עין זכוכית

"באמת חבל, יקירה." לחשתי לאוזנה. היא התנדנדה מהשיער כמו שק תפוחי אדמה תלוי בחבל, עיניה כמעט עצומות וקו לבן בין עפעפיה. באותו רגע כשאני מביט בה משתלשלת מידי, אני מתחרט על המעשה. אני עדיין אוהב אותה. אבל שוב, היא לא הותירה לי ברירה.

בשבוע הבא אני נוסע לצפון קוויבק למסע ארוך, אני עומד ללמד שבט אינואיטים צעירים מסורות עתיקות. אני אקבל מקום לינה, אוכל (אם כי אינני אוהב את מאכלי המטבח האינואיטי, אבל אין מקום לפינוקים) ואפילו מזחלת שלג משלי ועוזר אישי. אספתי את הראש שלה, מחזיק אותו דרך השיער. את הראש הזה אצרף לראשי הדובים שאצוד ואתלה על הקיר באיגלו שלי.

היא התאכסנה בתא נפרד בתיק שלי, עטופה בנייר נצמד וסביבו בשק עור אטום מלא בקרח ומוגן מפני אקלים חיצוני. עד שאגיע לקוויבק, זה אמור להספיק. עליתי לספינה כשעוזרי הצעיר סוחב את התיקים מאחורי, ובידי אין דבר פרט למקטרת ארוכה. הוריתי לו להעביר את התיקים לחדרי ומצאתי מקום נוח לשבת בו על הסיפון. במהרה, דמותה עלתה בעיני רוחי. נאה, חייכנית, זוהרת. הייתי חייב לשכוח ממנה. הזמן לזכרונות יבוא כשאהיה לבדי, מביט בראשה הכרות, ולא חשוף, יושב על סיפון של אונייה.

"הבא לי עיתון, נער יקר." הוריתי לאחד המלחים שעמד מולי ועזר לחבורת נשים לעלות לאונייה. הוא הנהן ואץ מהר למלא את בקשתי. נאנחתי ונשענתי לאחור, מעשן את המקטרת שלי.

"האם אוכל לשבת לידך?" שמעתי קול עדין לצדי. הרמתי את עיניי ולפניי ראיתי נערה נאה. היא נראתה צעירה מאוד, לבשה שמלה פשוטה, אך בטוב טעם, ומעיל שחור עטף אותה, עם ברדס כבד על ראשה. בידה אחזה בסלסלה מכוסה בסדין לבן. "אני קצת אבודה, וראיתי שמצאת לך נקודה מוצלת לשבת בה. האם תתנגד?"

"אנא, שבי." אמרתי בנועם, "הצל שלי הוא גם שלך."

היא התיישבה בביישנות כשהיא מניחה את הסלסלה על ברכיה. כשהייתה קרובה יותר, יכולתי להבחין בעיניה. הן היו ירוקות כמים רדודים.

"נערה צעירה בגילך, מן הצפוי שתחפש דווקא נקודה מלאה בשמש." הערתי, מתעלם ממלבושיה החורפיים.

היא הביטה בי כמו הבחינה בי זה עתה לראשונה, "אוה לא, אינני סובלת שמש," אמרה, "תמיד העירו לי על עורי החיוור מדי, אך אינני יכולה לסבול את מגע קרני השמש על עורי. ולאן מועדות פניך, מר…?"

"באקלי. ג'ונתן באקלי. צפון קוויבק."

"האם ייתכן?" היא קראה, "אוה, אבל הרי זה כל כך מקרי ועם זאת נהדר ממש! האם ייתכן שאתה המורה החדש?"

"בכבודי ובעצמי," אמרתי, "ומאין את יודעת על בואי?"

"כולם יודעים על בואך," היא אמרה, "אנחנו מחכים לך כבר מעל שנה. לקח להם זמן רב להגיע להחלטה הנבונה לשכור את שירותיך. אני מאושרת לדעת שג'נטלמן כמוך עומד להעניק מחכמתו לדור הבא."

"גבירתי, אם תסלחי לי, אני צריך להיות עיוור כדי לא להבחין שאת… אינך אינואיטית."

"אוה לא," היא מיהרה להגיד, מנידה בראשה, "אני חוזרת לעבוד אחרי חופשה קצרה."

"ומה את מעניקה לשבט?" שאלתי, מחכה לתשובה הצפויה. נשים בגילה מעולם לא נשכרו לשרת בשום עבודה יוצאת דופן, תמיד היה זה נע בין בישול, ריקמה או זנות.

"אני מנהלת חינוך." היא השיבה.

תשובתה פערה את פי כמו היתה איזמל ואדישותה פטיש, "באמת?"

"מדוע אתה נראה מופתע כל כך? אינך סבור שאני מתאימה לתפקיד?" היא שאלה.

כחכתי בגרוני, "זה לא שאינני סבור… אוה, אני בטוח שאת נהדרת. אני רק חושש שזהו נטל כבד על נערה צעירה."

"אינני צעירה כפי שאני נראית, אך תודה לך על המחמאה, אף על פי שלא היה בכוונתך להחמיא לי כלל ועיקר." היא כבר לא נראתה מרוצה כל כך, אם לדייק, היא נראתה זועפת באופן שאין לטעות בו.

"אנא, אל תפגעי מחוסר הרגישות שבדבריי, אני לוקה בחסר בצד הזה של המוח." מיהרתי להתנצל, "גדלתי במקום קצת פרימיטיבי ואין לי ידע רב במעשיהן של נשים בימים אלה."

"לנשים יש הזכות לעסוק גם בענייני הראש ולא רק בענייני יופי ומשק בית."

"הרי זה נהדר." אמרתי, מביט בצדודית פניה הזקופה בסוג של זעם חדש שעוד לא חשתי בעבר. היא מצאה חן בעיניי מאוד והתחלתי להרגיש חולשה בכפות ידיי, כאילו ישבתי עליהם שעה ארוכה וכעת אינני יכול לחוש בהן. רציתי לקבור אותה, רציתי להרוס אותה. המצ'טה הייתה יכולה לסדר את המצב, אבל היא נמצאת בתיק שלי, למטה, בחדר, ליד השק המכיל את ראשה של אהובתי.

היא הסירה את ברדסה ושיער שחור נשפך על מצחה וכתפיה. רציתי לגעת בו, לקבור את ראשי בתוכו, להריח אותו. הרגשתי טיפה של זיעה נוטפת ליד אוזני.

לרוב שימחתי, המלח חזר באותו הרגע והביא לי את העיתון. הענקתי לו תשר נדיב ולא חזרתי לדבר עם הגברת ירוקת-העיניים שוב. אני מניח שאראה אותה עוד פעם אחת בקוויבק, פעם אחת אחרונה לפני שאצטרך לחזור לכפר ולספר שנרצחה באונייה על ידי שודדי-ים והם כרתו את ראשה מיד לאחר שעשו בגופה ככל העולה על רוחם.

זו הייתה נסיעה ארוכה. היא הופיעה בכל מקום אליו הלכתי, התיישבה תמיד קרוב אל שולחני בחדר האוכל ושתתה תמיד באותו הבר עליו אני ישבתי. היה זה כאילו היא עוקבת אחריי. ככל שחלפו הימים בילינו עוד ועוד ביחד, ישבנו יחד על הסיפון בכל יום והלכנו לרקוד כמעט בכל ערב. לא רציתי להיות איתה, לא יכולתי לסבול את נוכחותה, אבל גם לא יכולתי להיות רחוק ממנה. היא לא יצאה מראשי. היא הייתה חכמה ומרתקת, כשהבטתי בה רציתי שהזמן ייעצר, כשחייכה אליי רציתי לנשק אותה. אהבתי אותה. רציתי שתיעלם, תתבע, תמות.

כשהגענו לקוויבק ראיתי אותה בין הנוסעים האחרונים, יורדת מן האונייה. הוריתי לעוזר שלי לקחת את התיקים והתקרבתי אליה, לאט, מוודא שלא שכחתי להכניס את המצ'טה שלי לחגורה, מוסתרת מאחורי האנוראק.

"מר באקלי," היא אמרה כשהבחינה בי, "האם אוכל לשוחח איתך לבד לכמה רגעים לפני שניסע אל השבט?"

"בהחלט." השבתי, מרוצה. ככה אני רוצה אותך, חשבתי. לגמרי לבד.

הלכנו על קו החוף עד שאיבדנו את האונייה באופק הלבן, לא מדברים ולא מנהלים קשר עין. הקור יכול לשחק לטובתי, חשבתי, וגופה השברירי לעולם לא יצליח לברוח על שכבה כה עבה של שלג.

"מר באקלי," היא חזרה ואמרה, "אני לא מכירה אותך מספיק, אבל אני יכולה להבחין בגבר אינטלגנט כשאני פוגשת בו. אתה בהחלט הותרת עליי רושם נעים מהבחינה הזאת, אם כי לא מאף בחינה אחרת, ולי יש חולשה לגברים בעלי רמה אינטלקטואלית כשלך. מה שיש לי אף יותר חולשה אליו הוא גברים שאינני יכולה להשיג, ולצערי, אותך לעולם לא אוכל להשיג, גם מפני שאתה עומד לעבוד תחתיי בשנים הקרובות ואני אהיה הממונה עליך וגם מפני שאני צריכה להיות עיוורת כדי לא להבחין בכך שאתה חש את אותו הדבר כלפיי אבל מתחמק מרגשותיך מסיבה זו או אחרת. על כן – " היא הפסיקה לדבר ולפתע שלפה פגיון ארוך מבין שדיה. עיניי נפערו ובלי לחשוב שלפתי מהר את המצ'טה שלי. תהיתי כיצד הצליחה להחזיק את הפגיון בגופה הצנום וזה העלה חצי חיוך על שפתיי. מעולם, כל הנשים שאי פעם הרגתי, לא נלחמו בחזרה. ובטח שלא הפתיעו אותי קודם.

"זה לא ייגמר טוב בשבילך, יקירתי," אמרתי, "בדיוק התכוונתי להוסיף אותך לאוסף הראשים שלי."

"חוששני שאתה עומד להתווסף לאוסף ראשים משלי, מר באקלי. אני מבטיחה שאתן לך מקום של כבוד על הקיר."

רק אז הבחנתי בעינה הימנית. להביט בה היה כמו להביט לתוך חלון זכוכית ירוק ומבריק. זו הייתה עין זכוכית ללא ספק, ומשהו מסתורי השתקף בתוכה. היא נצנצה אליי לרקע השקיעה הצבעונית. לרגע הבטתי בה, המצ'טה מחליקה מעט מאחיזתי כשאני מרוכז בעינה, "מעולם לא פגשתי בחורה מופלאה כמוך," אמרתי, מבחין כי המצ'טה שלי נופלת ומחזק את אחיזתי, "חבל. הייתי רוצה לשמור גם את הגוף שלך, אבל הזמן דוחק. אסתפק בעינייך הנאות."

הבטנו זה בזו עוד כמה רגעים עד שהבנו שאף אחד מאיתנו לא עומד לערוף לאחר את הראש. המצ'טה והפגיון נפלו ביחד על השלג בהס מוחלט.

"לעולם לא אעבוד עבורך, לעולם לא אקבל מרות מאישה." אמרתי.

"אם תמרוד בי אני חוששת שאאלץ להעניש אותך." היא השיבה. התקרבנו זה לזו ולאט שפתיה נגעו בשפתיי. הן היו רכות, נשימתה רעננה. ידי עלתה לאט לאורך כתפיה אל שיערה. כבר שבוע שאני חושק לגעת בשיער הרך הזה, השחור והנאה הזה.

כשהלכנו אל השבט ביקשנו איגלו משותף כשאנחנו מצהירים כי אנחנו בעל ואישה והגענו ביחד. איש לא שאל שאלות וקיבלנו איגלו זוגי ובאותו הלילה, בלי לחכות עוד רגע אחד, שכבנו. החזקתי את רגשותיי זמן רב מדי בגינוני כבוד עד שברגע שירדנו אל מתחת לשמיכות, לא נתתי מעצור לפעולותיי. היא נאנקה וצרחה וביקשה שאחדור לה חזק יותר, עמוק יותר, היא בעטה בטעות בהסלסלה שלה, שהייתה מונחת על המיטה, וזו נפלה. הסדין הלבן הוסר ומתוכה התגלגלו שני ראשים. היא סיפרה לי שהם שייכים לבעלה לשעבר ולארוסה הטרי. בבוקר, תלינו את שלושת הראשים על הקיר. איש לא היה רשאי להיכנס אל האיגלו שלנו ולאף אחד גם לא היה האומץ לנסות. היינו אנשי חינוך לבנים בעלי עוזר אישי. היא הייתה נערה מסוכנת, מרתקת וחסרת מעצורים והיא הייתה שלי, כשלשם שינוי, גופה עדיין מחובר לראשה. העין שלה אמנם הוציאה אותי מדעתי לעתים קרובות, בעיקר כאשר החדירה בי את מבטה. מתוך העין השתקף משהו אפל משחשבתי שיכול להיות קיים, משהו מסתורי שלא חשבתי שאני רוצה בו חלק. אבל אהבתי אותה בכל ליבי.

עד שרצחה את ראש השבט.

"מה קרה בינכם?" שאלתי, "האם הוא נגע בך? את מוצאת בו אדם מושך? הוא זקן מאוד, את יודעת."

"זה לא עניינך ותפסיק לחקור אותי." היא קראה, "אני לא צריכה לתת לך הסברים על שום דבר."

"אנחנו לא תולים אותו על הקיר." הצהרתי, זועם.

"אתלה אותו היכן שאני רוצה." היא מחתה. ואכן, למחרת, כשנכנסתי אל האיגלו, מצאתי את ראשו תלוי על הקיר.

"כדאי לך מאוד להוריד אותו משם עד שאשוב מהציד." הזהרתי ויצאתי מן האיגלו. אבל כשחזרתי לפנות ערב, הראש עדיין היה שם, מביט בי מעל זקנו העבות, בעיניו הלבנות.

שאלתי בזעם למה הוא עדיין על הקיר והיא הרימה את ראשה מהספר שקראה והשיבה בחוסר סבלנות, "הוא התחנן שאתלה אותו ולא יכולתי לעמוד בזה. אחרי ככלות הכל, אני חייבת לו."

"אני לא מנסה להתבדח, אני רוצה שתפטרי ממנו." צעקתי.

"שמור על השקט, ג'ון, ישמעו אותך. אתה רוצה להיפטר ממנו? תעשה את זה בעצמך. אבל דע לך שאם תעשה את זה, אני עשויה להתאהב בך אפילו יותר."

"אינך מפחידה אותי," השבתי, עליתי על כיסא והורדתי את ראשו מן הקיר, "אשליך אותו לנהר ברגע זה."

"טוב ויפה. אם כך, מה בדבר הילד?" היא שאלה.

נעצרתי. "איזה ילד?"

"שבסלסלה."

הלכתי לעבר שולחן הקפה. הסלסלה הייתה זרוקה באיגלו זמן רב, ריקה, מתחת לשולחן. כעת הייתה שוב מכוסה בסדין. לאט הסרתי את הסדין מעל הסלסלה ובתוכו ראיתי ראש של ילד קטן. זה היה אקיאק. "הרחקת לכת." אמרתי.

היא צחקה בצחוקה המתוק וקמה ממקומה, "אל תדאג יקירי, אותך אני אוהבת יותר."

"אינך אלא נערה טיפשה שמחפשת רגש וסכנה. אני אמנם נוהג כמוך, אך לפחות לבי מלא חרטה. מעולם לא הרגתי לשם הנאה."

היא שוב צחקקה, צחוקה העלה צמרמורת בגבי, "אני רק רוצה לאהוב, ג'ון. לאהוב מבלי להרוג."

"אבל הרי זה בלתי אפשרי," אמרתי, "את חולה. חולה מאוד."

"אתה צודק," היא אמרה ושלפה את הפגיון שלה. שוב היה הפגיון שלוף מול צווארי, "אני ממש רוצה, אבל אני לא יכולה. איבדתי את הראש."

"רגע, חכי – " הספקתי להתכופף ברגע האחרון ורצתי אל השידה שליד הצד שלי במיטה, אבל המצ'טה שלי לא הייתה שם.

היא צחקה, "זו הייתה חתיכת מתכת נאה, אבל נאלצתי להשליך אותה לים."

לא התעכבתי ומיד הוצאתי את הדבר החד הראשון שהנחתי עליו את ידי. עט נובע. החזקתי אותו שלוף מולי. היא המשיכה לצחוק והתקרבה אליי, פניה ורדרדות וזורחות ועין הזכוכית שלה מנצנצת לעומתי כנגד האששית שעל השולחן. לא חשבתי פעמיים ונעצתי את העט בעינה.

היא נאנקה ואחזה בעינה, זועקת בכאב ונופלת על ברכיה. צליל חד נשמע כשנפלה עינה על הרצפה, התנפצה ושבריה עפים לכל עבר. היא הרימה אליי את מבטה ונוזל סמיך ושחור נזל על לחייה, ישר מתוך החור שפעם הכיל את עינה. זה לא היה דם, זה נראה כמו זפת, רק מבריק ומתכתי יותר. היא נראתה זועמת אך חסרת אונים, קוראת בכאב ומנסה לחסום בלא-הועיל את החור של עינה. השתנקתי כשהבחנתי בעננות עשן שחורות וקטנות יוצאות מתוך שברי הזכוכית שעל הרצפה, מתחברות ביחד ויוצרות דמות אנושית מעושנת.

"לא!" היא צרחה, "תסתלקי!"

התרחקתי ונפלתי לאחור, נשען על מרפקיי וזוחל על גבי אחורה לכיוון היציאה מן האיגלו. אבל לא הצלחתי להמשיך להתקדם כשראיתי את הדמות המעושנת מתמזגת עם הדמות הבשר-ודם. צרחתי.

באותו הרגע נשמעו קריאות מחוץ לאיגלו. השתלטתי על עצמי ושתקתי. היא נפלה על הרצפה ולרגע יכולתי לשמוע את דפיקות ליבה בקול, כמו יוצאות מתוך קירות השלג שסביבנו. הדמויות התמזגו לדמות אחת. היא מיהרה להניח שוב את הברדס השחור על ראשה, להסתיר את פניה, ונפלה על הרצפה בחבטה עזה, כל גופה רועד.

דפיקות בדלת ושוב קריאות, "מר וגברת באקלי," הם אמרו בצרפתית, "הכל בסדר? שמענו צעקות."

היא הרימה את מבטה. מעבר לברדס, נוזל שחור וסמיך עדיין נזל על לחייה מתוך חור העין שלה. היא הביטה לרגע בדלת, מבולבלת, ואז השליכה את הפגיון מידה, הרחק ממנה, מבוהלת.

פתחתי את הדלת לכדי סדק כשאני מנסה לשמור על קור רוח. "הכל בסדר, אני מצטער שאנחנו קצת רועשים. אנחנו… עסוקים."

המבקרים קיבלו את המסר והתנצלו על ההפרעה במבוכה. סגרתי את הדלת והסתובבתי לאחור. היא התנשמה והתנשפה, עדיין רכונה על הארץ, נוטפת נוזל שחור משונה. קמתי ברגליים רועדות, הולך לעבר הפגיון שלה.

"אל תהרוג אותי!" היא הרימה את ידיה בתחנון, רועדת עוד יותר מקודם, "הוא הלך, הוא עזב אותי. אני בסדר!"

"מי עזב אותך?" שאלתי, לא שם לב שאני צועק, יותר בפחד מאשר בכעס.

"השד."

לרגע הבטתי בה בעיניים פעורות, מנסה להבין מה שמעתי.

"הייתי כלואה, אדוני. הוא הכניס אותי לתוך עין זכוכית, עקר את עיני ונכנס דרך החור. הוא כיסה את החור בעין הזכוכית. כך אני הייתי כלואה בתוך הזכוכית והוא היה נעול בתוך גופי." ידה עדיין הייתה באוויר, מתחננת לרחמים, "כשעקרת את עין הזכוכית והיא נשברה, שחררת אותי והוא יצא מן החור."

לרגע הבטתי בה, "את… היית כל הזמן הזה…?"

"תחת השפעת דיבוק." הא מלמלה בקול רועד, "בבקשה, תוריד את הפגיון. אסביר לך הכל, יכולתי לראות את כל המזימות, המחשבות… כבר יותר משנה."

לא הורדתי את הפגיון, "אז את לא רוצחת? את לא אותה אישה משוגעת?"

"אני רק נערה שהתחילה לעבוד בתור מורה." היא אמרה והרימה מעט את מבטה להביט בי. חוץ מהנוזל השחור שעטף את לחיה הימנית, פניה היו מלאות דמעות.

"דברי," אמרתי, "איך זה קרה?"

"זה קרה בדרך לכאן, ביום הראשון שלי בעבודה. על האוניה, ביום הרביעי למסע. אדם חולה מת על הסיפון. אני פחדתי להתקרב ועמדתי בצד בזמן שזרקו את הגופה מן הסיפון אל הים. ואז לפתע הרגשתי את הגוף שלי כמו נקרע לשניים. לקח לי זמן מה להבין שהגוף שלי בסדר, זו הייתה הנשמה שלי שהתפצלה. רצתי לחדר השירותים של חדר האוכל ונעלתי את עצמי בפנים. לא רציתי להכנס, לא רציתי לנעול, הגוף שלי פעל כמו מעצמו ואני הייתי רק צופה מן הצד. האצבע שלי…" היא החלה להתייפח, "ה – ה – האצבע שלי חפרה עמוק בעיני הימנית… ו – ו – ועקרה אותה בכוח. אני לא יכולה להתחיל להסביר לך את הכאב. הרגשתי הכל. את כלי הדם שלי נקרעים, את הדם נשפך על פניי, את עפעפיי נמתחים ומתרחבים. עד שהעין יצאה. רציתי לצרוח אבל הפה שלי לא היה בשליטתי. יצאתי מהשירותים כשאני מדממת ובוכה. אחד מהנוסעים ראה אותי ומיהר לקחת אותי למרפאה. שם החליפו לי את העין בעין מזכוכית."

עצרתי אותה בהינף יד, "את… עקרת לעצמך את העין?"

"לא אדוני," היא מיהרה להסביר, "השד עקר. ומאז הוא התחיל לערוף ראשים. בהתחלה ללא כל סיבה נראית לעין, ובהמשך את אלה שאהבתי. הוא עבד במקומי והתקדם והצליח וקודמתי למנהלת חינוך. אחר כך חזרתי הביתה לבעלי והוא גילה מה זה אהבה. אהבה הייתה מחלישה את השד שהשתלט עליי, אבל נשמות היו מחזקות אותו. הוא ערף ראשים ולקח את נשמותיהם, ואת אלה שאהבתי, שמר. הם נתנו לו יותר עוצמה. ראיתי את כל אהוביי מתים זה אחר זה." היא קמה ברגליים וידיים רועדות והביטה בידייה. הן היו מכוסות בחומר השחור והסמיך, והרצפה עליה הייתה רכונה עד לפני כמה שניות היתה גם היא מוכתמת בנוזל שחור. "הוא לקח את בעלי…" בכיה התגבר, "אחר כך כשהתאהבתי בריצ'רד הוא משך את הזמן כדי שהאהבה שלי אליו תגדל, התארס איתו ואז ערף גם את ראשו. ועכשיו… אתה."

"אז… מי את?"

היא לקחה מטלית מן השולחן וניגבה את ידיה ואת פניה מהנוזל השחור ומדמעותיה. "נעמי." היא השיבה, "בבקשה אל תערוף את ראשי. כבר יותר משנה שאני כלואה בתוך העין. אני רק רוצה לחזור הביתה."

"נעמי." חזרתי, מגלגל את שמה על לשוני. עד היום, לא ידעתי את שמה. היא סירבה להגיד לי מה הוא וכולם קראו לה 'גברת באקלי', אז גם אני אימצתי את הכינוי הזה, "אני מצטער, נעמי. אבל אני לא יכול לתת לך ללכת."

היא הביטה בי בעין מתחננת, "למה?"

לרגע היססתי, אך לבסוף השבתי, "כי התאהבתי בך."

בתנועה חלקה אחת החלקתי את הפגיון על צווארה. כמו פרוסת נקניק נחצה צווארה לשניים והראש החליק ונפל מטה. התנשפתי, מביט בה. לא זז. לא הרגשתי את רגליי ולא ידעתי אם יקשיבו לי כשאנסה ללכת.

לבסוף הצלחתי להתקדם לעברה ולהרים את ראשה מן השיער השחור, "חבל, יקירה." מלמלתי באוזנה, "אפילו לא הספקנו באמת להכיר."

פתאום הרגשתי כאב, כאילו מתפצל הגוף שלי לשניים. נאנקתי ועזבתי את הראש. הוא נפל מתגלגל על רצפת האיגלו. מצאתי את עצמי חופר באצבעי בתוך עיני הימנית, הכאב היה בלתי נסבל. צרחתי. העין נפלה ורצתי החוצה, מדמם, להזעיק עזרה.

 

כבר שנה שאני עובד בצפון קוויבק. העלמותה המסתורי של גברת באקלי נותר בגדר תעלומה עד היום, והסוד שלי עדיין לא נחשף. ראש חיוור שחור-שיער בעל עין אחת ירוקה עומד לצד ראשה של אהובתי, ראשו של ראש השבת, ראשו של אנואק וראשם של עוד שלושה אינואיטים צעירים על הקיר. מביט בי באותה הבעת תחנון שהביט בי בפעם האחרונה שניצוץ החיים זרח ממנה. ואני מביט בה בחזרה, משיב לה נצנוץ מעין זכוכית משלי. הכל נראה כל כך מעוות מכאן, כל כך לא מציאותי. כמו הזיה.

חיוך קל התעקל בשפתיי, שעה שחשבתי בתשוקה על הראש הבא.