קטגוריות
מסלול רגיל 2014

אדונו של קאסטוס

 

קאסטוס הביט אל קרני השמש האחרונות שהוטלו על רצפת חלל הכניסה לכנסייה הקדושה, בשעה שהיטיב את ברדסו והידק את גלימתו, העשויה אריג גס וחום, אל גופו. הוא לא שיער בנפשו כי הקור של ראשית החורף בבית לחם יכול להשתוות לקור בעירו אביניון אשר בצרפת, מקום מושבו של הכס הגדול.

השעה הייתה שעת בין הערביים, והוא ידע כי הזמן דוחק. בשל החשכה המתקרבת, הכנסייה התרוקנה ממאמיניה, אשר מספרם היה זעום ממילא.

קאסטוס עמד בפתח הכנסייה. הוא עדיין התקשה להאמין שזכה להגיע בחייו הצעירים לכנסיית המולד, מקום הולדתו של ישו אדונו. מולו נפרשה הבזיליקה של האולם הגדול, שבצדדיה עמודים המעוטרים כותרות יווניות עתיקות. האור הקלוש שעדיין חדר מבעד לחלונות הגבוהים הדגיש את הפסיפסים המרהיבים שעיטרו את הקירות ואת הרצפה.

האולם המלבני הארוך הוביל אל מבנה מתומן אשר בשני צדדיו ניצבו שני גרמי מדרגות, המובילים אל קודש הקודשים, לשם היו מועדות פניו של קאסטוס.

קאסטוס הרים בידו הימנית נר שהודלק קודם לכן על ידי אחד הנזירים, וצעד במהירות אל תוככי האולם. ידיו כוסו בזיעה קרה, ושערו החום נדבק למצחו. בינו לבינו נאלץ להודות שהרעד שפשט בגופו והצמית את לבו לא היה תולדה של הקור הבית לחמי. הוא כבר ידע מה ימצא בתוך המערה, שבה ביקר לפני שעה קלה, אך דבר בחייו המוגנים באפיפיורות לא הכין אותו לכך.

כעבור רגעים נפרשה בפניו מערת המולד בצורתה המלבנית. הוא עדיין התקשה להאמין שבמקום שבו נולד ישו אדונם, מצא את מותו שנים לאחר מכן הוד קדושתו האפיפיור. מניין השנים המדויק היה אלף שלוש מאות ארבעים ותשע.

קאסטוס פנה לקצה המזרחי של המערה. שם, בדיוק מתחת לכוכב הכסף בעל ארבעה עשר הקצוות, ניצבה גופת הוד קדושתו.

הוא עמד מעל הגופה והתבונן בה, מנסה להתגבר על הבחילה שאחזה בו.

הוד קדושתו היה לבוש בגלימה הלבנה הפשוטה שאותה לבש לאורך מסעם. כרסו שבלטה מתוך גופו, הייתה תזכורת לחיי המנעמים שחי בארמון האפיפיורים באביניון. ארמון זה לא היה עתיק כארמון אשר ברומא, אך מאז העתיק האפיפיור קלמנס החמישי את מקום הכס הקדוש מרומא לאביניון, ארבעים שנה לפני כן, גדל הארמון ושגשג.

קאסטוס הובא אל המנזר שבארמון עוד בילדותו. משפחתו הייתה ענייה ואדוקה מאוד, והתגאתה מאוד על כך שהצעיר בבניה התקבל כחניך נזיר במנזר אשר באביניון. את הוד קדושתו הנוכחי הכיר כבר אז, עת היה כומר צעיר בראשית דרכו. הוד קדושתו פרש את חסותו על קאסטוס הצעיר ונהג לזמנו אליו לשיחות מעת לעת. הוא אמר לא פעם שקאסטוס הצעיר מזכיר לו את עצמו. גם הוא נאלץ להיפרד ממשפחתו בעודו ילד קטן. לא אחת התפלא על כך קאסטוס, שכן הכל ידעו כי משפחתו של הוד קדושתו היא מן האצילות והחזקות באירופה.

כבר ככומר צעיר היה מוחו של הוד קדושתו מבריק, והוא הפך לדוקטור, ולאחר מכן אף פרופסור בתיאולוגיה באוניברסיטת פריז. פגישותיהם לא היו תכופות, שכן ככומר צעיר שירת הוד קדושתו כאב מנזר ולאחר מכן כבישוף בערים שונות בצרפת. אולם בכל פעם שהזדמן לו להגיע לאביניון, נהג לזמן אליו את הנער קאסטוס, ולחלוק עמו מידיעותיו בתיאולוגיה. משום מה, הוד קדושתו חיבב אותו מאז ומתמיד. הוא אף נהג להתלוצץ ולומר ששמו קאסטוס ניתן לו בזכות.

כעבור שנים, כאשר התמנה הוד קדושתו לשבת בראש הכס הקדוש, ביקש את קאסטוס, שהפך לנזיר במנזר ארמון אביניון, להיות יד ימינו, וקאסטוס נענה ברצון.

החיים הטובים והנעימים בארמון, אשר גרמו לקאסטוס פעמים רבות לחוש שהוא כופר בנדרי הפרישות והצניעות שלו, החלו להתערער כבר לפני מספר שנים, אך כאשר זימן אותו אליו הוד קדושתו לפני מספר חודשים, הקיץ הקץ על הכל.

"קאסטוס נערי, הגיעה השעה," אמר אדונו.

הוד קדושתו נראה עייף מאי פעם. שערו הלבן הקליש, גבותיו הכהות היו נפולות, ופניו היו חרושים קמטים. קאסטוס חשב על כך שלמעשה הוד קדושתו הוא האדם הזקן ביותר שהוא מכיר. מזה מספר שנים משתוללת מגפה בכל אירופה ובעולם כולו. המוות השחור מכה בכל משפחה. גופות נערמו ברחובות אביניון, והכנסייה הקדישה את מירב זמנה לטקסי אשכבה ומיסות לכבוד המתים. פלא שהוא עצמו נשאר בחיים. הוא לא הכיר אנשים רבים שגילם מעל שלושים וחמש שנים.

"אנו עוזבים את הארמון," אמר הוד קדושתו, ועיניו הביטו הלאה אל החלון הרחב שבלשכתו. מבעד לחלון נשקפו גני הארמון. קאסטוס הצליח לראות את ההמונים הצובאים על דלתות הארמון הכבדות. צרחותיהם נשמעו כהד רחוק. קאסטוס, שכבר הורגל בכך בחודשים האחרונים, לא היה צריך לשמוע כדי לדעת. הם תובעים מהכנסייה להושיע אותם. הם תובעים מהכנסייה לעשות צדק.

"כיצד נעזוב בשעה שהעם זקוק לנו?" שאל קאסטוס. הוא ידע היטב שאין עוד איש אחד ביקום אשר יעיז להפנות שאלה כה בוטה אל הוד קדושתו, אך זה היה עיקר כוחו מול אדונו.

"יפה אמרת, קאסטוס נערי. לא סתם נתנו לך הוריך את השם הזה – שמשמעותו בשפתנו היא מכובד, טהור."

קאסטוס שתק, ממתין להסבר.

"החלטתי לצאת למסע. לירושלים." ובאומרו זאת, הפנה הוד קדושתו את עיניו הכהות אל קאסטוס ההמום.

מוחו וליבו השתוללו בניסיון להבין את הטירוף שאחז באדונו. הוא ניסה לפנות אליו בכוח ההיגיון. "מסעות הצלב הסתיימו, אדוני, כידוע לך. לפני יותר ממאה שנים."

"הגיעה העת לחדשם!" קרא אדונו בקול נחוש. "מאמינינו סובלים, האנושות כולה על סף כליה!"

"הממלוכים המוסלמים שולטים בארץ הולדתו של ישו אדוננו. לא נותרו ערים צלבניות בארץ כולה."

"אמת," נד הוד קדושתו בראשו. "אבל בשנים האחרונות התרופף מעט היחס הנוקשה לצליינים. השלטונות שם התירו הקמת מסדרים פרנציסקאניים ברחבי הארץ. אני בעצמי נתתי את ברכתי להקמתם."

"אדני, שלח אם כך אבירים לוחמים אשר יישאו את הצלב לירושלים, כפי שהיה בעבר."

"קאסטוס נערי, הפכתי והפכתי בדבר רבות. שום תועלת לא תצמח מכך. אפיפיורים רבים לפניי שילחו אבירים רבים למסעות שהסתיימו בטבח ובמלחמות."

"אם כך, מהו הפתרון?" שאל קאסטוס בקול מיואש.

"הפתרון הוא שאני עצמי אסע לשם. אני אבי העולם הנוצרי. אינני יכול להטיל את האחריות על מישהו אחר. אסע ואשא תפילה במקומות הקדושים מכל. זה יציל את עולמנו מתהום הנשייה."

קאסטוס לא יכול היה להתווכח עם הלהט של אדונו וכוח רצונו, והתנגדותו החלה להתפוגג אט אט. אם כך אדונו רוצה, כך יהיה. הוא יעשה את הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות – ילווה את אדונו בכל דרכיו ויגן עליו. נפשו התרוננה למחשבה שהוא יזכה ללוות את המסע הראשון בהיסטוריה של אבי העולם הנוצרי אל ארץ הולדתו של ישו אדונם.

"כבר הסדרתי הכל עם החשמן דומיניקוס," אמר הוד קדושתו. "הוא ימלא את מקומי בהעדרי."

קאסטוס היה בטוח שהחשמן לא יתנגד כלל למינוי זמני חסר תקדים זה. ידוע לכל כי החשמן דומיניקוס הערמומי עושה כל אשר ביכולתו להבטיח את מקומו על הכס הקדוש בעתיד.

"המסע יהיה סודי וקצר," המשיך הוד קדושתו. "המאמינים שלנו גם כך מצויים בסערת נפשות. אל לנו להכביד עוד על נפשם."

הוד קדושתו היה עדין בדבריו כרגיל. למעשה, איש לא יכול היה להתעלם מאש זעמם של המאמינים בימים האחרונים. הם תבעו מהכנסייה להוציא צווים להשמדת היהודים, אשר, כך סברו, הם המקור לכל הצרה הזו שהתרחשה ובאה על העולם. מדי יום התקבץ המון זועם מול דלתות הארמון וצרחותיו הגיעו לכל אוזן בארמון. היהודים מרעילים את בארות המים כדי להפיץ את המגפה, והכנסייה לא עושה דבר כדי לעצור אותם.

שתי האגרות שפרסם הוד קדושתו בחודשים האחרונים אף החמירו את המצב. הוד קדושתו ניסה להלחם בבורות המאמינים, ובאגרות הבהיר שליהודים אין קשר למגיפה, אך דומה שהן רק עוררו סערה גדולה יותר. מעטים פרט לאנשי הכמורה באביניון ובאירופה כולה ידעו לקרוא ולכתוב, כך שעד מהרה נפוצו שמועות מופרכות על האיגרת, אשר ייחסו לה יותר ממה שהיה בה בפועל. ההמון הזועם היה שמח להפנות את חיצי יגונו וכעסו אל האפיפיור אוהד היהודים.

כל החשמנים בחבר הקרדינלים בארמון היו מודעים למצב. מזה ימים שהחשמן דומיניקוס משוחח בפינות הארמון עם יתר החשמנים ומקונן על האפיפיור אוהד היהודים שנפל בחלקם.

קאסטוס תהה מה יקרה אם יוודע לכל שהוד קדושתו נטש את אירופה הגוססת ויצא למסע בארץ רחוקה. אין ספק שזה יעורר מלחמה ויחיש את קצה של היבשת, הקרוב ממילא. מוטב אפוא שיצאו למסע. הוא היה בטוח שתפילה מפיו של אבי הנצרות במקום הקדוש מכל תגיע הישר ללבו של השילוש הקדוש ותביא מזור לעולם כולו. או אז יחזור הוד קדושתו לאירופה ויתקבל בכבוד מלכים. הוא תהה האם זהו המניע היחיד למסע זה. בליבו קינן חשד עמום, אך מכיוון שלא יכול היה להעלות סיבה אחרת בדעתו הניח למחשבות אלה להישכח ממוחו.

הם פתחו מייד בהכנות למסע, שעתיד להמשך שבועות. הם יפליגו מצרפת באנייה לממלכה הנוצרית בקפריסין, ומשם יגיעו לעיר הנמל אלכסנדריה. לחופי ארצו של ישו הקדוש לא נותרו ערי נמל. השליטים הממלוכים הרסו אותן בזו אחר זו על מנת למנוע מהצלבנים לפשוט על הארץ בשנית. מאלכסנדריה יאלצו לנוע רגלית בדרכים הראשיות עד לבית לחם. הם יציגו עצמם כצליינים פרנציסקאניים עניים ויתפללו שדי יהיה בכך. קאסטוס קיווה שאדונו יעמוד במסע הרגלי, אך זה היה הרע במיעוטו.

מובן מאליו שבשום שלב לא תיאר לעצמו קאסטוס כיצד יגמר מסע זה.

כעת עמד מעל גופת אדונו. לרשותו שעות ספורות עד שיכנסו הנזירים לתפילת הבוקר שלהם והכל יתגלה. עליו לשקול היטב את צעדיו.

קאסטוס כרע על ברכיו ליד גופת אדונו. עיניו החדות תרו אחר רמז כלשהו. מאז מצא כאן את אדונו לפני מספר שעות חרב עליו עולמו. בשעות שעברו מאז הוא הסתובב בכנסייה למעלה, נחוש בדעתו למנוע מכל אדם להיכנס פנימה. הוא נאלץ לשם כך לכנס את הנזירים ולדרוש בפניהם דרשה בנושא אחדות העולם הנוצרי. הנזירים היו צמאים לדברי הקדושה שיצאו מפיו של הנזיר המשכיל מאירופה, כך שהתחבולה צלחה בידו. הוא לא ידע כיצד הצליח לעמוד ולנאום שם בשעה שאדונו האהוב מוטל מת במערה שמתחתיו.

על הגופה לא נראו כל סימני אלימות. קאסטוס בדק את צווארו של אדונו, שהיה חלק וחף מחבורות. הוא מישש את אבריו מבעד לבגדיו הלבנים. הוא לא הרגיש בשום דבר חריג. הוא פתח את הכפתורים בגלימה הלבנה ובחן את פלג גופו העליון של אדונו. הכל היה כשורה. גם על רגליו לא נראו סימנים כלשהם.

קאסטוס אימץ את מוחו בניסיון להבין מה אירע. האם מת אדונו מוות טבעי? זה ייתכן. קאסטוס היה עד בחייו למספר מקרים בהם נפלו אנשים ולא קמו עוד. האם גברה התרגשותו של אדונו מהמקום הזה עד כדי כך שלבו הפסיק לפעום?

משום מה, הוא התקשה להאמין שזה מה שאירע. הוא ניסה לשחזר את מה שהתרחש באותו יום.

"קאסטוס נערי, אני ארד לתפילה במערת המולד," אמר לו אדונו בשעת הצהריים. הנזירים המקומיים, שמספרם היה מועט ועוניים רב, קיבלו את פניו של הבישוף מאירופה (כך הציג עצמו אדונו) בענווה ובכניעה והרשו לו להסתובב בכנסייה הקדושה כראות עיניו. ידיעותיו בתיאולוגיה, הלטינית הקולחת שבפיו והליכותיו הגאות עוררו מייד את אמונם של הנזירים התמימים.

בזמן שהיה אדונו במערה, יצא קאסטוס אל המנזר הצנוע ששכן בסמוך לכנסייה. הוא התכוון להיכנס למטבח אשר בו הכינו הנזירים את מזונם בעצמם. הוא התבייש לומר להם שבשנותיו בארמון נהנה ממאכלים נדירים שהוכנו בידי משרתים, והכין עמם את מזונו. היה זה הזמן היחיד שבו הותיר את אדונו לבדו, והוא לא הפסיק להכות על חטא מאז.

כאשר חזר אל המערה חשכו עיניו.

קאסטוס הניח את הנר בקרבת מקום וכרע על ארבע. הוא זחל על גחונו כמעט כדי לבחון את הקרקע שמסביב לגופה. הוא כמעט נואש מלמצוא דבר מה, כאשר לפתע ראה חוט אדום על האדמה. היה זה חוט בצבע אדום שני מבריק. הוא תמה על המצאות חוט כזה במערה זו. מאחר שהשלטון הממלוכי לא אפשר הקמת מוסדות כנסייה מפוארים, האנשים היחידים שפקדו את המערה הם הנזירים, שלבושם הסגפני אינו מתיר כל דבר פרט לגלימתם הגסה, הדומה לגלימתו הוא.

האם הגיעו למערה צליינים אחרים? קאסטוס פקפק בכך. הדרך הייתה מסוכנת. גם המסדרים הפרנציסקאניים שהוקמו היו בערים אחרות ומרוחקות. הוא בחן שוב את החוט. הוא היה נקי ומבריק. גרגירי החול כמעט לא דבקו בו.

החוט, אם כך, לא נמצא זמן רב במערה, אחרת כבר היה נרמס ברגלו של מישהו, או נבלע בחול.

ליבו של קאסטוס החל לפעום חזק יותר ומהר יותר. אם לפני כן פחד מעצם השהייה בחברת אדונו המת, כעת נמלא אימה לנוכח המחשבה שהם לא לבד.

מי ידע שהם כאן? מי יכול לרצות לפגוע באדונו?

קאסטוס המשיך לזחול בקדחתנות על האדמה. הוא חייב למצוא כל מה שאפשר לפני שיחזרו הנזירים. הוא חייב לגבש תכנית פעולה. מה יהיה על העולם הנוצרי כעת, משנרצח אביו?

קאסטוס בחן שוב את הכוכב הכסוף בעל ארבעה עשר הקצוות שהיה מקובע אל הרצפה, בדיוק מעל המקום שבו נח ראשו של אדונו. הודות לשיחותיו הרבות עם אדונו, ידע קאסטוס כי על פי המסורת, מסמל הכוכב את המקום המדויק בו יצא ישו אדונם לאוויר העולם מרחמה של אמו הבתולה. אם לפני כן לא ייחס חשיבות למיקום הגופה, עכשיו החל להאמין שאין זה מקרי.

מה הסיכוי שאדונו ימות מוות טבעי, וגופתו תונח באופן כה מדויק למרגלות הכוכב?

מרגע לרגע הלך והשתכנע קאסטוס שמשהו גדול הרבה יותר מכפי שהוא משער התרחש שם.

רעש עמום נשמע מעל למערה. לרגע נחרד קאסטוס, אך נשם לרווחה כאשר השתרר שוב השקט. ככל הנראה חלון נטרק בשל הרוח העזה.

קאסטוס המשיך לבחון את האדמה שסביב הגופה, כאשר צדו עיניו כתם צהבהב אדום בסמוך לכתפו הימנית של אדונו. כאשר התקרב ואימץ את עיניו, ראה שמדובר באבקה גבישית ומתכתית. הוא נגע באבקה באצבעותיו והניח מעט ממנה על לשונו. טעמה היה מתקתק.

קאסטוס עצם את עיניו. הוא היה בטוח שראה אבקה דומה לזו, אך לא הצליח להיזכר היכן ומתי. הוא פקח את עיניו ונעץ אותן בפניו של אדונו. הוא גחן קדימה ובחן את הפנים מקרוב לאורו של הנר. הוא היטה את הפנים מצד לצד בעדינות. קאסטוס צמצם את עיניו עוד יותר וראה בצדה השמאלי של השפה התחתונה פירורים זעירים. הוא ידע שזו האבקה.

קאסטוס נשם עמוקות והניח את הנר לצד ראשו של אדונו. בידו הימנית אחז בסנטר אדונו, ובשמאלית פיסק את שפתיו. הגופה החלה להתקרר ולהתקשות, והיה עליו להתאמץ מעט כדי לעשות זאת. הוא היטה את ראש אדונו לאחור והביט אל תוך לוע פיו. לבו הפסיק לפעום וידיו רעדו כאשר נוכח לדעת שלשונו וגרונו של אדונו מלאים בשרידי האבקה.

קאסטוס אסף את ידיו אל גופו והתרומם בחדות. לזאת לא היה מסוגל להאמין. לא ייתכן. אדונו שלו, במו ידיו?…

רעש נשמע לפתע מכיוון גרם המדרגות מאחוריו, וקאסטוס הרגיש כיצד פושט קיפאון בעצמותיו. הוא קילל את עצמו על חוסר הזהירות שלו.

"ובכן, הגעת לבסוף," קול מוכר דיבר אל גבו.

קאסטוס היה נותן את כל המעט אשר לו כדי שיכול להמשיך לעמוד נטוע על מקומו ולא יצטרך להסתובב.

אבל הוא הסתובב בכל זאת.

החשמן דומיניקוס עמד מולו. למרבה הפתעתו של קאסטוס, לא לבש החשמן גלימה פשוטה כמו זו שלבש הוד קדושתו במסעו. הוא לבש את בגדי פולחן הטקס שלו: מעיל בצבע אדום, מעליו גלימת תחרה לבנה ומעליה גלימה אדומה בצבע השני. את ראשו עיטרה כיפה אדומה ורחבה.

כמובן, זה מסביר את החוט האדום. היה עליו לדעת זאת. אך כיצד הסתובב החשמן בבגדי פאר אלו בארץ מוסלמית? האם עקב אחריהם במסעם? כיצד נכנס למנזר? כיצד איש מן הנזירים לא הבחין בו?

"החשמן?" קולו התוהה של קאסטוס התגלגל ברחבי המערה.

החשמן התקרב והביט בגופת הוד קדושתו. "כך היה צריך לקרות," קולו היה נוקשה.

זעמו של קאסטוס גבר עליו, ולא איכפת היה לו שהעומד מולו הוא חשמן. "האם אתה עשית זאת?" צעק.

החשמן חייך, אך פניו נותרו קפואים.

קאסטוס הרגיש שהוא מאבד את שפיות דעתו. כל זה היה בלתי אפשרי. מה מעשיו של החשמן במקום הזה?

"קאסטוס הנאמן," אמר החשמן בקול קר. "נראה שאדונך הסתיר ממך דבר או שניים."

"מה מעשיך במקום הזה?"

החשמן הפטיר גיחוך והחל להסתובב במערה כשידיו שלובות מאחורי גבו. "כנראה חשבת קאסטוס הצעיר שאשאר בארמון. ציפית שאשאר בארמון ואמתין לשובו של האפיפיור הקדוש, שיחזור מארץ הקודש ויתקבל בכבוד מלכים כמי שהציל את האנושות מאבדון. המגפה החלה לדעוך. עד שהייתם חוזרים כולם היו משתכנעים שהמגפה הסתיימה בשל תפילותיו של האפיפיור, שסיכן את נפשו וגופו במסע אמיץ ומסתורי לארץ המוסלמית כדי להציל את האנושות. האם כך חשבת קאסטוס הצעיר?"

החשמן נעצר מול קאסטוס, פניו חדי התווים סמוכים אל שלו.

"אינך מאמין בכוח התפילה?" לא יכול היה קאסטוס שלא לשאול.

"מאמין או לא, זה לא חשוב. כך היה קורה אילו חזרתם כעבור זמן מה."

"אילו אתה היית מניח לנו לחזור," אמר קאסטוס, וזעמו ניכר בקולו.

"אין לך מושג מה קרה באירופה מאז שיצאתם?"

קאסטוס שתק. הוא מיאן לשתף פעולה עם החשמן המתועב.

"ובכן, אספר לך, קאסטוס הצעיר. מאז שיצאתם נודע לכל כי האפיפיור נכנע לפחד מההמון ומהמגפה, נטש את מאמיניו וברח לארץ נוכריה."

"לא," לחש קאסטוס.

"חבר הקרדינלים הכריז על תקופה של שישה חודשים שבה יערכו חיפושים אחר הוד קדושתו ויוחלט כיצד להתמודד עם המצב."

"וכל הזמן הזה אתה תהיה ממלא המקום."

"כמובן. חלק מהקרדינלים מסרבים להאמין שהוד קדושתו ברח, אך בבוא העת כולם ישתכנעו בכך. הרי הוא נעלם פתאום, בשעה הקשה ביותר שלנו. אין גופה ואיש לא ראה אותו במנוסתו. ופרט לזה, איך אפשר להתכחש ליחסו החם של הוד קדושתך ליהודים?"

זיעה ניגרה במורד גבו של קאסטוס. הוא החל להבין את משמעות דבריו של החשמן, ואת ההשלכה על עתידו שלו. הוא לעולם לא יוכל לשוב לאביניון.

"כמובן שאני נרתמתי מייד למשימה והכרזתי על המסע הראשון בהיסטוריה של הכס הקדוש לארץ הקודש. פמליה של חשמנים ואנשי שרת מלווה אותי. אנו חונים כאן בבית לחם. השלטון הממלוכי התיר לנו להיכנס לארץ באופן רשמי. המגפה התפשטה גם לכאן. מי יוכל למנוע מכמה אנשי כמורה לשטוח תפילות במערה הקדושה? היום נתתי הוראה מפורשת שאיש לא ייצא מהחאן בכניסה לבית לחם. הכרזתי על היום זה כעל יום צום ותפילה פרטית של ממלא הוד קדושתו באתר הקדוש."

"כמה נוח," אמר קאסטוס, קולו היה שפל כמעט כמו רוחו באותה שעה.

"אכן," אישר החשמן במנוד ראש, והביט בגופת אדונו לשעבר. אחר כך הרים את ראשו ונעץ בקאסטוס מבט עצוב, למרבה התדהמה.

"החשמן?"

"אין זה סוד שתמיד חשקתי במשרת האפיפיור, אבל לעולם לא היינו מגיעים לכל זה אלמלא מה שגיליתי."

"מה… מה גילית?"קאסטוס ידע שהוא לא רוצה לשמוע את התשובה וגוו הצטמרר שוב.

"אף פעם לא תהית קאסטוס מדוע נוהה אחריך ליבו של הוד קדושתו?"

קאסטוס הרגיש כאילו עוד כמה דקות תתמוטט עליו המערה ותשלים את קריסת כל מה שהכיר וידע בחייו.

"הכל ידעו שהוד קדושתו נוטה לך חיבה יתרה. במו אוזניי שמעתי פעם כיצד אמר לך שילדותך הבודדה מזכירה לו את ילדותו שלו. האמנם לא תהית מעולם כיצד היה בודד, בשעה היה בן לאחת המשפחות האצילות?"

קאסטוס לא יכול היה להתווכח עם טענה זו, אך אמר בכל זאת "ידוע לכל שהוריו מתו כשהיה צעיר."

"ידוע לכל גם שילדים רבים נחטפים ממשפחותיהם על מנת להצילם מכפירה."

קאסטוס שתק.

"מעולם לא תהית מדוע אף פעם לא נקשר שמו של הוד קדושתו באישה כלשהי? או אפילו בגבר?"

"הוא נדר נדר פרישות, כמו כולנו," אמר קאסטוס. אולם גם הוא ידע שפעמים רבות הנדר לא נאכף. היה זה מקובל שכמרים רבים ואפילו בישופים ניהלו משק בית עם אישה וילדים. היה בזמנו אפילו מינוי של אפיפיור שנישא בעבר. כמובן, תמיד היו גם השמועות בקשר ליחסים בין הגברים. בעולם שבו כמעט לא הייתה דריסת רגל לנשים, היו רבים שמצאו פורקן זה בחברת זה.

קאסטוס ידע כל זאת. הוא גם ידע היטב שמעולם לא נקשר שמו של הוד קדושתו באישה או בגבר. כמי שליווה את הוד קדושתו מקרוב בכל השנים האחרונות, הוא יכול היה להעיד על כך שמעולם לא ראה ולו רמז ליחסים כלשהם בעבר או בהווה עם אישה או גבר. זה היה נדיר וחריג מאוד. הוא לא יכול להכחיש.

"לאן אתה חותר?" שאל לבסוף את החשמן.

"כלום באמת אינך מבין?" החשמן נעץ בו מבט חודר ובלתי מתפשר. "אם מחברים את כל זה לחיבתו היתרה ליהודים התמונה מתבהרת, אינך חושב?"

משמעות דבריו של החשמן חלחלה אל מוחו של קאסטוס כמו נגע שמתפשט ומחריב כל מה שבדרכו. "זה?" הוא צווח. "זה לא ייתכן!"

החשמן הרכין את ראשו. "זה מעציב גם אותי קאסטוס, אבל זו האמת." החשמן הפנה את גבו אל קאסטוס. "עלינו להכיר בה," אמר.

קאסטוס נעץ מבט זועם בגבו של החשמן, ובידיו השלובות מאחורי גבו. הוא התכוון לענות לחשמן, ואולי אפילו להכותו על שהעז לטמא כך את זכרו של הוד קדושתו, כאשר הבחינו עיניו בכתמים אדמדמים על ידו השמאלית של החשמן.

הזיכרון הכה בו באותו רגע. הוא נזכר היכן ראה את האבקה המתכתית.

היה זה ביום שבו צבאו לראשונה ההמונים הזועמים על פתח הארמון. הוד קדושתו שלח אותו להביא אליו בדחיפות את החשמן דומיניקוס כדי לטכס עצה. קאסטוס רץ אל לשכתו של החשמן, ובשל סערת נפשו והבהלה שאחזה בו שכח לדפוק על הדלת כהרגלו. כאשר נכנס פנימה ראה את החשמן רוכן מעל שולחנו ומתבונן באבקה המוזרה, כאשר מעל כתפו עומד איש לא מוכר שלא לבש מדי כמורה או נזירות. החשמן נזף קשות בקאסטוס, שלא ייחס חשיבות מיוחדת לאירוע באותו זמן.

"אתה!" שאג קאסטוס.

החשמן נפנה אליו באחת, דרוך ומופתע מעוצמת קולו.

"אתה תחבת את הרעל לפיו של הוד קדושתו!"

כתפיו של החשמן נשמטו וראשו הורכן במעין מחוות השלמה.

"מה הייתה אבקה זו?" תבע קאסטוס לדעת.

"קאסטוס הצעיר, עליך להבין שהיה זה בלתי נמנע."

"מה נתת לו?!"

"סוכר העופרת," אמר החשמן בקול רפה. "עופרת שחוממה ועורבבה עם חומץ. הרומאים היו משתמשים בזה להמתקה ושימור יין. הם לא ידעו שמדובר ברעל למעשה, במיוחד בכמויות גדולות."

קאסטוס לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. "אתה עוסק באלכימיה?" הוא הגה זאת כמו הייתה המילה קללה שאין לומר אותה. "הכנסייה אוסרת על עיסוק באלכימיה!"

עוד כשאמר זאת הבין קאסטוס את חוסר התוחלת שבדבר. מי הוא, נזיר פשוט, שירצה בפני חשמן על חשיבות התפילה ועל האיסור לעסוק באלכימיה? האם גם החשמן, כמו רבים מבני האצולה, התפתה לעסוק באלכימיה מתוך תקווה שיצליח להפוך מתכות פשוטות לזהב? זה לא יפליא אותו, לנוכח כל מה שידע על שאפתנותו חסרת הגבולות של החשמן.

"כשסיפר לי הוד קדושתו על המסע שלכם, הייתה לו פליטת פה. הוא אמר שהוא מבקש להצטרף אל אבות אבותיו. למעשה, אני לא בטוח שזו הייתה פליטת פה. הוא היה אדם חכם. אולי בטח בי יתר על המידה."

אך אם חשב קאסטוס שבזאת תמו כל ההפתעות שנכונו לו, עד מהרה התבדה.

"תבין, קאסטוס הצעיר, זה היה בלתי נמנע. לא יכולתי להרשות שהעולם הנוצרי יתמוטט. הוד קדושתו הסכים איתי."

"מה?…"

"הוא הבין שגיליתי את סודו, ושלמען המשך הסדר הנכון בעולם אין דרך אחרת. מה היה קורה בעולם לו הייתה האמת נודעת לכולם? מלחמת גוג ומגוג," סיכם החשמן בקול עייף. "הוד קדושתו נשכב פה על האדמה, למרגלות הכוכב, ואני הכנסתי לפיו את האבקה. הוא ביקש לסיים את חייו במקום שבו החל הכל."

"אני לא מאמין לך," אמר קאסטוס בקול עיקש.

"אני מבין," נד החשמן בראשו. "אני אצא כעת מהמערה. אתה תוכל בשקט להיווכח שצדקתי. אני יוצא ומשאיר אותך לבד כי אני יודע שכשתבין הכל תסכים שהסוד הזה צריך להיקבר עם אדונך לנצח. איש לא יגלה לעולם שעל הכס הקדוש ישב פעם… כופר."

קאסטוס נותר לבדו במערה. שעה ארוכה ישב על רגליו לצד אדונו, לפני שמלא ליבו אומץ.

לבסוף עשה את מה שלא עשה לפני כן מפאת כבוד לאדונו, והרים את גלימתו הלבנה ואת תחתוניותיו.

לאחר מכן דמעות חמות פרצו מעיניו וכל גופו הטלטל בבכי שהיה אצור בקרבו בשעות האחרונות. כעבור זמן מה, שנדמה לנצח, יבשו דמעותיו. כאשר קם על רגליו, היה אדם אחר. לא עוד היה לבו רך ותמים. דומה היה שגוש ברזל התיישב בחזהו. כח שלא מן העולם הזה גדש את נפשו ואת זרועותיו. הוא הניח את תרמילו הקטן על גבו וניגש אל גופת אדונו. בהינף זרוע הטיל אותה על שכמו. אחר כך טיפס במדרגות, חצה את הבזיליקה ויצא מן הכנסייה. איש לא חיכה לו שם. אולי החשמן ממתין וצופה בצעדיו מנקודת מסתור, ואולי לא. לא היה איכפת לו. בחסות החשכה הוא צעד כשגופת אדונו על כתפו וטיפס על אחת הגבעות הצופות על העיר בית לחם. הוא חפר במו ידיו את קברו של אדונו עד שידיו זבו דם. לאחר מכן ערם על הקבר גל אבנים על מנת שיוכל לחזור למקום יום אחד ולקשטו בצלב. הוא לא ידע האם זה מה שהוא אמור לעשות אחרי מה שנודע לו, אך זה היה הדבר היחיד שהכיר. עד הבוקר ישב לפני גל האבנים ונשא תפילות לעילוי נשמת אדונו המת.

קאסטוס ידע שהחשמן עלול לחפש אחריו, ושמוטב לו יעלה צפונה וימצא מקלט באחד המנזרים שם. אבל הוא גם ידע שאיננו מסוגל להרשות שאבי העולם הנוצרי יוותר עלוב ונשכח מעין כל. הוא הוציא מתרמילו את לוח הכתיבה וכלי הכתיבה שתמיד היו שם והחל לגולל את סיפורו של אדונו. הוא קבר את הלוח מתחת לגל האבנים. יום יבוא, כך קיווה, ומישהו יגלה את סיפורו הלא ייאמן של אדונו. הוא קיווה שיהיה זה בעוד מאות שנים רבות.

עד אז העולם בוודאי ישקוט ולא יסבול עוד ממגפות וממלחמות דת.

 

 

הסיפור הוא פרי הדמיון אך נסמך על העובדות הבאות:

  1. מגפת ה"מוות השחור" השתוללה באירופה בשנים 1347 עד 1351 והכחידה שליש (ויש הסוברים אף מחצית) מהאוכלוסייה באירופה. כיום סוברים שמדובר בדבר או נגיף קשה של אבעבועות שחורות
  2. בתקופה שבה מתרחש הסיפור (1349) האפיפיורות אכן שכנה בעיר אביניון שבצרפת (תקופה זו שהועתק הכס מרומא לאביניון נמשכה כמה עשרות שנים)
  3. בתקופת הסיפור כיהן האפיפיור קלמנס השישי. קלמנס אכן פרסם שתי אגרות כדי להגן על היהודים. האגרות לא הועילו ופרעות רבות בוצעו ביהודים באותה תקופה (יהודים רבים היגרו לאירופה המזרחית בתקופה זו).
  4. בימי הביניים נדר הפרישות לא נאכף בנוקשות כפי שהוא נאכף כיום. היו מקרים רבים של אנשי דת קתולים שניהלו מערכות יחסים עם נשים. היו גם מספר אפיפיורים שהתמנו לתפקיד כשהיה ידוע שנישאו בעבר
  5. ישנן אגדות יהודיות רבות על אפיפיור יהודי. המפורסמת ביניהן מספרת על האפיפיור אלחנן בנו של רבי שמעון שנחטף, גודל כילד נוצרי ועלה במדרגות הכמורה
  6. חד תחמוצת העופרת אכן הייתה בשימוש שנים רבות עד שנאסר השימוש בה. הרומאים נהגו להמתיק יינות ולשמר אותם באמצעות התרכובת מבלי לדעת שמדובר בחומר רעיל. חוקרים בימינו סוברים שהשימוש הרב שעשו הרומאים בעופרת החיש את נפילת האימפריה הרומית
  7. בימי הביניים נאסר העיסוק באלכימיה
  8. בתקופת הסיפור שלטו הממלוכים בארץ ישראל. לאחר מסעות הצלב אכן החריבו הממלוכים את ערי הנמל לחופי ארץ ישראל כדי למנוע פלישות חוזרות של צלבנים. הממלוכים היו מוסלמים (חלקם אף קנאים), אך התירו מידת מה של חופש דת למיעוט היהודי והנוצרי שהיה בארץ. בתקופת הסיפור אכן התרופף מעט היחס הנוקשה של הממלוכים לנצרות
  9. על פי המסורת הנוצרית בשעת לידת ישו זרח כוכב בית לחם, הסמל שלו המתואר בסיפור נמצא במערת המולד  עד היום
  10. חשמן הוא חבר במועצת הקרדינלים הכפופה לאפיפיור
  11. משמעות השם קאסטוס בלטינית היא מכובד, טהור