בשיא החורף, יומיים לפני חג החושך, קם 'פרח כהונה' וברח. אם היה מקום מסתור, עיר מקלט או קרנות מזבח, היה בבריחה טעם. אך הוא ידע כי סופו להיתפס, וכי עונשו יהיה חמור פי ארבעים משל רוצח. השמש שקעה מהר, הגשם הכה חזק. בעיר תָמוּס-בָּנָה היו רק שתי אפשרויות, היות מאמין או היות מת. האם מחשבות הכפירה בצבצו בליבו של 'פרח כהונה' כבר בגיל צעיר? נדמה לו שכן. שתמיד ידע שאין כלום – לא תָמוּס-אֶל, ולא שום אל אחר. אך האל תמיד היה שם. פסל בזלת ענק ועיוור, בעל פני ציפור קפוצים, ששלט על כל מרחב המקדש. פולחן התמוס-אל היה פולחן קשה ומצער גם למאמינים הנלהבים. קורבן הבן הבכור. הטלת מום עצמית. התוצרת החקלאית כולה מועלת באש ארבע פעמים בשנה. ואלו היו רק הפנים הפומביות, הקלות יותר, של הפולחן. את רזי הדת עתיד היה 'פרח כהונה' לגלות לאחר שיעבור את הטקס הקרוב. אך כל מי שעבר את חג החושך העשרים ושתיים של חייו כמו שכח את החיוך, ומבטו קמל ומת. כאילו העיוורון הקדים להשתלט עליו. לו חיכה יומיים, ועבר את הטקס, העדר הזרתות היה הופך כל העמדת פנים לבלתי אפשרית.
רעם חזק טלטל את הדלתות. ההחלטה נפלה. הוא קם בענווה ואמר לאבי המקדש – גבר עיוור עם מסכה ארוכת מקור – לרגע קט אצא, לוודא שהגשם אכן ממלא את בור המים. "תמוס עיוור. הוא זקוק לך" הפטיר האב. "אני עינו" השיב פרח הכהונה ויצא, עבר את בור המים והוסיף ללכת. צידה הוא לא לקח, לא חגר בגד עור או צמר. הוא ברח בבגדו הצהוב הטקסי, המגלה ומלשין עליו. כל תוכנית לא היתה לו, ודאי שלא תוכנית טובה. תמוס-בנה עיר קטנה, פניו ידועות לכל, וסביבה רק שממה ועוד אלים. להתחזות, כמובן להתחזות, ובררה אחרת יש? אולם לבנו של איזה אל? עדיף של עיר גדולה. ילך לבַּעַל-בָּנָה, או ליהוֹ-חוֹמָה. שם אולי יש אלמוניות. צרה צרה ושעתה. ראשית שיצליח לצאת מתמוס-בנה. כמעט כולם מסתתרים מהגשם. עיניים מעטות הולכות בדרך, אך כולן חושדות בו. שואלות במבט: "מה פרח כהונה צהוב עושה כאן, מחוץ למקדש, רטוב כולו?" כשיתרחק מספיק יהיה עליו לפרוע את הצמות המרובעות, ולמצוא לבוש של רועה או סוחר, לא משנה, רק לא צהוב. "פרח-כהונה" קרא מישהו בקול מצווה. הוא לא הביט לאחור. "פרח-כהונה" נשמעה הקריאה בשנית, קשָה יותר. הוא האיץ את צעדיו. שופר תקע. הוא התחיל לרוץ, חשף את סודו. ריצה אסורה על מעמד הכוהנים. שוב תקיעת שופר, שברים, תרועה. השוטר רץ אחריו, התקרב. הבוץ חלקלק. צעד לא איתן ומיד החלקה. יד חזקה תפסה בצמתו. הוא החליק, נאחז, השוטר החליק יחד איתו. שניהם התפלשו בבוץ. כנף הבגד נקרעה. הוא אחז בדבר מה קשיח. ידית ברונז. הכה והכה. דם פרץ – – – הוא קם וברח. השוטר נשאר מוטל. הוא רץ ובגדו הצהוב מוכתם באדום. הוא יצא את העיר. בחוץ, בחוץ יש שדות, עצי זית, אוהלים. מעולם לא יצא לשם. הוא ירד מהדרך ודילג בין סלעים ושיחים נמוכים. הגשם הפך ברד קשה. הוא הוסיף ורץ עד שנפל לבור. מעיין מערת פעמון. עץ תאנה כיסה את הפתח. הוא זחל לפינה יבשה, הניח ראש על אבן, ונרדם ליומיים.
*
"הללו את תמוס-אל! הללוהו באבן ובדמעה. הללוהו בשריפת הדגן. הללו-מוס!
כי בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו, ומלאוה התאיזים עד קצה. וידברו בבליל שפות, ויעשו הרע בעיני האלים. וישתקו האלים. ויאמרו התאיזים זה לזה, כי הכל הבל ואלים אין. כי רק בן האדם הינו. ויתנו התאיזים שם לכל אדם, ויחוגו את היום בו נולד. וישתקו האלים. וייצקו התאיזים ברזל, וירימו השמיימה את המגדלים הגדולים, וירכיבו את המכונות. ויזעמו האלים, ויתקבצו מכל כנפות הארץ ויאמרו השמד נשמידם עד אחד.
ויקם תמוס-אל באספת האלים ויאמר: אנוכי את הסובלים אקחה. את הטהורים, את המעטים, את הנאמנים אקח אנוכי. ארבעה מהם יהיו לי לבנים. וישאלוהו האלים, וכי למה זה נרחמה על ארבעה רשעים? ויען, עשו למען עיני, ויעקור את עיניו לפניהם, וינקרן במקורו הצהוב.
הללו את תמוס-אל! הללו אותו בגזירת האצבע ובניקור העין. הללו אותו בבכי ובכאב. בחושך ובעיוורון הללוהו. הללו-מוס! הללו-מוס! הללו-מוס!"
*
המנגינות הקדומות נמוגו ונעלמו מראשו. כשפקח 'פרח כהונה' את עיניו ראה חושך משולש. חושך המערה שסביבו חושך הלילה וסביבו חושכו של חג החושך. הוא מישש ומצא שלולית מים, שטף את פניו ושתה. את הסיפור על אסיפת האלים למד מכוהנים עוד בילדותו. פעם ברביעיה, בשקיעת החמה, באולם הגדול, תחת פסל תמוס, התכנסו כל פרחי הכהונה הצהובים ודקלמו. מדוע הוא חלם דווקא על כך? אולי נחבא כאן סוד. שמא הוא עצמו תֶאִיז. שגם הוא חושב כי האלים הם אין והאדם הינו. אם כך, עליו ללכת בדרכם. לבנות מגדלים גדולים ומכונות. אולם מהם מגדלים ומה הן מכונות? זאת אין איש היום יודע. הוא קרע את בגדיו הצהובים והחביא אותם בבור במערה. הוא אכל תאנים רכות שמצא על הארץ. מתיקות גרגרית התפשטה בפיו. אם כך, אם הוא כמוהם, יקרא לעצמו בשם. מעתה לא יקרא יחד עם כל בני מעמדו 'פרח-כהונה'. אך כיצד יקרא? הוא טיפס. גזעו של עץ התאנה היה עבה ומלא עיניים. הוא חש, מבעד לקליפה המחוספסת, כיצד המים והאדמה זורמים במעלה הגזע, לעבר העלים. לפתע ידע בידיעה ברורה, כאילו כך היה מאז ומעולם. הוא חיבק את גזע העץ. "אני גזע תאנה," אמר, וחש מתיקות אחרת, גדולה יותר, מתפשטת בגופו.
בחוץ האוויר היה פתוח, אך העלטה כבדה כמו זו של המערה. בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. הוא הלך ערום. אין זה משנה, איש לא יכול לראותו. קוצים דקרו את כפות רגליו, סלעים חדים פצעו את עור כף הרגל הרך. מרחוק שמע את השופרות תוקעים ארבע פעמים. ממתינים, ושוב ארבע פעמים. ארבע רבעיות הוא ספר. משמע, שיא החג הגיע. פרק זמן אשר אור אין בו, והעלטה על הלב רובצת. כולם, כל בני-תמוס, נמצאים ודאי במקדש. צועדים יחפים בחשכת הקודש. דורכים על סלע קר וחלק. סובבים את הפסל הגדול, ממששים אותו ביד עם ארבע אצבעות. בוכים: "אנחנו העיניים שלך. אנחנו העיניים שלך." הדקירות פסקו. כפות רגליו העידו שהוא נמצא על דרך. אין סיבה שלא ימשיך עליה, הלילה הדרכים כולן ריקות. 'גזע תאנה' הוסיף והלך על הדרך עד שהריח עזים. הוא פנה בעקבות אפו ומצא בד מתוח שמגעו כצמר עזים גס. אוהל של רועים, חשב. הוא נכנס וחיפש. כעבור זמן קצר יצא מהאוהל לבוש בבגד חם, ועם נאד מים וחריץ גבינה. עכשיו הוא בטוח מעט יותר. הרועים חונים בשולי אדמת-תמוס. אם רק יוסיף ללכת בכיוון זה בתוך שעות ספורות ייצא לתחום של אל אחר. צעד רדף צעד. מוזר לו שעדיין הוא פוחד מזעם האל. כאילו כל זמן שתמצא על אדמתו יכולה להדביקך נקמתו. האם הפחד מעיד שיש בו קצת אמונה? לא – הפחד חזק מן ההיגיון. הוא הוסיף וצעד, ואור לא היה, ולראות לא יכול, לא לפניו ולא מאחוריו. לפתע אורות! לפידים מבליחים במרחק. מי יעז להדליק אש בתוך עינו האפלה תמוס-אל? בני אל אחר? או אולי, והתקווה מפרפרת בחזה, יש עוד כמוהו, תאיזים. הוא רץ לעברם, עד שנכנס למעגל האור. כשהבין מי אלו היה מאוחר מידי להסתתר. הם ראו אותו והתקרבו. בני-אלים חוגרי חרבות ברונז הקיפוהו, לפידים בידם. מתוך לבושם ברור היה שאלו הם בני נִינָנָא – מלכת השמש.
*
"ותרד ניננא השאולה. ותרא את האש הגדולה והרשעים בוערים בה ואינם כלים. ויהי קול הצעקה והבכי משבר סלע ומחריש כל אוזן. והנה איש אחד בוער כולו ופיו מלא שחוק. ותשאלהו האלה. ויען, שלוש אלף שנים אני בוער. אלף בכיתי, ולא הועיל. אלף שתקתי, ולא הואיל. אלף צחקתי. וגם לא הואיל. הואיל ואין מועיל, מוטב אהיה צוחק. ותאמר ניננא, והיה אם אוציאך מן השאול מעלה לארץ החיים? ויען, נעבדך, אני וזרעי עד דור אחרון. ותשאל הכיצד, ויען האיש לאמור נעבודך בצחוק ובאש. ותפתח ניננא את כנף בגדה ויחסה בה. ותצא ניננא והאיש מהשאול, ויפרצו אל האור."
*
עשרה גברים הקיפו את גזע תאנה, לבושם היה אדום וכתום, מרצד כמו לב הלהבה. בידהם בער הלפיד. מבטם ניסה לפענח מה פשר היצור שבקע רועד כמו גוזל מתוך החשכה. בלא חיפזון הם השליכו חופנים של עלים אדומים לתוך פיותיהם ולעסו. גבר אחד, חסון ותקיף מהאחרים, צעד קדימה. הוא אמר, "יום של אור ציוותה לנו האלה…". ברור היה לגזע תאנה שזו ברכת חג, ברכה רגילה שכל בן-ניננא יודע לענות עליה. עכשיו משמשת לו הברכה כסיסמה, כחידה, כקיר. מעט מידי הוא ידע על בני-ניננא, מעולם לא ראה אותם, רק מתוך סיפורי הכוהנים יכול לנסות ולנחש את ההמשך. הוא פתח ואמר "ובצחוק ובאש נעבוד אותה". כל הגברים פרצו בצחוק, צחוק שנשמע לו אמיתי ומשוחרר, וכשסיימו לצחוק הניחו את ידיהם על ידית חרב הברונז. "זו איננה התשובה המקובלת." אמר המנהיג בחיוך מאיים, חושף שיניים שפיסות אדומות של עלים מרוסקים נעוצות בהן. עץ התאנה חזר על ראשית הברכה, "יום של אור ציוותה לנו האלה…" וכל הגברים ענו לו בקול אחד "ונצחק בו אלף שנה".
באור האש הוא הבחין עתה שהם סוחבים צרורות, חבילות גדולות שנקשרו מהר וברישול, ושכמה בני צאן נגררו אחריהם בחבל. זעם מילא אותו כשהבין. אלו הם בוזזים. בני-ניננא הללו פלשו כדי לשדוד ולהעלות באש את המעט של בני-תמוס שהלכו למקדש. אמת, הכוהנים במקדש ידעו שיש רכוש שנעלם בעיוורון החג. אמרו שזו מנחה לאל, שתמוס-אל בא בעצמו ואוסף אליו תשורות בחשכה. גזע תאנה רצה לגעור בבוזזים על החוצפה ועל חילול הקודש, אולם נזכר שהוא עצמו אינו מאמין, וגם שהוא עצמו, בדיוק כמותם, גנב בגדים ומזון מרועה שהלך למקדש.
"ומאין באת?" שאל המנהיג, הוציא חופן מהאמתחת, וזרק עוד עלים אדומים לפיו. הבוזזים כבר ידעו שהוא לא בן-ניננא, אולם אם יגלו שהוא בן-תמוס, ושלא הלך למקדש, יבינו שהוא תאיז וגורלו יחרץ. "ביתי בארץ רחוקה" ענה. "אז מדוע" המפקד צחק וירק מעט עלים, "לבושך כשל בן תמוס?" מה יאמר להם? הוא שתה מנאד המים, ואז ידע. "אני כמוכם. שמעתי על ארץ שאין בה איש בבית. על חג אשר אור אין בו. ורציתי לבוא ולקחת אוצרות. בינתיים רק את הבגד הזה מצאתי, וקצת גבינה ומים. מצאתי שאין מה למצוא. לשווא יצאתי לדרך. עניים אנשי המקום הזה" אמר וצחק צחוק פרוע "עניים מאוד." כולם פרצו בצחוק לוהט והידיים התרחקו מנדן החרב, וטפחו על הברך.
הם התעקשו שיצטרף למסע הביזה. פניהם היו מועדות בכיוון ההפוך, חזרה למרכז אדמת-תמוס, לעבר המקדש. הוא הלך איתם, שדד והרס ושרף את כברת הארץ שהיתה ביתו. הם נתנו לו ללעוס מהעלים האדומים. בתחילה פיו התכווץ מן המרירות והכאב, ואחר כך תחושת שרפה פשטה בגרונו ובמורד בטנו. משהו נתרחב. ואז בקע ממנו צחוק גדול. אכן, הם היו חבורה שמחה. מעודו לא ראה אנשים עליזים כל כך. צוחקים ולא ברור על מה, שורפים ולא ברור מדוע. כל דבר זעיר עורר במישהו צחוק, כל צחוק זעיר הדביק מיד את כל השאר. "עצרו!" קרא המפקד. במרכזו של כפר ריק, ליד המעיין, עמד פסל של תמוס-אל. שמונה אמה גובהו, גופו כגוף אדם, ראשו ראש אנפה. אחד הצוחקים הציע לנפצו, והמפקד נידב את הזר-החדש. גזע תאנה היסס לפעול. תוך כדי היסוסיו, גם לא הבין מדוע הוא מהסס. מקץ דקה הפסל נופץ. חשדות עלו. שאלות תקפו. מדוע המתנת? הרי רק בן תמוס יחשוש מזעמו. ומניין אתה? מארץ רחוקה. ולאיזה אל סוגדים שם ב'ארץ רחוקה'? הוא שוב היסס, חשב, ואז ענה "שמו גזע התאנה". כולם נשתתקו. גזע תאנה? כיצד? מעולם לא שמענו על אֶל התאנה. ואולי אין כזה אל. אולי אתה – – – המבטים התחדדו וננעצו בו, דוקרים כחניתות ברונז, כמעט מעלים אותו על המוקד. הוא גמגם אליהם, "הוא קיים… ודאי!.. רק הוא האלוה של ארצי. אתם אולי לא שמעתם את שמו. אך אגדות יש עליו, ושירים רבים. אני נשבע. ב'גזע תאנה' אני נשבע שהוא קיים!" "אם הוא אכן קיים," פסק המפקד בחוכמתו, "ספר אודותיו. את אגדותיו ספר, נקשיב ונדע אם שקר בפיך. שגמגומים והיסוסים הם מחבואו של הכזב." היתה זו מלכודת, והוא עצמו שחפר את הבור. "אספר. אולם לא כעת. כללים יש. פולחן מדוקדק. לא בכל מקום ורגע אפשר…" הוא הביט בעיניהם. הם הביטו במפקד. "קישרו אותו" פקד המפקד וירק בצחקו שברי עלים אדומים, "ניקח אותו שלל. שחוט נשחוט אותו!" חרבות הברונז נשלפו מנדנן. "לא! עצור! עצרו! ספר אספר לכם. אולם כלל אחד קדוש יש, שאסור שייפרץ. עליכם להיות בדומיה. והיה אם ישמע קול – אפסיק מיד." הם הנהנו והשיבו את החרבות. הוא פתח את פיו וסיפר. בתחילה במגומגם. לאחר זמן הבחין שהסיפור פורץ ממנו, בשצף, בזרם ומקצב, ומידי פעם אף בחרוזים ושירה, ואז בדיבור רגוע ומדוד, דיבור שכמו מצווה עליך – האמן! מניין נבע הסיפור? הוא לא ידע. רק הרגיש שלא ממנו, שהוא עצמו חלול, שהמילים כמו עוברות דרכו. הגברים אכן הקשיבו בדממה, כפי שנצטוו, ומבטיהם שהיו בתחילה ספקניים כבר שכחו במה חשדו, וכמו שכחו לרגע היכן הם נמצאים, גם היכן ביתם ומי היא אלתם. עד שלפתע קול גדול נשמע. ארבע תקיעות שופר נוראות הוד קטעו את הדממה, ולאחר מכן ארבע נוספות, וכך עוד פעמיים. משמע, חג החושך בא לסופו. הם קמו, נחפזו לאסוף יחד את כל הסחורה הצאן והבקר, ומיהרו לסגת מאדמת-תמוס בטרם יתפסו. גזע התאנה התחמק מהם במהומה, הלך לכיוון אחר, מקווה שיגיע במהרה לאדמת אל אחר. מרחוק המפקד קרא אליו, "בן-תאנה, יום של אור ציוותה לנו האלה…" הוא שמע ולא השיב דבר.
*
"עץ התאנה צמח מתוך החושך. בתחילה זרע נפל באדמה רחוקה. אדם לא זרע אותו. לא אל ולא אלה ידעו עליו. אך המים הטובים מצאו דרכם אליו. את ענפיו פשט לאור מתוך המערה העגולה. כמעט מיד החלו הניסים. רועה אחד שישן תחת ענפיו חלם על אוצר ומצאו. עקרות נפקדו. פיות אילמים נפקחו. את המקדש בנו הסוגדים סביב העץ. חדר פשוט, עגול, חסר גג. נזהרו שלא לחסום לעלים את אור השמש. איש לא ידעו מי הוא העץ או כיצד יש לעבוד אותו. מידי פעם בא אחד חכם והכריז שהוא הכוהן, שהעץ דיבר אליו, וכתב חוקים קשים ותפילות רכות. עד שנתקף אותו כוהן שיתוק או חולי, ועזב. החרסים שעליהן נכתבו התפילות נשברו, המגילות התפזרו ברוח. התורה נשתכחה.
מאה שנים עברו. העץ גדל והתחזק, הפירות כבדו ומתקו. הניסים הפכו פרועים יותר. אבנים הפכו פנינים, לטאות השילו עורן ותחתיו נגלה עור שחוליותיו מזהב. תינוקות שינקו מחלב פרי התאנה ידעו מיד לדבר ולדקלם את כל החוכמות שבעולם. עקרות ילדו חמישיות ושישיות, כמו היו כלבות או חתולות. האנשים פחדו לפקוד את המקום, פן יוכרעו תחת השפע של הנס. עץ התאנה נזנח. מלך אחד שמע, ויצא בדרכו לשם, ובאמתחתו גרזן ומסור – – – "
*
לא ברור מה היה גדול יותר: הנהר הגדול, הגשר שחצה אותו, או הפסל של תְּאֹו-אֶל. הפסל עמד יציב במרכז הגשר, מפנה את קרניו באיום לעבר כל מי שנכנס לממלכתו. על רגליו האחוריות עמד התאו, גופו שואף לרמוס אותך בנפלו, לרסק את הגשר לרסיסים ולהפיל הכל למים הגועשים. 'גזע תאנה' עשה כמו שאר ההמון, עצר במרכז הגשר, השתחווה לפסל, ונתן לשומר מנחת מעט, דגן עבור האל. שערו צימח פרא, זקנו החל מלבין. כמה שנים הוא תעה בישימון? את הימים הוא לא ספר, את זוגות הסנדלים כן. תריסר זוגות התבלו בהליכה, ועדיין הוא נמלט. בכל מקום שעבר קטלו בני האלים את התאיזים. תמיד ראה את הגרדומים, את הגופות מתיבשות, את הכלבים לוקקים את הדם. בני אלוהי אבן סקלו, בני אלוהי דג הטביעו, בני אלוהי עץ צלבו. תמיד בגין אותן עברות. בכל אדמת-אל חשדו בו, להרגיעם נאלץ לספר שוב ושוב על האל שהמציא, על "גזע התאנה". זה נבע ממנו בלי גמגום או היסוס. מסכת שלמה של מעשים, מסועפת כשורשי העץ או כענפיו, ומלאת חיים כמוהם. הסיפורים נדדו מהר ממנו. בזוג הסנדלים החמישי בני-האלים כבר הכירו את גזע תאנה-אל, והוא נדהם כשהם סיפרו לו חזרה את סיפוריו. הסיפורים ששמע היו פשוטים יותר, מתאימים למידותיו של האל המקומי.
הוא הרחיק נדוד בחיפושיו אחר אדמה חופשיה מאל. גם במדבריו הוא לא מצא לא שרידי מגדלים ולא שברי מכונות. בכל כיוון שהלך הארץ נגמרה, ובסופה היה לא כלום, רק געש מלוח. ים שאין לו קצה ומידה, מים סוערים המשברים את כל ספינות העץ. הוא ניסה להגיע מעבר לים, אולי שם נחבאת ארץ התאיזים. איש לא העז לקחת אותו. הדייגים המעטים הפזורים לאורך החופים, אנשים נואשים ורעבים, שטו רק כשסירתם קשורה ליבשה בחובל ארוך. "לא תרחק!" הזהירו אותו, והסבירו שמסמרי הברונז נשברים בקלות והקרשים נפרדים זה מזה. הם צדקו. הוא יצא לים והסערה טרפה הכל. הוא מת, או חלם שהוא מת. ובמותו היה לגזע תאנה ממש, משורג ורב שורשים. לשד החיים עצמו זרם בבשרו העצי, פועם בקול שאון של רוח וגלים. הוא התעורר ביבשה, יחף ערום ופצוע. ושוב יום רדף יום וארץ רדפה ארץ. כמה כבר עייף מכל זה. אולי פה, בתאו-בנה יוכל למצוא מנוחה. כרך אדיר מימדים. כאן ייטמע בהמון. יהיה לגרגר תבואה בממגורות המלאות תמיד של תאו-אל.
מאות אנשים חצו את הגשר יחדיו. תלושים, כחושים, מאובקים. נמלטים מהרעב והבצורת, נוטשים אלים שלא היטיבו להתמודד עם האסון. את קצה הגשר חסמה שרשרת שוטרים. הגשמים הפסיקו לרדת. האדמה נבקעה מיובש, צימחה קוצים ונחשים. גם רעידות היו. זעזועים גדולים רעשו והפילו חומות ומקדשים. רבים הם מבקשי הרחמים בצל התאו הגדול הרועה בשפת הנהר. אך האל הוא גורל – לא ניתן להחליפו. האל הוא או אביך או אמך. אחדים מהפליטים יהיו לאורחי תאו-אל, אחרים יתקבלו כעבדים. הם לפחות ינצלו מהרעב. השאר ישלחו חזרה למדבר, לשוב לאלוהיהם. חומת מגני הנחושת וכידוני להב הברונז היתה צפופה. רק פתח אחד היה בה. כשבא תורו נשאל למקצועו. "איש נודד אני", ענה. השוטר המצולק ירק בבוז, "היום נודדים כולם". השוטר ביקש לראות את השרירים, את השיניים. אולי כעבד יהיה בו שימוש. הגוף היה שבור, חסר יופי, נטול עוצמה. לבסוף, מתוך רשמיות בלבד שאלו השוטר בן של איזה אל הוא. "אני הוא בנו של גזע תאנה." ענה. רעד טלטל את הקהל. גם השוטר נרעש. לחש עבר מפה לאוזן. הפליטים שסביבו ירדו על ברכיהם והשתחוו. השוטר שמט את המגן והכידון ונפל אפיים ארצה. שאר השוטרים עשו כמוהו. גזע תאנה התרחק מהם במהירות, חצה את הגשר, והמשיך על הדרך לבדו. הוא ניסה להסתתר בעיר, להיות גרגר חול אלמוני על חוף הנהר. למחרת, כשבאו לאסור אותו, הוא לא הופתע. השוטרים הוליכו אותו בזהירות לעבר המקדש. שם הכוהנות ודאי יודעות את האמת. שגזע תאנה הוא אל מומצא, כזב של איש חסר אל. שם ידונו אותו להירמס תחת פרסותיו של התאו.
*
"התאו היה פרוע. התאו היה אכזר. מי ידמה לו? בראוהו האלים מהטיט השחור של הנהר, למען שעשועם. ויהי ביום בו זעמו האלים, ויאמרו לתאו רד מהרה מן השמיים לארץ ומחה את זכר האדם. וירד התאו. עם נחרתו הראשונה סדק נפער באדמה ועשר ומאה אנשים צעירים נפלו לתוכו ומתו. והנה, עם נחרתו השניה, סדקים נפערו ועשרים ומאתיים אנשים צעירים נפלו מטה ומותו. וירץ וירמוס את הדגן ואת העצים. ותנפצנה פרסותיו את המגדלים הגדולים. ויחפור בזעמו מטה מטה ומעיינות התהום נפרצו. עד כי גברו המים וירבו מאוד מאוד, ויתכסו כל ההרים הגבוהים. ויטבעו כל האדם והחיה, זולת אלו אשר הצילו האלים.
ותהי אישה אחת, יפת תואר ויפת מראה, אשר יצילנה התאו. ותתפס האשה על קרנו, ותאחז בפרוותו. הנה התאו צף במים הגדולים והאשה על גבו. ויצופו המתים סביבם כביצי דגים בים הגדול. ויהי כאשר כלו המים, ונגלו ראשי ההרים, ראה התאו את החורבה והחורבן, וניחם על כל ההרס שזרע. ויבכה ויכסה את פניו.
ויהי במקום שבו צנחו גלליו האדירים, שם יצמחו עצי פרי ושדות דגן לרוב. ויהי במקום שבו זרם שתנו שם יזרום הנהר הגדול. וירץ התאו על הגדה, והאשה רכובה על גבו, והדגן הבשיל סביבם, והפרי מתק. ותאמר האשה, שכבה עמי. ויזרע התאו זרע ברחם האשה, וימלאו ילדיה את עבר הנהר. ובנותיה תהיינה לו לכוהנות עד היום הזה."
*
"פניך כפני איש שיצא למסע ארוך." הכוהנת החליקה ברכות את ידה על לחייו של גזע תאנה, "מדוע כה שקועות לחייך ופניך נפולים?" דבריה לא זכו למענה. היא רכנה בעדינות לבריכת מעיין המקדש ומזגה מים לפסלון חומר בדמות תאו. המים הצלולים נכנסו לפסל מתוך פתח עגול בגבו של תאו החומר. היא הרימה את הפסל והצמידה את פיה לפיו. מים נמזגו ממנו אליה. היא הגישה את הפסל לגזע תאנה. הוא הרים את התאו, הצמידו לפיו ושתה. גופו נמלא קרירות וחיוּת. "ובכן," אמרה הכוהנת, "כך נראה הנביא". אנוכי? נביא? הוא הזדעזע. "אין ספק. אתה הנביא ששמענו אודותיו. קולו של אל חדש. פיו של גזע התאנה." נערה צעירה נכנסה לאולם, פרח כהונה בכתונת פסים עדינה, היא הגישה צלחת חרס מלאה חיטה תפוחה בלולה בגרגרי רימון. הכוהנת טעמה חופן, וסימנה לו שיאכל. הוא לעס כמה גרגירים, ולא חש את טעמם. "זוהי טעות," אמר, "טעות איומה."
הנערה הגישה לכוהנת מגילה. "זוהי מגילת הנביאים שיבואו" אמרה הכוהנת, "לפיה עלינו לזהות את הנביאים. בערך אחת בשבעים שנה בא נביא חדש. הבט בעצמך". נגלו לפני מאות סעיפים. בתחילה לא הבין. המגילה היתה כללית, כך שיכלה להתאים לאנשים שונים, אך מלאה בפרטים יחודיים. משפטי תנאי אשר הובילו להתפצלויות שאחריהן משפטי תנאי נוספים. הנביא יגיע לתאו-בנה בזמן של בצורת ומצוקה גדולה, או שלא. אם יבוא בזמן בצורת זקנו יהיה גדול ולבן, אם לא הוא יהיה מגולח. אם כשיבוא לעיר יסתתר, חפשהו ברובע הקדרים, אם לא יסתתר, חפשוהו בשוק המלח. שביל הסימנים שבחן הורה כי הוא אכן נביא. הוא סגר את המגילה, "זה כזב. איני נביא." הכוהנת גוללה את המגילה והראתה לו סעיף שבו נאמר שהנביא יכחיש. הוא שכח את הזהירות, והתוודה בפניה, "אני לא מאמין באף אל. אני תאיז." הכוהנת פרצה בצחוק קליל, והראתה לו סעיף סמוך בו נכתב כי אם יכחיש אזי יטען הנביא שהוא תאיז. "הקשיבי, אני תאיז! כולי תאיז!" התפרץ. "אתה תאיז? כיצד?" היא הניחה את המגילה בצד, "האם עשית מעשים כמעשיהם? בנית מכונות? מגדלים? האם גילית את הברזל?" -"לא, את כל אלו לא עשיתי. אבל יש לי שם. נתתי לעצמי שם. אני הוא גזע תאנה". היא שוב צחקה, מבטלת את האמת העמוקה ביותר שלו כמחרוזת שקרים ילדותית, "החלט, אתה תאיז או שמא אתה אלוה. מוטב שתבחר כזב אחד ותדבוק בו." "הקשיבי לי…" פתח וסיפר, הוא לא הצליח לבלום את שטף מילותיו. סיפר הכל, על ימיו כפרח כהונה, על איך ברח, על המסע בים, על הגרדומים, וכיצד חיפש תאיזים. הם פחדו להתגלות לפניו, כשם שהוא פחד להתגלות לפניהם. עכשיו, לראשונה, הפסיק להתחזות. הכוהנת הוסיפה להביט בו כבשוטה חביב. כשדיבר הציצה במגילה, ובכל פעם אישרה מתוך דבריו סעיף אחר. פתע אחז בו הזעם. "הִרגו אותי. עשו זאת כבר!" הוא קם ממקומו וצעק, אך לא צעק עליה אלא מבעד לה, "הִרגוני כי אני תאיז. כופר בכם, באלים כולם. גם בך תאו-אל," הוא הטיח את פסלון החומר ברצפה וניפץ אותו, "וגם בך גזע תאנה!" קולות הצעקה והניפוץ הוסיפו להדהד במקדש, נחלשו והלכו, הידקקו לדממה.
הכוהנת עזבה את האולם הגדול. היא לא סימנה לו שיבוא. הוא קם ועקב אחריה במבוך של מעברים וקמרונות. פנימה ועוד יותר פנימה, לתוך לב לבו של המקדש, אל החדר הפנימי והקדוש ביותר. שם לא היה פסל תאו, גם גרגירי חיטה לא היו. כל סמלי התאו-אל נעדרו. היו שם רק ספר אדום וקופסא. "כמה חבל שברחת ולא המתנת." אמרה לו, "לו הפכת כהן היית מגלה את האמת".
*
"ויהי אחר האסון הגדול, ויתקבצו המעטים. וישבעו שבועה לאמור: אשר קרה לא שוב יקרה. וידונו שבע שנים. ויפתחו את ספרי התולדות ויחפשו עידן אשר כולו שלום. עידן ארוך אף יציב. וימצאוהו, ושמו "עת הברונז". ויאמרו זה לזה, אנחנו וזרענו עד דור אחרון, נחיה בעת הברונז. וישרפו את ספרי התולדות, וינפצו את המכונות, ויחביאו את הברזל בנקרות בשורשי ההרים."
*
התאו היה פרוע, התאו היה אכזר, מי ינצל מזעמו? הוא פרץ אל הזירה לשאגות ההמון שמילא את כל מדרגות האבן. שבע פושעים נידונו למוות. תיו פניהם של השבע הוסתרו תחת מסכות פני האלים של ארץ מוצאם. רק על פניו של אחד היתה מסכת כהן תמוס, מסכה ארוכת מקור. כשהתאו התקרב בריצה הפושעים התפזרו וחיפשו מקלט. רק אחד לא ברח. רק על אחד נמאסה הבריחה. הוא הסיר את מסכת תמוס. הקהל כולו הביט בו. "ראו," צעק מישהו בבוז "זהו פיו של גזע תאנה…" וזרק עליו אבן. "ראו," קרא אחר בהערצה גלויה, "זהו פיו של גזע התאנה!" ורכן קדימה לשמוע את דבר הנביא האחרון. קרני התאו חלפו ליד גזע תאנה בדהרה. התאו שעבר סמוך לו המשיך לרדוף אחרי אחד האחרים. להבי ברונז היו מחוברים לפרסות התאו, כך שכל בעיטה היתה קטלנית כשיסוף חרב. "אתה אינך תאיז." אמרה לו הכוהנת "אני יודעת. אני עצמי תאיזית, כאלה הם הכוהנים כולם." בתוך קודש הקודשים היא הראתה לו את הספר העתיק, הכרוך במתכת אדומה, זה שהועתק פעם במאתיים שנה על פפירוס חדש, וכך כבר מאות פעמים. בספר נכתב שאספת האלים לא הייתה מעולם, אבל היא זכר לאספה אחרת שכן התקיימה. התקבצות אנושית של ניצולים. זה היה לפני אלפי שנים. אחרי האסון גדול.
כמעט כל בני האדם מתו באסון. הסיבה לא ברורה. כנראה הברזל, המכונות, המגדלים, אותם דברים שהיו בשפע בתרבות הקדמונית והמושחתת ההיא. השורדים תכננו עולם חדש. עולם שלא יוכל להמציא שוב את המכונות. עולם שלפני הברזל. לכן המציאו את האלים. הם חסמו את הדרך המובילה לאסון באלים שבדו מליבם. "חוקי האלים שומרים עלינו עדיין. פוקדים עלינו להעלות קורבן את כל מי שמתחיל לייצר ברזל או מכונות". זעקת כאב החרידה את גזע תאנה. פרסות התאו ביקעו את בטנו של נידון אחד, איש אומלל במסכת קוף, והקרביים התפזרו. הזעקה הושתקה רק כשפרסה ניפצה את גולגולתו של הצועק.
"אינך תאיז, אך נביא גרוע מתאיז. האלים הם גורל. אין להוסיף על האלים ואין לגרוע. בכך תלוי האיזון. אלים חדשים יש להרוג כשהם קטנים. אולי כבר איחרנו. רבים הם המאמינים בגזע תאנה." גופות רטושות מילאו את הזירה. השישה האחרים כבר מתו. הקהל כולו נחלק לשונאים ומאמינים. הוא לא ידע מה חמור יותר, מבטי אלה, או מבטי אלה, או מבטו של התאו המתקרב בריצה. ראשו מורכן, קרניו בולטות, עיניו רושפות. השונאים אותו חיכו שימות דווקא מפרסות התאו, סימן ידוע שהאל מקלל את המת. המאמינים קיוו שימות מהקרניים, סימן בדוק למזל והצלחה בעולם הבא. "לכן אתה חייב למות." אמרה הכוהנת והראתה לו בספר את ציורי המגדלים, מלבנים צפופים, צללים בגדלים שונים. קשה היה להבין מה אלו, מדוע הם מסוכנים. הציור הועתק כל כך הרבה פעמים שמצורתו המקורית ודאי לא נשתמר הרבה. גם ציורי הברזל והמכונות לא הסבירו דבר, הם דווקא נראו לו בעלי חן. "מהם המגדלים הגדולים?" שאל, "הברזל? המכונות? מדוע הם כה מסוכנים?" היא הוליכה אותו למרכז החדר, לקופסא. שם היה השריד היחיד לתקופה הקדמונית שלפני האסון. היא פתחה את הקופסא. היה בה חפץ עשוי ברזל. מכונה. מצורתה לא ניתן היה להבין דבר. רק חלקים מחוברים לחלקים. אין לדעת אם יש להם בכלל איזה שימוש. "סובב את זה." הציעה לו. הוא אחז בפיסת דבר שהיה כנראה ברזל, והניעו. המגע היה קר. זה נע במעגל. חלק הניע חלק, הוא המשיך וסובב. המעגל הניע מעגל נוסף. משהו התרחש. צליל נשמע, קולות רבים בקעו. הוא הפסיק בבהלה. היא סימנה לו שימשיך. הוא סובב עוד. צלילים מורכבים נבעו מתוך המכונה. זה היה הדבר היפה ביותר שהוא שמע אי פעם. המוזיקה באה מעידן אחר, דילגה מעל אלפי שנים כאילו היו סלע קטן, והגיע עד אוזניו. רגע זה היה מפכה כמעיין, ואז זורם כנהר. רגע עצום כתאו, ואז עדין כענפה. כשקרני התאו ניפצו לו את בית החזה, שמע גזע תאנה שוב את המוזיקה ההיא מתנגנת. מנגינה טהורה, קדושה. והוא כבר לא ידע מה הוא – תאיז או נביא.
"הקשיבו," הוא לחש, בעוד לשד דמו שותת, "הקשיבו למנגינת הברזל". החשכה ירדה. בלי ירח, בלי כוכב, בלי ניצוץ. הוא צעד לתוך עיינו האפלה של תמוס. כל איבריו החלו להתקשות. שערותיו הפכו עלים. זרועותיו לענפים. רגליו השתרשו באדמה.
*
"ויהי אחר קטול התאו בקרניו את נביא האמת, נתקבצו המאמינים במחתרת. ויאספו את דברי הנביא מכל כנפות הארץ וישימוהם בספר "קול התאנה" ויחתמוהו. וילמדו את הספר בחשאי, וישננוהו לבניהם בלחש, ויחוגו את חגיו בסתר. וירדפום בני האלים כולם. ויזכרו את מצוותו האחרונה של קול התאנה לאמור 'הקשיבו נא לברזל'. ויחקרו ויגלו את סוד הברזל, ויחזקו מאוד ויעשו חייל. וינפצו בחרבות הברזל את מגני הברונז. ואת הכוהנים הרגו לפי חרב. ויבנו סירות אשר מוחזקות במסמרי הברזל, ויפליגו בסופה, ויחצו מים רבים."