הלכתי ברחוב עם ידיים בכיסים,עברו יומיים מאז ההתערבות,היא לקחה את המלאך השומר שלי, חשבה שזה ישנה לי "פפ" אמרתי לעצמי,מזלזל בה.
בינתיים אני מסתדר מצוין "היי אתה שם למטה" שמעתי קריאה "תיזהר!" קיפצתי לי הצידה בזמן שהפסנתר התרסק לו על הרצפה, הו כמה אירוני.
כנראה יש מכירת חיסול של פסנתרים איפשהו כאן,זה כבר הפסנתר השני שכמעט מרסק אותי היום.
המשכתי ללכת משאיר מאחוריי שביל הרס שאני לא מודע אליו, ואז היא פשוט צצה משום מקום
"טוב אתה חייב לקחת אותו" אמרה במהירות,
"לצחוק עכשיו או אחר כך?" עניתי "אני לא כזה מטומטם, אם הוא חוזר אליי הפסדתי לא?",
"אבל הוא הורס לנו את העולם, בבקשה תיקח אותו אנחנו לא עומדים בזה" היא התחננה
"התערבות זו התערבות, את בעצמך אמרת משהו על זה שהתערבויות אצלכם זה דבר קסום או משהו כזה ,משם כבר הפסקתי להקשיב"
צחקתי בזמן שעוד פסנתר נפל מלמעלה, הפעם הוא מחץ מישהו "תגידי מה קורה עם כל הפסנתרים האלה?" שאלתי
"תנחש מי אחראי לזה" היא סיננה בשיניים חשוקות "אנחנו עסוקים מדי בלטפל בו, אין לנו זמן לדברים אחרים,
טוב,אתה עוד תיקח אותו, כבר אמרתי לך אף אחד אבל אף אחד לא יכול להסתדר בלי מלאך שומר, אני הולכת" אמרה בהתנשאות והפנתה אליי את גבה.
"היי חכי רגע" אמרתי, היא הסתובבה אליי בתקווה.
"בא לך לקחת גם את המצפון שלי?" שאלתי "הוא חדש, הוא עוד באריזה" קרצתי לה,
היא הלכה,
"זה משהו שאמרתי?" שאלתי את האוויר.
הכל התחיל לפני יומיים בזמן שהיא עשתה לי סיור בין העולמות, נהיינו ידידים דיי טובים לא יודע איך אפילו , אנחנו כל כך נהנים להציק זה לזה.
כל כך הרבה עולמות, חשבתי לעצמי, עולם לכל תכונה, עולם לכל רגש,יותר מדי עולמות.
היא הראתה לי רק חלק קטן מהם.
רציתי לראות הכל, רציתי לחקור, לגלות, יש כאן דברים כל כך מוכרים אבל עדיין כל כך חדשים.
זה בדיוק מה שאני מחפש,מה שאני צריך – בריחה מהחיים, עולמות חדשים
החוויות, האנשים,המקומות זה כל מה שאין עכשיו.
אבל הכל סגור לפניי,כאן הדרך כאן המקום אבל עדיין רחוק, מאוד רחוק.
איך אני משיג את זה?
"אז אם תסתכל ימינה תראה את עולם העושר, ואם תסתכל שמאלה תראה את עולם היצירתיות" היא הסבירה,קוטעת את מחשבותיי.
בהיתי בה בפה פתוח "מה?" היא שאלה "לא אמרת לי איפה יציאות החרום" חייכתי "איך אני אמור לברוח במקרה שכל העסק כאן יתפוצץ?",
"הוא כבר התפוצץ" היא ענתה "לתוצאה קוראים העולם שלך."
המשכנו ללכת,
הגענו לעולם הכי מוזר שראיתי עד כה, הכל נראה רגיל ועם זאת לא אמיתי משהו שם לא היה בסדר, לא אהבתי את העולם הזה "מה זה?" שאלתי,
"זה… זה עולם הצביעות" היא ענתה,
"זה מטריד" אמרתי "איך אפשר לחיות בכזה עולם?"
"ליצורים שחיים פה לא אכפת, זה כל מה שהם מכירים, הם טפילים ,בוחרים יצור אחר ופשוט שואבים אותו לעולם שלהם, אבל אל תדאג זה לא קורה הרבה כמו שחושבים, אז יש תקווה לא?" ניסתה לעודד אותי.
"הייתה מכאן דליפה לעולם שלי באיזשהו שלב?" שאלתי ,
"כן, הדליפה הגדולה היא נקראת כאן" היא שאלה מופתעת "איך ידעת?",
"סתם,תחושת בטן" עניתי.
"וזה, העולם שלי" אמרה בגאווה, "נחמד" אמרתי
"רק נחמד?" היא שאלה בזלזול "מה יותר נחמד? העולם שלך?"
"טוב… כן, את יודעת אני פטריוט אמיתי, כזה שתמיד יאהב את המקום שהוא בא ממנו" המשכתי לדבר ולדבר והיא גילגלה עיניים והתחילה להתעצבן,
הפכתי את זה לתחביב החדש שלי ,אני אוהב לראות אותה מתעצבנת.
"אז זה העולם של המלאכים השומרים…בשביל מה אתם צריכים עולם אם אתם רק נדבקים לתחת של אנשים ועוקבים אחריהם כל היום?" שאלתי בחוצפה, "מה?" היא שאלה המומה, כבר ראיתי את הוריד במצח שלה מתנפח "בלעדינו לא היו עולמות,בלעדינו הכל היה נהרס,איך אתה מעז בכלל לדבר ככה? וחוץ מזה אנחנו כן צריכים עולם רק המלאכים הזוטרים הם אלה ששומרים אישית,הבכירים חיים כאן ומפקחים על הכל מלמעלה" היא ענתה
"רגע… אז מה את עושה כאן?" שאלתי, מרוצה מעצמי על ההברקה.
"אני בכירה!!" היא צעקה אחחח נאנחתי בליבי, זה כבר נהיה קל מדי, בקרוב אצטרך לחפש עיסוק חדש.
אבל באותו רגע התחלתי להסתקרן, כל העולם הזה היה מסקרן "אז גם לי יש מלאך שומר?" שאלתי "כן" היא ענתה "אבל ממש לא הייתי רוצה לפגוש אותו" היא אמרה "למה?" שאלתי ,קצת נעלב "כי בסופו של דבר המלאך הוא נגזרת מהאישיות של זה שהוא הוא שומר עליו , ולי כבר יותר ממספיק אחד ממך"
צחקתי
"את יודעת, נראה לי שאני יסתדר טוב בלי המלאך שלי, רוצה אותו?" היא הסתכלה עליי ואמרה "אל תצחק על זה אפילו, אף אחד לא יכול להסתדר בלי המלאך שלו"
"אמרתי לך, אני יכול" התחלתי להיות רציני, "אם אתה כזה בטוח אז למה שלא נעשה איזה התערבות קטנה" היא הציעה,
הנה ההזדמנות שלי
"איזה מין התערבות?" התעניינתי "טוב…"היא אמרה "אני לוקחת את המלאך שלך,אם אתה לא נהרג עד שבוע הבא אני נותנת לך את הכוח לעבור בין עולמות"
"אממ מעניין" אמרתי
"אבל תיזהר, מרגע שלוחצים ידיים אין יציאה,אין ביטולים,חייבים לסיים את ההתערבות עד הסוף. ככה זה פה , הלחיצה נותנת להתערבות חותם קסום" היא אמרה בנימה כזאת שכבר ציפיתי לראות ולשמוע מאחוריה ברקים רעמים וקולות עוגב.
"או קיי" משכתי בכתפיים ולחצתי את ידה.
באותו רגע נחת עליי מישהו קצת מוכר,
"היי, תרד ממני" קמתי והפכתי אותו, הושטתי לו יד הוא קם בלי עזרה, היד שלי נעלמה
"זה לא פייר! לך יש כוחות". התלוננתי
היא התחילה לצחוק " ידעתי שתסתדרו"
התחלתי לצחוק עוד יותר "את זאת שתקועה איתו עכשיו ואם אני מכיר את עצמי טוב,כדאי שתשמרי על העולם שלך טוב טוב."
החיוך נמחק לה מהפנים, "טוב הגיע הזמן ללכת" ושלחה אותי בחזרה לעולם שלי.
עכשיו נשארתי לבד, טוב לפחות היד חזרה.
היום הראשון עבר בקלילות, חוץ מכמה מעידות, כמה מכוניות שכמעט דרסו אותי וקצת אבנים שפשוט עפו עלי משום מקום לא היה שום דבר מיוחד, האמת זה היה דומה לכל יום שעובר עליי, ככה זה כשאתה פשוט אוהב להיכנס לצרות, בסוף הן רודפות אחרייך בין אם תרצה בזה או לא, אבל היי לפחות זה מכניס קצת עניין לחיים.
הימים הבאים היו קצת יותר מסובכים, תנסו אתם להוציא אוכל מהמקרר כששאריות בנות שנתיים מנסות לקטוע לך את האצבעות, באמת שלא חשבתי שבתוך המקרר שלי יכולות להיווצר צורות חיים חדשות.
וכבר הפסקתי לספור את הפעמים שתקעתי את הבוהן ברגל של כיסא, אבל אין לי מה להתלונן לפחות לא החלקתי ושברתי משהו במקלחת,אבל מה שכן בכל פעם שאני מתקרב לשקע חשמל אני שומע מין זמזום מאיים ומדאיג אז אני מעדיף ללבוש בגדים מבודדים כשאני בבית,אבל אני מסתדר, וממשיך להגיד לעצמי שאני מסתדר לפעמים זה יעבור מהר לא?
עכשיו היום האחרון של ההתערבות,איך אני אעבור אותו? זה כבר התחיל להיות קשה
הבית התחיל להתמלא בחתולים שחורים,לא היה לי מה לעשות איתם אז הכנסתי חלק למיקרו , הריח עשה לי בחילה, הייתי חייב לצאת החוצה.
אני לא יכול לסבול יותר, התערבות מפגרת, בום! התרסק מטוס מאחורי "נו אין משהו יותר מקורי?" צעקתי "מה עם השמש? אותה אתם לא רוצים להפיל עליי? ואולי איזה ברק? הנה רעיון טוב אולי תתקעו בי דינמיט וזהו זה בחיים לא יפספס.
"נו נו" אמר קול מאחוריי "אתה לא רוצה להיכנע?" היא שאלה מרוצה מעצמה.
"לא,אין סיכוי נראה לי שאת סובלת יותר ממני" עניתי בנחישות "אני בטוח שבעולם שלך מתחוללת איזה שריפה לא קטנה עכשיו, אולי פיצוץ, אם הוא הרגיש צורך להיות יצירתי אז שיטפון".
"תשמע הרגע נפל עליך מטוס" היא אמרה "אני לא בטוחה שתשרוד. זה רק יחמיר,אם חשבת שעכשיו זה גרוע אז תחכה עד הסוף תראה מה יקרה, יש לך הזדמנות לפרוש, תיקח אותה"
"התערבות זאת התערבות" עניתי "ואת צריכה להתבייש, את זאת שאמרה שאין יציאות וחרטות,אני לא מבין איך נותנים לך לעשות את זה"
"הם לא" היא לחשה "אני כאן על דעת עצמי, גם השאר סובלים הם רק לא יודו בזה"
"שיסבלו, זה טוב" עניתי באנוכיות, שכחתי כבר עם מי התערבתי "טוב אין לך משהו אחר לעשות חוץ מלהציק לי כאן?" שאלתי
" אז כנראה שבאמת לי אין מה לעשות כאן יותר" היא אמרה.
"כן תלכי, כדאי שתשמרי עליו,זה לא בטיחותי להשאיר אותו בלי השגחה" צחקתי לאידה.
אבל עדיין לא ידעתי מה לעשות, איפה אהיה בטוח?
נשארו כמה שעות להתערבות.בזמן הזה כמעט נהרגתי בעשרים דרכים שונות, ומגוונת אם יורשה לי לומר.
"אאוץ'!" אמרתי אחרי שנתקלתי בכניסה למעבר בין העולמות, חשבתי ששם אהיה בטוח.
"למה להודיע לי שאני לא יכול להיכנס בדרך כואבת?" צעקתי "קשה לכם לתלות שלט קטן שאומר לא אתה לא יכול להיכנס,הנה הוראות לדרך חזרה או משהו דומה?"
כנראה שעצבנתי שם מישהו כי הכל אבל פשוט הכל התחיל לרעוד, כמעט נפלתי מהרגליים.
מהעולמות התחילו לצאת אנשים כועסים למראה שהתחילו לרדוף אחרי.
"או או,טוב כנראה שאכלתי אותה" אמרתי לעצמי.
"אוחח אתה כזה מעצבן!" שמעתי קול מאחורי "מה קשה לך לרוץ קצת,?רק טיפה, תפסיק להיות עצלן!" היא אמרה ואז נתנה לי מין חיבוק (מין חיבוק כואב) והחזירה אותי לעולם שלי.
"טוב הפסדת בהתערבות" היא אמרה, "מה? לא נכון" אמרתי "ולמה לעזאזל את רטובה?"
"אתה הפסדת "היא התעלמה משאלתי "עזרתי לך, אני מלאך שומר,אתה לא הסתדרת בלי מלאך שומר ומכאן שהפסדת בהתערבות"
"לא לא" תיקנתי אותה "אמרתי שאני אסתדר בלי המלאך השומר שלי ואת כזכור לי לא הוא"
"אני לא מוותרת לך כאן,אתה הפסדת וזהו!" היא התעקשה
"טוב אז יש רק דרך אחת לפתור את הויכוח" אמרתי
"מה?" היא שאלה , "עוד שבוע כזה" אמרתי עם חיוך ענקי, זה כל כך עצבן אותה.
"אוי תשתוק! ותיקח את הדבר הזה בחזרה כבר" היא אמרה ונעלמה בזמן שהוא שוב נפל עליי.
הנה מישהי שאני לא הולך לראות יותר, חשבתי לעצמי.
"אז כנראה שזה שוב, רק אני ואתה" אמרתי למלאך.
"בוא נלך למצוא מישהו אחר להציק לו".