"הבעיה העיקרית איתי למעשה היא שאני לא מדבר עם עצמי מספיק. תמיד בכל הסרטים ובכל הסדרות – ואני חושב שגם בחיים זה ככה, האמת – האנשים שמוצגים לנו, הגיבורים, מנהלים דו-שיח עם עצמם כדי להחליט מה לעשות. זה מוצג בסרטים כפאוזה על הגיבור, ופשוט הסרט ממשיך במסלולו אבל אנחנו הצופים מקבלים הזדמנות לשמוע מה קורה בתוך ראשו של הגיבור. אבל אצלי זה לא קורה. כלומר, זה כן קורה, ברור שאני מסוגל לחשוב. הנקודה שלי היא, אני לא שומע את עצמי חושב. זה לא הקול שלי ש'מדקלם' את המחשבות שלי. זה הקול שלו.
"בכל יום אני מתעורר מהשעון המעורר שמכוון בדיוק לשעה שש, אני קם מהמיטה ובצעדים שפופים אני גורר עצמי אל חדר האמבטיה שם אני שוטף פנים ומצחצח שיניים. מול המראה אני רואה אותי, עיניים אדומות מלילה מלא בחלומות שחציים סיוטים וחציים זיכרונות שמוגנים בערפל כבד. ידי השמאלית מושטת אל הפנים שלי, מחזיקה מברשת שיניים שעליה מרוח פס עבה של משחת שיניים בטעם מנטה. אני מתחיל לצחצח והדלת אפילו לא נפתחת; הוא עובר דרכה, משפשף את עיניו. הן תמיד אדומות יותר משלי, ואני תמיד לא מופתע לגלות את זה. 'תעשה מקום,' הוא אומר בכל בוקר. אני זז הצידה ואז המראה לא כולה שלי.
"אתם מבינים, אהבתי להסתכל במראה מאז שהייתי קטן. אהבתי לראות את הבבואה שלי משתקפת מנגד לזכוכית הזכה, אהבתי לנשוף עליה ולראות איך כל האדים נערמים עליה. אהבתי תמיד את המראה, עד שיום אחד הוא הסתכל עליי חזרה. עד שיום אחד הוא נשף עליי חזרה. עד שיום אחד החלטתי להושיט יד אל עצמי. אני לא אשכח איך הוא תפס אותה וקפץ עליי כאילו אם היה מחכה עוד שנייה אחת, הקרקע מתחת לרגליו תתמוטט והוא יבלע בשְחור של הכלום ויהיה עוד מרכיב בשום דבר של הקוסמוס ביחד איתה.
"ומאז הוא כאן. מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר אותו. והאמת, נראה שאף אחד אחר מלבדי לא יכול לראות אותו. נראה שאף אחד לא יכול אפילו להרגיש בנוכחות שלו כאן. והחלק הכי נורא הוא שאני פוגש אותו רק בבקרים ובלילות, כששנינו הולכים לישון. באותה המיטה, ובאותו הגוף."
"בכל אופן, הבבואה שלי במראה זזה יחד איתי בכל בוקר כשאני זז הצידה ומפנה לו מקום. ותמיד את החלל הריק לידי במראה לא ממלא שום דבר. אין לו בבואה, הוא לא משתקף בכלום, גם לא בתמונות. הוא שוטף את פניו בזמן שאני מצחצח את שיניי ומחכה שאסיים עם המברשת. האמת שחשבתי על זה, וזה לא צריך להגעיל אותי. הרי הוא אני, למה שאגעל מעצמי?
"אם להיות כן, הוא לא בדיוק העתק מדויק שלי. הוא לא מאה אחוז 'אני'. הוא… גרסא שונה שלי. קודם כל, הוא ימני. הקול שלו עבה יותר משלי, אני חושב שהוא גבוה יותר ממני וזאת ממש עובדה שהוא הרבה יותר בעל ביטחון ממני. הוא יותר טוב בלהיות כריס ממני, בסדר? הוא יותר טוב והוא נהג להציק לי בנוגע לזה אבל בשנה האחרונה הוא לא, ואני נושם לרווחה על כך.
"בהתחלה, כשהוא התנפל עליי בגיל ארבע ויצא מהמראה, חשבתי שזה מגניב. חשבתי שאני אהיה החבר הכי טוב שלי, החבר הדמיוני שלי. אני חושב שזה גם מה שהוא חשב, כי תמיד חשבנו באותה צורה כשהיינו קטנים. תמיד נהגנו לשחק בחרבות בחצר. כשהייתי שואל את אמא אם אני יכול לשחק בחרבות בחוץ והיא הייתה שואלת 'עם מי?' הייתי משיב לה עם חיוך גדול, 'רק איתי, אמא.' ומשכבר ראיתי את החיוך הקטן שלה על שפתיה יצאתי החוצה, קורא לעצמי, 'כריס, בוא לשחק איתי!' והוא מיד היה מגיע. מהיר כמו שהשניות עוברות, הוא היה נעמד מולי ומוציא מאחורי הגב שלו חרב משל עצמו, שהייתה דומה לשלי באופן מפתיע. בדיעבד, זה לא היה מפתיע. אבל הייתי רק בן ארבע.
"אני זוכר איך בבית הספר אף אחד לא יכול היה לראות אותו וזה דיי העציב אותי, אבל מצאתי את זה כדבר טוב, כי ככה אם אני לא הבנתי משהו בכיתה הוא היה יכול להסביר. אם נתקעתי בשיעורי הבית, הוא היה עושה אותם איתי ביחד. הוא היה עוזר לי במבחנים אם שכחתי משהו או שלא ידעתי אותו. זה עבד טוב ומרבית הציונים שלי היו טובים, וככה גם היה לי הרבה זמן לשחק איתו בחצר, במתקני הפארק ולא להרגיש בדידות אף פעם.
"אפשר להסתכל על כך בשתי דרכים; הראשונה שדבקתי בה לאורך כל גיל ההתבגרות שלי – הייתה לי ילדות טובה. לא הרגשתי מוזנח אפילו לרגע, לא משנה אם אמא הייתה עסוקה או אבא בנסיעות עבודה לחודשים. תמיד הוא היה איתי ולא ידעתי מהי הרגשה של בדידות. השנייה, שהתחלתי לראות אותה רק בחצי השנה האחרונה – הילדות שלי נלקחה ממני. כל הטראומות שהייתי צריך לעבור, כל רגשות הלבד שתקפו מיליוני ילדים כמוני, כל התהליך הפשוט והחשוב של רכישת חברים, את הכל הוא לקח ממני. הוא היה קנאי אליי, רצה אותי לעצמו. הוא לא הניח לי לקשור קשרים עם אנשים אמיתיים, בני אדם אמיתיים. הוא פשוט הגיח מהמראה כשהייתי קטן וחסר אונים והתקדם צעד אחד בכל יום שעבר אל עבר כבישת המטרה; אני. לקחת אותי ולשעבד אותי אליו.
"לא תמיד זה היה ככה. למשל, כשמשבר גיל ההתבגרות לא פסח עליי – תודה לאל – זו הייתה חוויה של התגלות עבור שנינו. לא עוד חשבנו את אותם הדברים, לא עוד היינו שותפים מלאים לכל החוויות ולכל מהלכי החיים. בסביבות גיל שתים-עשרה, הוא התחיל להתבגר קוגניטיבית וגופנית. הוא חשב מהר ממני, הוא התבגר מהר ממני, הוא היה חכם יותר ממני. הוא הבין דבר פשוט שלקח לי הרבה זמן להבין; אם הוא הצליח להבין דברים שאני לא הבנתי, זה דו כיווני. אני יכול להבין דברים שהוא לא למד. הוא החליט לנשור מבית הספר.
"מסתבר שהקשר המפלצתי שיש בנינו הוא חיבור חזק, חזק מידי וכוחני מידי אם תשאלו אותי. הוא יכול לדעת דברים שאני למדתי, אני יכול לזכור דברים שהוא עשה, ואני חושב שהדבר שהורג אותי הכי הרבה הוא לדעת שאני יכול לחשוב כמוהו אבל אף פעם לא להיות כמוהו.
"אז החל מגיל שתים-עשרה התחלתי לבלות לבדי, באמת לבדי. רק אני, בלעדיו. אני חושב שהבדידות הזאת השפיעה על שנינו. ברגע בו הוא עזב אותי הרגשתי שאני אבוד, שאני לא יודע מה לעשות ואיך להתנהל כאחד. הרגשתי כל כך נורא, הרגשתי עצוב למשך כל כך הרבה זמן, וזה רק נמשך. ככל שהזמן עבר, נראה שכריס פיתח אישיות משלו. נעשה יותר קר אליי. כמובן, השינוי לא נעשה בחדות, זה היה תהליך שלקח לפחות… שנה, אני חושב. אבל בתום התהליך, בתום השנה הזאת, כל המילים שהחלפנו היו 'בוקר טוב.' ו-'סתום, אני צריך לישון'.
"הזכרונות והידע שקיבלנו אחד מהשני הגיעו לתודעתו של האחר בלילה, בשינה. לכן כל לילה נדמה היה כחסר שינה, כשטוף אימה, כחלום בלהות. הכל היה מוחשי מחלום וברור מזיכרון, כאילו חוויתי את אותם הדברים שהוא חווה בשנתי. המון לילות למשך המון שנים התעוררנו באותם זמנים, מזיעים, מפוחדים. האמת, לא ידעתי למה הוא התעורר מבוהל כל כך. לא עשיתי שום דבר מפחיד או מלחיץ בחיי; את רוב שנות ההתבגרות שלי העברתי בקריאה מרובה. כשהוא לקח לי את הילדות הוא בעצם לקח לי את היכולת הבסיסית בתקשורת עם בני אדם שהם לא ממעגל המשפחה שלי, וזה שרף אותי כמו אש בכל התחומים החברתיים. לא אוכל לעולם להתקבל לאף עבודה, לא אוכל להשתלב כמו שצריך במסגרות, לא אוכל ללכת ברחוב ולשאול 'מה השעה?' עובר אורח אלמוני במידה ואצטרך. לא אוכל לגעת, לגשת, לטפח מערכת יחסים. לא אוכל להתאהב. לא אוכל לאהוב, לא אוכל לחיות כאדם נורמלי.
"אני חושב שהחלק הכי נורא בעובדה שהוא לקח לי את הילדות היה שבלילות של גיל ההתבגרות, הייתי מתעורר מחלום בלהות בו אני רואה את כריס, – אותו – מבלה עם חבורה של אנשים. רואה אותו צוחק ושמח ורוקם קשרים חברתיים. אני ראיתי אותו בהמון מקומות, היה לו יותר מידי זמן פנוי כדי להכיר אנשים אחרים. הדבר היחיד שלא הצלחתי להבין היה איך הוא הכיר אותם. הרי אף אחד לא יכול לראות אותו מלבדי, וזה גרם לי לתהות. מה אם יש עוד אנשים שהבחור במראה שלהם יצא החוצה? מה אם קיים מימד שלם של אנשים משופרים, טובים יותר מהאנשים במימד הזה והם רק מחכים לצאת החוצה, להשתלט?
"נקודת שבירה נוספת הייתה את אותו לילה בשלושה-עשר בספטמבר, יום ההולדת שלנו, בו הפכתי לבן שש-עשרה, וכך גם כריס. באותו הלילה כריס לא היה במיטה. לא הרגשתי אותו ישן בתוכי. אתם מבינים, כשמישהו אחר ישן בתוך הגוף שלך אתה מרגיש איך השרירים שלך נמחצים תחת השרירים שלו. אתה מרגיש כיצד העור שלך נדבק לעור שלו מתחת לעור שלך. אתה מרגיש איך כל האיברים הפנימיים שלך מתערבבים באיברים הפנימיים שלו, איך טעם הקיא כמעט פורץ החוצה אבל הפה שלו לא נפתח ולכן גם שלך לא. כשמישהו ישן בתוך הגוף שלך, קשה למוח שלך להחליט מי משני הגופים הוא המארח ומי הוא הטפיל. לכן הוא נועל את הכל, אתה יכול לנסות ולצרוח אבל השרירים פשוט לא זזים. אתה יכול למות מכאב אבל הלב שלך ימשיך לפעום כי המוח לא יאפשר לא להפסיק, משום שהוא נמצא בעמדה מגוננת, משום שהגוף חווה טפיל. זה היה נורא לישון איתו.
"הטריק הוא לזהות את רפלקס הקימה כשאתה רדום. מכירים את זה שאתם חולמים את אותו חלום מוכר שבו אתם נופלים מצוק ואז אתם מתעוררים? זה הרפלקס. הבעיה היא, רפלקס של אחד מאיתנו לא מספיק בשביל שנצליח להתעורר. אנחנו חייבים להתעורר בדיוק באותו הזמן, זה אומר שאנחנו חייבים להיות מתואמים לרמת השנייה כשאנחנו חווים את רפלקס הקימה. לקח לנו כל כך הרבה זמן לגלות שאנחנו יכולים לגרום לאחר להפעיל את רפלקס הקימה הזה. טוב, הוא הבין את זה. אני רק עקבתי אחרי מה שהוא עשה. אני זוכר לילה אחד שיחסית ישנתי טוב ופשוט התעוררתי בבהלה בגללו. שאלתי אותו איך הוא עשה את זה, והוא הסתכל עליי ואמר בקול שללא שום ספק לא היה הקול שלי: 'חשבתי כמו שאתה חושב ונזכרתי בזיכרון שלי. בדרך כלל בגלל זה אתה קם, ככה שגם אני אמור לקום אם אחשוב כמוך. וזה עבד.' לאחר מכן הוא עבר דרך הדלת, מבלי לגעת בה בכלל, ושטף את פניו וחזר לישון.
"לנקודה. ביום ההולדת השש-עשרה שלנו הוא לא היה ישן. אבל אני חוויתי את הרפלקס, וזה אומר שחוויתי מה שהוא חווה. והוא היה ער. זה אומר שחייתי, בדיוק כמוהו, בדיוק באותו הזמן ובזמן אמת, את מה שהוא חווה.
"הוא זיין מישהי. אני לא הכרתי אותה, אבל היא הייתה יפה. היא נראתה ממש טוב. היה הרבה רעש מסביב, אבל לא אנשים. אור הגיע מהצד השמאלי והם היו בצד הימיני. הוא היה במסיבה. ואני ישנתי. הוא לא חשב לקחת אותי לחגוג, אפילו שאני הייתי זה שאפשר לו להגיע לכאן. לעולם שלי. הוא ניגש אל הבחורה שנראתה מעוניינת, הניח יד עדינה על הכתף שלה, לחש לה שני משפטים באוזן ונישק אותה. קינאתי בו, בכבדות ובקלילות ובאש רוחשת למגעו, שישרף כבר. היד שלו טיילה על גבה, אוחזת בגבה התחתון וממשיכה לכיוון התחת שלה. היא חייכה, נבוכה, והוא המשיך. הוא ניסה להעמיק את הנשיקה ודחף את לשונו בעדינות. כריס התיישב על הספסל שהיה מאחוריהם, לוקח אותה על ברכיו ומוריד את המכנסיים שלו מתחתיה. תוך שנייה הבעת פניה השתנו מנהנית ונבוכה למפוחדת ומבולבלת. 'לא,' היא אמרה, בשקט. הוא שמע, כי אם אני שמעתי זה אומר שגם הוא שמע. הוא לא הפסיק, לא עצר. אפילו לא שינה את המבט על פניו. כאילו לא שמע אותה מתנגדת, אומרת 'לא'.
"הוא הוריד את החצאית שלה במשיכה אגרסיבית והחזיק את שתי הידיים שלה, חזק. היא כבר התחילה לצעוק בקול, 'לא, תעזוב אותי!', והוא לא עזב. החיוך המתוק שנועד לפתות אותה לא היה עוד על פניו. כעת פניו נראו כמסכה מעוותת ומפחידה משיכרון כוח של הפנים שלי. זה היה מפחיד. בעיקר, ובעצם רק בגלל שאני שמעתי את אותה בחורה מסכנה מתנגדת בכל תוקף לקיום יחסי המין האלה והוא התנהג בצורה הנוראית ביותר שקיימת. הוא אנס אותה. הוא גרם לי לזכור שהוא אנס אותה. אני צריך לחיות עם זיכרונות של אנס. זה הופך אותי לאנס?
"אחרי הלילה הזה החיים שלי הפכו לסיוט גם בשעות הערנות. לא יכולתי להשתחרר מהתחושות הנוראיות האלו, לא יכולתי להפסיק לחשוב על אותה נערה מסכנה שעברה את הפיגוע בחייה. הדבר הכי נורא ללא ספק היה הזיכרונות של התחושות. אני יודע ואני שלם עם הידיעה בכל ליבי שזה מעשה שגוי ונורא מכל הזוויות שאפשר להסתכל על הפשע הזה, אבל התחושות. הוא הרגיש כל כך טוב כשהוא עשה את זה, הוא הרגיש בעמדת כוח שאין לערער עליה. הוא הרגיש חזק, שאין מישהו בעולם הזה שיכול לעצור אותו. הוא הרגיש טוב כשהוא אנס אותה. ואני הרגשתי כמוהו, כי הוא הרגיש ככה, ואני רוצה למות רק בגלל זה.
"עכשיו, כשאני חושב על זה, כן יכולתי לעצור אותו. כן יכולתי למנוע ממנו לעשות את זה. למען האמת הוא אמר לי איך אני יכול לעצור אותו – אני צריך לחשוב כמוהו ולהיזכר במשהו שאני חוויתי, וזה יעורר אצלו את רפלקס הקימה וכך שנינו נקום. אני לא יודע מה זה היה עושה לו, אבל לפחות ככה אני לא הייתי צריך להיות חלק מהאימה הזאת. לא בזמן אמת לפחות. לא שזה עוזר לבחורה ההיא איך שהוא. ככה אני רק יכול להגן על עצמי, וגם זה לא בטוח לגמרי. אני מרגיש כל כך נורא. זה כל כך דפוק. למה הוא זוכה להיות נוראי כל כך, ואיך זה שהוא בכלל מסוגל להיות מוחשי וגשמי? הרי זה לא עובד ככה. לכן החלטתי לתפוס אותו ולדבר איתו.
"אז דיברתי איתו. שאלתי אותו איך הוא בכלל יוצר קשרים עם אנשים כשהם לא יכולים לראות אותו, והוא אומר שהוא לא מכאן, ושכל פעם שהוא לא איתי, הוא שם, בעולם ממנו הוא הגיע. מהמראה. הסתכלתי עליו בצורה מופתעת, לשם שינוי. 'מהמראה?' שאלתי, והוא הנהן. הוא אמר שהוא חוזר לשם כי כאן הוא לא מצליח להיות גשמי. הוא אמר שהוא לא יכול להיות גשמי כאן כי אני מכאן. הוא אמר שאני צריך לחזור למראה כדי שהוא יוכל להישאר כאן. הוא אמר שאני לא צריך להישאר לתמיד, רק לבקר שם כל יום כדי שהוא יוכל להישאר אמיתי כאן, בעולם שלי. הוא אמר לי שהוא אוהב את העולם שלי כי העולם במראה השתנה כל כך במרוצת השנים ואנשים שונאים אותו שם. כמובן שידעתי למה שונאים אותו שם, אבל לא חשבתי על זה באופן ישיר. שאלתי אותו למה בכלל שאלך לשם, והוא אמר לי, במילים האלו ממש: 'כי אתה מתאים לשם. אני יותר טוב ממך בכל צורה, ואני יודע שאתה רוצה למות בכל זמן, אז למה שלא פשוט תעבור לשם? תוכל להיות אתה. תוכל למצוא אנשים אחרים. העולם שלי שונה מכאן.'
"ברגע הזה ידעתי שחיי בסכנה. ידעתי שהוא ינסה לדחוף אותי מהמראה בכל זמן. ידעתי שהוא ירצה להשתלט עליי כאן, ואני אהיה חייב להיות הוא שם. הוא רצה להחליף תפקידים. ואני לא מתכוון לתת לו, לעולם לא, אף פעם לא. הוא אנס בחורה תמימה מעולם שאני לא מכיר ואני לא רוצה להיות איתו בשום קשר שהוא. אני לא מתכוון לתת לו את האפשרות להפוך לאמיתי. אני לא. אני לא. אני לא.
"סליחה אמא. סליחה אבא. אתם חייבים להאמין לי שהכל אמת. אתם חייבים. אני אוהב אתכם, וזו האמת וכל האמת, ורק האמת."
הקובץ סיים להקליט. כריס השאיר את הקובץ פתוח כדי שמי שימצא אותו פה יוכל לשמוע את הסיפור שלו. שיוכל להבין, להפיץ אם צריך. על המקלדת הוא השאיר מראה, לאות של סמליות.
כריס תלה את עצמו על החלון של החדר בצהרי היום כשהבריז משיעור ביולוגיה בבית הספר.
הוא מצא אותו תלוי, שרוי כך על החלון ללא רוח חיים. כריס חייך, הוא חייך חיוך שנראה כמסכה מעוותת ומפחידה של פניו של כריס והוריד את הגופה מהוו של החלון. כריס סחב את גופתו על הרצפה אל עבר המראה שממנה יצא בגיל ארבע. הוא הסתכל על הגופה של כריס ואמר, "רק הפכת את זה לפשוט יותר."
הוא דחף את הגופה של כריס דרך המראה וצפה בה מונחת שם, מסתכלת בו בחזרה רק כי היא חייבת, כי עכשיו היא גוף בשר ללא נשמה שחייבת להסתכל חזרה בפניו של כריס, משום שהיא בבואה בתוך מראה, לכודה שם לעולמים משום שאינה יכולה לצאת, משום שאין בה שום רוח חיים.
כריס הלך לחדר של כריס, לחדרו, פתח את הדלת עם ידו הימנית, התיישב על כיסא המחשב והאזין להקלטה.