מהר מאוד למדתי שלא לצאת בשעות הצהריים אל הרחובות של אנטיגואה. השמש עומדת בזניט מעל שורות הבתים נמוכי הקומה ואין טיפת צל. אפילו אם אתה הולך צמוד לחומת הבתים הנמוכים בני קומה אחת או שתיים. הבוהק מסמא את העיניים, חוזר מהקירות המסוידים לבן וצבועים כתום בהיר. אבני הרחוב הבזלתיות משחררות חום שפוגש את הסנדל הצועד עליהן במכה. אין עצים שיסננו את האור המרעיל שהולך ומעצים ככל שהשעות עוברות. מפעם לפעם חולף משב רוח, יוצר לרגע את האשליה שהנה נגמרת העונה החמה וגשם יגיע מן החוף הקריבי. אבל טיפה אחת לוהטת נופלת ומתאדה והרוח נמוגה כמו שהופיעה. העיר העתיקה מבעבעת על סף רתיחה. לא מפתיע שנהרסה ברעידות אדמה.
רוקמות הצעיפים האינדיאניות מכפרי הסביבה יושבות בפארק סנטראל או לפני החזית הלבנה של הקתדרלה, המבנה היחידי שמפיל צל, מחכות שהשעות החמות תעבורנה, התיירים יצאו לבתי הקפה ולרחובות ואפשר יהיה לשוב לעסקים. למכור את עבודות היד.
החדר שלי נמצא בבית קולוניאלי עתיק מן המאה השבע עשרה, בית משפחה זה שישה דורות, בחלק הצפוני של העיר העתיקה. יש מקומות יותר מרכזיים ואולי גם נוחים יותר אבל אני חיפשתי את השקט של שולי העיר, את הדרך שנעלמת אל עבר מטעי הקפה, את זווית הצפייה הנעלמה כדי לראות את האינדיאני שמגיע לשוק של יום ראשון על גבי החמור.
לחדר יש רק חלון אחד הפונה לצד דרום-מערב וסופג את מרבית השמש בשעות החמות. שמתי את המיטה רחוק ככל האפשר מן החלון ובשעות האלו אני סוגר את תריס העץ הכבד. אבל אי אפשר להימנע מן האור הפורץ בקרניים מבעד לחרכי התריס וכל גרגרי האבק מטיילים ומתערבלים עליו ומעייפים עוד יותר את העיניים. מזגן אין, רק מאוורר תקרה, שבשעות האלו עושה מאמץ יגע להביא משב דלוח של אוויר. במקסימום הוא מצליח להעביר עמוד בספר של "למד ספרדית ללא מאמץ", שמדי פעם נופל על חזי כשאני מנמנם מהחום בין שינון של עמוד אחד למשנהו.
אחרי צהריים השמש מתחילה לשקוע, צובעת את השמיים בכיוונו של הר הגעש הפעיל פאקאייה המתנשא מעל בצבעים מלודרמטיים של סכנה, אדום וצהוב, אבל החום התנורי ממשיך לרבוץ מעל העיירה המנומנמת ומסרב להתפוגג.
כמעט חודש אני באנטיגואה, המקום הכי טוב ללמוד ספרדית במרכז אמריקה. כולם באים לכאן בגלל בתי הספר לספרדית. נשארים מינימום חודשיים – שלושה ומנצלים את הזמן גם לטייל בסביבות אנטיגואה.
ממול למקום בו אני מתגורר בקאייה דה לוס נאזארנוס נמצאת כנסייה קטנה ישועית בשם לה קומפסיון (*הרחמים). אני חולף על פניה פעמים רבות ביום. בדרך לקפה של הבוקר אצל דונה לוסיה, בדרך אל בית הספר לספרדית, שוב בדרך לקפה חזק של אחר הצהריים בקפה וייחו סמוך לכיכר, בדרך לחיפוש מסיבה בבר מונולוקו. בקיצור כל הזמן.
התרגלתי לראות את מוכי הגורל שיושבים צמודים סמוך לפתח הכנסייה. מחכים. הנזירות במקום מספקות ארוחה אחת ביום. בערך באחת בצהריים, כאשר אני מוטל עירום ונוטף זיעה על המיטה הרחבה אני שומע את דלת העץ הגדולה חורקת ואני יכול לדמיין, כפי שראיתי לא אחת, את אחת מהנזירות הצעירות חובשות השביס הלבן דוחפת את השער בעוד שתיים אחרות דוחפות החוצה עגלה קטנה ומחלקות מנות תבשיל של שעועית כהה עם אורז בצלחות אמייל מיושנות. מראה שחוזר על עצמו מדי יום ביומו בשבועות האחרונים. המראה היחידי של גילוי חמלה בעיר שיכולה להטעות.
אותו יום היה חם מן הרגיל. הוא היה כה חם שיכולתי לראות את הזבובים, אחת מן המכות של אנטיגואה, נושרים אחד אחד מן התקרה אל הרצפה מתים.
"בקצב הזה אני הולך להיצלות כמותם," חשבתי.
החלטתי שיהיה יותר טוב לנסות את אחד מאותם בתי קפה עם חצר, כסאות קש מרופדים, מדף של ספרים באנגלית וספרדית. אולי אראה מישהו שאני מכיר ואפשר יהיה להעביר את הזמן.
עמדתי בפתח הבית. הבוהק שבא מן החזית הלבנה של כנסיית לה קומפסיון היכה בעוצמה, עד שהייתי חייב לגונן על עיני בזרועי ולהמתין עד שיתרגלו. כשהורדתי את היד עמד הילד לידי.
"סניור, און קצאל." (אדון, קצאל – מטבע מקומי- אחד).
"נאדה," אמרתי. תשובה רגילה. שום דבר. שקר גמור שכל מערבי מאמץ אותו במהירות כדי לדחות מעצמו את ערימות הילדים האינדיאנים טורדניים, כמו הזבובים, שמבקשים נדבה.
התחלתי ללכת במעלה הרחוב אבל הילד אחז בגב הטי שירטס.
סניור, פור פאבור, סולו און קצאל. נו פארה מי. " (*אדון, בבקשה, רק קצאל אחד. לא בשבילי).
הילד היה כבן שמונה – תשע אבל כמו הרבה ילדים אינדיאנים באנטיגואה פניו היו כבר כשל איש זקן. קמטים שנוצרו מדאגה, מחוסר ידיעה של מחר, מתזונה של פעם יש ופעם אין, וכשיש זה לא מספיק.
אבל הוא בקש שלא בשביל עצמו.
"פאר אקי?" שאלתי (*בשביל מי?)
"פאר מי אמיגו," ענה הילד (*בשביל החבר שלי) תולה בי זוג עיניים כהות, כמו שני חרוזים שחורים, שלא קשורים בכלום, תלויים בחלל.
הוא ראה שאינני נעצר ומיהר להוסיף, "מי אמיגו נו אספאניול, מי אמיגו הומברה דה לה טרה סנטה." (*החבר שלי הוא לא ספרדי (מקומי), החבר שלי הוא אדם מהארץ הקדושה).
לקח לי זמן להבין משהו משטף הדיבור המהיר של הנער. נכון, אני כבר כמעט ארבעה שבועות באנטיגואה, לקחתי שיעורים יומיומיים. ולמרות שניסיתי לתרגל בכל הזדמנות, החל מהמשפחה שאצלה התגוררתי ועד מפגשים מקריים ברחוב, זה לא הלך בקלות. אבל עכשיו עצרתי. היה טון של מצוקה אמיתית שעלה מדבריו המצומצמים של הנער.
הוא לקח את ידי בעדינות והוביל אותי את הצעדים הספורים בחזרה לכיוון של כנסיית לה קומפסיון. הנזירות כבר חלקו את המנה היומית. שני אינדיאנים זקנים שנהנו מתוספת הפחמימות לפני שהם חוזרים רגלית לכפרם, כמה מההומלסים הקבועים של העיר, דמויות שהיכן שלא תלך בעיר הקטנה והמתוחמת תראה אותם לפחות פעמיים שלוש ביום ואתה מתרגל להתעלם מנוכחותם. אבל בקצה הטור ישב בחור צעיר שנראה אחרת.
הנער הוביל אותי עד לפניו ונעמד מולו. הוא ישב שעון על קיר הכנסייה, אוחז ביד אחת בכף ובולע בשקיקה את השעועית והאורז כשהוא מחזיק את הצלחת קרובה אל פיו. שערו היה ארוך ומדובלל, מלא קשרים ופה ושם עם אניצי קש מהמקום האחרון בו ישן, זקן רך ודליל כיסה את לחייו, הוא לבש מכנסיים קצרים קרועים, חולצת בד אוורירית מרוטה שמשמשת בעיקר את מי שיוצא לטיולים רגליים וראתה ימים טובים יותר. על רגליו היו נעלי הליכה כבדות. הן היו הדבר היחידי שנראה טוב. בחנתי את פניו והתמלאתי חלחלה. עיניו היו קרועות. שני חורים כבויים.
"היי," אמרתי באנגלית.
הוא גונן במהירות על צלחת השעועית ואכל מהר יותר.
"היי," ניסיתי שנית, "אתה מדבר אנגלית?"
הוא נהם משהו שנשמע כמו "סי." (כן) והמשיך לנקות את הצלחת.
היה ברור שצלחת השעועית מעניינת אותו יותר מהשאלות שלי. אולי היה רגיל לשאלות אבל אין ספק שהרעב הכריע.
לא פעם במסעותי נתקלתי בצעירים מערביים שאיך אומר זאת "הלכו פארש". ירדו מהמסלול. הרבה מביניהם, לצערי, היו ישראלים. הם החלו להיות קאסטה בפני עצמם. התחילו כבני טובים ואז טריפ לא טוב, החלטה גרועה כמו להעביר מזוודה של סמים מארץ של עולם שלישי לאירופה, שינו אל חייהם מן הקצה אל הקצה. זה מתחיל בשאנטי, המושג שמסמן יותר מכול את הקצב הנינוח, אחר כך הופך לחיים קשים ולרוב הם מתים מוקדם ומתוך עצב גדול.
הילד משך בזרועי, "און קצאל פאר מי אמיגו?"
הוצאתי כמה שטרות בני קצאל אחד. הלכה כוס הקפה. הייתי מחושב בהוצאות כדי שאוכל להמשיך לטייל אחר כך בדרום אמריקה.
"מוצ'ו גרציאס," (*תודה רבה) אמר הילד, חפן את השטרות ושם אותן בכיסו. כשהתחלתי להתרחק סובבתי לרגע את הראש רק כדי לראות את הילד מנחה את הצעיר המחזיק בו בכתפו והם נעלמו מעבר לסמטה.
השיעור בספרדית שלרוב היה מרתק, היה מרוחק ועשיתי אותו כדי חובה. גלוריה, המורה שהייתה צעירה ממוצא לאדינו, תערובת של ספרדים ואינדיאנים, הייתה טיפוס עליז, שהלכה תמיד עם חולצות טי ועליהן הדפס של צ'ה גווארה ונעה בכיתה כאילו לימדה סלסה ולא ספרדית, אבל הפעם נשמעה לי מה זה מרחוק. לא לשם כך באתי.
"מה זה ענייני?" חשבתי.
אבל לא יכולתי להרחיק ממול עיני את פניו של הצעיר העיוור.
ניסיתי להתרכז בגלוריה היפה שלא מעט מאיתנו ניסו להזמין אותה לצאת איתם. אפילו כשיצאנו בחבורה. רק שתבוא.
היא תמיד דחתה את הניסיונות, "אני בחורה קלאסית של אנטיגואה," אמרה, "שמרנית בטירוף. עד שיבוא האביר שלי."
היה בפניו משהו טורד ביותר. זה לא היה עיוורון מלידה. תאונה?
באיזה אופן לא ברור הייתה לי תחושת בטן שאיכשהו משהו במפגש הזה נקשר אלי.
סוף השיעור סימן את תחילת הבילויים. באנטיגואה החמה החיים מתחילים בלילה ונגמרים לפנות בוקר לפני שהשמש עולה והאור מתחיל להכות. החבורה הססגונית הקטנה שלנו כבר החלה את הויכוח הרגיל היכן להתחיל בקפה פרידה או קפה רוקיו.
"קאמארדה," (*חבר) סימנה לי מרגריטה לגשת אליה.
ניגשתי אליה. אהבתי את הסגנון המהפכני שלה.
"קא פאסה? טו אי ביין?" (* מה קורה? אתה בסדר?)
"סי סי, מוי ביין," (כן, כן, הכול טוב)
"קלארו, א מאניאנה." (טוב, אז מחר).
היא הביטה בי. ראתה מה שראתה. אבל לא הוסיפה דבר. ראיתי עננה קטנה של דאגה שעברה בעיניה.
היא כבר עמדה לצאת ואז נזכרתי לשאול, "קומו אקספליקסיון טרה סנטה?"(* מה הפירוש האדמה הקדושה?)
"אסטה טון פאייס, ישראל." (*זאת הארץ שלך ישראל)
זה היה הרגע שקבלתי חום, את כול החום של אנטיגואה בפנים.
נגררתי אחרי החבורה. אכלנו את הפיצה המקומית בקפה רוקיו ושתינו את המוחיטו הראשון בקפה אלפיים ויותר מזה אני לא ממש זוכר רק ששילמתי את עשרת הקצאל האחרונים לנהג הריקשה הממונעת שהביא אותי לפנות בוקר בחזרה לחדר.
לא נרדמתי. שכבתי על הגב והרגשתי שמשהו לא בסדר איתי. שמתי אצבע אחת על המצח לבדוק שיש דופק. אותה נקודה פעמה בטירוף. ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי שזאת רק השתייה. שהגזמתי. שמתי את הבוהן על דופק יד שמאל וספרתי כשאני מתבונן בשעות. סדיר. "אז מה לא בסדר?".
כשקמתי בבוקר הייתי סחוט מעייפות. במקלחת נזכרתי שחלמתי עליו. יצאתי לאכול כרגיל בקפה של דונה לואיסה. היה מוקדם, ריק ושקט וזה התאים לי. אכלתי ארוחת בוקר גדולה וחזרתי לישון. כשנפלתי על המיטה עוד ראיתי מרצדות מול עיני את פניו של המערבי העיוור אבל הרחמים שמביאה השינה השכיחו הכול.
בצהריים חזית כנסיית לה קומפסיון הייתה כמעט ריקה. רק ההומלסים הרגילים. מדי יום הסתכלתי. הוא לא היה.
בסוף השבוע אין שיעורי ספרדית ומיום חמישי כבר מתחילות המסיבות הגדולות. בשעות הלילה מתחילים לשקוק חיים המועדונים. הקרירות היחסית של הלילה, של בקבוקי הבירה הצוננים, של קוביות הקרח בכוסות המוחיטוס יוצרת שילוב מוחץ שאי אפשר להתנגד לו עם החום שעולה מהרגליים הארוכות של האמריקניות והסקנדינביות שבאות אחרי שיעורי הסלסה. אנטיגואה מתחלקת ללומדי ספרדית וללומדי סלסה. אבל המשותף לכולם הוא שאף אחד לא הולך לישון לפני שלוש או ארבע בבוקר. בסוף השבוע הזה כולם שתו הרבה, הרבה מאוד. כולם דברו רק מזג האוויר החם מן הרגיל הצפוי וכולם קיוו שישתו מספיק כדי להעביר בשינה את השעות החמות עד לערב הבא שיביא עימו הקלה ואפשר יהיה לצאת לאכול משהו ואחר כך שוב להתחיל לשתות וכך עד הבוקר של השבוע החדש.
אבל עדיין היה יום שישי והיום היה חם וזז לאט. בצהריים, ליתר דיוק ברבע לאחת קמתי והסתכלתי על השעון מבעד לכאב הראש הנורא שהיה לי. אחר כך פתחתי את התריס של החלון וראיתי אותו יושב ליד קיר חזית הכנסייה והילד עמד לפניו.
שמתי מכנסיים קצרות וטי שירט וירדתי יחף.
"סניור, און קצאל," בקש הילד
שמעתי אותו. הוא ליווה אותי כשחציתי את הרחוב הקטן. שלושה צעדים בדיוק.
עמדתי לפניו. אניצי הקש הפזורים בשערו הדחוס והארוך יצרו כמעט כתר.
"מאיפה אתה?" שאלתי אותו בעברית.
ראיתי את פניו מתרוממות אלי, ארובות עיניו החלולות חוקרות את פני מבלי לראות.
"מירושלים," אמר בעייפות.
"בוא," אמרתי.
לקחתי אותו ביד, כמו שהילד לקח אותי אליו בפעם הראשונה שנפגשנו. העלתי אותו במדרגות לחדר שלי. אלי. המקלחת בחדר היא ספרטנית. הורדתי את בגדיו ועזרתי לו להתרחץ. נתתי לו זוג בגדים שלי וגרביים נקיות. את הבגדים שלו שמתי בשקית ניילון וסגרתי. ניסיתי להתעלם מעוצמת הריח וקיוויתי שהפרעושים יישארו בתוכה ואף אחד מהם לא התיישב לי במיטה.
כשיצאנו בחזרה הילד חיכה ליד הפתח. "טו רספונסיבילה אהורה, אמיגו." (*אתה אחראי עכשיו, חבר), הסתובב והתרחק במורד הרחוב.
לקחתי אותו איתי לדונה לואיסה. מתוך הרגל הוא שם את ידו על כתפי. לקח לו כמה דקות לקבל פרופורציה על הגובה שהבדיל מכתפו של הילד הקטן לזו שלי. ואני, שתמיד הולך מהר, למדתי להאט את הקצב ולהתאים את הצעד לזה שלו.
כך הגענו לקפה של דונה לואיסה. אין ספק שהיינו מראה משונה. היא אישה טובה דונה לואיסה. כשראתה אותנו ספקה כפיים ואמרה, "קה דולור, קה דולור, קה פיינה," (איזה עצב, איזה עצב, איזה כאב.)
הוא ישב מולי. הזמנתי לו את ארוחת הבוקר הכי ישראלית שדונה לואיסה יכלה לעשות. חביתה דקה, סלט של עגבניות ומלפפונים ובצל קצוץ דק. בקשתי שתשים קצת שמן זית מהבקבוק ששמרה למקרים מיוחדים, ומיץ של מנדרינות טריות. הוא אכל במתינות כמו מעשה שבשגרה. ואני ישבתי והתבוננתי בו כשאכל. אחר כך הזמנתי לו קפה עם מעט שמנת ועוגת גבינה מוקצפת ליד.
"אני אשמח לסיגריה," אמר.
הפנייה הייתה כה מפתיעה שכמעט נשרפתי מהקפה החם ששתיתי.
גלגלתי לו אחת מהטבק ושמתי לו אותה ביד.
הוא הדליק לבד את הסיגריה, כמעט שרף קצת מהזקן אבל לא נראה היה שזה הפריע לו. כששאף מהסיגריה ירדה רכות מסויימת על פניו. הקמטים שליד ארובות העיניים נרפו, והכיווץ שבין הגבות נהיה חלק יותר.
"אני אספר לך," אמר, "מה שלא ספרתי עד כה לאף אחד."
חשבתי שבטח הוא אומר את אותו משפט לכל אחד שמזמין אותו לארוחה.
הוא צחק, כאילו קרא את מחשבותי.
"תרצה, תאמין," אמר.
הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה. רק אז שמתי לב שהוא בעצם בחור גדול, רחב כתפיים, אבל התזונה הלקויה דלדלה את מסת השרירים שבטח פעם היתה.
"הכול התחיל בפסח 2006. לפני שנתיים וחצי. עבדתי בחברת היי טק. והחלטתי לקחת חופשה שנתית. לאן? עם מי? דברתי עם חברים. גלשתי כמובן באינטרנט. ההחלטה: וייטנאם עם חברה לעבודה. באותו ערב יצאנו לראות סרט ביחד, להתקרב יותר לקראת הנסיעה. ראינו את "HAVANA BLUES". עשר דקות אחרי תחילת הסרט הסתכלנו אחד על השניה וידענו ששינינו יעד. החלטנו, עידית ואני, שניסע לגווטמלה, נגיע בסוף לטיקאל ולפלורס ומשם ניסע בשוליים של יוקטאן שבמקסיקו עד לרצועת החוף של קנקון ומשם נטוס ונסיים בקובה. לא ידענו שבאותו רגע בדיוק שינינו הרבה יותר מזה. שינינו את גורלנו. לך תדע שעשר דקות מסרט יכולות לשנות לך את הכול. את החיים. אם רק הייתי יודע.."
הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה. "אפשר עוד קפה," שאל.
"בודאי," אמרתי
"דונה לואיסה, און אספרסינו, מה מוצ'ו פורטה פר פאבור." (* אספרסו אחד קטן, אבל מאוד חזק בבקשה) הספרדית שלו הייתה מושלמת. היה לו גם את הניגון של בני אנטיגואה ששרים את הספרדית וכל היגוי שלהם הוא כמו תנועה בריקוד הסלסה.
הוא חיכה שהקפה הגיע. הוא ידע בדיוק היכן הספל מונח, לקח אותו ולגם בזהירות מהמשקה הרותח.
"כמה שהיינו נאיביים," אמר, "נחתנו בגווטמלה סיטי. עיר איומה. כבר משדה התעופה. חיפשנו את הצ'יקן בס (* כינוי לאוטובוס מקומי) שכולם היללו אותו במדריכי הנסיעות. אף אחד לא ידע היכן יוצא של זה המיועד לאנטיגואה. בסוף, עם התרמילים שכבדים מדי וגב נשבר מצאנו אותו. הגענו לאנטיגואה. כמובן שכל הגסט האוזים המומלצים היו מלאים. מצאנו חדר לא מוצלח במיוחד אצל לופז, הבחור היהודי, בפאראדייז. לא גן עדן, אבל לא היה מקום אחר. עשינו מה שכל תרמילאי עושה. חיפשנו את הבית ספר הכי טוב לספרדית. כולם אותו דבר. ואת המורה הכי טובה לסלסה. כולן מדהימות. רצינו רק לראות את הטוב בכל דבר. אבל אולי זאת גישה שלא מתאימה לתרמילאי. את האמת לא בקשנו לחסוך. רצינו להנות מכל רגע. לראות את היפה באנשים, במקום, בנוף."
הוא השתתק. הסיגריה כבתה קרוב לאצבעותיו. הוא לא שם לב. היה שקוע בהרהוריו.
"אחרי שבועיים – שלושה כבר חשבנו שאנחנו מכירים ומבינים את אנטיגואה. לא ראינו את הצל שעובר ומרחף לעיתים מעליה. הצל המאיים, שהיום אני יכול לחוש אותו אפילו בלי לראות אותו. אתה מרגיש איך הוא יושב היום על העיר? תסתכל, תסתכל החוצה."
הפנתי את מבטי לעבר הרחוב. כמה אינדיאניות לבושות בבגדים הרקומים ועם צמות ארוכות חלפו כשהן נושאות סלי בד גדולים. אחת מהן הגניבה מבט קצר לעברנו אבל מיד הפנתה את פניה ומיהרה אחרי חברותיה.
"אלו הימים שהאינדיאנים מרימים מבט אל הר הגעש פאקאייה ויודעים שהם לא עושים את מה שצריך להיעשות."
"אני לא ממש מבין על מה אתה מדבר," אמרתי.
אולי עשיתי טעות. הייתה לי הרגשה שאני את חובתי המוסרית עשיתי. הזמנתי אותו אלי, דישנתי אותו בארוחה. אבל עכשיו התחלתי להרגיש שהוא מתחיל להעיק לי על המוח.
"הם לא עושים את מה שאבותיהם בני המאייה עשו. לא מרצים את ההרים בדם שהאלים אוהבים."
"חם היום," אמרתי, "חם במיוחד. ואתה היית כל היום בחוץ, בשמש הקופחת."
הייתה שתיקה מעבר לשולחן.
"לא קבלתי מכת שמש, בזה אתה יכול להיות בטוח. החום והשמש כבר לא יכולים להזיק לי," אמר. הוא שתק דקה או שתיים ואז הוסיף, "אתה לא ממש רוצה לשמוע."
במילים האלו הוא קם וגישש את דרכו אל הדלת. דונה לואיסה שלחה אלי מבט. אבל לא קמתי ולא עזרתי לו למצוא את הפתח.
בימים שלאחר מכן הייתי עסוק בצורה בלתי רגילה. חייתי את השגרה הרגילה והטובה של קימה מאוחרת, בתי קפה, מועדוני לילה, מוסיקה ואלכוהול. דחסתי שעות לימוד ספרדית ככל שרק יכולתי. בסוף השבוע שלאחר מכן יצאנו כמה מהלומדים באותו קורס לטיול של יום אל הר הגעש פאקאייה.
שמענו את כל העצות הרגילות, לתאם סיור דרך אחת הסוכנויות, לא ללכת לבד, ללכת תמיד בחבורה, לא לשכוח פנסים בגלל הירידה בחשיכה.
בצ'יקן באס שנשכר היו תרמילאים ממדינות שונות שנרשמו דרך סוכנויות שונות וכמובן מהר אחרי הפעילות ההדדית של השוואת מחירים שמאוד מזכירה את פליית הכינים אצל השימפנזים ישבנו להביט על הנוף. בשלב מסויים האוטובוס עזב את הדרך הסלולה והתחיל להתאמץ בטיפוס על דרך עפר מאובקת שמתנהלת על כתף ההר. את החלונות אי אפשר היה לסגור ועד שירדנו בכפר הקטן כבר היינו מאובקים כדבעי.
את החלק הראשון של הדרך המטפסת אל הר הגעש פאקאייה עשינו על גבי סוסים קטנים שהובלו על ידי אינדיאנים מקומיים וטיפסו יגעים אחד אחרי השני. מי שויתר אחרי כמה דקות של רכיבה הלא מהנה פשוט צעד לצד הסוס וקיטר על חמשה עשר הדולרים המיותרים ששילם.
הסוסים הגיעו עד למשטח רחב ידיים שנפרש אל מול החרוט של הר הגעש. המדריך המקומי כינס את כולנו, "שימו לב," אמר, "מכאן אנחנו הולכים רגלית. אנחנו עוקבים אחרי הסימנים הלבנים. ההליכה על הלבה היא קשה. הלבה היא חדה מאוד וקל להיפצע. אני מבקש מכולם לא להתפזר. אנחנו מטפסים עד לנקודה ההיא."
הרמנו כולם את העיניים. הוא הצביע אל עבר כתף גבוהה שהתנשאה מעל משטחי הלבה השחורים.
"מי שלא רוצה לטפס, יכול לחכות על השביל או לחזור לכאן. אני מאוד מבקש מכולם להקפיד על ההנחיות האלו. אני מזכיר לכם שאירעו כאן מספר מקרים לא נעימים של תקיפות מטיילים. כאשר נרד מן ההר ילוו אותנו שוטרים מקומיים."
התחלנו לטפס בטור. סלעי הלבה היו כל דבר מלבד משטח חלק. היו שם את כל הצורות הפנטסטיות האפשריות אבל כל אחת מהן היתה כמו סכין או להב או מחט חדה שחיפשה היכן לחדור או לפצוע. מהר מאוד כל אחד מאיתנו כבר נשא חתכים באצבע או זרוע במקום בו נשען או חלף ליד סלע חד. פה ושם נשמעה גם קריאת כאב של מי שמעד ונחתך עמוק יותר.
זה היה הרגע שבו כאילו מרחוק, במעומעם, שמעתי הד של קול, שתחילה לא ידעתי מאיפה הוא בא, " לא מרצים אותם בדם שהאלים אוהבים." אחר כך הבנתי שהקול בא מהראש שלי, לא משום מקום אחר. זה היה קולו של הבחור העיוור שפגשתי.
הגענו לכתף הראשונה של ההר והאור החל לרדת אבל המשכנו לטפס אל הנקודה הבאה. ממנה ראיתי את אחד המחזות המרשימים ביותר שניתן אולי לראות.. סלעים בוערים ולוהטים של מגמה או לבה התגלגלו מראש ההר אחד אחרי השני כמו כדורי אש לוהטים, גדולים וקטנים, רודפים זה אחרי זה, יוצרים שביל כדורי אש שמתגלגל במדרון שנעלם מתחתנו עדיין מוסתר.
ככל שהאור הלך ונעלם, המראה הפך למרשים ומדהים יותר אבל גם המטיילים החלו להתרחק זה מזה והנקודות הלבנות שסימנו את השביל כבר היו פחות ברורות.
בשלב מסויים ראיתי שנותרתי לבד. שמעתי עדיין את המטיילים האחרים, הם היו מלפני ואחורי. הנחתי שהם במרחקים קצובים אחד מהשני ופחות או יותר במצב כמו שלי.
כשהשמש שקעה, הצבעים של אדום וצהוב זהרו מעל להר לזמן מה ואחר כך ירדה חשיכה כבדה. בחשיכה המראות היו מדהימים עוד יותר. כדורי אש חלפו במדרון מתחתי. רודפים אחד אחר השני. ריח גופרית כבד היה באוויר. כבר לא שמעתי אף אחד מהמטיילים האחרים. ניסיתי לקרוא. אבל לא הכרתי כמעט איש מהקבוצה ומהשמות שכן קראתי איש לא ענה. התחלתי לחזור באיטיות. מחפש אחרי הסימנים הלבנים של השביל. נכנסתי ללחץ. פאניקה קלה. הדלקתי את הפנס והתקדמתי לאיטי נזהר המסלעים המשוננים והחדים שכבר קרעו את מכנסי בכמה מקומות. לפתע מעדתי. בלמתי את הנפילה עם היד, המגע שלה בלם אותי אבל גם הרגשתי שנחתכתי עמוק וכנראה גם צעקתי מכאב.
"תתקדם לאט לעברי," שמעתי את הקול.
ידעתי של מי הקול.
לפתע הרגשתי יד חזקה מחזיקה בזרועי ומובילה אותי.
"תחזיק לי בכתף," אמר, "ותלך אחרי בזהירות."
צעדנו כך קרוב, קרוב לחצי שעה, עד שהסלעים החלו להיות חדים ומשוננים פחות ואז עצרנו.
"תכבה את הפנס," אמר.
כיביתי אותו. רק אחר כך חשבתי על איך הוא ידע שיש לי פנס דולק.
ישבנו לנוח במין קער רך של אדמה.
"זה היה לילה כזה," התחיל לספר, "עלינו, עידית ואני, עם קבוצה קטנה. הלילה היה חשוך. מהר מאוד איבדנו את הקבוצה. ערפל קל כיסה את כתף ההר עליה ישבנו והרגשנו שאנחנו שוחים בתוך הערפל ולפנינו ראינו רק את כדורי האש, הסלעים המתכדררים בוערים במדרון. אחר כך שמענו קולות צחוק מקיפים אותנו. הם קפצו עלינו ושלושה מהם החזיקו אותי. אני זוכר רק שהרחתי את הריח החזק של הסוסים מהם. אחד מהם שאל אותי אם אני רוצה לראות כשהם אונסים אותה. אמרתי לו שלא והוא הוציא סכין ועוד לא הבנתי מה הם הולכים לעשות ורק כשהסכין התקרבה לעין הראשונה הבנתי והתחלתי לצרוח וראיתי איך הם זורקים את העין הראשונה אל עבר האש ואת השנייה כבר לא ראיתי רק שמעתי את הצעקות של עידית ואת הצעקות שלי ואחר כך שמעתי צעקה אחת ארוכה של עידית כאשר השליכו אותה אל הכדורים הבוערים ואחר כך שמעתי רק את הצעקות שלי ולא שמעתי אותה יותר. אף פעם."
ישבתי המום.
"בוא," אמר, "השוטרים ירדו עם הקבוצה וממילא הם לא שווים שום דבר. אנחנו חייבים לרדת לפני שיהיה מאוחר מדי."