ככל שמתרחקים יותר, ולא חשוב לאיזה כיוון, מבינים יותר טוב את העולם, אמר מפיבושת את הכלל הראשון, שאותו הוא כינה כמו כל כלל שאין ספק בנכונותו, *001.
קולו היה מתכתי בגלל הדיבורית הלא נראית בגודל צרעה, שהיתה סמוכה אל פיו, וקלטה את קולו בכל תדר. אבל הוא חשב שאין משהו שעלה על קול מתכתי. גם לא קול של תאים קוליים.
אבל גם מקרוב אפשר להבין יותר טוב את העולם ומהותו, הוא אמר את הכלל השני שלו *002. שלא נפל במאומה מהראשון, מביט בצג המואר שלפניו, כדי לראות אם ירבעם מקשיב לו, ולא מעקם את אפו ועומד להשיב איזו תשובה על כך שהכללים יותר מדי פיוטיים בשבילהיות מכונים בשמות כמו *001 ו-*002.
הצג התרחב לכל אורכו ורוחבו, עד שכל פניו של ירבעם נראו בו, והוא ראה כיצד הוא טס במטוס הסמוך אליו, כשהוא כמעט דבוק לאחוריו, למרות שבכל מטוס היו שני מקומות ישיבה, מפני ששניהם לא חסכו במטוסים. מטוסים לדעתם היו משהו של השתמש וזרוק.
להפתעתו של ממפיבושת, ירבעם הנהן בראשו שהוא מסכים ל-*001 ול-*002 שהוא איחסן אותם עכשיו במחשב שלו, מתוך כוונה לשמוע אותם שוב בארוחת הערב שלו.
שניהם הביטו עכשיו דרך קרן אופטית שהאירה בתדר שמעל לתדר קרן לייזר, ושיצאה כמו ציקלופ מקסדת הטיסה שלהם, בעגלה הקטנה שעמדה להאיר עוד מעט את החשיכה. שניהם נמנעו מלהעיר את מה שהם חושבים על נוצצות כוכביה המקיפים אותה מסביב, ועל צורתה ארוכת היצול, שנוצרה מתצורת מהכוכבים המאירים כלפי מעלה, שאת רובם הם ראו עד סופם בעזרת הקרן האופטית הארוכה שיצאה מקסדת הטיסה רבת החיישנים שלהם. מתאפקים לא לומר: איזה קטע, הם לא עשויים ממגמה וגזים כמו כל דבר בעולם.
הם הפסיקו לרגע את הטיסה.
לאן אנחנו צריכים להמשיך? שאל ירבעם, כשהם עברו נ. צ. שזעזעה את שני המטוסים שלהם, כשהם חצו אותה כמו את קלשון קו המשווה, ומיד נכנסו לפעולה שני סופגי זעזועים שהוכיחו את עצמם כטכנולוגיה הכי יעלה ומתקדמת שיש, וגם שתי כריות אוויר בולמות שבירת מפרקות.
ירבעם המשיך לטוס ליד זנבו האחורי של מפיבושת, שנראה כזנב דג, כשהוא מביט בעננים שכיסו את העגלה הקטנה, מוארים באור רך.
אולי לבאר?
לבאר?
כן, למה לא?
לא יודע.
תאיית ב.א.ר, אני רוצה להיכנס רגע לשתות, אני צמא.
אם כך, אז נעצור לא רחוק.
תנחת אנכית, זאת שעה מאוד עמוסה עכשיו. כולם חוזרם עם החשבים שלהם הביתה, ויש קרינה אלקטרומגנטית גדולה שמשבשת ניווטים לפעמים.
כבר דיברו על זה כמה פעמים, וזה לא עוזר, אמר ירבעם, זאת הבעיה הכי קשה הקרינה הזאת מהמחשבים, הרובוטים, הפלזמות והטלפונים.
בכל תקופה יש את הבעיות שלה. אבל אני חושב שזאת טעות לחשוב שכל תקופה היא הטובה ביותר, מעלת הגעגועים הגדולים ביותר, ובעלת המודל הטוב ביותר.
אני לא חושב כמוך, אמר ירבעם, והביט שוב בעננים המוארים, שהזמן, על כל הטכנולוגיה שלו והתקדמותו, לא פגע בהם, והם נשארו כמו שהם בלי שום שינוי.
הם התחילו לרדת עם המטוסים ישר אל פתח הבאר XXX, בלי שום צורך במשיכת ידיות או הסטת הגאים, מפני שמכשיר הניווט האוטומטי שלהם, שהוזן במילה ב.א.ר, מצא את נקודת החנייה הכי ריקה וקרובה לבאר.
מפיבושת וירבנם היו באמצע פעולת עיקוב שהם עוד לא רצו לגלות את טחבה, אבל היא היתה קשורה לצדק ולמוסר שהם לא פקפקו בהם ובצדקתם.
מפיבושת נחת ראשון, ואחריו ירבעם, מביטים בסימן המהבהב, ומחליף מספרים במהירות בטור גיאומטרי הולך וגדל, שהודיע להם שהנחיתה בוצעה כמו שצריך, כשאורו מאיר באור קלוש את פניהם.
מגרש החיה היה עם חיישנים להחניית כלי רכב של ממהרים בעזרת כוח מגנטי סמוי, בדיוק בחנייה פנויה. ועם אפשרות הזמנה מיידית לקצרי רוח על ידי תפריט שהוצב ליד כל מכונית, וסומן, לשם המהירת, במשבצות ריח של מרכיבי ההזצנה המבוקשים. כך שהיה צריך ללחוץ על המשבצות הנכונות של ההזמנה, וההזנה המבוקשת נארזה מיד בתוך קופסת הגשה מידית.
מפיבושת וירבעם הביטו בלוח ההזמנות הזה שבתחילת מגרש החנייה בבוז, לפי כלל *003, שהם כבר התחילו לעמוד על ערכו, עוד לפני שהם נסחו וגיבשו אותו, והחנו את שני המטוסים שלהם זה ליד זה, ואחר הם ומזערו אותם בשלט רחוק.
הם אמנם רצו להשליך אותם אחרי הנחיתה, ולקחת חדשים תחתם, אבל ברגע האחרון הם החליטו בכל זאת למזער אותם בשלט רחוק עד שהם יחזרו מהבאר, ואז אולי בכל זאת להשליך אותם.
לא צריך להיתקשר אליהם, או לחפצים, יותר מדי, אמר מפיבושת.
אני לא חחושב כך, אמר ירבעם בהיסוס, מפני שליבו לא היה שלם עם ההשקפה הזאת.
תחשוב שוב.
זה לא ישנה.
יש חיזרים שמחפשים אחרי דברים כאלה שמשליכים, ולוקחים אותם, אמר מפיבושת, מנסה לשוות לקולו את הקול המתכתי, גם בלי דיבורית כמו מקודם.
איזה? שאל ירבעם.
אלה עם שתי האנטנות על ראשם.
אני כבר רואה חיזר כזה מתקרב עם גלידת הקונצרן הכי גדול לגלידות בעולם,ך בידו.
החיזרים האלה לא יכולים לקחת את המטוסים. הם לא מבינים בזה שום דבר, ולא יודעים להטיס שום מטוסים, אמר מפיבושת בביטול.
אז אולי נעשה ביטול לחנייה של המטוסים? שאל ירבעם.
כבר מאוחר מדי, אמר מפיבושת, ושניהם רצו כבר להיכנס לבאר, בלי שום פקודת ביטול, או עיקוב אחר החיזר עם שתי האנטנות על ראשו, שקלטו כל הזמן הוראות חסרות משמעות מהחלל, וגרמו לו להתנועע בהיפ הופ.
החשיכה המשיכה לרדת עוד, כשפסים לבנים וסגולים של חשמל שפועל על הריק, ולא מבזבז אנרגיה מיותרת, קורעים וחותכים אותה. אבל בשל טכניקה שרק לפני כמה זמן המציאו אותה, של תאים פוטו סלולריים, הם השאירו את המטוסים הממוזערים שלהם, שהם יכלו לתחוב אותם לכיסים, אם הם היו רוצים, בחוץ, כדי שהם ייטענו באנרגיה סלולרית, למרות החשיכה.
הם נעלו אותם בקוד סודי שאי אפשר לפצח אותו, חרף דעתם שאפשר להשליך אותם בלי שום סנטימנטים רבים אחרי השימוש, כפי שהם נהגו לעשות עם הגרביים שלהם, וציינו את כמות האנרגיה הגבוהה והמרוכזת, המיוחדת למטוסים, שהם צריכים להיטען, כשהשם יישבו וישתו בבאר.
מפיבושת וירבעם נכנסו אל תוך הבאר XXX כשהם מלאי תחושת שליחות.
אבל מלבד תחושת השליחות שהם הרגישו הם גם לא זלזלו בשום זמן שהוא, מפני שהם כבר עמדו לנסח עוד כלל, כלל *004, שהם כבר הרגישו שהוא עומד להיות הכלל הכי פיוטי ובעל הערך שהם ניסחו אי פעם, למרות שהם ידעו שתמיד יימצא עוד כלל שיכול לעלות עליו, כפי שזה יקרה מהר מאוד.
זה היה כלל שעמד לרצד בצבע זהב, ולהימוג באוויר ברגע שהם יסיימו לנסח אותו על כל פרטיו. שהזמן הןא הדבר הנעלה ביותר, שאין לו שום תחליף, והוא נעלם הרבה יותר מהר מכפי שחושבים.
הם לא זלזלו לא בעבר, לא בהווה וולא בעתיד. ולכן הם הגיעו במטוסים, שהם העדיפו אותם אחרי מכוניות המירוץ שלהם. הם ניסו לחסוך בזמן, וגם להספיק למלאות את המשימה שלהם יותר מהר ממה שנקבע מראש. מפני שהזמן במקרה הזזה של המשימה שלהם, היה מאוד משמעותי, וכל דקה שלול קבעה את גורלו.
אבל הפעם ירבעם הוא זה שניסח את כלל *005 מהר יותר מהצפוי, מפני שליבו נחמץ מהעדפת המהירות של המטוסים, הרחפות והחלליות, על פני האיטיות, וספיגת הדברים לאט לאט, תוך הליכה עם ידיים תחובות בכיסים, כמו בימי שבת קודש ומנוחה.
למרות שהכלל נראה דומה ל-*004 שהם ניסחו כמה דקות לפני כן, ירבעם לא נרתע. וגם לא מכך שהוא נראה טכני ומנוכר. כי הוא היה בכל זאת מלא פיוטיות, ואמר שהאיטיות לא נופלת במאומה מהמהירות ומהעשייה ללא הפסק, ושהחיים הם יותר טובים ומשמעותיים כאשר נותנים להם לעבור לאט, תוך התבוננות מעמיקה, בלי להחמיץ דבר.
שלט הבאר XXX. הבהב למרחוק, וזורק נסורת של אור לכל עבר. כבר מרחוק הוא זיהה אותם עם חיישנים שהיו בו, והעביר דרך חדר בקרה מרכזי אי שם באמצע היבשת, הודעה לבעל הבאר על בואם, כדי לזהות אם הם נושאים נשק כלשהו איתם או לא, ולנטרל אותו במקרה שכן, בלי ידיעתם.
האמצעי החדש הזה החליף את השימוש בדבורים שיכולות להריח חומרי נפץ, ולהתריע עליהם עם חוש הריח המפותח שלהן, מפני שמספר הדבורים הלך ופחת, ובעלי הבאר נרתעו מהצבת רובוטים קופסתיים בפתח הבאר.
מפיבושת וירבעם אמנם ידעו מתוך הצצה במחשב שלהם, שאורותיו ריצדו עכשיו עם צירוף אותיות ומספרים שהעידו שהשלט מזהה ומעביר אותות התראה לחדר בקרה מרכזי. אבל לא היה להם ספק בחשיבות של הזיהוי הזה, שנועד להגנה והתראה מפני מעשי שוד בלתי סופיים.
מפיבושת וירבעם הביטו בדריכות כיצד בעל הבאר, שישב ככיסא שמסעדו גרם למצב של ערות והיפר אקטיביות כל הזן, בגלל הגב הזקף שהוא תבע, קם לקראתם.
אני כבר מכין לכם את המשקה, הוא אמר, מכין להם משקה מסודה מתוקה.
זה מאוד טעים, אמר ירבעם.
אני אגיש לכם עוד כוס.
כן, תודה, אמר מפיבושת.
הם הוציאו את המחשב כדי להמשיך לעקוב.
כלל *006 עמד להופיע עם איזו הארה שעוד אף פעם לא חשבו עליה. מפני שתמיד יש, כמו במטה קסם, עוד הארות לא צפויות שלא חשבו עליהן.
מפיבושת וירבעם לקחו עוד סודה מתוקה שבעל הבאר הגיש להם, והביטו במחשב. הם עקבו אחרי הנאצי האחרון שנשאר בעולם, ועוד לא נתן את הדין, ושהם עמדו לתפוס אותו בכל מחיר.
זו היתה המשימה שהם לא רצו לגלות אותה, ולשם כך הם גייסו את כל האמצעים האפשריים שעמדו לרשותם.
השלב הבא שלהם היה לנסוע במכונית שמהירותה גבוהה פי שניים ממהירות הקול, ואחר כך לסטות מהכביש המגנטי שעליו היא נוסעת, ושמחזיק אותה, ונותן לה תאוצה, ולהגיע לחללית שלהם, כדי לתגבר את אמצעי התפיסה.
הנאציי האחרון הזה נשאר עוד בעוולם, למרות כל המאמצים. ושניהם רצו לתפוס אותו, ולהביא אותו למשפט בישראל. הוא היה אדם זקן, קירח, עם אף כפוף, ומלא בפצעי לחץ גדולים מכוערים. היו לו הרגלים קבועים, וסדר יום קבוע, ומפיבושת וירבעם ח הכירו אותם על בורים, וכבר עמדו לנצל את זה ולתפוס אותו לפיהם.
בשעה 08:00 בבוקר הוא נהג ללכת לבנק. ובשעה 08:45 למכבסה הסמוכה להוציא את החולצות המטולאות שלו. ובשעה 09:45 הוא נהג ללכת לחנות העודות כדי לקנות את העודות שהוא אוהב.
מחנות העוגות הוא חזר הביתה כדי להסתגר מאימת חוטפים שהוא ידע שהם בעקבותיו, ושהם רוצים לחטוף אותו, להעמיד אותו למשפט על כל מעשיו. ושם הוא הכין לעצמו תה ואכל את העוגות שהוא קנה, בעיקר עקיצת דבורה, למרות אי הצק של אריכות הימים שלו והנאות החיים שלו.
אני רואה את המטרה בתוך ה-X, אמר מפיבושת.
גם אני, אמר ירבעם.
אז בוא נפעיל את אמצעי Z שפועל לכל מרחק, בלי התחשבות במיקום ובשיבושי שדות מגנטיים.
גם אני חושב שכדאי להפעיל את אמצעי Z המוחץ הזה, בוא ניתן פקודות מרחוק של קילוף עורות, כדי לקלף ממנו את כל העור בייסורים, אמר ירבעם בסדיזם.
אני כבר עומד לתכנת את זה, ולהפעיל את האמצעי ארוך הטווח הזה, אמר מפיבושת.
ואל תשכח גם את חיתוך וטחינת הבשר שלו, וכוויות, אמר ירבעם.
אבל למרות הרצון להשתמש באמצעי Z הסודי והסדיסטי, כדי להתעלל בו, שיניהם ידעו שהם לא ישתמשו בו, מפני שהם ידעו שהם צריכים להביא אותו למשפט על מעשיו שהוא לא שילם, כדי שהצדק ייעשה ויהיה מושלם.
הם הוציאו אייפונים שלהם כדי לצלם את מראיה הפתאומי של העגלה הקטנה מעל לפתח הבאר, שנראתה כמו ערפילית מעורפלת שמוארת באור קרמל רך.
יש לי אינספור סודות מתוקות, אמר בפתאומיות בעל הבאר.
אין דבר כזה, אינסוף סודות מתוקות, אמרו שניהם ביחד, יש אינסוף במספרים ובמילים, כי תמיד אשפר להוסיף עוד מספר או מילה, אבל אין סודות מתוקות בלי סוף.
עכשיו הם החליטו ללכת.
אנחנו מוכרחים ללכת, הם אמרו, רואים את המטרה שלהם שוב בתוך כוונת ה-X של המחשב שלהם, שריצד בעיגולים איפרה אדומים, כששהם ידעו שהפעם היא לא תוכל לחמוק מהם, והיא תשלם את הדין.
אתם יכולים להישאר עוד קצת, אמר בעל הבאר.
אנחנו באמת מוכרחים ללכת, הם אמרו, מאייתים: כ.ס.ף. ובו ברגע הכסף שהם היו צריכים לשלם היה בקופה.
הם עמדו רגע על הסף, מביטים בערפילית העגלה הקטנה המוארת שמעל לפתח הבאר, כשהם עם איזה כלל חדש שהם רצו איתו עוד תובנות חדשות להבנת העולם.
וכך הם יצאו החוצה, מאייתים את המילה: ס.ו.ף.כשהם יודעים שהם עומדים לתפוס את הנאצי האחרון שנשאר בעולם כדי שהוא ישלם את המחיר. וזה הדבר החשוב ביותר.