כבר שלושה חודשים הוא יושב בכל בוקר בשולחן הפינתי של בית הקפה ומחכה לה. היא נכנסת תמיד באותה השעה, מזמינה את אותו הקפה, הפוך גדול בלי קצף, לקחת, ובזמן ההמתנה בוחרת מהמדף שלאורך הדלפק ספר אקראי, פותחת בעמוד אקראי וקוראת בו עד שהקפה מוכן. הוא צופה בה מהפינה. היא משלמת במזומן, תמיד סכום מדויק, ויוצאת מבלי להעיף בו מבט. גם לו הייתה מסתכלת, ספק אם הייתה מזהה אותו, למרות שהם נפגשים מדי לילה כבר שלושה חודשים.
* * * * *
את התיק שלה קיבל ממשרד החלומות לפני שלושה חודשים ושבוע. כמו תמיד, הוא היה צריך כמה ימים להתכונן. הוא קרא בעיון את התחקיר: בחורה מוכשרת. תואר שני, קריירה מזהירה, המון פוטנציאל, אבל משהו תקוע. חיה לבד, כמעט בלי חברים, זוגיות לא הייתה לה מעולם. יתומה מאב. אחים אין. הסוקרת ממשרד הרווחה כתבה שלדעתה מדובר בטראומה שמקורה בילדות, אירוע אלים כלשהו שגרם לה להסתגר. לכן הגיע התיק אליו. הוא המשיך לעלעל בתחקיר, הופך את הדפים בזהירות בכפות ידיו הענקיות. הפרוטוקול, כמו בכל משימת טראומה, הכיל הנחיות בסיסיות לטיפול: מגע, טריגר, התמודדות, קתרזיס. אחריו עבר על הנספחים: נספח מקצועי שמכיל קורות חיים, גליונות ציונים מהטכניון, חוות דעת של מעסיקים. נספחי משפחה וחברים. צילומים מפורטים של הדירה שלה ותמונות שלה שצולמו בחשאי. הוא שלף אחת והתבונן בה. היא עומדת בתחנת אוטובוס, עטופה במעיל אפור, מסיטה קווצת שיער שהתבדרה ברוח. הוא סגר את התיק וישב מהורהר. כמו תמיד, הוא הבין מה הוא צריך לעשות. הוא היה אחד החלימים המוכשרים ביותר במחלקה. מאה אחוז הצלחה. השמועות ראו בו מתמודד רציני על תפקיד ראש המחלקה הבא. זה לא גרם לו לאהוב את התפקיד שלו יותר.
כבר חמש עשרה שנה הוא עובד במחלקת הטראומה. השילוב בין נפשו העדינה, אבחנותיו המדויקות ומבנה גופו הגדול, המגושם, הפכו אותו לזרז אידיאלי להתמודדות עם פגיעות לא פתורות. אבל למרות שידע כבר במהלך הקורס שרוב הסיכויים שישובץ בה – מה שרצה באמת היה להגיע למחלקת הפנטזיה. שם היה הכיף האמיתי: העובדים של מחלקת הפנטזיה עפו באוויר, הם טיפסו על האוורסט, הם צללו באוקיינוסים ונלחמו במפלצות ים קדמוניות. זו הייתה המחלקה היוקרתית ביותר, והנחשקת ביותר, במשרד החלומות. מעטים התקבלו אליה. זו גם הייתה המחלקה המסוכנת ביותר, עם אחוז האבידות הגבוה ביותר במשרד. הם חיו תחת משטר אימונים מפרך, עברו בדיקות גופניות קבועות והיו היחידים שהורשו לקחת איתם נשק אל החלומות. למענם בעיקר גם היה במשרד צוות רפואי בכוננות של 24 שעות. לא תמיד זה עזר. אם נפגעת בחלום – נפגעת גם במציאות, ושום צוות רפואי לא יעזור לך אם נרצחת ע"י מתנקש או צנחת אל מותך ממגדל.
היו עוד מחלקות: במחלקת המצאות והברקות עבדו בעיקר מול משרד המדע ומשרד הכלכלה. התפקיד שלהם היה להיכנס למוחות של מהנדסים, יזמים ומדענים ולשתול במוחם את הטריגרים להמצאות הגדולות שלהם, מסטארט-אפים ועד טילים מונחים. אלה החבר'ה שהיית רואה מסתובבים במשרד עם ערימות של ניירות עם טבלאות מסובכות ונוסחאות מתמטיות, ובמחלקות האחרות קצת צחקו עליהם. תת מחלקה מיוחדת עבדה מול משרד התרבות, עם מוזיקאים, ציירים, סופרים וקולנוענים. במחלקת שיחזור עזרו לאנשים להתאחד עם קרובים מתים ולמצוא זכרונות אבודים. המחלקה הביולוגית הייתה אחראית על כל הנושא של חלומות על חיות, והוא נאלץ מדי פעם לשתף איתם פעולה, למרות שהעבודה איתם קצת הפחידה אותו. הם היו אחראים גם על הנושא של שדים ומפלצות. הוא לא ידע בדיוק מה יש במעבדות שלהם שבקומות התת קרקעיות, ולא רצה לדעת. בנוסף, הייתה המחלקה האירוטית, אבל את העובדים והעובדות שלהם הוא אף פעם אל ראה, והכניסה למשרדים שלהם הייתה מוגבלת. גם לחלימים שמורה הזכות לפרטיות.
כמובן, התערבות בחלומות היא פרוצדורה מסובכת ויקרה, שלא לדבר על הבעייתיות מבחינה אתית. בגלל זה אף אחד מעולם לא שמע על משרד החלומות. רשמית, הוא לא קיים. על תלוש המשכורת שקיבל מדי חודש הייתה חתומה חברה קבלנית שרשומה במאוריציוס. צוותים ייעודיים קטנים במשרדי הממשלה השונים מאתרים את האנשים שיזכו להתערבות חלומית ללא ידיעתם – לרוב אנשים עם פרויקטים תקועים בעלי חשיבות לאומית, בעיות רגשיות שעשויות להפוך אותם לנטל סוציאלי, או כאלה שיושבים על סודות אפלים מהעבר שצריך לחלץ – ואנשיהם מוחתמים על כל כך הרבה טפסי סודיות שיותר פשוט לקחת משכנתא. צוות משרד החלומות עצמו קטן אפילו יותר וחסכוני במיוחד, בטח בהתחשב בתקציב האסטרונומי שלו. חבריו אותרו בקפידה רבה, ואי אפשר היה להגיש מועמדות. בנוסף לחלימים, אנשי השטח שנכנסו לחלומות בפועל, היו שם פסיכולוגים, תסריטאים, מהנדסים ואנשי צוות טכני. מגוון רחב מאוד של כשרונות ויכולות ותכונה משותפת אחת: היכולת להיעלם. עובדי משרד החלומות הם מהאנשים האלה, שאתה יכול בקלות לא לשים לב בכלל שהם שם. הם לא בהכרח שקטים, מופנמים או נעדרי כריזמה: הם פשוט מסוגלים, כשהם רוצים, להיטמע בקהל לחלוטין. אצל החלימים התכונה הזו חשובה במיוחד: הם מסוגלים בהחלט לנהל אינטראקציה עם אנשים רגילים, אם הם רק רוצים, אבל יש להם אנרגיה כזו שמעוררת אי נוחות, כמו שאתה מרגיש כשאתה מנסה להיזכר מאיפה אתה מכיר מישהו ולא מצליח. מיותר לציין שלחלימים אסור בתכלית האיסור ליצור קשר עם החולמים שלהם מחוץ למסגרת החלום. בגלל זה רובם המוחלט לא מתערבבים עם שאר העולם. בדרך כלל אין להם אישה וילדים, אין קרובי משפחה, אין חברים מחוץ למשרד. זה לא אסור, זה פשוט… לא מקובל. הוא, שתמיד הרגיש קצת לא נוח בתוך עורו, חי מצוין עם הנורמה הזו, עם הדירה היפה והמינימליסטית שלו, שהשקיפה על הים, עם הסרטים בשחור לבן והספרים במהדורות הנדירות. הוא לא נהג להתערבב גם בתוך המשרד, והקשר שלו עם אנשים אחרים הוגבל בדרך כלל לקבלת תיקי המשימה, לתדרוכי צוות ולשיחת הפידבק השנתית שלו, בה הגיש מדי שנה בקשה לעבור למחלקת הפנטזיה, ומדי שנה נענה בשלילה. והיה לו טוב. או לפחות לא רע.
עד שפגש אותה.
* * * * *
בפעם הראשונה שנכנס אל חלומותיה הוא מצא את עצמו בבית זר. לרוב החלומות מתחילים בביתם של החולמים, ומשם נפתחים החוצה, אבל החלום הזה היה יוצא דופן, ובהתחלה הוא קצת איבד אוריינטציה. כמו תמיד במגע ראשוני, הוא הקפיד להישאר בצללים, רק עקב אחריה וספג. תלתלים חומים, שמלה מנוקדת, כדור ים בכחול וכתום. קולות של צחוק וריח של תירס וגבר אחד גדול, שאפילו מזכיר אותו קצת, שפורש אליה ידיים ומניף אותה באוויר. ואז דלת נטרקת וחושך והוא מצא את עצמו יושב במשרד, מבולבל. מה קרה עכשיו? למה הוא נזרק החוצה מהחלום?
הוא החליט לא לנסות להיכנס שוב באותו הלילה. למחרת עקב אחריה שוב, בזהירות. שוב אותו בית, הפעם מבחוץ. היא יושבת על גדר אבן נמוכה וקוראת ספר. הוא התאמץ לקרוא את הכותרת כשהפכה דפים, וחייך. "האיש הקטן" של אריך קסטנר. הילדה שעל הגדר עלעלה בספר ומדי פעם הרימה מבטה אל השביל. היא מחכה. כשהגבר הגיח מעבר לפינה היא קפצה מהגדר ורצה אליו. הוא כרע ברך, פרש את זרועותיו וקלט אותה לחיבוק ארוך. אחר כך התרומם, הניח יד על כתפה והלך לצידה אל דלת הבית, גופו הגדול נוטה אליה וכולו קשוב לסיפור שסיפרה לו בשטף. הפעם לא הופתע כשנזרק מהחלום עוד לפני שהגיע לדלת הבית. הוא פתח שוב את התיק שלה והתעמק בנספח המשפחה. האב נהרג בתאונת דרכים בסוף שנות השמונים. הוא חישב במהירות: היא בטח הייתה אז בת שתיים עשרה או שלוש עשרה. האם חיה בחולון, נשואה בשנית. הקשר ביניהן ספורדי. הוא סגר את התיק, שפשף את סנטרו וחשב. הוא היה בתחום מספיק שנים בכדי להבין מה ככל הנראה קורה שם, מאחורי הדלת הסגורה, אבל מעולם לא נתקל בהרחקה כזו מהתת מודע של החולם עצמו. איך יוכל לעזור לה להתמודד עם הטראומה, אם היא מדחיקה אותה אפילו בחלומותיה?
בבוקר הלך להתייעץ עם הפסיכולוגית המחלקתית. כשנכנס אל החלום באותו הלילה הוא חשף את עצמו מייד. הוא לקח את ידה בעדינות, הרחיק אותה אל הרחוב ונתן לה להוביל. על פניו חלפו במהירות מסחררת חנויות צעצועים וגני שעשועים וסוסי נדנדה ושמיכות פיקניק. לבסוף מצא את עצמו על ספסל מוצל המשקיף על הכנרת. הוא לא הכיר את המקום. הילדה ישבה לידו עם גביע גלידה ענק בידיה. היא ליקקה את הגלידה ופטפטה, מספרת לו סיפורים אקראיים על המבחן בחשבון והמריבה עם טלי ועל האוגר שרקפת קיבלה במתנה. הוא התיישב לידה על הספסל והקשיב. הוא הקשיב לה כל הלילה.
למחרת הלך אל בית הקפה וארב לה לראשונה.
* * * * *
בכל בוקר הוא סיים משמרת מולה, קונה את הקפה שלה, ובכל לילה מצא את עצמו איתה, על הספסל מול הכנרת. לא תמיד היא דיברה. לפעמים הביאה איתה משחקים. לפעמים ביקשה שיקרא לה סיפור. כשהתלוננה שהיא רעבה עבר על החוק הראשון שלו, והביא לחלום סכין כדי לקלף לה תפוח. כעבור שלושה שבועות החלה להתבגר. בתחילה בקפיצות – יום אחד הייתה בת 12, במשנהו נסוגה לגיל חמש – ואחרי חודש מצא את עצמו מתמודד עם טינאייג'רית גותית עצובה, עם אייליינר שחור מודגש וחולצות במידה אקסטרא לארג' עם הדפסים של אביב גפן. לילות שלמים ישבה לידו ושתקה בזעף, ידיה שלובות על חזה והיא מסרבת לכל נסיונות השידול שלו. הוא חישב ומצא שזו פחות או יותר התקופה בה אביה נהרג. אחר כך, עם השרוואלים והחולצות הקרועות והנזם באף, הגיעו גם שיחות הנפש.
בתחילה נדהם מהעומק שלה, מהאבחנות המושחזות, מעמדתה המפוקחת על החיים. כשהתאושש, החל להגיב לה. תחילה לאט, באיפוק, מגשש בזהירות את פני השטח הלא מוכרים. מהר מאוד נסחף. בין השיחות על פרויד וסארטר, פוליטיקה עכשווית – היא הייתה מעודכנת להפליא, למרות שהגיחה ממעמקי התודעה של תחילת שנות התשעים – יצירותיו המוקדמות של ברגמן ו"הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי, שהותיר אותה נסערת כמעט על סף דמעות, מצא את עצמו מדבר איתה. הוא דיבר איתה על אביו המרוחק ואמו הדכאונית; על תחושת הכישלון העזה איתה הסתובב בתור ילד, כשהרגיש ששום דבר שהוא עושה לא טוב מספיק עבורם; על רצונו העז באח, וההבנה המכאיבה שהוריו פשוט לא רוצים להיות הורים, לא לו, ולא בכלל. על הנערה האחת שאהב, זאת שעזבה אותו למען אחר, ומאז לא העז להיפתח כך בפני אחרת. כשהחלה להגיע לחלומות לבושה במדים סיפר לה על התקרית ההיא, במארג' עיון, על הפיצוץ ועל הירי, על עצמו שוכב בבוץ בחושך ובטוח שהוא מת. כשהניחה לראשונה את ידה על ידו סיפר לה על הטרק שעשה לבדו לפסגת הפיץ רוי בארגנטינה ועל השעה, אולי יותר, שעמד על שפת התהום, הביט למטה וחיפש בעצמו את הכוחות לפסוע לאחור בחזרה. הוא עבר על חוק אחר חוק בפרוטוקול, הפר כמעט את כל כללי האתיקה, חרג מלוחות הזמנים וניהל שיחה אחת מאוד לא נעימה עם ראש המחלקה, שהצביעה על ערימת הפרויקטים הממתינים ושאלה אותו מה לעזאזל גורם לעיכוב בתיק טראומה בסיסי, שאמור היה להיפתר כבר לפני חודשים.
ועדיין לא הצליח לחשוף מה קרה מאחורי הדלת הסגורה.
* * * * *
ההבנה שהוא מאוהב בה לא הכתה בו, אלא חלחלה לאט, ובשלב מסוים הוא תפס שהוא יודע את זה כבר הרבה זמן. ההבנה שהיא מאוהבת בו, לעומת זאת, הכתה בו ועוד איך. בוקר שלם אחרי הנשיקה ההיא הסתובב בדירתו נסער, מודע לכך שהוא מסובך עד מעל לראש, ועם זאת לא מצליח למחוק את החיוך מהפנים. הכל התבהר לו פתאום. הכניסה הלילית היישר אל הספסל, נושאי השיחה שבחרה, התפוחים שהחלה לקלף בעצמה, עבורו – מעולם לא מצא בעצמו את האומץ להגיד לה שהוא שונא תפוחים – ידה בתוך ידו והזמן שעבר, מהירדמות ועד יקיצה, זורם לאיטו ובנחת, לא מופרע על ידי שברי חלומות אחרים. גם בבית הקפה נראתה שונה. סמוקה יותר, נרגשת, חייכנית וערה לסביבתה. פעמיים כמעט נפל עליו מבטה, והוא נאלץ לצלול מאחורי העיתון, כמו בסרט ריגול גרוע. על כלל אחד לא עבר עדיין, על זה החמור מכולם: האיסור על יצירת קשר עם החולמים מחוץ לעולם החלום. עבירה על הכלל הזה היא עילה מיידית לפיטורין, שלא לדבר על ההשלכות הפליליות והאזרחיות בגין הפרת סודיות המשרד. הוא היה מודע היטב לכל אלה, ובאותו רגע – תהרגו אותו אם היה לו אכפת.
הם יסעו מכאן. רק הוא והיא. יעלו על מטוס ויעלמו בהודו, או בקוסטה ריקה. לעזאזל, אולי אפילו במאוריציוס, ממילא תלוש המשכורת שלו מגיע משם. הכסף שחסך עד היום יספיק להם לתקופה מסוימת. אחר כך, בזמן שהיא תשכב על החוף ותשתה קוקטיילים עם מטריה קטנה, ימצא עבודה. הוא יכול להיות מנהל פרויקטים, מאבטח, מוכר של תמונות שמן או של מוצרי קוסמטיקה, כמו שעושים כל הישראלים בחו"ל. הוא ינגב רצפות. הוא יפצח קוקוסים. הוא יעשה כל מה שצריך לעשות, והוא יהיה מאושר, כי הוא יהיה איתה.
שלושה ימים בנה בתוכו את האומץ לגשת אליה. שלושה ימים של דפיקות לב מואצות ביום, ובלילה אושר שמנפח את בית החזה ומוציא משיקול הדעת. הוא לא אמר לה דבר, כמובן, רק ליטף את פניה והביט בעיניה ואמר לה שבקרוב יהיו ביחד. מהדלת הסגורה שכח לגמרי. מה שלא קרה שם איננו עכשיו, נמוג, התמוסס מחום אהבתם. מה זה משנה עכשיו? אולי הוא לא עבד פה בדיוק לפי הפרוטוקול, ובכל זאת – הבעיה נפתרה, הלא כן? כי היא צוחקת, ושרה, ומנשקת אותו, וקורנת מחיוניות. בעצם, אם מסתכלים על זה מהזווית הנכונה, הוא עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. מאה אחוז הצלחה.
חמוש במידע הזה ניגש אליה באותו הבוקר. היא כבר הזמינה את הקפה שלה, עמדה בצד ודפדפה בספר ששלפה מהמדף. רומן מודרני כלשהו שהוא לא הכיר. כשעמד מאחוריה היסס לרגע לפני שנגע בכתפה. היא הסתובבה אליו, מחייכת, והביטה בו בתהייה מנומסת.
משפט הפתיחה שלו קפא על שפתיו.
היא התבוננה בו, מכווצת את גבותיה, מנסה להיזכר…
הוא בהה בה באלם, לבו משתולל בין צלעותיו, המילים שבראשו נאבקות זו בזו על הזכות להתפרץ ראשונות.
מבטה השתנה. היא נרתעה לאחור, בתנועה כמעט בלתי מורגשת. החיוך שלה הפך לעווית עצבנית, ובלב מתכווץ הבין שאין לה מושג מול מי היא עומדת. שהוא מפחיד אותה. הבריסטה הניח את הכוס שלה על הדלפק, והיא מיהרה לקחת אותה, עקפה אותו מבלי להסתכל עליו ויצאה.
וזהו.
* * * * *
כשיצא מבית הקפה נכנס לרכב שלו והחל לנסוע ללא מטרה. הוא עבר את הרחוב של ביתו, ירד במחלף היציאה מהעיר, עלה על הכביש המהיר ונהג שעות, בלי מחשבה, בלי שיהיה לו מושג לאן הוא בעצם נוסע. הוא לא היה צמא, לא רעב, לא עייף. בשלב מסוים הבחין באופן מעורפל שהים כבר לא נמצא לשמאלו, שאת המישור הצהוב מחליפים הרים ירוקים. כשחזר אל מלוא חושיו מצא את עצמו יושב על ספסל המשקיף לכנרת, בפאתי המושבה מגדל. איכשהו, הוא הצליח למצוא את הספסל שלה. הוא ישב עליו עד שהשמש החלה לשקוע והשמיים נצבעו בגוונים כתומים והוא היה צריך לצאת כדי להגיע בזמן למשרד. עד שנכנס אליו כבר ידע מה עליו לעשות.
היא המתינה לו על הספסל שלהם, וכשהתיישב לידה הוא הבחין מייד שגם עליה עבר יום לא פשוט. כשהניח את ידו על כתפה התנערה ממנו, דמעות בעיניה, דמעות שהפכו לבכי של ממש כשהחזיר את ידיו בתקיפות אל כתפיה והחל לרדת במורד גופה. בתחילה לא זזה, רק נתנה לדמעות לשטוף את פניה כשהכניס את ידיו מתחת לחולצתה וחפן בעוצמה את שדיה. כדי שתתחיל סוף סוף להתנגד לו הוא היה צריך להתחיל לדבר. הוא נהם באוזניה, אמר לה שהיא רוצה את זה, שהוא יודע שהיא רוצה את זה, שזה יהיה הסוד הקטן של שנינו, שלי ושלך, שלא נספר לאף אחד, אפילו לא לאמא. בתחילה רק אמרה לא. קטן אבל ברור, שוב ושוב. כשדחף את ידו לתחתוניה החלה להילחם בו ממש. הוא נתן לה להיאבק בו, סופג את חבטותיה שהפכו פרועות יותר ויותר, את בכיה שהפך קולני יותר ויותר עד שהתעוררה, נשנקת מבכי, והוא מצא את עצמו במשרד. הוא התנשם בכבדות, אוחז בחוזקה בידיות הכסא, ובחן את בגדיו הפרועים, את כתם הדם שהלך והתפשט על חולצתו, את סכין הקילוף התקועה בבטנו, ממש מתחת לצלעות. מגע, טריגר, התמודדות, קתרזיס. מאה אחוז הצלחה.