האוהל סופג את מטחי הגשם הגולש בצידיו. סביבו, בין גושי בוץ ואשפה, מוטלים שלושה יומנים עבי-כרס בכריכות עור. יצור-האדם, עירום ומזוקן, רוכן מעליהם בכפיפת ברכיים ומנסה להפוך אותם בעזרת אפו ושיניו, ידיו מוטלות לאחור כמשותקות. יצורת-אדם עירומה ומנומנמת, המצויה לא רחוק ממנו, משגרת קולות שיעול עמומים לאויר הלח. היא רועדת, אבל אינה מודעת לעובדה שקר לה בשל מערומיה או בשל השלולית שבתוכה היא שוכבת, תחת העצים. היא מקבלת את העובדה שקר לה כאותו חרק המקבל את גזירת החבטה בזגוגית החלון שוב ושוב. יצור-האדם מצליח סוף-סוף להפוך את אחד היומנים, שנפתח על צידו. מבטו עובר על האותיות כמו הגשם על כנף האוהל שמאחוריו. מייד הוא מאבד עניין ונפנה להדוף בגבו את מוטות האוהל. הגשם ניתך ביתר שאת, מספיג את דפי היומן הפתוח.
12 בפברואר 2014, ד"ר דניאל קרצמן, מזרח פרו.
מגוחך לקלוט שאת השד בבקבוק הזה הוציאו לחופשי בשם האהבה. אני עוד מחזיק אצלי בגזיר עיתון מדצמבר 2011, עמוד שש למטה, עם תיאוריו של תומס בראון, כתב הניו-יורק טיימס: "מכירים את ההרגשה הזו, האפֵלה, המצמררת-לעיתים, שמישהו מביט בכם? מוקסמים-מכורח, אתם מסתכלים סביב עם חשק מעבר ליכולתכם, להתאחד עם המתבונן. מחובקים, מעורסלים אפילו, בידי תחושת פרטיות היותכם, אתם מבקשים לגרש את הדבר הזה שלוחץ את תוככם בכוח. ואז אתם מוצאים אותו, ומבטכם ננעל עד אשר מישהו מסב את ראשו, בדרך כלל אתם, כשתודעת ההכרות או אי-ההכרות מתנחלת במוחכם. שלושה חוקרים מאוניברסיטת __ שמו ידיהם על מהות המבט הזה בתנאי מעבדה, תוך שימוש בשדר גלים אלקטרומגנטיים. העכבר המנומר קרלוס גרם במתכוון לעכברה צ'ולי להסב אליו את מבטה לאחר שלחץ על כפתור ששידר גל "הבט-עליי-עכשיו", כלשון ד"ר קרון, ראש הצוות. מבטה ננעל עליו לחמש עשרה שניות שלמות בטרם פנתה חזרה לצלוחית הגזר המרוסק שלצידה. צ'ולי הורעבה במשך ארבע-עשרה שעות, ועדיין העדיפה את מבטיו של קרלוס על פני הגזר. וכך בניסוי אחד, הפכו דולי הכבשה המשובטת וצ'אנג הלוטרה הטהורה-גנטית מכל מחלה אפשרית, לחדשות-של-אתמול….".
היום אני משוכנע שאין דבר שאדם תאב לו יותר מתשומת לב. ד"ר אנסטסיה טוענת שזה משום שכל היקף תודעתנו מתגלה דרך גבולותינו עם האחר שמכיר בנו, בין אם תשומת הלב היא בת חמש עשרה שנה או חמש עשרה שניות. בין אם היא מכוונת או ארעית. היתה זו מהפכה מדעית, לכל הדעות, הדבר הכי קרוב לשליטה מוחית מעשה אדם. אולם איש לא זיהה אותה כמהפכה של ממש באותם הימים. צר לי לומר בבטחון שאיש כבר לא יזהה. אתמול שוב הפעיל האו"ם שדר-נגד משופר בצו חירום, עוצמתי פי עשרות מונים מהשדר הראשוני של קרלוס, באמצעות הלווינים סביב כל הכדור. הם מנסים בפעולות ייאוש להחזיק את התודעה האנושית בחיים. מוזר לחשוב על התודעה האנושית כיצור חי, שעכשיו מוטל גוסס וסופג מכות חשמל מחגורת לווינים. אבל הקו כבר כמעט שטוח לחלוטין. עברנו את נקודת האל-חזור. להערכתי כבר כמעט אין יצור אנושי המכיר בעצמו או בסובבים אותו, באיזורי ריכוז אוכלוסין גדולים. מנהיגי המעצמות כלואים בבידוד היכן שכלואים מנהיגים בשעת חירום. תודעתם היא המכריעה ביותר, אולי תשרוד. אני בטוח שלא. שלושה שבועות מעכשיו, יש שאומרים פחות, אפקט המתבונן ישנה סופית את הכל, גם כאן באין-ציוויליזציה הזו שאני וד"ר אנסטסיה מנסים לקיים, משתוקקים למצוא מוצא לטירוף הזה. בריחתנו לפרו התגלתה כחסרת כל תועלת. כשיתרחש השינוי, הוא כבר יהיה חסר חשיבות לדידנו, משום שבניגוד לכל מהפכה אחרת שידענו, איש כבר לא יוכל להעיד איך היה העולם שלפני…
***
(שמונה חודשים לפני כן)
בחמ"ל האוניברסיטאי שלנו השתרר שקט. ד"ר קרון נכנס לחדר, ניגש ללוח השעם הגדול שנתלה על הקיר לפני שבוע והצמיד אליו שלוש תמונות-קורבן חדשות. כוכב הרוק צ'אקי ברולס, שחקן הקומדיות ראלף דיוויס ואיל העיתונות, אליאס קנדל. הם מתו במרווח של דקות אחדות זה מזה, לאחר שעלו על הבמה באירוע צדקה. בכך עלה מספר הקורבנות למאה ושמונה עשרה, בתוך שבוע. כולם נפטרו מתופעה ביולוגית שמנגנונה בלתי-ידוע, ואשר רופא בלונדון הצמיד לה שם וארגון הבריאות העולמי מיהר לאמץ: דום-מוח מושרה. "מגיפת הסלבריטיז", המושג העממי יותר, המשיכה להכות, והחשד שלנו החל להתאמת. האנשים הללו הוצפו תוך פרק זמן קצר במאות, אולי אלפי שדרים של "הבט-עליי-עכשיו", וקיבלו דום-מוח מושרה. בתחושת בחילה, הבטתי בטלפון הסלולרי שלי, תוצרת החברה הצ'כית שולטה (SCHOLTA). החברה העלומה היתה על סף פשיטת רגל, עד שהמידע החסוי של טכנולוגית התדר "הבט-עליי-עכשיו" דלף למישהו משורותיה, איכשהוא. הטכנולוגיה שלנו, שאנחנו עשינו במו-ידינו. בתוך פחות מתשעים יום הוצף השוק האירופי בגימיק החדש, שיועד לקהל הפנויים-פנויות. המכשיר הבטיח אהבה ממבט ראשון בנוסף לשירותים הבנאליים של טלפון נייד. מיותר לומר שאנשים לא עמדו בפיתוי ושולטה היתה למונופול בינלאומי בתוך חודשיים וחצי. ועכשיו כל זה קורה.
"מה עשינו, דני?", שאל ד"ר קרון, בוחן את הלוח.
"השאלה לא מה עשינו", אנסטסיה קמה מכסאה וניגשה ללוח השרטוטים שעמד תחת החלון, "השאלה היא מה עושים עכשיו".
כפור כיסה את זגוגית החלון הרחב שניצב מעל שולחן השרטוטים, ומנע משארית אור היום להיכנס פנימה ולהקל במעט את אור הפלורסנטים המהבהב. הרמתי מבטי מהכפתור האדום בראש מכשיר הטלפון, ומצאתי מולי באקראי את פניה של פרופ' אלקה, זוכת פרס פוליצר של השנה. התמונה שלה נתלתה במעוקם. לא היתה לי שום מחשבה מועילה. רק רצון עז לרסק את הנקודה האדומה על המכשיר, שאגודל זקור מתוך כף יד מאוגרפת הוטבע עליו, מרמז "לך-על-זה".
"לנטרל אי אפשר כל כך בקלות", אנסטסיה הרימה גליונות נייר מול האור, "בינתיים הם לא נותנים לאנשים להביא את המכשיר הזה לאיזורי התכנסויות רשמיות".
"אבל כמו שאני מכיר איך הדברים פועלים, מהר מאוד יחדרו לשוק זיופים ומכשירים שלא קשורים בטלפונים ניידים", אמר ד"ר קרון.
"דניאל?"
אנסטסיה נעמדה לידי, גליונות הנייר מקופלים תחת זרועה. היא ניסתה לא להיראות מודאגת והשתדלה להתעלם מהפרצופים הצבעונים, המחייכים, שנתלו מולנו. כך גם היתה נוהגת עם העכברים, מגיעה רק אחרי שעשו להם את מה שנדרש על פי הפרוטוקול.
"אני בסדר", אמרתי וניסיתי לחייך.
"אל תנסה אפילו", אמר ד"ר קרון, "אני יודע שאתה לא בעניינים, תמיד היית הרגשן מבין כולנו".
"קצת בחילה, זה הכל", קמתי והטחתי את הטלפון הנייד לתוך פח האשפה הסמוך.
"ניצב המשטרה על הקו", הודיעה המזכירה של קרון בצעקה מעבר לקיר.
"אלוהים אדירים, הנה מתחילים שוב. אני מקווה שהוא זוכר שאני דווקא בעד אירועי צדקה", אמר ד"ר קרון בצאתו מהדלת.
"אני מציעה ניסוי", אנסטסיה מזגה לעצמה קפה, לה הרי אין בחילה אף פעם.
"נבדוק את המסה הקריטית של תשדורות "הבט-עליי-עכשיו" שאפשר להטיל על אדם כדי להשרות נזק, לא בהכרח מוות, כל נזק בר-מדידה"
"ואז מה?", שאלתי.
"ואז נייצר מנגנון חישה שמשבית תשדורות בסביבה, כשיש יותר מהמותר", היא בחשה את הסוכר פנימה, "פשוט ואלגנטי", הכפית הצטרפה למכשיר שלי במעמקי הפח.
"ואז גם את זה מישהו ידליף, ולטרוריסטים יהיה נשק מושלם", נשענתי על החלון, "סלקטיבי אפילו".
"יש לך רעיון אחר?", שאלה בנחת.
לא היה לי.
הצמדתי את ראשי לזגוגית הקרה. דרך שכבת הכפור ראיתי שתי צלליות מתאחדות לאחת. זוג מתנשק. פחות שני אנשים שצריכים את הזוועה הזאת על הטלפון הנייד שלהם. הסתובבתי ושבתי להתבונן בתצלומים. היה שם נזיר בודהיסטי שהגיע לנאום בעצרת שלום. הוא בטח אפילו לא ידע מה זה טלפון נייד.
ד"ר קרון חזר נסער לחדר. אנסטסיה ניסתה להסביר את הרעיון שלה, אבל נראה שהוא איבד ריכוז לחלוטין מהדרך שבה עילעל שוב ושוב באותם דפים בערימות הניירת שעל השולחן.
"מונטי, מה קרה?", אנסטסיה הניחה יד על כתפו. היא תמיד הופכת הכל לאישי כשמישהו גורם לה להרגיש חוסר אונים.
"זה כנראה חמור משחשבנו, ילדים", הוא התיישב והניח את ידיו על מצחו.
"מה זאת אומרת?", שאלתי.
"המשטרה זיהתה מגמה. אנשים משתמשים בזה כדי להוריד נהגים אחרים מהכביש, כאלו שלא נתנו להם לעקוף או השד יודע מה", הוא נשען במרפקיו על השולחן.
"אז נתקין ברכבים מנטרל", הציעה אנסטסיה.
"זה לא יעזור, זה לא הכל", הוא המשיך, "אנשים יצירתיים. הם משתמשים בזה כדי לנטרל שוטרים בפעולה, כדי לשדוד בנקים. לעזאזל, הם אפילו משתמשים בזה כדי להתפלח לרכבת התחתית".
אנסטסיה ואני הבטנו זו בזה. ד"ר קרון שב והניח את ידיו על מצחו.
"אי אפשר לעצור את זה עכשיו", הוא מלמל, "חייבים למצוא שדר-נגד".
בימים שבאו אחר כך בילינו כמעט כל הזמן במעבדה. אנסטסיה פרשה לה במחאה מחברתנו כדי לתכנן את ניסוי המסה הקריטית שלה. היא רצתה לפתור את "מגיפת הסלבריטיז", לא עניין אותה לעצור את "דגי הרקק שעושים בזה שימוש פסול אקראי", כלשונה. אני וד"ר קרון שקענו יותר ויותר בתהליך מציאת התדר המדויק שיגרום לתדר "הבט-עליי-עכשיו" להתבטל, ולבחון את השפעותיו הביולוגיות, לוודא שאנחנו לא ממציאים בעיה חדשה.
"זה רחוק מאוד ממה שתכננו, הא דניאל?", אמר לי ד"ר קרון ערב אחד, "אף פעם לא חשבנו למצוא לזה מרפא".
התמתחתי לאחור, מסוכך על עיני מהבזק הפלורסנט שספגו כשהרמתי ראשי מהדף.
"אבל גם אף פעם לא ממש חשבנו על שימוש לזה", השבתי.
"כי זה היה רק פירור לחם", חייך ד"ר קרון, "זה כל מה שזה היה על הנייר, פירור לחם בְשביל של פירורי לחם, בדרך לפריצה הגדולה".
טלפתיה. זה היה החזון שלו, המתנה שרצה להעניק לאנושות בטרם יסתלק מכאן. "הבט-עליי-עכשיו" היה רק השלב הראשון בתהליך.
שבוע ויומיים אחר כך תפסה אותנו הידיעה על המקרה הראשון.
אף אחד לא חשד בתחילה, שהגברת קוריט מכפר עלום-שם בדרום צרפת לוקה במשהו יוצא דופן. מחלת האלצהיימר היכתה כמעט בכל בני משפחתה אחרי גיל שישים, ואיבוד הזיכרון היה צפוי. התווספה לכך העובדה שהגברת לא ביקרה אצל רופא שלושים שנה, עד שבנה הגיע לביקור של חופשת השנה החדשה והבין שיש בעיה. הגברת קוריט איבדה את כל זכרונה ביממה אחת, מבלי לסבול אף טראומה הידועה בספרות הרפואית שיכולה לגרום לאיבוד זיכרון כזה. היא הלכה לישון ביום רביעי, ולמחרת כשהגיע בנה לביקור, לא נותר לה שריד, אפילו של הגיית מילים בסיסיות בצרפתית. או כך האמנו בתחילה.
"זה אנחנו", אמר ד"ר קרון, "תתקשר לבן שלה".
"למה אתה חושב?", שאלתי.
"יש לי תחושה כזאת", הוא ענה. ד"ר קרון מעולם לא פעל לפי תחושות לפני כל העסק הזה.
"תתקשר", ציווה.
"איך בדיוק?", שאלתי.
"לא יודע", הוא הרים את הקול, "פשוט תתקשר, טוב?"
בתוך ארבעים ושמונה שעות כבר היינו בפריז, אז התגלה לנו שמרגע שהמראנו ועד שנחתנו התגלו עוד שלושים וחמישה מקרים באותו הכפר. מישהו בדרגה רמה באיחוד האירופי כבר חיפש אותנו אחרי שיצאנו והמתין לנו בשדה התעופה. כבר לא היה ספק שיש קשר לתדר.
ד"ר קרון הלך להקיא. העלתי בעיני רוחי את לוח השעם הגדול. מאז הבדיקות הקפדניות שנכפו בכניסה לאירועים, ולירידה החדה בקיום אירועים פומביים בכלל, ירד מספרם של קורבנות "המגיפה" לאחד בשבוע בממוצע. היינו חייבים להבין מה קורה בכפר הזה.
נלקחנו לבניין גדול-מימדים בפאתי פריז והוכנסנו לחדר צפוף עם עוד שבעה חוקרים צרפתיים שהתווכחו ביניהם על איזה ספק שרטוט ספק קשקוש שצויר על לוח לבן גדול. הם לא ממש הבחינו בנוכחותנו, ונראה היה שאחד החוקרים ניסה לחלץ בכוח את המרקר מידיו של חברו ולבסוף נואש והלך להביא אחד משלו מחדר סמוך. אנסטסיה נדחקה בסמוך ללוח. לה יש צרפתית מושלמת.
"תשאלי מה קורה", סימן לה ד"ר קרון בלי קול, והוציא מטפחת לנגב את הזיעה ממצחו.
"אולי תנוח קצת קודם?" שאלתי, מנסה להגיע לכיסא שעמד בפינה.
הקולות השתתקו באחת כשלחדר נכנס זר גבוה ומבוגר. הוא היה לבוש במעיל צמר שחור וחבש קסקט שהיה לח מן הגשם. עתה קלטו המבטים גם אותנו.
"האורחים", אמר הזר באנגלית עם מבטא צרפתי והצביע עלינו, "הם אלו שהמציאו את התדר".
המבטים קיבלו גוון של הערכה. ד"ר קרון נע באי נוחות לידי. הזר הציג את עצמו, לואיס דו'ר, נציג ארגון הבריאות העולמי, ואז את אסופת החוקרים שמילאה את החדר.
"מה אנחנו כבר יודעים?", שאלה אנסטסיה.
"סוף העולם", זרק מישהו והשתתק מייד.
"אני מקווה שלא", אמר ד"ר קרון בחיוך מאולץ.
"יש לנו השערה", פתח אחד החוקרים, גבר רזה ונמוך שגיבנת קטנה הסתמנה דרך החלוק הצר שלבש.
"בבקשה", עודד אותו ד"ר קרון בהנפת יד.
"אנחנו חושבים שזה לא איבוד זיכרון קלאסי", התחיל החוקר. על חלוקו נכתב בדיו שחורה "ז'אן".
"מה זאת אומרת, לא קלאסי?", שאלה אנסטסיה.
"זה לא איבוד זיכרון קלאסי, משום שלדעתנו זה לא איבוד זיכרון כלל", אמר ז'אן.
עיניי התרכזו בציור ששורטט על הלוח. הצלחתי לזהות פני אדם שצוירו במהירות, ראש, עיניים, שפתיים וקו לאורך שסימן את האף. מן החלק העליון של הראש יצא חץ שחזר והתחבר לתחתית הראש. על החץ סומן איקס גדול ונכתב משהו באותיות קטנות בצרפתית.
"אז מה אתם חושבים שזה?", שאל ד"ר קרון.
"איבוד היכולת לחשוב מחשבה", ענה ז'אן. כולם מסביב הנהנו והפנו מבטם לד"ר קרון. החוקר שיצא לחפש מרקר בחדר אחר חזר והתלחש עם לואיס קצרות. מהנהון קצר שהפנה לעברי הבנתי שהוא קלט את תפקידנו כאן.
"נו, באמת", אמרה אנסטסיה, "איך אפשר לאבד את היכולת לחשוב מחשבה?"
"התדר", התפרץ החוקר המתלחש, "מנטרל את החלק במוח שמאפשר לבצע הסקה לוגית של מה עומד לאדם מול העיניים"
"מנטרל?", ד"ר קרון היה מזועזע.
"בלתי הפיך", הוסיף ז'אן.
"איך אתם יודעים?", התפרצה אנסטסיה.
"בדיקות סריקה מוחית", ענה, "אין שום תגובה לגירוי, ממש כמו אצל צמח".
"ומה שמעניין הוא", אמר לואיס, "שכל התפקודים הפיזיולוגיים השתמרו לחלוטין"
הוא באמת השתמש בביטוי "מעניין"? שאלתי את עצמי.
"כלומר כל מה שהוא לא רצוני?", שאלה אנסטסיה.
"גם", אמר המתלחש, "אבל מדי פעם יש להם גם פעולות רצוניות שגורמות להם ללכת, להרים וכל זה, אבל אין שום תכנון במעשים האלה. הם פשוט עושים אותם"
"כמו זבוב על החלון שרק רוצה להגיע לצד השני", הוסיף החוקר שמאמין שסוף העולם הגיע, "אבל עוד יש הרבה שאלות שצריך לבדוק, זה הכל מאוד ראשוני"
ד"ר קרון שקע לתוך המעיל והצעיף שעטפו אותו. ראשו נשמט מטה.
"מה קרה בכפר הזה?", מלמל.
"תשמחו לשמוע", פתח לואיס, ומייד תפס את שאמר ושינה את טון קולו, האיש באמת חסר כל טקט, "שהמשטרה הצרפתית עושה את עבודתה נאמנה. היא גילתה שלפני שלושה שבועות היה יריד נודד בכפר, וכחלק ממופעי היריד היתה שם צועניה-"
"צועניה?", שאלתי.
"לא ממש צועניה, היא רק מתחפשת", היה לו חשוב להבהיר.
"בכל אופן", המשיך, "כחלק מהמופע שלה בקריאת עתידות היא משתמשת בכדור בדולח מזויף שהבן דוד שלה התקין בו את המערכת של התדר. פירק איזה סלולרי או משהו כזה-"
אנסטסיה ניגשה לד"ר קרון והניחה את ידה על כתפו. הוא התכווץ.
"-וככה היא כביכול משכה את הלקוח להתבונן בכדור בזמן שהבן דוד, או האחיין התעסקו להם בארנק שלו".
"תן לי לנחש", התרוממתי מהכיסא והתקרבתי ללוח, "כל הנפגעים רצו לדעת את העתיד שלהם"
"בדיוק"
"כמה זמן הם נחשפו לזה?", שאלתי.
"קשה לדעת", ענה לואיס, "אנחנו מעריכים שבין שלוש לשבע דקות".
"אלוהים אדירים", פלטה אנסטסיה.
"טעינו בהנחה", לחש ד"ר קרון לאנסטסיה, "לא צריך מסה קריטית בשביל לפגוע באנשים. זו רק שאלה של זמן חשיפה. גוזלים מהם את התודעה, ומשאירים אותם לנשום. זה עוד יותר נורא"
"הם פשוט נשארים ריקים", הקראתי את שנכתב באותיות הקטנות על החץ בציור.
***
3 במרץ 2014, ד"ר דניאל קרצמן, מזרח פרו.
אנסטסיה איבדה את זה לגמרי. אתמול נאלצתי לקשור אותה לכיסא כי היא לא הפסיקה לרוץ לכל כיוון ולהפוך את האוהל. אני חושב שזה כבר קורה לה. היא כבר לא מדברת שבוע. שדר-הנגד הזה מאט את העסק, אבל לא מספיק. אצלי עוד אין סימנים בכלל. מנסה לשמור על שפיות. אלוהים אדירים, לא יכול להיות שבזה הכל ייגמר. שלא מצאנו שום פתרון. לו רק ד"ר קרון לא נטש אותנו בפריז, השאיר אותנו להתמודד עם כל זה לבד.
מה רציתי לומר עוד?
מה………………………………………………………….