרונות המבצר, מהעיר המדממת. שקשוק של חרבות, חניתות ושריונות, צעקות וקולות הגסיסה של שאריות מגיני העיר, צעקות המשרתים הנקטלים, יללות הילדים המוטחים אל הקירות. היא לא הריחה דבר מלבד ריח העשן.
עם כל צליל, התחדדו פני הנמצאים באולם, פני משמר המלך נדמו למסכות יצוקות ברזל. החורבן הלך והתקרב. לפתע, התערערו דלתות הארד הגדולות שבכניסה לאולם בקול רעם אדיר.
"למען המלך!", צעק פרמש, מפקד המשמר. "למען המלך!", השיבו לו בזעקה הטובים בלוחמי הממלכה. קול הרעם היכה בשנית, כמעט ומשחרר אחת הדלתות מציריה. הכהנים הגבירו את קצב הריקוד, ריקודם התזזיתי מייצר צלליות על-אנושית על גבי צלמי הענק.
הדלתות נפרצו, ודרכן זרם נהר של מתכת.
עשרות חיילים שטפו את החדר. היא ראתה איש משמר מניף את חניתו האימתנית ומשליך אותה אל אחד מחיילי האויב, החנית העיפה אותו לאחור, משפדת אותו על הקיר. מאחוריו המשיכו שלושה חיילים חדשים בהסתערות. איש משמר אחר הניף את חרבו הענקית, כורת את ראשו של חייל מסתער. הראש התגלגל בין רגלי התוקפים, שניים מהם מתנפלים על איש המשמר ודוקרים אותו שוב ושוב עם סכינהם המשוננות.
חיילי המשמר היו הלוחמים הנהדרים בממלכה, ועל כל אחד שנפל הפילו ארבעה. אך לתוקפים לא היה סוף. משמר המלך נדחק לאחור, פרמש מכנס אותם שוב ושוב, וזוג תאומי הענק ממשיכים לגונן בגופם על משפחת המלוכה. כשהקרב נראה אבוד, פקד פרמש בקול רם, "למען המלך! למען האלים!", ואנשי המשמר שנותרו החלו להשתנות.
אריס ואריד, זוג תאומי הענק, נפלו על ארבע, ידיהם החלו להתעבות, גופם התעטה פרווה, קורע את רצועות העור שהחזיקו את שריונם במקומו. זוג דובי ענק התייצבו במרכז האולם. מסביבם התמלא האולם בזאב, דוב, אריה, נמר ונשר.
חיילי האויב הזעזעו. חלקם, מרוב פחד ואימה, שמטו את כלי נשקם. בכוחות מחודשים, דחק המשמר את האויב מהאולם. צללי הכוהנים המרקדים המשיכו להתהולל בקצב מפלצתי מסביב לצלמי הענק.
הילדה הקטנה התמלאה בתקווה, מבעד לחרכי עליית הגג, היא ראתה את המשמר מניס את האויבים, שובר את רוחם. היא ראתה את אריס הדוב תופס חייל אויב ובוצע אותו לשניים, כמו חלת לחם. תאומו נגס בידו של קצין אויב, קוטע אתה מהכתף מטה. בדיוק כשחשבה שייתכן והם ינצחו, הוא נכנס לאולם.
הוא היה גבוה, גבוה מכל חיילי האויב, כמעט וגבוה כמו אריס ואריד, בצורתם האנושית. הוא היה נאה. שערו היה חום בהיר, אסוף בצמה ארוכה. את פניו עיטר זקן בהיר ומסודר. עיניו היו כחולות. בידיו הניף חרב ענקית. בצעד בטוח ריקד אל תוך האולם, תובע את האדמה עליה הוא דורך.
עיניה עקבו אחריו, לא מסוגלות להרפות. איתו לאולם נכנסו חיילים נוספים, אך היא כמעט ולא הבחינה בהם. זאב זינק אל האיש הגבוה, ראשו נכרת על ידי איש רחב כחבית. האיש הגבוה לא נתן לכך לשנות את זרימת תנועתו. חרבו נכנסה לפעולה, גודמת טלפיים, ציפורניים וכנפיים.
האיש הרחב צעק בקול "למען שאול!", וחיילי האויב התאספו מחדש, שאול בראשם. גוש המתכת החדה קצץ באכזריות ובדבקות בחיילי המשמר, מפיל את חיות הטרף האדירות. מרבית המשמר נפל, גם פרמש, מפקד המשמר, שהפך לנמר מפוספס אדיר מימדים נקטל והופל על ידי האיש הרחב, ששמר כצל על גבו של שאול. רק שומרים בודדים נותרו, מרוכזים מסביב לשני הדובים הענקיים.
הכוהנים המרקדים נשחטו, דמם ניתז על הצלמים, ששוברו בקולות ששון ושמחה על ידי חיילי האויב. לפתע, נעמד אביה, אגג, מלך עמלק. גם לעת זקנתו, היה איש גדול, גבוה כאריס ואריד, בימי בחרותו היה גבוה אף מהם. מפיו יצא קול שאגה אדיר והוא החל לשנות את צורתו. אריה עצום מימדים זינק מתוך כס המלוכה אל תוך קלחת הקרב, אל מלך ישראל.
חיילי האויב הקיפו את שני התאומים, משלחים בהם חניתות וחרבות חדות. שאול כרת את כפו של אריס, שאגות החיה הפצועה מרעידים את ההיכל. הוא הותיר את חייליו לסיים את המלאכה והסתובב אל האיום החדש, בראותו את האריה הגדול מסתער, זינק הצידה. האיש הרחב שלח את חרבו להגן על אדונו ופצע את רגלו של האריה הענק.
"חי! אני רוצה אותו חי!", צעק שאול בקול רם, והחיילים שהמשיכו לזרום לאולם הקיפו את האריה הפצוע בסופה של מתכת. רשתות נזרקו על החיה, מצמידות אותה לרצפה. האריה שאג מכאב, מזעם. מאחוריו, סיימו החיילים לטפל בשאריות המשמר. מפילים את שני דובי הענק, מוציאים מהם נהרות של דם, בעודם דוקרים אותם שוב ושוב.
היא ראתה איך החיילים מתקדמים אל הבמה. היא ראתה את המלכה, הפלגשים, אחיה ואחיה למחצה, צורחים באימה. הנשים ניסו לגונן על הילדים. חיילים תפסו בשערן וחתכו את גרונותיהן. הם תלשו תינוקות מידיהן וזרקו אותם אל המזבח, מרסקים את ראשיהם, מבעירים את גופותיהם הקטנים. הם בעטו בראשי הילדים הצורחים, משפדים אותם בחניתותיהם.
"קחוהו", פקד שאול, וחייליו החלו לגרור את חתול הענק אל מחוץ לאולם, הרשת קורעת פתח בים הדמים, הנוזל האדום מחלחל וסוגר אותו מהר אחריה.
הילדה הקטנה התייפחה בקול אילם, הדמעות מעוורות את ראייתה. אך אזניה שמעו את שאול ממשיך לחלק פקודות, חייליו נשלחים למשימות אלה ואחרות, עד אשר נותרו הוא והאיש הרחב לבדם באולם.
"נפצעת?", שאל האיש הרחב.
"לא, אבנר. לא איך שאתה מתכוון", ענה שאול, בקול מרוחק. "עשינו מעשה בלתי נסלח היום, אך עשינו אותו היטב. לך חלק גדול בדבר."
שר צבא ישראל הנהן, אסיר תודה למלכו.
"אבנר, טובה נוספת נאלץ אני לבקש ממך היום, ביום בו חב אני לך יותר מחיי. הנביא שמע וודאי על הנצחון ויהיה בדרכו לכאן. עכב אותו ככל שתוכל, השאירני בגפי".
"כן מלכי", ענה אבנר, קד ויצא מן החדר.
היא המשיכה להסתכל על האיש הגבוה, שאול מלך ישראל, בעודו מהלך באיטיות ברחבי האולם. הוא התעכב על ידי במת המלכות, בוחן בקפידה את הגופות המרוטשות והחרוכות של התינוקות והילדים. לאחר מכן, עלה על הבמה וקרס אל תוך כס המלכות. ידיו כיסו את פניו והוא פרץ בבכי מתמשך.
היא לא ידעה כמה זמן בכה, היא לא ידעה כמה זמן הייתה למעלה. היא פחדה לזוז, פחדה לנשום, פחדה להשמיע קול.
כעבור זמן שנראה היה כמו נצח, נכנס חייל אל האולם.
"הוד מלכותו!", אמר וקד לפני המלך.
שאול חזר להדרת מלכותו והזדקף על הכסא. "קום, בן בנימין, הגד הודעתך".
"אבנר שלחני. הנביא בדרכו, הוא יגיע במהרה".
שאול הנהן ושלח את האיש מעליו.
גופה כאב והיא הייתה צמאה. היא רק רצתה שהם יילכו משם.
אל החדר נכנס לפתע איש קטן, זקן וכפוף, רכון על מקל ולבוש במעיל מהודר. האיש דידה אל עבר שאול, נעמד לפני הבמה והזדקף.
"מה טובו אהליך שאול, מה טוב משכנך בן קיש", אמר הקשיש בקול לועג.
"שלום לנביא הזעם, מבשר הדמים. רצונך נעשה. ניפצתי העוללים אל הסלע, ומה עוד תרצה?".
"עשית כרצוני? ומה עוד ארצה? מדוע זה תנסה לשקרני, בן קיש, רועה צאן עלוב שכמוך. כבר שכחת את מילות ה'? כבר שכחת את דבר יהוה?". קולו של שמואל הלך וגבר, ובמילה האחרונה, אותה לא הבינה הילדה הקטנה, הפך לקול רעם מתגלגל.
"הן ברורה הייתה מצוות השם, בן קיש. כה אמר יהוה צבאות", וקולו של שמואל השתנה. לא, לא היה זה עוד קולו, היו אלה אלף קולות במקביל. קולות של פרים המובלים לשחיטה ושל מרכבות דוהרות, קולות של עשן ושל עננים, קולות של אנשים חיים ומתים. חלק מהקולות היא לא זיהתה, ויחד עם כל הקולות, הייתה דממה. גם גופו השתנה, הלך והיתמר, בולע את האור, עיניו זוג נקודות שחורות לוהטות.
"זכרתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר נלחם בו בדרך ממצרים. עתה לך והיכיתה את עמלק והשמדתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".
הילדה הקטנה לא יכלה יותר והוציאה יבבה קטנה. שאול שמע את הקול הזעיר והביט ישירות לחרך עליית הגג. עינהם נפגשו.
שאול נראה המום, הבנה נגהה על פניו. הוא מיהר להסתירה וחזר להביט בנביא הזקן, ששב לצורתו המקורית. הדי פקודת האל הקנא והנוקם דועכים.
"ובכן בן קיש? המילאת את פקודת אדוני אלוהיך? אם כך אמור לי מדוע ראיתי את אנשיך מקריבים קורבן עם הבהמה אותה הצטוו לשחוט? מדוע זה ראיתי את צאן מרעייתך אוסף למקנהו ראשים שאמורים היו למות? ומדוע זה ראיתי את מלך עמלק, מובל חי למעצר!", פעם נוספת, נשמע קולו של שמואל כקול רעם מהדהד.
פיו של שאול הפך לקו דק, ידו נקפצה לאגרוף קמוץ. דממה השתררה באולם. הילדה המשיכה להסתכל, קפואה מאימה.
לבסוף, שחרר שאול את אגרופו, שוקע בתוך הכסא. "איני מתכוון להרוג מלך אחר, כהן גדול. גם את עמו לא רציתי להרוג. אם אתה מעוניין בכך, הרוג אותו אתה. את הבקר אורה להקריב לאל צמא הדם השלנו", מבטו הוסט מהנביא הזקן, מתמקד באחת מגופות התינוקות.
פיו של שמואל התעקם לחיוך מזוויע, לאחר מכן ירק לרגליו של המלך. "החושב אתה שקורבן הוא פתרון קסם לחטא? אוויל. תולעת שכמותך, אני אעשה את העבודה השחורה בשבילך. אני אשחוט את אגג המרצח."
שמואל עצר לרגע את שטף דיבורו וקולו שוב החל להשתנות, ושוב דיבר באסופת אלף קולות, אלף קולות ודממה. "אך דע לך בן קיש, כי קרע יהוה את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". לאחר מכן פשט הנביא את מעילו וקרעו לשניים, זרק את שני החצאים למרגלות שאול ודידה אל מחוץ לחדר.
שאול היה מוכה ושבור, שמוט בתוך כס המלכות, אי מורם בלב דם העם הנקטל. הילדה הקטנה תהתה האם רק דמיינה שראה אותה?
לפתע, קם מכסאו והילך אל עבר הצלמים השבורים, על ידם, היה מונח סולם קטן, בו השתמשו הכהנים המתלמדים לניקוי הפסלים הגבוהים. הוא הרים את הסולם והתחיל להתקרב אליה. ליבה דפק יותר ויותר מהר, לא היה לה לאן לברוח.
הוא הניח את הסולם מתחת למסתור שלה ופתח את דלת העץ הקטנה. היא התנפלה עליו באגרופים בעיטות ושריטות, אך הוא ציפה לזה. הוא הוריד אותה מטה, מחזיק בה בכוח, עד אשר עייפה מלהיאבק. הוא הביט בה. היא הייתה בת לא יותר מארבע, רזה ומלאת מרפקים וברכיים. שערה היה כהה ומקורזל, אפה גדול ומעוקם, מעליו הביטו בו זוג עיניי פחם, מלאות באימה ושנאה. היא ירקה לתוך פניו. הוא מחה את הרוק מפניו והצמיד את אצבעו לשפתיו. התנועה הפתיעה אותה.
"אם יראוך או ישמעוך, מות תמותי. אין זה רצוני. החפצת בחיים?". הילדה הקטנה נענעה את ראשה במרץ מצד לצד. הוא הוציא נאד מים מהחגור שלו והגישו לה, היא לקחה אותו ברעבתנות ולגמה בשקיקה.
הוא החזיר את הנאד לחגורו, ופנה אליה שוב, "בואי, הסתתרי תחת גלימתי". היא נצמדה אל גבו והוא כיסה אותה, מתחיל בהליכה, חש בפעימות ליבה הקטן.
הם הלכו והלכו, והיא לא ידעה להגיד אם זמן רב או זמן מועט. לפתע עצרו, היא שמעה אותו מסלק את האנשים שהיו בחדר והוציא אותה מגלימתו. היא זיהתה את החדר כחדר האוצר של אביה.
הוא פנה אל אחת מהקופסאות שהיו בחדר, וקרא לה אליו. "כנסי ואל תצאי עד אשר אבוא להוציאך". לאחר מכן תפס אותה והביט אל תוך עיניה, תכול השמים נפגש עם אפלת הליל. "הסתכלי אל עיניי. אני רוצה בשלומך, איני מתכוון להרע לך. שמרי על השקט, פן יהרגוך. גם כשתחושי בצמא, רעב או בהלה. האמיני בי. הבטיחי לי שתשמרי על השקט. אבוא להוציאך", הילדה הקטנה הנהנה במרץ. הוא לקח אותה לצדי החדר ועזר לה לבצע את צרכיה. לאחר מכן, הכניסה אל תוך הקופסא וסגר אותה היטב. היה שם צפוף עוד יותר מבעליית הגג הקטנה שלה, והחרכים היו צרים יותר, האור בקושי חודר דרכם. היא שמעה אותו מורה לאנשיו להוביל את הקופסא ישירות אל הגיבעה. היא עצמה את עיניה ונתנה לחשכה לאפוף אותה.
הוא פקח את עיניו, היה חשוך. הוא ניסה לזוז, ללא הצלחה. הוא הרגיש את החבלים כופתים אותו. ידו הימנית פעמה בכאב עז. לחיו הייתה צמודה לרצפה הקרה. צעקה גדולה יצאה מפיו. הוא שמע קולות של אנשים מרוחקים ושקשוק של מתכת כמענה לצעקתו, אך הקולות השתתקו במהרה. הוא הפסיק להאבק וזכרונותיו נשאו דרור.
הוא נזכר בכינוס השבעה במשכן מלכי הארץ. הוא עצמו ישב במרכז האוהל, לצידו ישב בלק, מלך מואב, ומשני צדדיהם – חמשת מלכי מדין, אוי, רקם, צור, חור ורבע. הם התכנסו ביחד, האדירים שבמלכי הדרום, לטקס עצה למול האיום החדש שהתקרב אליהם כמכת ארבה.
"צעידת בני העפר לא פוסקת. סיחון נכבשה, עוג נקטל. חייבים אנו להיעמד מולם", אמר רקם בקול מלחשש.
"עבדים נרצעים", אמר אוי בזלזול. "מדוע נאסור מלחמה על עם חסר רכוש וכוח?".
"כמו ארבה פושטים הם על ארץ", קטע אותו רקם, "מחר יפגישוך עם עוג".
"ומדוע נבחר בכוח הזרוע? ישנן דרכים אחרות להסיר האיום", התחיל בלק.
"ומה דרכים אלה, מואבי?", אמר צור בקול מפקפק. "לחשים וכישופים? איננו מאמינים במילים וריקודים של שוטים זקנים. רק כוח הזרוע יושיענו מערב רב זה. ראה את אדום ואת עמון". אמר והניף את אגרופו הקפוץ, להמחיש את כוונתו. ארבעת מלכי מדין האחרים הנהנו בכובד ראש.
בלק השיב בכעס, "בדד האדומי הסתגר בהריו, סגר את גבולותיו. איך נסגור את גבולותינו ואנו מעבדים את הרמה, ומקניכם רועים במישורים הגדולים? ואילו עמון…".
אגג הרים את ידו וכולם השתתקו, מביטים בגדול מלכי הדרום, היושב במרכזם. על פי כללי הטקס היה הראשון בין שווים, והוא הרוויח ביושר את התואר. "כבר צחצחנו עם העברים חרבות. חשבנו שחלשים הם עת ברחו מן האימפריה, אך נוכחנו בטעותנו. אולי עבדים היו, אך אכזר אלוהיהם וקשים הם בני עמו. מן החכמה לבחון דרכים אחרות. בלק, הראה לנו את כוונתך".
בלק חייך ומחא בכפיו, משרתיו יצאו מן האוהל וחזרו זמן קצר לאחר מכן, מובילים את הקוסם הזקן ואת אתונו.
"גש לפנינו, בלעם בן בעור, גש ועוץ עצתך", אמר לו בלק.
האיש הזקן התחיל בדבריו. "מלכים רמים, מכירים אתם את הניצב מולכם. מכירים אתם את כוחי ואת מעלליי בסיחון, בשור ובמאדיאן. מקשיב אני לאלים ולרוחות, מדבר עם חיות ההר והמדבר. הניחוני ואעמוד מעל למחנה ישראל, ואשלח בו רוחות בליעל, וירדפוהו מעתה ועד עולם ויהיו לחורבנו", ועם כל מילה של הקוסם הזקן הלכו וגדלו צלמי בעל פעור ובעל זבוב, כמוש וענת, שחר עשתר ועשתרת. מבטם פנה אל שבעת המלכים, ורוח היסתה את אש המזבחות.
שבעת המלכים ניצבו דומם והרהרו. לבסוף, דיבר חור אל הקוסם הזקן. "ומה תרצה בתמורה, רב-מג?".
"עשירית ממעשר אוצרות מלכי הדרום." ענה האיש הקדוש, גורם לרקם ורבע להיאנק בתדהמה.
הדממה שהשתררה הייתה ארוכה יותר הפעם, עד שהפרה אגג.
"הכו במטיכם לאות הסכמה", אמר והחל להכות בקצב איטי על רצפת האוהל. ששת מלכי הדרום הנוספים הצטרפו אליו במהרה.
"ההסכם נחתם קוסם זקן, ניפגש תוך ימים שלושה בנחל ארנון". אמר והתרומם למלוא גובהו, משלח את הקוסם מעליהם, פורש לאוהלו.
קול פתיחת הדלת החזיר את אגג להווה. מעט אור האיר את תא המעצר בו היו כלוא. הוא זיהה במרירות שזהו הכלא של מבצרו, אותו ציווה לבנות לפני שנים רבות. לפניו הונחה קערת מים. "שתה!", פקד עליו קול גס. הוא קירב את ראשו אל הקערה והפך אותה עם אפיו. מייד החלו הבעיטות לבוא, לא חסות על אף אבר מגופו. "תישאר צמא אם כך", אמר הקול הגס, מתנשף קלות, סוגר את הדלת אחוריו. חשכת התא אפפה את אגג, מאפשרת לו לשוב אל זכרונותיו.
שלושה ימים מאוחר יותר, הקימו שבעת המלכים אוהל על נחל ארנון. על רקע השקיעה, התקרבה דמות עייפה, רכונה על אתון. המשרתים מיהרו להכניס את הדמות אל משכן המלכים.
אגג הזדעזע לראות את מצבו של הקוסם הזקן, כמעט ולא ניתן היה לזהות את שבר האדם שניצב מולו כאותו מכשף עוצמתי שניצב מולם שלושה ימים קודם לכן. שני משרתים נאלצו לתמוך אותו בעודו מתייצב לפני שבעת המלכים.
"הביאו לו נאד יין", אמר אגג למשרתיו, ופנה אל בלעם. "הנעשה המעשה?".
בלעם הניד את ראשו מצד לצד והחל בסיפורו.
"בערב לאחר שיחתנו הראשונה, שמתי פעמיי אל במות בעל. משם, צפיתי בכל מחנה ישראל. שבע מזבחות בניתי, כמספר מלכי הדרום, ובכל מזבח העליתי פר ואיל. ובתום שבעת המזבחות, קראתי לעזרת האלים והפניתי את חרונם אל משכנות העברים, והרגשתי את בעל פעור ובעל זבוב, כמוש וענת, שחר, עשתר ועשתרת נענים לרצוני, משתלחים כרוח הסערה.
גדולים ואדירים דהרו אלי הכנענים אל מחנה הפולשים, אך מולם עלתה חומת אש ועשן, בולעת את הכוחות המתקדמים. ומתוך השלהבת, דיבר אליי קול. לא, לא קול יחיד. דיבר אליי קול שהוא אלף קולות, קול שהוא דממה. הייתה זו רוח שלא פגשתי מעודי, אל גדול ונורא. לא אזכור את אשר דיבר אליי, אך ראה הוא את נשמתי ושיחק בה כמו חתול עם טרף פצוע, וצחוק גדול בקע ממנו, צחוק גדול עליי ועל אליי הנחשלים, וישבר הקול את המזבחות וייעלם.
מבוהל, שנתי נדדה ממני באותו הלילה. למחרת, עליתי על פסגת שדה צופים וביליתי את שעות היממה בהכנת קמעות, זמרת לחשי הגנה ושרטוט מעגלי מגן. שוב הקמתי שבעה מזבחות ובכל מזבח העליתי פר ואיל. פעם שנייה נענו לי אלי הכנענים, דוהרים על הסופה, צעקות הקרב נישאות עם הרוח. ופעם נוספת טבעו בים של אש ועשן. שוב דיבר אליי הקול, אלף הקולות, הדממה. קרע הוא את לחשי ההגנה, מרסק את מעגלי המגן. לכד הוא אותי במבטו ואיים לקלף את נפשי מעליי. נסתי. התחבאתי בגאיות הפסגה כל אותו לילה, עיניי לא נעצמות.
ביום השלישי טיפסתי על ראש הפעור, המביט אל הישימון. הקמתי מזבח יחיד ובו הקרבתי איל יחיד, שכן ידעתי, שניסיון שלישי יוביל לאובדני. ישבתי וביקשתי בעצת האלים וחוזר אני איתה".
שבעת המלכים הביטו בקוסם הישיש. אגג הבחין באימה על פרצופם, הוא תהה האם גם מפניו היא ניבטת. "ומה הייתה עצתם קוסם זקן?", אמר בקול בטוח, מסתיר את פחדיו וספקותיו.
"שלחו אליהם את בנותיכם. יקראו הן את בני ישראל לזבח אלילינו, ויעבדום. ויחר אף אלוהיהם בהם ויוכו במגפה קשה". שבעת המלכים הסתכלו זה בזה, עד שדיבר אגג.
"לך נוח, קוסם זקן. אם נעקוב אחר עצתך, ותעבוד היא, שכרך יהיה בהתאם, אך לא ישתווה להסכם שנחתם ביננו, לאור כשלונך". הקוסם הזקן קיבל את הבשורה, קד בפני המלכים וזוג משרתים תמכוהו אל מחוץ לאוהל.
אגג זכר את הדיון שהתפתח עם צאתו של הקוסם, המדינים ובלק רצו לעקוב אחר עצת בלעם. אגג התנגד. לבסוף, פרש מן המפגש וחזר לעמו. המדיינים והמואבים אכן שילחו את בנותיהם בבני ישראל ופנו הם לעבוד את הבעל פעור. אפילו אחד מראשי בתי האב העבריים נפל בקסמי הנשים הזרות, לוקח לאישה את כזב בת צור.
אגג חייך במרירות כשחשב על אל הנקמות הנורא, שלא חס אפילו על עמו שלו. עשרות אלפים מהפולשים מתו במגפות. בתגובה, עברו קנאי העברים בין האוהלים, שוחטים את בנות מואב ומדיין ואת הגברים שהחטיאו. לאחר מכן, פנו אל המדיינים וטבחו בהם, הורגים כל זכר וכל אישה בוגרת דיה למשכב זכר.
הוא תהה אם שונים היו הדברים, לו בחר להצטרף אל מלכי הדרום במלחמתם.
הדלת נפתחה שוב, מוציאה אותו מהזיותיו. ידיים חזקות תפסו אותו מכל הכיוונים וגררו אותו אל מחוץ לתא. "בוא, טינופת, הנביא מחכה לך". באור היום, ראה את החבלים שכפתו אותו וידע שלא יוכל להשתחרר. שש זוגות ידיים הניפו אותו אל על, לוקחות אותו אל רחבת המבצר.
המון של חיילי אויב התאסף ברחבה, ובמרכזה הוצב בול עץ עצום. הם זרקו אותו מול בול העץ. במאמץ רב, הניף את עצמו ונעמד על ברכיו. הוא הביט מסביבו במבט גאה. הוא היה מלך. הוא היה אריה.
הקהל קרא לעברו קריאות גנאי, אך הוא לא התייחס אליהן. הוא לא ראה זכר לשאול או לשריו. בקהל נפתח פער, דרכו דידה איש זקן וקטן. אגג הביט בעיניו וזיהה את הטירוף שהיה בתוכן, טירוף שראה לפני שנים רבות בעיניו של ישיש אחר.
שמואל נשא עימו חרב גדולה, רוחב להבה כרוחב שתי כפות ידיו, כמעט כרוחב כף ידו של אגג. בניגוד לכל חוקי הטבע, הצליח הנביא הזקן לשאת אותה. זה לא הפתיע את אגג. הוא הסתכל על הנביא ואמר, "הגיע זמני למות".
שמואל הסתכל על אגג בחיוך מעוקם, "ועתה תור אמך להיות שכולה", אמר ואז הוסיף, חיוכו מתרחב, "אך שכחתי, הרי קטלנו גם אותה". אגג הוציא מפיו שאגת זעם. שני גברים הצמידו את ראשו בשלשלאות לעץ האלון. בכוח על-אנושי הניף הנביא את חרב הענק, מוריד אותה במהירות אל צווארו של המלך האדיר. ראשו נפל במכה חדה והתגלגל על רחבת המבצר.
"הביאו את ראשו אל הגלגל", אמר הנביא בקול עייף, ידיו חלשות מלהמשיך ולהחזיק את החרב.
הקופסא טולטלה וטולטלה והיא לא הייתה בטוחה שתראה שוב אור יום. היא התייפחה בדממה, זכרון העיניים הכחולות של האיש הגבוה מונע ממנה לצעוק. היא ניסתה להתאפק, אבל נאלצה לעשות את צרכיה על עצמה, מה שרק הגביר את התייפחותה. אחרי זמן רב, הניחו את הקופסא. היא המשיכה לחכות, משתדלת להיות שקטה ככל האפשר, היא הייתה רעבה וצמאה ולא הפסיקה לשמוע את קול אחיה הנזרקים לאש. עייפה וחלשה, עיניה נעצמו.
הוא פתח את הקופסא וקיווה שהילדה עדיין בחיים. היא נראתה במצב רע, הוא אסף אותה בידיו והתקדם אל חדריו. חיכתה לו שם אישה גבוהה ויפה, בעלת שער חום ועיניים ירוקות. בראותה את שאול והילדה הקטנה רצה לעברם, לוקחת את הילדה ממנו ומשקה אותה במים. הילדה החלה להתעורר, היא דיברה מילים לא ברורות ופרצה בבכי, גומעת בשקיקה מכוס המים. לאחר מכן, הביאה לה האישה מעט דיסה ובחנה את גופה, מוודאת שלא נפגעה. בעוד הילדה אוכלת בחפזון, דיבר אליה בעלה. "אחינועם, מה נעשה איתה?".
האשה ירוקת העיניים ענתה בלהט, "נגדל אותה. נגיד שבתך היא, מאשה אחרת", בעלה הביט בה בפקפוק, והיא המשיכה, "אני מוכנה לספוג את העלבון". שאול המשיך להרהר בכך.
"המריתי היום באופן גלוי את דברי הנביא", אמר, משנה נושא. "קרע נפער ביננו, וינבא שתוסר מלכותי ממני ותעבור לאחר".
"מוטב כך. שאחר יתמודד עם העם כפוי הטובה, עם הנביא המטורף, עם האל", אמרה אשתו בזעף קל.
שאול המשיך להרהר. "בעצם זה שחיה, ממשיכים אנו להפר את רצונו. אם יגלה שמואל…"
"הוא לא יגלה", טענה אחינועם בלהט. "אשלבה בקרב הילדים. ממילא לא יעז לבקר כאן, ואחיזתי חזקה במשק הבית".
הילדה הקטנה המשיכה לאכול במרץ, מקשיבה לכל מילה. שאול הסתכל עליה ונאנח. עיניה נפגשו בעיניו, ים נשבר אל צוקים שחורים.
"מעתה, יהיה שמך בישראל מיכל. מבינה את אותי, מיכל?", הילדה הקטנה הנהנה.
"ועתה עני לי, מיהם הורייך?". היא הסתכלה על האיש הגבוה, המושיט את ידו למשותה מהים הסוער בו טבעה, ואמרה "אתם".
מתום חמש-עשרה שנים
היה זה לילה חשוך, ללא ירח. האישה עמלה מעל האש, מתכוננת לבואם של השלושה. אפתה היא לחם והכינה נזיד, וחיכתה. חצות הליל עבר ונשמעה דפיקה בדלת. אל החדר נכנסו שלושה אנשים. שניים שנחפזו לפתוח ולסגור את הדלת ואיש שלישי, גבוה, האיש הגבוה ביותר שראתה מימיה. שערו האפור משנים היה אסוף בצמה ארוכה, ואת פניו עיטר זקן עבות. מבין הקמטים שבפניו ניבטו זוג עיניים כחולות.
האיש הגבוה פנה אליה. "אומרים לי שאת היא בעלת האוב. קסמי נא לי באוב, והעלי את זה אשר אומר לך". היא הסתירה חיוך וענתה, "ומדוע זה תבקש להחטיאני, אדוני המלך? מבקש אתה דבר אסור, ואתה הרי הסרת הידעונים והאובות מן הארץ".
שאול הביט בה בתדהמה. "כיצד ידעת שאני הוא?", היא כמעט וצחקה בפניו, מסוכן היה לחשוב אותה לטיפשה. "אל תמעיט בערכי, כבודו. בעלת מקצוע ללא דופי שפחתך", אמרה וקדה קידה קלה. "בקשה קשה הבאת לפניי היום. אך בטרם נתחיל, שלח את משרתייך אל החדר השני. ארוחת הערב כבר מוגשת שם". המום, שילח שאול את משרתיו, שהתיישבו לאכול ממטעמי האישה המשונה.
עם צאתם, החלה בפועלה. היא הייתה בעלת אוב, לא קוסם ולא מכשף. היא לא הייתה זקוקה לקלחת, גופרית או עמודי עשן מתפתלים כנחשים. היא ידעה את מלאכתה היטב. זמר קל עלה משפתיה, גופה החל מרקד, במקצב משתנה. המלך הזקן הביט דומם על הידעונית המרקדת. היא רקדה מסביב למרכז החדר, במעגל, זמרה הולך וגובר. בתוך המעגל החל האוויר להתגבש, עד אשר הפך לדמות ערפילים.
הדמות הסתובבה אל האיש הגבוה, שנפל אפים ארצה בזהותו את המעיל הקרוע. בעלת האוב המשיכה לרקד מסביב לדמות, מונעת ממנה לצאת מן המעגל.
נביא הערפילים הסתכל על הזקן המוכה והעייף, שפעם היה מלך. "מדוע זה הרגזתני וקראתני, בן קיש?", קולו הדהד כרעם.
שאול ענה, קולו רועד. "פלישתים עולים עלינו, אלוהים עזבנו, אין עוד בארץ נביאים שיעננו. קראתי לך… שתעזור לי… תעזור לנו".
שמואל צחק בקול עז, ואיתו צחקו רוחות השאול. בעלת האוב הגבירה את קצב ריקודה וזמרתה, לא נותנת לקולות העולם שמעבר להתגבר על אלה שלה.
"כסיל. מדוע שאלתני את אשר ידעת? הרי סר יהוה מעליך, והפך לצרך. לא שמעת לו ולא ביצעת חרון אפו בעמלק, על כן עשה יהוה כאשר אמר וקרע את ממלכתך מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך, לדוד."
ידי שאול החלו לרעוד בזעם. "דוד? כלב האשפתות, הליסטים והמרצח? גנב ליבה של מיכל, בתי הקטנה?". עם כל מילה, הזדקף שאול, עד שהתגמדה דמות הערפילים לידו, ולפתע נראה שוב רם ונישא.
דמות הערפילים התעוותה ואיבדה צורה. ברקים האירו את הערפל ומתוכו עלה קול שהוא אלף קולות, קול שהוא דממה. הקול העיף את בעלת האוב אל הקיר, שם קץ לריקודה. בקושי רב הצליחה להמשיך בזמרתה, שהתגמדה אל מול ההתגלות האלוהית.
שאול המשיך לעמוד זקוף אל מול האש הבוערת, נאחז בזעמו.
הקול צחק.
"מיכל, בתך הקטנה? את מי תשקר בן קיש? דמה אינו דמך. הפרת את הרצון, וניסית להסתיר את החטא. ערבבת דם עברי עם דם עמלק, וחשבת שבכך יעבור רוע הגזרה.
ממלכתך נקרעה מעליך, אך לא די. עמך יינתן בידי הפלישתים, ומחר גם אתה וגם בניך עם הנביא. אך זהו קטון עונשיך.
במעשיך המטת חורבן על בית ישראל. דם עמלק יתערבב עם דם העברים עד אשר בחלוף אלף ואלפיים שנים לא יהיה עוד ישראל בלי עמלק. אך הדין ייוותר.
הרצון ימומש. בבוא היום יקום אחר למחות את זכר עמלק. כל הנושא טיפת דם עמלק ייכרת, בין אם זר ובין אם בן ישראל.
זכור בן קיש, זכור מי האיש שהביא את החורבן על עמו".
הקול נדם והערפל נעלם. היא נעמדה באיטיות, מנערת את האבק והזעזוע מעליה. היא הסתכלה על המלך שפעם היה גאה. היא הביאה אותו אל החדר השני ושכנעה אותו לאכול. זוג משרתיו לא שמעו דבר משאירע בחדר, היא דאגה לכך מראש. לאחר שאכלו, שחררה אותם לדרכם. היא ישבה על יד שולחן האוכל עוד שעה ארוכה, חושבת על האיש שיודע שגורלו נגזר, ועל הכמיהה העזה בעיניו, אל שלוות הכבשים, אל השדות הירוקים.
מיכל נשקה לשפעת התלתלים השחורים והמשיכה בסיבובה הלילי, עוברת בין כל ילדי משפחת המלוכה. מרובה נשים, פילגשים וזונות היה דוד, בעלה. אך כאשתו הראשונה, היה לה מקום של כבוד, מקום שהודגש עוד יותר עקב העובדה שחצר המלכות חשבה אותה לחשוכת ילדים.
איש מלבד בת כהנים זקנה, שהייתה המיילדת המלכותית, לא ידע שיש לה ילדים משלה. היא הסתירה אותם היטב.
היא זכרה איך כשהייתה נערה צעירה, לקחה אותה האישה שחשבה לאמה, אל אחת מהפינות החשוכות במשכן המלך. איך גילתה לה את עברה האמיתי, את דין המוות התלוי כנגד ראשה וכנגד כל צאצאיה. היא זכרה את עצת האישה שטיפלה בה כאם, ויישמה אותה היטב.
היא מאוד אהבה את בעלה, אך זה היה שיכור וחילק את זמנו בין מסעות מלחמה למרדפי נשים. בקושי עקב אחר עדר הצאצאים שפיזז בין מדרגות הארמון. היה קל מאוד להסתיר ממנו את האמת.
מגיל צעיר ידעה להתחבב על בני הלויים והכהנים. בכל פעם שהייתה נכנסת להריון ויולדת, הייתה המיילדת הזקנה מודיעה על מות הולד, ומביאה את העולל לטיפולה של אישה אחרת. לפעמים בארמון ולפעמים מחוצה לו. תמיד התמלא ליבה באושר בראותה תלתלים שחורים ואפים מעוקמים קופצים ומשתוללים בחצר המלכות או ברחבי הממלכה.
סיבוב הערב כמעט והסתיים. היא אהבה את שעות הלילה, היו אלה השעות שבהן נולדו האגדות. היא פנתה אל תחנתה האחרונה, אל אחד מבני הלויים איתם הייתה מיודדת, סופר המלכות.
זה זמן מה שהשתעשעה עם רעיון מסוים, והערב חשה ברוח משובה קלה. היא החליטה לנטוע את הזרעים. היא סיפרה לבן הלוי על ביקורה בבית-אל, ועל האגדה ששמעה מאחד הכוהנים על הברכה שברך יעקב את בנו יהודה, גור האריות.
פונה לשוב למיטתה, היא חשבה על גורי האריות הקטנים שהביאה אל העולם וחיוך רחב עלה על פניה. היא ידעה שכך מרגיש ניצחון.