עומדת ברחוב מול פתח מועצת העיר, וממתינה. אדונים רבי מעלה באים והולכים דרך דלת הבניין בקצב קבוע. כולם הדורים בלבושם, אפם נישא אל על. כשהם חולפים על פניי מבטיהם ננעצים בשמלתי הפשוטה, שמלה חומה בגזרה חסרת גינונים. הם מסיטים את עיניהם מייד שמא ידבקו בהם העוני והבורות.
אינני מייחסת כל חשיבות לגסותם ואני נותרת נטועה במקומי, נחושה להשיג את מטרתי. עליי לשחרר את אבא, עליי לדאוג שלא יארע לו כל רע.
שלושה ימים חלפו מאז נכלא, 'בוגד' כינו אותו שוביו כשמשכו אותו בכוח בזרועותיו. אבי ידע שיגיע היום הזה, היום בו יכלאו חפים מפשע על שניסו להילחם על חירותם. תמיד אמר לי להקשיב לליבי, לבטוח בו, לא ללכת אחר העדר.
כבר שנים רבות שהוא נלחם בשלטון הטרור של מלכנו. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד סבלם של אנשיי עירו מבלי לעשות דבר. רוב אנשי העיירה מפוחדים, יושבים בבתיהם ומבצעים את שנאמר להם מבלי למחות בגלוי. אבי אינו אדם שכזה. אל מול עיניו עומדים עקרונות הצדק והשוויון. "יבוא יום וכל אדם באשר הוא יהיה חופשי להרוויח את לחמו בכבוד! יבוא יום ולא נפחד להלך ברחובותינו, וכסף ומעמד לא יקנו את הזכות לפגוע בזולת!".
כך קרא אבי פעם אחר פעם בעצרות שקיים במרכז העיר. לא פעם נעצר וחמק מעונש אך הפעם נגזר דינו למות. כשנמשך מביתנו אל בית הסוהר לא מחה, רק חייך אליי והמילים 'היי חזקה ילדה' על שפתיו.
השלטונות שללו ממנו כל זכות לביקורים וקבעו שיוצא להורג בתלייה, שבוע מיום שנכלא.
כבר שלושה ימים שאין לי מנוח, שלושה ימים שרגלי מהלכות בין בית הסוהר אל בניין המועצה ואני אינני רצויה באף אחד מבין השניים. בבית הכלא מצייתים השומרים להוראה שניתנה, לא מאפשרים כל ביקור, וכל תחנוניי לא ריככו את ליבם. בבניין המועצה מבטל המזכיר הטווסי את דבריי, מסרב להקשיב לביתו של בוגד.
היום שוב אני ניצבת על מפתן מועצת העיר, אך עם תוכנית שונה. היום לא אפנה לפקיד, כמו שנהגתי בימים הקודמים, אלא אמתין עד שיצא ראש המועצה, וכשיצא לא אוותר עד שיורה לשחרר את אבי מאסוריו. החום כבד וזיעה ניגרת על מצחי. אני מוחה את פניי בשרוולי וממשיכה לחכות, שעה ועוד אחת. שעת הצהריים מגיעה, מביאה איתה שמש לוהטת אף יותר מקודם ואני חשה חולשה ברגליי. בראשי הולם תוף גדול ואני מחליטה להתיישב לרגע על הקרקע. אני קובעת ביני לביני להישאר לחכות משך כל הלילה אם אצטרך.
לפתע נשמע קול חריקה וידי עולה במהירות להצל על עיני כשמבטי מופנה אל מקום הרחש. דלת המועצה נפתחת ומתוכה יוצאים שלושה אדונים. אני מבחינה במבוגר מבין השלושה העוטה פאה לבנה מסולסלת, בגדיו הדורים הרבה יותר משל השניים האחרים ואני יודעת שזה האיש לו חיכיתי.אני קמה על רגליי ומתקרבת אליו, מנסה לשוות לפניי רוגע שלא היה בהן.
כשאני מתקרבת הגברים דנים ביניהם על תעשיית המשי ביפן, נשמעים נלהבים מאוד לגבי העניין.
רגע לפני שהם חולפים על פני אני פונה אל מזכיר המועצה בקול יציב "אדוני, אשמח להחליף איתך כמה מילים". המזכיר אינו מייחס חשיבות לדבריי וממשיך לפטפט על משי רך תוך שהוא ממשיך בצעידתו. אני ממהרת אחריו ונעמדת מולו, חוסמת את דרכו וקוראת אליו "בבקשה אדוני! הקשב לדבריי! אבי נכלא ויוצא להורג על לא עוול בכפו! אנא הנח לו לשוב הביתה, הוא האדם היחיד שיש לי בעולם! אנא!".
המזכיר עוצר כעת, מביט בי בהרמת גבה ואח"כ בבני לווייתו ואני רואה שהם מחליפים ביניהם חיוכים משועשעים. כשמבטו שב אלי הוא שואל "מי את?" ולא מוסיף ואני יודעת שהוא יודע היטב את התשובה ובכל זאת משיבה "שמי סופי ואני ביתו של ג'ק בראון הכלוא כעת כשכל פשעו היה לעזור לבני עמו! אנא אם לב מפעם בחזך, הענק לו חנינה ושלח אותו לביתו אל ביתו היחידה שהוא כל עולמה".
מזכיר המועצה בוחן אותי שוב ואנחה גדולה ומזויפת נפלטת מפיו "נו נו.. איזה סיפור נורא. להעניק חנינה על עניין כזה יהיה קשה מאוד.. קשה מאוד בהחלט. אביך מרד בשלטון פעמים אין ספור ואני חושש שהדבר יהיה בלתי אפשרי.."
למשמע דבריו אני חשה מחנק, נופלת על ברכיי משתטחת על רצפת הרחוב, וקולי היציב הופך צעקה נרעדת " אנא אדוני! עזור לי! אעשה הכל! הכל! כל דבר! אבל אנא שחרר את אבי!".
"אינני יודע…" הוא אומר מהרהר ואני קוראת אליו שוב מבעד למסך דמעותיי "אנא!".
חיוך ערמומי עולה כעת על פניו, חיוכו של ילד שצץ במוחו מעשה קונדס.
"אצטרך לבחון את העניין.. התייצבי כאן מחר בשמונה בבוקר בדיוק. אל תתני לי לחכות". אני מרימה את ראשי כלא מאמינה ורואה שהמזכיר כבר החל מתרחק כשבניי לוויתו בעקבותיו.
"הו תודה! תודה רבה אדוני!" אני קוראת אחריו נרגשת וקמה על רגליי, "אהיה פה מחר בשמונה בדיוק, לא אאחר!" והוא בתורו לא מגלה סימן ששמע את דבריי וממשיך ללכת.
תקווה מפעמת בליבי ובעיני רוחי אני רואה את אבא שב הבייתה.
ביום המחרת, קצת לפני שמונה, אני ניצבת ליד פתח בניין העירייה, מחכה למזכיר שיגיע.
לאחר זמן מה כשאני מביטה בשעון גדול המקובע על קיר הבניין, מתברר לי שכמעט והגיעה השעה תשע. לבסוף, כשהמזכיר מגיע השעון מצלצל עשר. הוא חולף על פניי בדרכו אל הדלת, וכשאני פונה אל גבו לדבר אני שומעת את ציוויו "בואי אחריי".
אני מצייתת, נכנסת אחריו אל המבנה ומוצאת את עצמי באמצעו של אולם גדול. המזכיר פונה אל גרם מדרגות תלול ומתחיל לטפס, ואני מנסה להדביק את צעדיו.
אני מביטה סביבי, המומה מהפאר שנגלה לעיני. קירות המבנה צבועים זהב ונחושת ומעוטרים בתמונות, ששובי מסגרותיהן לבד יכולה הייתה לממן בתים חדשים לכל תושבי העיירה.
שקריאתו של המזכיר, מעירה אותי מהרהוריי. "מהרי" הוא דורש ואני רואה שכבר עבר את המדרגה האחרונה ונכנס אל מסדרון צדדי. אני ממהרת לטפס ופונה לפרוזדור אליו ראיתי שנכנס.
המסדרון מלא משני צידיו דלתות עץ כבדות ומעוטרות, ואני חולפת על פניהן תוהה מאחוריי איזו מהן נעלם הוד מלכותו.
באמצעו של המסדרון בצידו השמאלי ניצבת דלת מהודרת, וכשאני מביטה פנימה אני רואה את המזכיר ישוב אל שולחנו הגדול. "סגרי את הדלת" הוא קורא בקול נוקשה מבלי להביט בי, ואני פוסעת אל תוך החדר וסוגרת את הדלת מאחוריי.
"שבי" הוא פולט מפיו.
אני אוחזת בכיסא אחד מבין השניים הניצבים אל שולחן המכתבה גוררת אותו אחורה, ומתיישבת.
"אז את רוצה לשחרר את אביך" הוא אומר ומביט בי.
"כן" אני משיבה.
" הדבר אותו אבקש הוא מידע חסוי ואסור שיצא מפיך לעולם! עלייך להבטיח שכל דבר שתשמעי כאן יישאר בלבך, ולעולם לא יצא החוצה".
אני חשה רצון לקום ולברוח כל עוד נפשי בי, אך זיכרון אבי הכלוא משאיר אותי ישובה במקומי. "אני מבטיחה".
הוא סוקר את פניי, כמו לוודא אם דבריי אמת, מצמצם עיניו ולבסוף אומר "טוב מאוד. כעת הקשיבי, הקשיבי טוב כי לא אחזור על כך שנית."
אני מהנהנת בהסכמה, מחכה שימשיך בדבריו. "על אי דרומי רחוק ישנה מערה. בתוך המערה מסתתר אוצר, אוצרו של מידס, שודד בר מזל שזכה לעושר רב בחייו ובמותו החליט להוריד גם אותו אל מעמקיי האדמה. האגדה גרמה לרבים להתחיל בחיפושים, אך הדבר לא עלה בידו של איש".
הוא עוצר לרגע, נשען קדימה עד שבטנו התפוחה לחוצה אל השולחן ומדגיש כל הברה במילותיו הבאות "תפקידך הוא למצוא את האוצר ולהביאו אליי".
ליבי נימלא פחד אמיתי למשמע הדבר אותו הוא מבקש שאעשה, אני מביטה בו לא מצליחה להוציא מילה "רק לאחר שהאוצר יהיה בידי בשלמותו, רק אז אורה לשחרר את אביך מאסוריו. לא יום קודם לכן".
אני אובדת עצות "איך אעשה זאת? אמרת שהאי נימצא דרומה הרחק מכאן אלפי קילומטר, כיצד אגיע לשם? מעולם לא עזבתי את העיירה, אינני מכירה איש מחוצה לה! ומדוע שאמצא אותה דווקא אני, מבין כל מחפשיה? ".
"זהו מחיר חירותו של אביך" הוא אומר נחרצות, " אם אינך מסוגלת לעשות זאת צאי ממשרדי ואל תשובי לעולם!".
אני נותרת ישובה במקומי והמזכיר שמבחין שלא זעתי, מבין שבסופה של פגישתנו הוא האחד שיצא עם ידו על העליונה. הוא נשען קדימה בכיסאו ודוחק בי עוד מעט, "הקשיבי, התוכנית כבר מוכנה. כל שיהיה עלייך לעשות הוא לפעול על פי ההוראות. מהי תשובתך?".
ראשי אומר לי לסרב מייד, אך ליבי כואב את כאבו של אבי ואני אומרת "אעשה כדברך".
הוא פותח מגרה, מוציא מתוכה קלף ומניח אותו לפניי. "אם כך חתמי כאן" הוא מצווה ומוסר לי עט נוצה טבול בדיו.
אני מביטה אל הקלף ורואה סעיפים רבים כתובים היטב, מפרטים את כל הדרכים בהן איענש אם לא אעמוד במילתי. אני משרבטת את שמי בתחתית הקלף.
המזכיר מושך אליו את החוזה החתום במהירות ונועל אותו במגירתו. חיוך רחב מתפשט על פניו כעת, חיוך מרושע שמזכיר לי איור מכשף אכזר מספר ילדים שקראתי. אני מנסה לשמור על קור רוחי כשאני שואלת "מה עליי לעשות?".
"ראשית" הוא פותח, "עלייך לגזור את שערך, כך שאיש לא יבחין שהנך נערה. את תעלי לספינת שודדי ים שתעגון בקרבת מקום בעוד מספר ימים, בדמותו של נער סיפון המבקש להרוויח כמה פרוטות בעבודה קשה. בבעלות קפטן השודדים נמצאת מפת האוצר, מרגע שרגלך תדרוך על הסיפון חפשי אותה. הספינה יוצאת הלילה לכן עלייך לדאוג להיות עליה, בכל מחיר, כשהיא תצא לדרך".
אני מביטה בו המומה מתוכנית ההתאבדות אליה הוא שולח אותי. "אספק לך את הנחוץ למסע".
הוא אומר, "האם התוכנית ברורה לך נערה?".
"כן" אני משקרת, "התוכנית ברורה".
המזכיר נראה מרוצה וסופק כפיו זו בזו כשהוא אומר "אם כך חזרי לביתך. אשלח אלייך משרת והוא ימסור לך את כל הנחוץ לנסיעה".
אני קמה על רגליי אך לא פונה ללכת "אני דורשת לראות את אבי לפני שאסע".
הוא מביט אליי, מהרהר בבקשתי ולבסוף אומר "אתן לך אישור חד פעמי לראותו, אך זכרי! אסור שאף לא שביב קטן של מידע, אודות המסע אליו את יוצאת יצא מפיך ולא – דמך בראשך!".
אני מהנהנת והוא מוציא פיסת קלף חדשה, משרבט מספר מילים, חותם ומוסר לי את הנייר. "הראי אישור זה לשומר בית המאסר. שובי במהרה עם האוצר באמתחתך. שלום".
כשהאישור בידיי אני מסתובבת במהירות, פונה לצאת מהחדר. אני רצה, ואינני נעצרת גם כשאור השמש מכה בפניי.
אני מוסרת לשומר את אישור המעבר ועד מהרה דלת הברזל הכבדה חורקת על צירה.
אני פוסעת אחר שומר נוסף שמחזיק בידו נר. קול יללות וצחוק עולה באוזניי, וריח ריקבון עולה באפי. אור הנר חושף ידיים גרומות הנשלחות מבעד הסורגים בתחינה, ואני ממהרת אחר האור מפחדת להיוותר מאחור באפלה.
לפתע השומר נעצר ואני שומעת קול קרקוש מפתחות. אני מתקרבת, מביטה אל התא הפתוח ורואה דמות על הרצפה הקרה. אור הנר מאיר על פניי האסיר שמצמצם את עיניו המורגלות בחושך. "אבא!" אני קוראת,רצה אל בין זרועותיו של אבי וכשאני מקיפה אותו בידיי גופו קר כקרח.
חיוכו של אבי קלוש והוא קורא אליי "סופי שלי, ילדה מתוקה".
דמעות חמות זולגות על לחיי וכל רצוני להישאר עטופה בחיבוקו האוהב של אבי.
"סיימי עם זה מהר" השומר זורק לעברי.
אני מתנתקת מאבי באי רצון ומביטה אליו "אבא אין לנו הרבה זמן, איך אתה מרגיש? אמור לי האם יש משהו שאתה צריך?".
אבי מביט אליי ומרים ידו ללטף את לחיי, "הו סופי..כעת משראיתי אותך לא אבקש עוד דבר".
אני אוחזת ביד האהובה שעל פניי, מאלצת את עצמי לחייך.
"אבא אני כל כך מתגעגעת!" אני ממררת בבכי.
"קדימה,הביקור הסתיים" קורא השומר בגסות ואני מחבקת את אבי שוב. שנינו קמים על רגלינו כעת,אוחזים ידיים, פוסעים אל פתח התא בשתיקה. אני פוסעת אל מחוץ לתא, ידינו מתנתקות וסורגי ברזל עומדים ביני לבין אבי.
השומר מתחיל בהילוכו חזרה ואור הנר מתרחק.
"אבא, עוד תצא לחופשי, אני מבטיחה! אל תאבד תקווה!" אני קוראת אל אבי וממהרת אחר האור, מותירה אותו מאחוריי בחשכה. בדרכי הביתה אני מתייפחת עד שעיני הופכות אדום. אינני מפסיקה לחשוב על אבי יושב על רצפה מזוהמת, על מאמציו לשוות לקולו נימה עליזה ועל החושך, החושך הנורא.
דרכי הביתה נמשכת זמן רב, אני גוררת את רגליי על האדמה ולא מרימה את ראשי עד פתח הבית. אני פותחת את הדלת, ונבהלת כשעיניי מבחינות בדמותו של גבר יושב אל השולחן. הוא שולח את שתי רגליו קדימה, מניח אותן על כיסא נוסף, וידיו עוברות אחורה אל עורפו. כשהוא מבחין בי מבטו זחוח והוא אומר "נו, הגעת סוף סוף".
אינני זזה מהפתח כשאני משיבה לו, " מי אתה ומה אתה עושה בביתי?". הוא מבחין בכעס בקולי וצחוקו הצרוד מהדהד בחלל החדר. "האם זוהי קבלת פנים ראויה לאורח? אם לא הייתי מורגל בכך עוד הייתי נעלב".
הוא לא מחכה שאשיב, מפנה גבו אליי, מרים מן הרצפה שק שחור ומניחו על השולחן.
אני מביטה במעשיו ורוצה לשאול מדוע בא, לאמת את מחשבותיי, אך הוא לא נותן לי זמן רב להרהר ועונה מייד לשאלתי האילמת.
"מזכיר המועצה שלח אותי לכאן. בתוך השק יש מספר חפצים להם תזדקקי במסע אליו את יוצאת. אם תואילי בטובך להתקרב תוכלי לראות בעצמך". האיש לא נראה כאדם שניתן לסמוך עליו וחשש עולה בי למראהו, למרות זאת רגליי פוסעות קרוב יותר אליו. כשאני נעמדת ליד השולחן הוא מרוקן את השק מתכולתו, מניח אותה לפניי על השולחן.
"אלו יהיו בגדייך" הוא מורה באצבעו אל עבר ערמה שהכילה שתי חולצות גבריות, מכנס כהה וכובע מרופט רחב שוליים. " כאן ישנם ניירות מכתבים, עט נוצה" הוא ממשיך למנות " מפה, אקדח, סכין קטנה…" ידו עולה אל ראשו ואצבעו מגרדת בקרקפתו כששפתיו מתכווצות בהרהור. "אה כן!" הוא מפשפש בכיס הז'קט, ומוציא מתוכו מכתב סגור בחותמת הממשל. "זה בשבילך" הוא אומר ומוסר לי את הנייר.
אני לוקחת ממנו את המכתב, מניחה אותו על השולחן לצד כל שאר החפצים ואומרת לאיש בהחלטיות " מסרת את המשלוח, אתה משוחרר להמשיך בדרכך".
הגבר הזר קרב אליי עוד מעט ולפתע אני כלואה בינו לבין שולחן האוכל, כשהוא אוחז בשולחן משני צדדי. הוא מחייך ואני מבחינה בשיניו השחורות כשהוא אומר " שמעתי על התוכנית הקטנה של המזכיר.. איך את מתכננת להסתיר את כל היופי הזה, אה?".
אני שולחת ידי אל השולחן מאחוריי ואוחזת בסכין שהביא זה עתה. הוא אוחז במותניי בחוזקה ואני קוראת אליו בכעס "הנח לי מייד!". צחקוק נפלט מגרונו והוא שואל "ולא..?".
אני שולחת את ידי בתנועה מהירה, מצמידה את הסכין לגרונו ומשיבה בחדות "ולא אשסף את גרונך!". הוא נרתע לאחור למגע הלהב החד בגרונו ומתרחק מספר צעדים. אינני שומטת את הסכין בידי, אני מביטה בו בעוז, מוכנה לקרב. "פראית ארורה!" הוא צועק לעברי, מסתובב באי רצון ופונה אל הדלת. הדלת נטרקת מאחוריו ואני רצה אל הפתח ומבריחה את הדלת.
ליבי עוד דופק בחוזקה מנוהגו הגס של שליח המזכיר, כשאני מתקרבת חזרה אל השולחן. ידיי נשלחות אל המכתב הסגור. אני בוקעת את החותם ועיניי מרפרפות בין המילים, "מיס בראון, אני מצרף למכתבי בגדים כפי שסוכם, נשק להגנה עצמית,מפה וניירות מכתבים. המפה המצורפת תוביל אותך אל המפרץ בו עוגנת ספינת הפיראטים עליה עלייך לעלות לפניי חצות הלילה. תוכלי לזהות אותה לפי דגל הגולגולת האדומה המתנוסס מן התורן. אצפה למכתבים עם עדכונים שוטפים בנוגע להתקדמות התוכנית. זכרי, אביך יחכה לך בבית המאסר עד שתשובי עם אוצרי."
המכתב לא חתום בסופו, הוא פשוט מסתיים בתזכורת נוספת לאהבת האמת היחידה של המזכיר, האוצר הנכסף. אני מניחה את המכתב והולכת אל המטבח, מורידה זוג מספריים מן הוו הקטן
ופונה אל חדרי, אוספת אל ידיי בדרך את בגדי הנער.
אני מתיישבת מול מראה גדולה ומוארכת הנשענת על הקיר. ידיי פורמות את צמתי הארוכה, ועד מהרה שיער שחור סמיך מכסה את כתפיי. אני מרימה את המספריים, אוחזת בשערי ומלתעות הכלי נסגרות ונפתחות שוב ושוב. כשהמלאכה מסתיימת שערי מגיע עד תנוכי אוזניי ואני אוספת אותו לקוקו קטן בסרט שחור.
מן המראה מביטות אלי פניה של ילדה, נערה שמעיניה הבהירות נשקף תום. אני נעמדת על רגלי , משתחלת מתוך שמלתי ועוטה את בגדיי החדשים. ידיי עולות להדק את המחוך תחת חולצתי, מוודאות שהכל מוסווה היטב.
בתום ההכנות אני מסתובבת אל דמותי ולרגע אחד, עם סט התחפושת השלם, אני מצליחה לשטות גם בעצמי. זהו נער צעיר המחזיר לי מבט כעת, נראה שהוא נחוש לעבוד קשה.
קול ההיגיון מתחיל לנקר בראשי, מזכיר לי שאם לא אמהר אשאר לנופף לספינה לשלום על החוף. אני פונה להכין את תרמיל המסע הגדול, אורזת בתוכו את האקדח,הסכין, סט הבגדים הנוסף וניירות המכתבים.
חשכה ממלאה את השמיים ורק כוכבים בהירים מאירים למי שאבדה לו דרכו. אני מחליטה לצאת לדרך, חובשת את הכובע, הפריט האחרון להשלמת התחפושת, ומעמיסה על הגב את תרמילי.
בידי אני אוחזת במפה, המפה שתוביל אותי אל שודדי הים.
אני יוצאת מביתנו ופורשת את המפה כך שאור הלילה יאיר את דרכי, ואני מתחילה לפסוע בכיוון אליו היא מורה. המפה בידי מוליכה אותי הרחק מן העיירה, אל אזור שומם, לא מיושב, ואינני בטוחה שזוהי הדרך הנכונה. יללה נשמעת במרחק, ואני חשה שקור רוחי עומד לפוג כשקול נוסף חודר לתודעתי. זהו קול שירה וכשאני מביטה לכיוון ממנו הוא מגיע אני רואה אור.
אני פותחת בריצה אל עבר הזוהר הרחוק, ולא מפסיקה עד שריח הים עולה באפי. אני מתקרבת אל האור שכעת מתגלה כלהבת אש ומבחינה בחבורת גברים מקפצת סביב מדורה, שרה בקול שירי מלחים, מתובלים בגסויות.
אני לוקחת נשימה עמוקה, וליבי דופק בעוז כשרגליי פוסעות קדימה.
החבורה כה שקועה בשירה ולגימת רום עד שאינם מבחינים בי. אני מכחכחת בגרוני בקול אך החגיגה נמשכת ואיש לא משגיח בקיומי. אני מוחאת כף אל כף שלוש פעמים וצועקת "רבותיי!".
כעת צומת ליבם נתונה לי במלואה ובלחיי עולה סומק כשאני מבחינה שכמה מהם החליטו לוותר על חולצה הערב. הם מביטים בי, חלקם תוהים על קנקני, חלקם מרוגזים על ההפרעה.
"הסתלק מכאן נער!" קורא אליי גבר בעל כרס תפוחה ושער שחור ופרוע.
"רגע! אולי יש עליו כמה מטבעות, הלא כן בחור?" קורא גבר נוסף בחמדנות. בראשי מתנהלת התלבטות בשאלה האם לענות בכעס כמו שליבי חפץ, כשמתוך החבורה צועד קדימה גבר נוסף.
אני מבחינה כי הוא שונה מן האחרים, גובהו בינוני, זקנו לבן כשלג ועל ידו השמאלית קרס ברזל במקום שהייתה פעם יד. כשהוא עומד במרחק מספר צעדים ממני, אני מישירה אליו מבט ומבחינה שעיניו טובות.
כשהוא מדבר פיו מתרחב לחיוך "זהו לא אזור לנער כמוך בחור צעיר, האם אבדה לך דרכך?". טון דיבורו מרגיע כל כך, ומול עיני עולות פניו הטובות של אבא. אני מכחכחת בגרוני ומשיבה בקול הגברי ביותר שביכולתי להפיק "לא אדוני. אני כאן כדי להציע את שירותי על ספינת השודדים. האם אתם שודדי הים?". החבורה מאחורינו פורצת בצחוק אדיר והאיש הזקן מחייך אף הוא אך לא בלעג.
הוא מהסה את צחוקם של האחרים ומדבר אלי שוב " כן, אנו שודדי הים האיומים" הוא אומר בגיחוך, "אילו שירותים אלו שבאת להציע לאיימת כל הימים? ". " שירותיי כנער סיפון על ספינתכם" אני משיבה לזקן. "חה חה!" קורא לעברנו אחד מבני החבורה " שמעתם מה אמר עכבר היבשה הזה? עוד לא ניגבו את החלב מעל שפתיו. חזור הביתה ילד! אין לך מקום בינינו".
"שקט!" מהסה הזקן ופונה אלי בשאלה נוספת, " אמור לי נערי, האם שרתת בעבר על ספינה גדולה?". "לא" אני משיבה, "אבל אני לומד מהר ולא אתלונן על עבודה קשה". גבותיו של האיש הזקן מתכווצות בהרהור , ולבסוף הוא אומר "הקשב, אנו זקוקים לטבח. מהם כישורי הבישול שלך? אמור את האמת בחור!". למשמע שאלתו אני חשה צביטת שמחה, לפחות לא כל מילותיי יהיו שקר מוחלט. " אני יודע לבשל היטב. אימי נפטרה כשהייתי ילד, והיה עליי לבשל לאבי".
עיניו של הזקן סוקרות אותי בשקט, וכשאני מסיטה את מבטי אל המתרחש מאחוריי גבו נגלית לעיניי החבורה העוקבת אחר שיחתנו בלהט. "ובכן.." פותח הזקן שוב, "אם כך הדבר אולי תוכל להצטרף אלינו" הוא מסתובב, קורא אליי "בוא איתי" ואני ממהרת בעקבותיו.
אנו עוברים בין הגברים ואני מרכינה את ראשי בחלפי על פניהם ובכל זאת יודעת שתריסר זוגות עיניים נועצות בי מבט.
אנו צועדים על שביל המים, פסיעותינו מותירות שובל עקבות על החול הרטוב. לפתע עוצר השודד הזקן, מרים חבל עבה מן הקרקע ומושך בו. עד מהרה נגלית לעינינו סירת משוטים קטנה, שנינו מטפסים לתוכה ואני שמחה על ההזדמנות להוריד את תרמילי. האיש מורה על הכיוון בידו ואנו חותרים בתיאום.
אני מבחינה בספינה שבאופק ועיני נפערות למראיה. מעולם לא ראיתי ספינה כה גדולה מקרוב, וכשהסירה הקטנה נעצרת והזקן צועק שיזרקו אלינו חבלים, אני מבינה לפתע שמעולם לא הייתי על סיפון. הוא קושר את החבלים משני צידי הסירה ופתאום אנו בין מים לשמיים נמשכים מעלה.
בסופה של מעלית החבלים המאולתרת מושכות אותנו ידיים שריריות אל סיפון העץ. שני גברים צעירים, מוסווים מעט בחשכה בעורם מוכה השמש, ניצבים מולנו, מתנשמים מעט מן המאמץ. "תודה בחורים" מודה להם הזקן ושואל "היכן הקפטן?". "על ההגה בחזית הספינה" משיבים שניהם כאחד. הזקן מסמן לי וקורא "קח את תרמילך" .
הוא מוביל אותי קדימה ונעצר כששנינו מבחינים בדמות כהה. ידיו של האיש אוחזות בהגה משני צידיו. הוא לובש מעיל שחור בעל כנפיים ארוכות ומגפיי העור לרגליו מגיעות כמעט עד ברכיו.
את ראשו מכסה כובע רחב ורעמת שיער גולשת על גבו.
לפתע הדמות הכהה מדברת "נו ג'רי, מה אספת מן החוף?".
"קפטן בלק, תמיד מקדים אותי בכמה צעדים!" צוחק אליו ג'רי, "הבט קפטן, מצאתי טבח חדש". דמותו הכהה של הקפטן חגה כעת על צירה ומישירה מבט לעברנו. הוא מביט בי, בוחן, וכשהוא פותח את פיו בשנית אני חשה שעיניו לא חסו על אף פינה בגופי. "מה שמך?" הוא קורא אלי ואני מבינה שאין שם בפי. עיני נשלחות אל ג'רי בתחינה לעזרה והאחרון שולח אלי חיוך מעודד כשהקפטן שואל בקול קר "בלעת את הלשון?".
אני מכחכחת בגרוני ומנענעת בראשי לשלילה "לא אדוני, שמי הוא…" בראשי עולה רק שם אחד "ג'ק, ג'ק בראון". הקפטן ממשיך בחקירה, "מהו גילך, ג'ק?". "בעוד חודש ימלאו לי עשרים" אני עונה בכנות.
קפטן בלק עושה מספר צעדים לכיווני עד שהוא עומד קרוב מאוד. אני מרימה את ראשי מעלה לפגוש במבטו ומבט עיניו מעורר בי אי נוחות ועם זאת מסעיר את דמי. אינני יכולה שלא להבחין בפניו המצודדות. אני מנערת מראשי מחשבות אלה, ומתיקה את מבטי מעיני הנץ הבוחנות אותי. לפתע נשמע צחוק גרוני ושקט והקפטן אומר "נראה מה אתה יודע לעשות, ג'רי מצא לו חדר פנוי", ובמילותיו אלו מסתובב וחוזר לאחוז בהגה.
"בוא איתי בחור" אומר לי ג'רי ואני הולכת אחריו אל בטן הספינה.
הוא פותח דלת עץ רעועה וצועד פנימה "זה היה חדרו של הטבח הקודם וכעת יהיה חדרך. הוא לא גדול, כמובן, אך לפחות לא תצטרך לסבול נחירות של גברים שיכורים".
אני נכנסת אל החדר הקטן המכיל מיטה, ארונית וריח דג מקולקל. "יש בזה משהו" אני עונה בחביבות.
"אם כך נערי" אומר ג'רי ומניח את ידיו על מותניו "שכב לישון, מחר נתחיל במלאכה".
הוא יוצא מהחדר ומותיר אותי לבד בתאי החדש. אני מניחה את תרמילי על רצפת העץ, סוגרת את הדלת בבריח ונשכבת על המזרון הקשה, עייפה מכדי להוריד את בגדיי. עיניי נעצמות מעצמן ומבלי לספור כבשה אחת, אני שוקעת בחלומות.
בבוקר קול נקישות מעיר אותי משנתי, "בחור צעיר! קום! עוד מעט השעה שש!".
שש?!, מה הייתי נותנת תמורת עוד שעת שינה. אני מתנודדת אל הדלת ופותחת אותה ואל החדר נכנס ג'רי, נושא קערית מלאה מים בידיו.
" קדימה, נער את השינה מעליך ובוא אחריי ". כשאני מבחינה שאין בכוונתו למוש ממקומו עד שאבצע את שביקש אני רוחצת את פניי במים שהביא ומנגבת אותם בחתיכת בד שמסר לי.
אנחנו יוצאים מן החדר, חולפים על פני כמה דלתות ונכנסים אל המטבח, חדר קטן ומזוהם שבפינותיו מצאו להם עכבישים בית חם.
"כאן תבשל,מצרכים תמצא במזווה בבטן הספינה" מסביר לי ג'רי בענייניות.
"אילו מצרכים אמצא שם?" אני שואלת, מבררת עם מה יהיה עליי להתמודד. ג'רי מטה את ראשו לצד ומגרד בראשו "ובכן, לא יותר מידי. בשר משומר, ביצים, כמה שקי קמח, תפוחי אדמה.. ואנו הרי בלב ים אז ארוחת דגים מידי פעם בהחלט באה בחשבון!" הוא מסיים בצחוק.
אני משיבה אליו חיוך ומביטה סביב בחדר הקטן והמלוכלך. "מר ג'רי, יהיה עלי לנקות את שטח עבודתי לפני שאתחיל במלאכת הבישול". ג'רי הזקן מעביר את אצבעו על משטח העץ וכשהוא מבחין באצבע השחורה ששבה אליו הוא אומר, "כן..כן..זה רעיון טוב מאוד..".
משך כל היום לא משתי מעבודות הניקיון, שוטפת ומבריקה, מבריחה את הפשפשים הרחק מן המטבח. לבסוף כשג'רי נכנס למטבח הוא מביט סביב סופק כפיים ואומר "עבודה טובה בחור".
שבוע ימים אחר כך אינני יוצאת מן המטבח אלא כדי להביא אספקה מן המזווה. במצרכים הבסיסיים שברשותי אני מצליחה להוציא תחת ידיי מאכלים ששודדי הים מעולם לא טעמו כמותם. אני מניחה על שולחנם פשטידות, לחם כפרי ועוגות שנאפו בתנור האבן הקטן שבמטבח.
הם מלקקים את צלחותיהם, משבחים את מעשה ידיי, אך לא בפניי כיוון שאני חומקת מנוכחותם מייד לאחר ההגשה.
אינני רואה את קפטן בלק, אף לא פעם אחת מאז אותו לילה בו ראיתיו על הסיפון. הוא אינו יושב לשולחן עם כולם, מסתגר בחדריו כל העת.
בוקר אחד, בדרכי אל המזווה, עיניי מבחינות בדלת הפתוחה בסוף המסדרון, דלת חדרו של הקפטן. זה עכשיו או לעולם לא, קורא אלי קול בתוך ראשי. אני מביטה לצדדים וכשנראה שאין איש בסביבה, פוסעת בשקט פנימה.
תאו של הקפטן גדול הרבה יותר מן התאים האחרים, את קירותיו מכסים תליונים צבעוניים ואבנים נוצצות מתנודדות על חוטים דקים. מיטת האפריון הגדולה שלו נראית מסודרת להפליא, כמעט כאילו איש לא ישן עליה בליל אמש.
אני ממהרת להגיע אל המכתבה, מאמינה ששם ודאי אמצא את מפת האוצר.
על שולחן המכתבה פזורות מפות רבות וניירות עם שרבוטים בכתב יד יציב ומסולסל. אני מחליטה שסביר יותר שהמפה הרצויה לי אינה בין המפות שפרושות מולי על השולחן. אני מתכופפת על ברכיי ומתחילה לפתוח את מגירות השולחן, מחפשת ביסודיות בכל אחת מהן.
בסוף החיפוש הקדחתני אני מתיישבת באפיסת כוחות, היכן המפה הארורה? אני קמה על רגליי ומביטה על המפות הפרושות על המכתבה. ידיי נשלחות לחפש בין הניירות השונים, ומחשבה מטופשת על לסדר את בלגן הניירות הזה חולפת בראשי. אני כה שקועה בחיפושיי עד שאיני חשה בדמות שנכנסה אל החדר.
"מר ג'ק" אני שומעת לפתע ומרימה את ראשי מייד. בפתח עומד קפטן בלק, ידיו על מותניו והוא נראה משועשע מאוד. אני בולעת את רוקי ושולחת את ידיי באינסטינקט אל אחוריי גבי.
" אולי תוכל להסביר לי , מה אתה עושה בחדרי?". הוא קרב אליי כעת, צעדיו איטיים, לא מסיר את מבטו מעליי. ליבי דופק בחוזקה ואני משפילה את עיניי אל שולחן המכתבה ולפתע מבזיק רעיון במוחי.
"העניין הוא.. רציתי לדעת היכן אנו מפליגים. כשראיתי את הדלת פתוחה קרבתי אליה בתקווה לשאול ממך מפה, אך כשראיתי שאינך בנמצא חשבתי להציץ לרגע ולראות מהו המסלול עליו אנו שטים".
הקפטן עומד כה קרוב אליי עד שאינני מעזה להרים את עיני ולפגוש במבטו.
לפתע הוא נעמד מאחוריי ומשעין את ידיו משני צדדי על שולחן המכתבה. "ומצאת מה שחיפשת?" קולו העמוק לוחש באוזני.
"לא אדוני", אני משיבה, לכודה תחת ידיו ומאובנת מנוכחותו הקרובה מידי.
"אם כך הבט" הוא מצביע על אחת מן המפות "האי הקטן הזה הוא נקודת ההתחלה שלנו, וכעת אנו מפליגים דרומה ונמצאים בדיוק כאן" הוא מסמן באצבעו את מסלול השיוט. אינני מסוגלת להקשיב להסבריו, את מחשבותיי ממלא קולו הנעים באופן מפתיע. הוא קרב עוד מעט קדימה ואני חשה את שרירי זרועותיו כשהוא שואל באוזני "כעת אתה יודע מהו המסלול בו עליך לבחור?".
פתאום אני מודעת מאוד לקרבתו הלא מהוגנת ואני קופצת בבהלה וחומקת תחת זרועו , ממהרת להגיע אל הדלת. "כן אדוני" אני ממלמלת בדרכי אל היציאה " תודה על זמנך, אני חייב להתחיל בהכנות לארוחה", ובמילים אלו אני נסה מחדרו מבלי להביט לאחור.
בימים הבאים הקפטן, שלא כהרגלו ולמבוכתי הגדולה, מחליט להצטרף אל שולחן הסעודה בכל ערב. הוא מחכה עד שאסיים להגיש את האוכל ובדיוק כשאני פונה ללכת, מצווה עליי לשבת אל השולחן ולסעוד עם כולם. אני מצייתת באי רצון, ערב אחר ערב, חשה במבטו הבוחן כל העת.
כך חולפים להם שלושה שבועות, בהם אני טרודה כל הזמן במחשבות על אבי הכלוא, על המזכיר המחכה לאוצרו ועל מבטיו המכשפים של קפטן בלק.
ערב אחד, נערכת סעודה גדולה בתאו של הקפטן. זוהי חגיגה לפני הגעה אל היעד הבא.
אני פורשת אל חדר כשהארוחה עוד בשיאה, מוציאה מתרמילי נייר ומעטפה ויושבת לכתוב אל המזכיר. אני כותבת לו שהתוכנית מתקדמת יפה, אני כותבת לו שמפת האוצר כמעט בידיי. שקרים שיכסו את האמת, שהגעתי למוצא סתום, דרך ללא מוצא, שאינני יודעת כיצד אשלים את שליחותי. אני סוגרת את המכתב בתוך מעטפה, מחביאה אותו תחת מזרון מיטתי כשנשמעת דפיקה בדלת. בפתח עומד רופרט, שודד ים מחוספס כבן שלושים. "החגיגה נגמרה" הוא אומר בחצי שיהוק "צריך לנקות ת'חדר של הקפטן".
אני יוצאת מחדרי אל תאו של הקפטן ורואה את רופרט מתרחק בצעדים מתנודדים.
את חדרו של הקפטן מאיר מן השולחן נר יחיד. אני מביטה סביב וכשאני רואה שאין איש בחדר, פותחת בחיפושים. אני יורדת על ברכיי וממששת את רצפת העץ, תוהה אם איזה קרש רופף יפתח לפתע ויגלה לי את מפת האוצר. ברכיי נגררות על הרצפה, וידיי ממששות את הקרקע כשלפתע קול חותך את הדממה, "סופי בואי הנה".
אני עוצרת ממעשיי וקמה על רגליי במהירות, לא בטוחה ששמעתי נכון. "בואי הנה" הקול נשמע שוב, והוא בוקע מאחוריי וילון מיטת האפריון הגדולה. אני מתקרבת לאט אל המיטה שולחת את ידי להסיט את הוילון ומשיבה אותה בחזרה אל חזי. הוילון מוסט מעצמו ומאחוריו אני רואה את הקפטן, יושב בבגדיו החגיגיים על המיטה.
"איך אתה..?" אני מצליחה לומר והוא לא משיב רק קם וסוגר את הדלת. שהוא לוקח את הנר מעל שולחן הסעודה ופוסע איתו אל המכתבה קורא אלי "בואי לכאן".
אני הולכת אחריו ומתיישבת על כסא עץ כשהוא מסמן לי לשבת מולו. הוא מביט בי, ואור הנר הופך את עיניו עמוקות יותר. "את בודאי תוהה כיצד אני יודע את שמך. מייד אסביר לך הכל".
הוא פותח מגירה קטנה מימינו,מוציא מתוכה קלף ריק ומניח אותו על השולחן. הוא נושף על הנייר ולפתע מן הרוח מתחילים להשתרג קווים שמתאחדים למפה.
"זוהי המפה שאת מחפשת" הוא קורא אלי " אך האוצר שאת כה רוצה כבר נלקח על ידי אחר".
אני מביטה בו, המומה מן הגילויים האחרונים. "לפני שלוש שנים מצאתי אני את האוצר. המפה הגיע אל ידיי כמעט באורח פלא, לא ידעתי את עצמי מרוב אושר. ערכתי חיפושים נרחבים עד שיום אחד הנחתי את ידיי על האוצר".
הוא נשען קדימה מניח את ידיו על השולחן וממשיך, "הייתה זו תיבה, קטנה יותר מששיערתי בחלומותיי. ברגע שפתחתי אותה איבדתי את הכרתי". הקפטן קם כעת על רגליו אצבעותיו פותחות את כפתורי מעילו. הוא פושט אותו ופונה לפשוט גם את חולצתו. "מה אתה עושה?" אני קוראת אליו ומכסה את עיניי.
"הביטי אליי!" הוא קורא מבטל מכל וכל את מבוכתי. אני מביטה אליו ופוערת את עיני בתדהמה, על חזהו חרוטות זוג עיניים בוהקות וגדולות. "זה אוצרו של מידס", הוא אומר ובראשי עולות אלפי שאלות שאינני מצליחה לבטא בקול. "כשהקצתי לאחר כמה שעות גיליתי שאני עוד ניצב ליד תיבת האוצר. בתוכה הייתה חרוטה כתובת- 'מהו אוצר גדול יותר מן היכולת לראות אל נבכי הנשמה?' ".
הוא מקיף את שולחן המכתבה ומתקרב אליי ממשיך בסיפורו. "מאותו יום השתנו חיי לנצח. אינני יכול עוד לחיות חיי הוללות, אינני יכול שלא לראות."
הוא יורד על ברכיו כעת ומרים את מבטו אל פניי "סופי, אני יכול לקרוא מחשבות". אני מביטה בו וכשאני מעכלת מה שאמר לי זה עתה דמעות זולגות מעיניי. האוצר, האוצר שאמור היה להציל את אבי הוא כלל לא אוצר. מה אעשה כעת? מה יהיה על אבא? אני מכסה את עיניי בשתי ידיי ובוכה חרש.
לפתע אני מרגישה את זרועותיו של הקפטן מקיפות אותי והוא לוחש "ששש, די די סופי אל לך לבכות. מאז שקיבלתי את המתת הזו מעולם לא נתקלתי בנערה כמוך. נערה שליבה אמיץ ואהבתה כנה. שתעשה כל שיידרש כדי להציל את אביה". הוא משיב את ידיו אל חיקו כעת, ומרים ידו לנגב את דמעותיי "שמוכנה לעלות לספינת שודדי ים אם זה מה שיציל את אהוביה".
הוא אוחז בסנטרי ומרים את ראשי מעלה " דמעותייך מיותרות נערה. אינך זקוקה לאוצר הארור והרי יש לך את האוצר הגדול ביותר, אוצר הלב". אנו מביטים זה בעיניו של זה וכעת אני יודעת שהוא קורא את מחשבותיי ויודע מה ליבי מבקש. הוא נושק לי נשיקה רכה על שפתיי ולוחש "אתן למזכיר את האוצר שהוא מבקש לו, והוא יאמין שהשיג את האוצר האבוד".
"אבי יהיה חופשי" אני קוראת כלא מאמינה. "כן" משיב לי הקפטן ואוחז בידי "וכך גם אני".