ורד מוציאה את קופסת הסיגריות של קאמל מתוך זיוף תאילנדי מוצלח של תיק פראדה בצבע חום "תחזיקי שנייה, ואת יכולה לקחת לך גם אחת "היא אומרת ודוחפת את התיק והקופסה לידיים שלי בינתיים היא מתמקדת במצוד אחר המצית.
"את יודעת שאני הפסקתי" אני נאנחת בזמן שורד מוציאה את המצית הכחול בניצחון. היא מדליקה את הסיגריה, שואפת עמוקות את הניקוטין ונושפת.אני בולעת רוק.
"אז מה איתך ועם יונתן?" היא שואלת.אם המסנן בין המחשבות למילים שיוצאות לורד הוא כמו המסנן של הסיגריה, אני לא מתפלאת שכל כך הרבה אנשים מתים מהן כל שנה.
"די! תפסיקי לשאול את זה.לא היה כלום וגם אף פעם לא יהיה " אני עונה
"למה לא? " היא מחטטת ,למרות שהיא יודעת את התשובה.
"אולי כי אני מאורסת?!ואולי כי זה אח שלו?" אני ממשיכה " את צריכה עוד סיבות?"
"את יודעת, אני לא זוכרת שזה הפריע לך לפני כמה שנים כשהתקשרת אליו שפוכה."
אני מסמיקה " זה לא אותו דבר, אני ויובל רק התחלנו את הקשר, והייתי מאד שיכורה."
ורד מושכת בכתפיה " את לא סיפרת לאף אחד, נכון?" אני מבררת .
וורד מגחכת " היית רוצה שאעשה לך את החיים כאלה קלים"
אנחנו מתיישבות בתחנת אוטובוס " חנה,אני חייבת לציין שאת מאורסת לבן אדם הכי משעמם בכל היקום הזה!"היא צועקת " בן כמה הוא?שישים? " מספר אנשים שעוברים ברחוב מסובבים את הראש "ורד! תנמיכי את הטונים.ולא הוא לא בן שישים,הוא בן שלושים וארבע,והוא לא משעמם.הוא חכם, מצחיק,ואכפתי.הוא טוב בשבילי.את פשוט לא מכירה אותו לעומק" אני מסבירה.
"ואני גם לא מעוניינת," היא קוטעת אותי "לעומת זאת,לא היה מפריע לי להכיר לעומק את יונתן" אומרת ורד בקריצה ואז עוצרת לבחון את תגובתי. המחשבה עליה עם יונתן מעוררת בי בחילה שיכולה לנבוע רק מניצני קנאה אבל הבעתי נשארת קפואה.
"אויש,חנה,אני סתם צוחקת,די להיות כזאת כבדה!" אומרת ורד ודוחקת בי . מרחוק אני רואה את קו עשרים ושש חוצה את הרמזור ומתקרב אלינו, לפני שאני עולה אני נפרדת מורד בחיבוק ונשיקה.
הדירה השכורה שיובל ואני גרים בה ממוקמת בקומה השלישית, בבניין ישן ללא מעלית. אני מדלגת במדרגות שתיים-שתיים ונעזרת במעקה החלוד בשביל לא ליפול. המנעול משמיע צליל של חריקה כשהוא מסתובב, זועק לעברי שהוא כבר זקן מדי בשביל השטויות האלה.
"בייב?" אני צועקת וטורקת את הדלת מאחוריי
"אני עובד" אני שומעת תשובה מהחדר השני.לפני שאני מספיקה לחלוץ את הסנדלים שאני לובשת, תיקן חום גדול זוחל לעברי במהירות ובאינסטינקט אני מועכת אותו. אני רואה את הנוזל החום הבהיר הסמיך והמחושים הארוכים מפסיקים לזוז בזמן ששאר גופו ,שהתנתק מהראש נתקל בקיר, ומתהפך.אני נזכרת בשיחה שניהלתי עם יובל שבה הוא הסביר לי איך הגוף של התיקן מסוגל לשרוד חודשים בלי ראש. אני מסתכלת על הגוף ההפוך והרגליים הקטנות שזזות בקצב ונגעלת. אני מחליטה לעשות המתת חסד ומועכת את הגוף עד שאני שומעת צליל של משהו נמחץ. אני מוודאת הריגה. שלוש פעמים,ליתר בטחון.
יובל יוצא מהחדר ובוחן בשתיקה את זירת הפשע שיצרתי, אחרי מספר רגעים הוא מביט לעברי בפנים חמורות סבר" את יודעת שאני שונא שאת עושה את זה, את לא היית שורפת חתולים נכון? אז גם תיקנים הם יצורים חיים,ואת לא חייבת להרוג אותם. בעיקר שאת יודעת שמזה אני מתפרנס." הנה, התחלנו.
"אם לא היית מגדל אותם בחדר ליד ,אולי הייתי משחררת אותם" אני עונה " וחוץ מזה, לא כל אנטולוג צריך להחזיק חרקים בבית. "
יובל רוטן, ממלמל משהו על כך שנמאס לו ממני ,ואז חוזר למעבדה שלו וטורק את הדלת. אני מרגיעה את עצמי, ומזכירה לעצמי שזו רק תקופה לחוצה. אנחנו לפני החתונה, יובל בפריצת דרך במחקר שלו, החיים מתקדמים לכיוון הנכון. הכול ירגע, ויחזור להיות כמו פעם. אפילו יותר טוב מפעם, אני מבטיחה לעצמי.נצא יותר לטיולים,וניפגש עם חברים שמזמן לא ראינו.נצחק כל הערב,ויובל ישתכר קצת יותר מדי מיין אדום,ושוב אני אמצא את זה מקסים.
"אתה לא הולך לעזור לי להכין הכול לארוחת ערב?" אני צועקת מהמטבח אחרי שתיקה צורמת של חצי שעה.
"אני צריך לעבוד על המחקר" הוא צועק בחזרה.בבת אחת,אני מרגישה את חום גופי עולה ואת לחיי מסמיקות.זו אני שצריכה לעמוד ולבשל במשך שעות ,לארוחה עם אמא שלו,שבכלל הוא ארגן,והוא מעדיף להתעסק בחרקים. אני שוקלת לפתוח את הנושא ובוחרת ,כהרגלי, לשתוק ולעגל פינות.
אני מדליקה רדיו, ברקע, ניצב מחוז מרכז, דני שפירא,מקריא הצהרה מוכנה על הרוצח הסדרתי שעורף ראשים.
אני מפשירה את העוף, ומתחילה בינתיים לקצוץ עגבניות ומלפפונים ובצל לסלט.אני מדמיינת איך אני מועכת את החרקים היקרים שלו,משאירה חללי גופות קטנים בכל הדירה,רק כדי שיסבול.
בדיוק בשעה שש אני שומעת ארבע דפיקות על הדלת,כמובן שגילה תגיע בזמן.אני לא מתפלאת שכך אמו של יובל נראת,פלס,סרגל ירגיש עקום לידה, כצפוי לפרופסורית במעמדה. אני מניחה את המזלג האחרון בשולחן ופותחת את הדלת. אני לא מצפה לבחור הגבוהה בעל העיניים החומות שמתנשא מעליי.
"יונתן? מתי חזרת מאמסטרדם?" אני שואלת,מתקשה לנער את הפתעתי.
"האמת שהגעתי היום, ושמעתי שמגיע לך מזל טוב" הוא אומר ,ואז רוכן ומחבק אותי.החיבוק שלו חם ועוטף.
מאחורינו גילה מכחכחת בגרונה. יונתן מרפה ונכנס לחדר של יובל.
"שלום גילה" אני אומרת ומנסה להדביק לפנים שלי את החיוך הכי חם שאני מסוגלת לאסוף. היא מנשקת אותי בקרירות על הלחי, וממשיכה מיד במבט בוחן וביקורתי על הדירה
"את יודעת, אם חסר לכם כסף למנקה, היית אומרת, " היא זורקת לחלל הדירה מבלי להעיף בי מבט,כאילו מאשימה את הדירה "אני יכולה להביא לך את הטלפון של אנה, היא משהו מיוחד " אני מחייכת. בראשי היא הכוכבת הראשית של "אלף דרכים למות".
אנחנו מתיישבים לאכול. השיחה זורמת כמו נהר לכיוונים שונים, מתפתלת ומתפצלת, ולרגע מהצד אני חושבת שאנחנו אפילו נראים מאושרים, שמחים זו בחברת זה. יונתן מספר על העסקים באמסטרדם, יובל מספר על ההתקדמות במחקר, ואפילו גילה מספרת על הניסויים להם היא שותפה. "האוכל מעולה, חנה" אומר יונתן,אחרי שהוא מסיים. הוא מביט בי קצת יותר ממה שמותר ,ואני אוהבת את זה
"העוף יבש מדי לטעמי"
"אמא,די!" מעיר לה יונתן
"מה,כבר אסור לי לומר את דעתי?"
"את באמת רוצה לדבר על בישולים יבשים ,אמא?"יונתן עוקץ
"די,זה בסדר." אני נאנחת "אולי באמת השארתי אותו יותר מדי זמן בתנור "
אני קמה ומתחילה לפנות את הצלחות."אני אעזור לך" מתנדב יונתן ולפני שאני מספיקה להתנגד הוא חוטף את הסלטים והעוף מהשולחן וצועד למטבח. אני מצטרפת אליו .
"מצאת את הצלוחיות והכוסות?" אני שואלת ומניחה את הכלים בכיור.הוא מהנהן ,פותח את המקרר ומוציא מתוכו עוגת שוקולד עגולה
" קחי,תחזיקי " הוא תופס פיקוד ומביא לי את העוגה. אני מניחה את ידיי מתחת לידיו והוא משחרר , אבל העוגה נופלת ונמרחת לי על החולצה .
"פאק," אני מסננת "כאילו אמא שלך לא חושבת שאני עקומה גם ככה.עכשיו כולי מלוכלכת"
"טוב אפשר לסדר את זה די בקלות" אומר יונתן ומתקרב אליי,דוחק אותי לקיר,אני רוצה להגיד משהו, להתנגד רק בשביל הפרוטוקול, אבל אני עסוקה מדי בלהרגיש את קצב הפעימות לב שלי משתולל. הוא מושיט ידיים ואני נותנת לו להוריד לי את החולצה .הוא מתחיל ללקק את השוקולד שהצטבר על המחשוף של החזייה.
"יכולים לשמוע אותנו" אני מצליחה למלמל "אני רק עוזר לך לפתור את הבעיה" הוא מיתמם בין נשיקות קטנות על צווארי ,הנשימה שלי נעשת רדודה יותר. אני כורכת את זרועותיי סביבו .עיניו מתפנות להביט בי " איך העוגה? "אני שואלת
"קצת יבשה" הוא מתגרה ומנשק אותי.הידיים שלי עוברות בלי שליטה לחגורה שמחזיקה את הג'ינס שלו,ופותחות אותה.
"חנה?! בפעם השלישית איפה המטלית?" שואל יובל ומסתכל עליי. אני מתעוררת מהפנטזיה. שוקולד מרוח על החולצה שלי,על הרצפה מפוזרת תערובת של שוקולד וזכוכיות.שלוש זוגות עיניים מביטות בי, מחכות לתשובה.
"אם ככה היא גם בראיונות עבודה, מה הפלא שהיא מובטלת?" עוקצת גילה.
"חנה הכל בסדר?" שואל יונתן ומנסה לגעת בי בעדינות, אני מזיזה את היד לפני שהוא מצליח. פעימות שמתחילות בגרון ומתקרבות ללב מקשות עליי לחשוב.הכול מתחיל להסתובב.קשה לי לנשום.אני מתחילה לרעוד ולהזיע.
"אני מצטערת." אני אומרת "אני יוצאת רגע לשאוף אוויר."לפני שאני יוצאת מהדלת, אני שומעת את יובל מתווכח עם גילה.
אוויר קר מצליף בי מחוץ לבניין,ברחוב הריק. אני מקללת בשקט שאין לי סיגריה ושואפת עמוק את האוויר,מדמיינת לעצמי שיש לו את האפקט המרגיע של הניקוטין. השמיים נראים כמו בריכה מוצפת כוכבים.נוצצים כמו פנינים. צפים בה בשלווה. אני חושבת על כמה חופשיים הכוכבים.ועל זה שאולי ביקום מקביל,הייתי מספיק אמיצה לעשות יותר משיחת שכרות ילדותית. אני חוזרת בשקט שאני שולטת על הנשימה ועל חיי מספר פעמים. התקף החרדה נחלש ולבסוף עובר.
אני שומעת את צעדי הריצה רק כשהם קרובים אליי, אני מרימה את מבטי ונחרדת. גופי קופא, הקול הפנימי שלי אומר לי לרוץ ,אבל אני לא מגיבה.כמו פסל ,מתקשה לעכל את המראה . מולי עומד גוף, הוא יותר גבוה ממני. הוא לבוש מכנסי טרנינג אפורים וחולצה לבנה. בידו מחזיק גרזן בצורה יציבה. אני שומעת צווחה, ורק כעבור שניות מבינה שהיא נובעת ממני. הוא מפיל אותי לרצפה, כאילו חש בנוכחותי, אני מנסה להלחם. אני חושבת שברקע אני שומעת את יונתן צועק, אבל אני לא בטוחה. הגוף חזק ממני,הוא משתק אותי לרצפה ומניף את הגרזן. אני מרגישה את עורי נקרע והכול משחיר.
_
"אתה יודע שאני באמצע הריצה שלי?"מתנשף דני שפירא לתוך האייפון חמש מבלי לעצור, הוא שונא ששוברים לו שגרה.
"כן, אני מצטער אדוני, אבל רצית שנעדכן אותך בקשר לרוצח ." מודיע הקול מהצד השני. דני עוצר את הריצה.
"אוקי. מצאתם חשוד?" שואל דני, מנסה להסדיר את נשימתו.
"זה קצת יותר מורכב מזה…" מסביר הקול
"מה?" קוטע אותו ניצב המחוז.
"הוא בוודאות הרוצח. יש לנו עד ראיה שראה אותו מנסה לכרות ראש לבחורה לפני כרבע שעה."
"אז מה מורכב בזה?"מהצד השני הקול שוקל את המילים.
"הוא ברח מהזירה לפני שהספקנו לתפוס אותו. " יורה הקול את המילים ומשתתק.
"רע מאד. " נאנח דני, " לפחות יש לנו את העדים כדי שנוכל לפרסם תמונה?"
"אה…" מגמגם הקול
"מה עכשיו?"
"הוא בלי ראש."
"מה זאת אומרת בלי ראש? הם לא הספיקו לראות את הפנים?"
"לא.זה לא זה… "
"איך זה הגיוני?זה נראה לך בדיחה?" שואל דני בקול סמכותי.
"לא , אדוני. אני רציני. זה מה ששני העדים טוענים " הקול ממלמל " זה מסתדר עם דוחות של חוקר המוות לגבי שאר הקורבנות."
דני שותק. הוא מנסה לחשוב על הצהרה שלא תגרום לו להגיע ישר לבית משוגעים,ללא הצלחה.
אני מרגישה מוזר.
אני עונה על השאלות ששואלים אותי השוטרים, מתעלמת מהצטלבות מבטיהם כשאני מספרת להם את תיאור הרוצח. אני מבצעת באוטומטיות את ההוראות שניתנים לי.
כשורד מבקרת אותי ,היא מספרת לי שיונתן ישב לידי לילה שלם לפני שהגיעה להחליף אותו. היא מדברת איתי על חווית סף מוות, גורל, וצירוף מקרים.אבל אני לא מרגישה שום דבר מהדברים שהיא אומרת, אני רק מרגישה… קצת לא כמו עצמי. אני נוגעת בפס על צווארי, כתזכורת מתמדת לאירוע,שאני לא מצליחה להחליט אם הוא טוב או רע.
אני אמורה להיות מפוחדת, חרדתית יותר, אמורים להיות לי נדודי שינה,וסיוטים לכל הפחות. אבל אני שלווה.בלילות, כשהאחיות יוצאות מהחדר, אני חומקת החוצה, יושבת על ספסל ומעשנת.אני תוהה למה הוא לא ערף את ראשי כמו את של השאר.אני מודעת יותר לגופי, אני מסוגלת לעשן גם עשר סיגריות בפעם אחת ולא לחשוב אפילו פעם אחת מה זה עושה לריאות שלי.ואני מתחילה לחשוב מחשבה שפעם הייתה עלולה להטריד אותי, אולי הגוף ההוא ידע מה הוא עושה,אולי הוא בחר בי,אולי בעצם,הוא שחרר אותי.לראשונה בחיי,אני מרגישה סיפוק מעוות.
"איך את מרגישה?" שואל יובל ביום השלישי לאשפוזי כשהוא לבסוף בא לבקר. לידו יושבת גילה, לוטשת מבטים זועמים בשתיקה.
"יותר טוב מהימים הראשונים" אני עונה ומחייכת.
"אני מצטער. היו התפתחויות חשובות במחקר, אני לא יכולתי לקום וללכת. " הוא מחייך בהתנצלות
"איפה יונתן?למה הוא לא בא?"
"יונתן חזר לאמסטרדם" עונה יובל "חנה,אני באמת מצטער."
הוא אומר ומניח את היד שלו על שלי אני מורידה אותה, ואז מורידה את טבעת האירוסים ומניחה אותה בידיו של יובל.
"לא עדין במיוחד" הוא אומר.
"הגעתי למסקנה שעדין זה לא הסגנון שלי."
"את חוצפנית!" מתערבת גילה ,"איך את מעיזה לזרוק ככה את יובלי?את יודעת איך הוא דאג?"
"אז זהו? ככה זה נגמר?" שואל יובל.
"כבר תקופה שזה לא זה.אם לא היית עסוק כל כך בדברים אחרים,היית גם שם לב"
"זה בגלל יונתן?" שואל יובל אחרי כמה דקות שתיקה. אני תוהה איך הוא הגיע לשאלה הזאת, מכלל הדברים שחולפים מעליו, זה הדבר שהוא לא פספס? אני אמורה להתבייש,אני אמורה לפחד,אני אמורה לשקר.
"כן. בין היתר.בעיקר,אם להיות כנה." אני מיישרת מבט.
"יובל בקלות ימצא מישהי יותר טובה ממך" אומרת גילה, אני מתחילה לצחוק "מה מצחיק אותך?"
"הוא אולי ימצא מישהי יותר טובה ממני, אבל איתך הוא תקוע." אני אומרת. גילה משתתקת, היא בחיים לא שמעה אותי מדברת אליה כך. יובל שותק.
"הבן השני שלך עבר לארץ אחרת רק כדי להיות רחוקממך" אני אומרת "אבל,כל עוד אנה מסדרת לך את הדירה, הכל בעצם בסדר,לא?"
גילה מנסה למצוא מילים לענות תשובה מתחכמת אבל היא לא מוצאת, אז היא פשוט עומדת שם ואז יוצאת מהחדר "אה, ודרך אגב, יובל רגיל לאכול אוכל יבש כל החיים" אני זורעת עוד קצת מלח על הפצעים.
"לא היית חייבת לדבר אליה ככה" אומר יובל.
"מישהו צריך להעמיד את אמא שלך במקום כשיונתן לא נמצא."אני מכווצת את כתפיי ואז מרפה " חוץ מזה, אני צודקת"
"נו ברור, מי לא אם "מר יונתן המושלם",גם לו יש מגרעות את יודעת?"
"אני מצטערת"
"אני לא מכיר אותך יותר"
"אף פעם לא באמת הכרת." אני אומרת."גם הוא לא!"עונה יובל ויוצא מהדלת
"לאן?" שואל נהג המונית למחרת, כשאני מתיישבת במושב הקדמי כמה ימים אחריי. אני עוצרת שנייה לחשוב ואז עונה בביטחון " לנתב"ג"