"עכשיו תורי! הוא שלי!" צעקה גונדולינה מושכת את כדור הבדולח לצד שלה. "לא נכון הוא שלי. אני ראיתי אותו קודם." צעקה אירקלינה מושכת חזרה לצד שלה.הדמות הקטנה בפנים טולטלה מצד לצד ומעדה .
"תראי איך הוא נפל. איזה מצחיק!" צחקה גונדולינה והפסיקה למשוך. ארקלינה הסתכלה וצחקה גם היא.
הדמות עליה צחקו היתה של גבר צעיר , נאה, בשנות העשרים המאוחרות לחייו. שמו היה דוד, רווק , מהנדס בחברת היי-טק. עד לפני כחודש התנהלו חייו באופן די רגיל ושיגרתי. אבל בחודש האחרון השתנה מזלו לרעה ואסון אחר אסון רודפו אותו. תחילה נפל במדרגות ושבר את הקרסול. אחר מכן התלקחה שרפה בדירה שלו והוא נאלץ לקפץ על רגל אחת כדי לצאת מהדירה ולהציל את עצמו. היחס של המנהל בעבודה,שתמיד העריך אותו , השתנה והוא ספג ביקורת על כל דבר שעשה. ובסוף גם החברה עזבה אותו, ללא סיבה של ממש .והיום, בדרך הביתה על הכביש המהיר, רכב התנגש בו מאחור בחוזקה, והעיף את רכבו נגד קיר ההפרדה . כשהוא יצא מהרכב פתאום הרגיש את האדמה זזה מתחת לרגליו והוא מעד.
הוא כמובן לא ידע שכל האסונות האלו היו פרי ידם של התאומות גונדולינה וארקלינה,שבדיוק ברגע הזה צפו בו באמצעות כדור הבדולח.
הם היו הבנות המשועממות של העוזרת הראשית של אלת השמש. בחודשי הקיץ החמים אלת השמש היתה עסוקה במיוחד , בגלל השעות הנוספות שנדרשו לוודא שהשמש בוערת בעוצמה ומחממת את כדור הארץ במשך הימים הארוכים . לשם כך היא נזקקה לעזרה הצמודה של העוזרת שלה, ולאם לא היה מנוס מלהשאיר את הבנות התאומות שלה לבד בבית.
וכך כל קיץ התאומות השתעממו וחיפשו תעסוקה .בשנה הקודמת ,גונדולינה, שתמיד היתה יותר סקרנית ובעלת תעוזה, הציעה שיחפשו סודות בחדר של האם. הם נכנסו לחדרה של אימם ללא רשותה והחלו לחטט.
בפינה , מתחת לערמה של ספרים ישנים, מצאו תיבה נעולה . בלי לחשוב פעמיים גונדולינה הרימה את התיבה והסתירה בשמלתה. התאומות רצו לחדרם, שם גונדולינה שברה את המנעול ופתחה את הקופסה. בפנים מצאו את כדור הבדולח. תחילה לא הבינו מה עושים איתו, אך מהר הצליחו לגלות את הסוד שלו: שדרכו ניתן לא רק לצפות בחיים של בני תמותה על פני כדור הארץ אלה גם להשפיע על חייהם על ידי תנועות קטנות של הכדור. הם החליטו לבדוק את כוח הכדור ובחרו באישה זקנה וערירית. הם נהנו לגרום לה לסבל ולראות כיצד היא מגיבה בחוסר אונים, עד שהאישה מתה מהתקף לב לקראת סוף הקיץ.השנה הם בחרו בדוד בגלל שהיה צעיר וחזק ולכן בעל פחות סיכוי למות כל כך בקלות.
ממרחק התאומות שמעו את קולה של אימם קוראת לגונדולינה. בגלל הביטחון והתעוזה שהפגינה ,גונדולינה בלטה יותר מארקלינה בענייה של האם וקיבלה יותר תפקידים. "אוף, אל תעשי לו כלום עד שאחזור!" קראה לארקלינה לפני שיצאה מהחדר.
ארקלינה המשיכה להסתכל על הדמות של דוד בתוך כדור הבדולח. הוא ישב על המדרכה לצד הרכב המעוך שלו, החזיק את ראשו בידיו ונראה מיואש. ארקלינה חשה הרגשה מוזרה בחזה. היא לא אהבה את ההרגשה, משהו בתמונה הזאת של דוד המיואש לא עשה לה טוב.
רכב שנסע בכביש משך את עיניה. נהגה בו אישה צעירה. ארקלינה הרגישה שיש קשר בין אותה אישה לדוד, שהם צריכים להיפגש מתישהו.
"למה לא עכשיו?" שאלה את עצמה ונגעה בגלגל של הרכב של האישה.
הגלגל התפוצץ והרכב התחיל לזוז לצדדים. ארקלינה נתנה לרכב דחיפה קלה כדי שיעבור בבטחה לצד שבו דוד ישב. הרכב נעצר בחריקת בלמים בדיוק ליד דוד.האישה בפנים היתה נסערת ובכתה.דוד מיד התעשת, קם וקפץ על רגלו הבריאה לכוון הרכב.
"את בסדר?" שאל בדאגה.
"אני …אני לא יודעת מה קרה" בכתה האישה, מרימה את ראשה.
"אל תבכי, את בסדר. נפגעת?"
האישה הפסיקה לבכות אך המשיכה להתייפח והתחילה לבדוק את עצמה. הכל היה בסדר. בהדרגה היא החלה להירגע, פתחה את הדלת ויצאה. רק אז שמה לב לגבס על הרגל של דוד ולרכב שלו שעמד בצד הכביש, מעוך. "אני רואה שגם אתה לא בדיוק במצב טוב." דוד צחק. המצב באמת היה אירוני.
"שמי דוד" אמר והושיט את ידו ללחיצה.
"שמי שירלי" ענתה האישה הצעירה והם לחצו ידיים, לחיצה חמה ומעט ארוכה מדי.
"אולי כדאי שנתקשר לגרר?" שאלה אחר כמה רגעים של שתיקה.
"כן, את צודקת" ענה דוד , לא בטוח שהוא רוצה שגרר יבוא ויסיים את הרגע.
דוד התקשר וביקש שני רכבי גרר. בזמן שחיכו התיישבו אחד ליד השני על המדרכה והחלו לדבר. הם נראו כל כך מאושרים. ארקלינה חשה שוב בהרגשה שונה בחזה, אבל הפעם היא אהבה את ההרגשה.
הצעדים הרועשים של גונדולינה הבהילו אותה. ארקלינה ידעה שאסור שאחותה תראה את מה שקרה. לגונדולינה היה לב קר, היא אהבה לראות סבל, ובטח הייתה הורסת לשני בני התמותה את הרגע עם איזה אסון . ארקלינה הרגישה שהיא חייבת להגן עליהם, לאפשר להם את רגעי האושר.
"גונדולינה, סוף סוף חזרת. נמאס לי מכדור הבדולח הזה. דוד הזה סתם יושב ובוכה כל הזמן. בואי נלך לקטוף כוכבים, מזמן לא עשינו את זה."
היא קיוותה שגונדולינה תשתכנע ,לרוב היא אהבה להיות זאת שקובעת. למזלה גונדולינה הייתה במצב רוח טוב.
"בסדר " ענתה , קצת מאוכזבת שהכיף נגמר. "אבל נחזור עוד מעט ונמשיך!"
"בסדר" ענתה ארקלינה, מניחה את כדור הבדולח בעדינות על השולחן כדי לא לטלטל את הזוג החמוד.
לשמחתה של ארקלינה הם חזרו מאוחר מהבילוי והלכו ישר לישון.ארקלינה ידעה שהיא תצטרך לחשוב על דרכים נוספות להסיח את דעתה של גונדולינה בהמשך.
למחרת בבוקר ארקלינה קמה מוקדם לפני גונדולינה, והלכה להציץ בכדור הבדולח. הרומן בין דוד ושירלי המשיך, הם קבעו להיפגש בבוקר כדי לצאת לטיול ליער הסמוך.דוד נראה הרבה יותר טוב, מחויך, הרגל כבר פחות כאבה לו. גם שירלי נראתה זוהרת וכבר שכחה מהתאונה שעברה ביום לפני.ארקלינה נאנחה מאושר.
בהבנה שהזוג כבר לא צריכים אותה ,החלה להעביר תמונות בכדור , מחפשת בני תמותה אחרים שזקוקים לעזרתה. היא עצרה כשמצאה איש זקן שנפל במקלחת,שמו היה אברהם. הוא היה חלש ולא הצליח לקום. בגלל שגר לבד, אף אחד לא ידע בכלל שהוא זקוק לעזרה, והוא עלול היה להישאר ככה ימים ואולי אפילו למות. ארקלינה ראתה שעזרתה נחוצה. בדירה הסמוכה גרה משפחה נחמדה עם 4 ילדים . עידן בן השנה וחצי בכה שהוא רוצה חלב. אימו הרימה את קרטון החלב כדי למזוג לו, ארקלינה נגעה נגיעה קלה בחלב , והוא נשפך על הרצפה.
"אוף" צעקה האישה על עצמה " כמה שאת שלומיאלית !"
התינוק התחיל לצרוח כשראה את החלב שלו נשפך על הרצפה.
"גדי, אני לא יכולה יותר"" צעקה לבעלה . "אן לי עוד חלב ועידן לא מוכן להירגע. תבקש מהשכנים חלב ."
גדי יצא מהדירה ודפק בדלת של אברהם. ארקלינה נגעה בדלת והיא נפתחה.
גדי הופתע כשהדלת נפתחה ונכנס פנימה בזהירות ."אברהם אתה פה?" שאל בקול שקט. כשלא קיבל תשובה שאל בקול רם יותר והתחיל לחפש בדירה בצעדים חששניים. רק אז שמע קול חלש קורא לו "גדי, אני פה. תעזור לי."
גדי רץ מהר בכיוון הקול לחדר המקלחת. שם מצא את אברהם שוכב על הרצפה. גדי מיד הרים אותו ועזר לו להגיע לדירה של המשפחה, שם טיפלו בו.
"איזה מזל שדפקת בדלת" אמר אברהם כשקצת התאושש. " אני מפחד לחשוב מה היה קורה לי."ארקלינה נהנתה לראות את השמחה של בני התמותה ולדעת שהיא גרמה לכך.
גונדולינה החלה להשמיע רעשים של התעוררות מכוון המיטה . ארקלינה מהר החזירה את כדור הבדולח למקומו ונכנסה למיטה, שוכבת כאילו עדיין ישנה.
"בואי נשחק עוד קצת עם דוד," הציעה גונדולניה בטון שובב אחר שסיימו לאכול ארוחת בוקר.
"עזבי שטויות" ענתה ארקלינה מהר לפני שגונדולינה תספיק להסתכל בכדור." הוא סתם עצוב בגלל החיים שלו. ממש משמעם. אולי נדלג קצת בין העננים. שמעתי שיש ענן ממש צבעוני ומיוחד".
גונדולינה הסכימה, במיוחד בגלל שידעה שכמה בני אלים חתיכים מסתובבים בין העננים בימי הקיץ החמים.הם אכן פגשו את בני האלים ונשארו בחוץ כל היום, כך שגונדולינה שכחה לחלוטין מכדור הבדולח, לשמחת ארקלינה.
בלילה ארקלינה לא הצליחה להירדם. היא חשבה שוב ושוב על ההרגשה הטובה שהייתה לה כשהצליחה לעזור לבני התמותה.
"אבל מה המשמעות של לשמח אחד או שתיים?" חשבה לעצמה." הרי יש לי את היכולת לשמח הרבה יותר. " המחשבה כל כך ריגשה אותה שהיא לא יכלה להמשיך לשכב במיטה וקמה לכדור הבדולח. אומנם היה לילה על כדור הארץ ,אבל היא הצליחה למצוא פעילות של בני תמותה בבית חולים קטן , שם היא ראתה סבל וכאב רב. בתנועת קלה של כדור הבדולח היא גרמה לכך שכולם החלימו.
ההתרגשות הרעידה את גופה.היא רצתה עוד.היא עברה לבית חולים גודל יותר, לעיר שלמה מלאה בבעיות. ארקלינה פטרה את כל הבעיות בתנועות קטנות של האצבע על כדור הבדולח.
יבשת מלאה במחלות ורעב ,ילדים חסרי אונים עם בטן נפוחה, מתחננים לאוכל. בנגיעה קלה מעל היבשת כבר לא היה ילד רעב או חולה . מדינות שנלחמו אחד עם השנייה, תוך רגע כבר הפכו לחברים . ארקלינה לא הרגישה את הזמן ולא את העייפות . בנחישות ובהתמדה היא עברה עיר עיר מדינה מדינה עד שעברה על כל כדור הארץ.
וכך באותו הבוקר כשהשחר עלה, מצא כדור הארץ את עצמו, בפעם הראשונה בהיסטוריית האנושות , במצב של שלום עולמי,ללא מלחמות, מחלות או אסונות.
ארקלינה היתה כל כך עסוקה בהנאה מפרי ידיה שהיא כלל לא שמעה את הצעדים של אחותה התאומה מאחוריה.
"מה את עושה?"
ארקלינה קפצה בבהלה כששמעה את הצרחה מאחורי גבה.
היא הסתובבה במהירה וניסתה להסתיר את כדור הבדולח מאחורי גבה אך היה כבר מאוחר מדי.
"מה את מנסה להסתיר? מה את עושה עם כדור הבדולח בלעדי? " גונדלוינה המשיכה לצרוח והתחילה לדחוף את ארקלינה הצידה כדי לראות.
ארקלינה ניסתה להלחם בה. "תעזבי אותי, זה לא עניינך!" צעקה חזרה.
"לא ענייני? ממתי זה לא ענייני? הכדור לא שייך לך! מה עשית לכדור הארץ?"
"את לא מבינה!" צעקה ארלקינה. "את לא מבינה את הדברים הנהדרים שהצלחתי לעשות. אסור להרוס את זה."
"להורס את זה? את הרסת הכל. רק רצינו לעשות כיף."
הבנות צעקו ודחפו אחת את השנייה בניסיון לתפוס את הכדור .
"מה קורה פה?" הם שמעו שאגה שהקפיאה אותם למקום.
אימם נכנסה בכעס רב לחדר. הבנות הבינו שהם בצרות.
"מה עשיתן?" שאלה בבהלה כשראתה את כדור הבדולח בידם."איך השגתם את זה?"
ארלקינה מסרה את הכדור לאם בלי להגיד מילה .
"אני מקווה שלא התעסקתן בכדור. אסור בכל אופן להתעסק עם החיים של בני התמותה. זה יכול רק לגרום לאסון. "
ארקלינה וגונדולינה הסתכלו אחת על השנייה.
"לא עשינו כלום" שיקרה ארקלינה, וגונדולינה הנהנה בהסכמה.
האם החזיקה את הכדור ביד אחת בלי להסתכל. "בואו איתי. יש עובדה לעשות. אני מבינה שאסור להשאיר אתכן משועממות."
התאומות הלכו אחריה בצייתנות .
ארקלינה הצליחה להציץ לרגע מהצד לתוך כדור הבדולח שהיה ביד אימה. היא ראתה בעצב כיצד מלחמות מחלות ואסונות מתחילים לחזור שוב לכדור הארץ, והשלום העולמי מתפוגג שוב כאילו לא היה .