ישבתי בצד והבטתי ממרחק מה בשני האוהבים. הנערה היא בעלת כוחות כישוף, את זה כבר יכולתי לומר במבט הראשון. היא הייתה קסומה ויפיפייה, בדרך שמילים יתקשו לתאר. כמו… לא, גם זה לא מדויק. היא הזכירה לי ירח מלא וזוהר בלילה בהיר ומלא כוכבים. בלתי אפשרי להסתכל עליה ולא להתמלא בחום, בקסם, בחיים. הייתי רוצה להיות כמוה, למרות שאני יודעת שלעולם לא אהיה. היא פשוט מעל לאנושיות, והרי אני בסך-הכול ילדה רגילה. למעשה, אני אפילו לא יודעת איך הגעתי לכאן. אבל לפני שהספקתי לחשוב על כול זה, ולנסות לתרגם למילים את מראה של הנערה המדהימה – היא דיברה, בקול נוצץ ככוכב.
"בסדר, ג'ון, נסה שוב. הפעם אני אשלח אליך כדור קטן ולא חזק במיוחד," היא אמרה והביטה בכף ידה, "מוכן?"
הנער היה גם הוא יפה תואר. בתחילה לא הבחנתי בקיומו, כמעט. מבט נחוש עלה בפניו היפות והאמיצות. שלא כמו הנערה, הוא נראה אנושי יותר. הוא הנהן ועמד כך שידיו שלוחות לפניו, כמו מגנות עליו. אך אם היא תשלח אליו משהו, האם הוא יוכל לחסום זאת בידיו בלבד?
באותו רגע הנערה שלחה כדור אור כחול מכף ידה. היא לא התאמצה כלל, היא פשוט שלחה את הכדור וחיכתה שהוא יעשה משהו. עקבתי אחרי מסלולו של הכדור והבטתי בג'ון. הוא כיווץ את עיניו וזעק בכאב, ניצוץ קל בקע מידיו השלוחות. הניצוץ הזה התגבר לשכבה של אור ירוק ובהיר, שלאט-לאט גדל כדי להקיף את כולו. הכדור של הנערה כמעט והגיע אל ג'ון, שהשקיע את מלוא המאמצים ביצירת מגן. הוא הזיע ושאג, כאילו עושה משהו שלמעלה מכוחו הטבעי. ואז, שנייה לפני שפגע הכדור במגן הקטן שג'ון יצר, המגן התפוגג וג'ון צנח, כורע על ברכיו. הכדור פשוט עבר מעליו, והתפוגג כבועה. ג'ון נאנח.
"זה חסר טעם," הוא הביט באדמה, "אני סתם יצור אנושי חסר כוחות קסם. מצטער, פֶנִיקְס," הוא אמר את המילים האחרונות תוך שהוא קם ממקומו, נראה מעודד מעט למראה דמותה הקסומה של אהובתו. לא עברה שנייה ועיניו נפערו בהפתעה. פניקס מלמלה מילים לא ברורות בקול שנשמע כמו שירת כל כוכבי השמיים. היא חייכה אליו מבין שפתיה האדומות והקטנות. חיוך של פרידה. היא נעטפה בהילת אור. גלימתה, שהייתה כחולה כגוון שמי לילה ומלאה בניצוצות כוכבים רחוקים, ריחפה מעט מעל האדמה, עולה ויורדת כמו מתנופפת ברוח. שיערה השחור התנופף יחד עם הגלימה, ומבעדו נשקפו עיני הספיר שלה. הן שלחו אליו מבט אותו הוא לא הצליח לפענח. ג'ון התעשת ורץ אליה.
"פניקס!" הוא קרא, "חכי רגע, מה את – " הוא לא הספיק לסיים את המשפט. פניקס נעלמה. "פניקס," היא מלמל לעצמו, מתקשה להאמין. "פניקס!" הוא קרא אל השמיים. אך גם בעולם הזה, עולם הקסם ממנו באה פניקס, לא נשמע שום תשובה מן השמיים. הוא הלך לכיווני, ונראה מופתע להבחין בי.
"מי את?" הוא שאל אותי.
"ג'סיקה," עניתי. "פניקס – "
"היא נעלמה, משום מה," הוא אמר. "באת מהעולם האנושי, נכון?" הוא המשיך להתקדם לעברי. בדיוק אז הבחנתי שלידי היה תרמיל-גב חום, ונראה כי היה עמוס בדברים.
"כן," השבתי. הוא פתח את התיק והוציא משם ספר עב קרס שהיה מלא בעיטורים משונים. ארשת פניו הייתה של נחישות, אך היה ברור כי הוא לא מתמצא בספר.
"גם אני הגעתי מהעולם האנושי," הוא אמר בעודו פותח את הספר ומרפרף בו. "פגשתי בפניקס, והיא הביאה אותי לכאן. אספר לך על כך בהזדמנות. יש לי הרגשה שאנחנו עומדים בפתחו של מסע, את ואני."
"באופן מוזר, גם אני מרגישה כך," השבתי. "למען האמת, איני יודעת איך הגעתי לכאן. שמי ג'סיקה לורנס, דרך אגב." הבטתי בו. הוא היה גבוה וחסון, שיערו היה בלונדיני, ועיניו ירוקות. הוא היה בן עשרים, לערך, ונדמה לי שפניקס הייתה בת תשע עשרה.
"שמי ג'ון, ג'ון וולף," הוא אמר כאילו נזכר בכך רק הרגע. הוא עבר כבר את אמצע הספר. "כפי שראית קודם, פניקס מנסה ללמד אותי כישוף, למרות שאני אנושי, ואין בי כל טיפה של דם קסום. טוב,היא ניסתה ללמד אותי כישוף," הוא אמר, וחיוך עלה על פניו בעודו מרים את מבטו באיטיות מהספר אליי. "לפני שנעלמה. אני לא יודע מה קרה, אבל זה עוד יתברר בהמשך. אם הגעת לכאן, אז בוודאי כבר חווית בעבר הרגשה של מעבר מעולם הקסם לעולם האנושי, ולהפך,נכון?"
לא ידעתי מה לענות. לא זכרתי חוויה כזו. לפני שהספקתי להפנים את המשמעות הנסתרת של הדברים, הוא הרים את הספר הכבד בשתי ידיו החסונות והקריא ברצינות גמורה ובדיוק, לחש כלשהו. הבטתי בספר מבט חטוף. הספקתי להבחין במספר מילים אקראיות.
"מה –?" ובדיוק אז, נעלמנו. ידעתי את זה כי התמונה הבאה שראיתי הייתה מקום שונה לגמרי, שלמרות שהיה זר לי, הרגיש הרבה יותר כמו בית.
* * * * *
"חדר העונשים", זו הכתובת שהתנוססה על לוח הגירים הכהה. האותיות היו עגולות ומשונות, בשפה שלא ראיתי מעולם, אך הצלחתי להבין, משום מה. רק עכשיו, כשהגעתי לעולם האנושי, הבנתי את השוני הגדול שבין העולמות.
מסביבי, לפני, ואחריי – היו אלפי תלמידים. כולם היו מסודרים בטורים ושורות מדוייקים, זקופים באופן מופתי. הרחק לפני הבחנתי בדמות זקופת-גו עוד יותר, שעוררה בי צמרמורת. העדפתי לעמוד ביציבות כמו כל השאר. היא נשאה בידה שרביט זהב משובץ יהלומים, ובחנה בעיניה הכחולות והנוקבות את כל התלמידים, שהיו בגילאים שונים. היא לבשה בגדים מפוארים באופן מלכותי, וכתר היה שזור בשיערה החום, שהיה אסוף בתסרוקת הדוקה כלפי מעלה. היא הייתה יפה, בכך אין ספק, אך היא בעיקר הייתה מאיימת.
"אחח, הגב שלי," ג'ון, שהיה גבוה מכל התלמידים, התמתח לרגע. הוא הרגיש לא נוח בין כל המוני התלמידים, ולא יכל להישאר זקוף. דחקתי בו במרפקי, כדי שיזדקף לפני שהיא תשים לב, אך זה היה מאוחר מדי. בהיתי בה בפחד, בולעת את רוקי.
'היא ראתה אותנו,' חשבתי. היא הביטה בנו לזמן מה, ואז הפנתה את מבטה כאילו לא שמה לב לכך.
"כולכם משוחררים," היא אמרה בקול ארסי. כולם שמרו על איפוק, למרות שגל של שמחה עבר בהם לעזוב את המקום הנורא הזה.
"כן, הנסיכה איזבל," קראו אלפי קולות שונים, וכולם יצאו בסדר מפליא מן החדר, אחד אחרי השני.
בעוד אני וג'ון יוצאים מהחדר, יכולתי להבחין שהנסיכה מדברת עם המשרתת שלה, מצווה עליה לעקוב אחריי. המשרתת הייתה הדמות המוזרה ביותר שראיתי בחיי: ילדה כבת גילי, בעלת שיער בלונדיני שנראה כאילו הוכה בחשמל או כאילו שימש בעבר כקן ציפורים. עיניה היו כחולות וחלולות. היא הזכירה לי זומבי מסרט אימה.
"הנסיכה היא האחראית על המשמעת והתלמידים," סיננתי אל ג'ון מבין שיני. "היצור הזה עם האפרו הבלונדיני – זו המשרתת שלה. היא רוצה לעקוב אחריי. לפי מה שנכתב בספר, הגענו לפה כדי לעזור למישהו בבעיה משפחתית, רגשית, או חברתית, נכון? יש לי הרגשה שהנסיכה קשורה לזה."
"איך את יודעת את כול זה?" הוא שאל אותי בלחישה.
"אני פשוט יודעת," השבתי, מופתעת מעצמי. 'בעצם, הוא צודק. איך אני יודעת את כל זה?' הוא שתק זמן מה.
"את ילדה מעניינת מאוד," הוא אמר בחיוך שנשמע מקולו, "בסדר. אני אחקור כאן קצת."
"בדיוק. בינתיים אני אתחיל לברוח. אני מרגישה שהמשרתת הזו נועצת בי מבטים, וזה מעורר בי בחילה."
"בהצלחה, ג'סיקה."
"גם לך, ג'ון."
וכאן דרכינו נפרדו, לעת עתה. ג'ון המשיך בדרכו עם שיירת התלמידים. לא הצלחתי לראות לאן השיירה הזו מובילה, שכן חציתי אותה ונכנסתי אל מסדרון לא נודע. שמעתי את צעדי התלמידים מאחוריי, וקיוויתי שג'ון יצליח. זו תהיה הדרך היחידה להחזיר את פניקס. מעודי לא הייתי נערה חולמנית שמאמינה בפיות וקסמים, אך נשאבתי את העולם הזה, בכל מובן משתמע. אני פועלת לפי מה שהלב אומר לי. כרגע הלב שלי פועם במהירות, ואני ממשיכה לרוץ במסדרונות האלה, מסדרונות חשוכים וזרים לי לחלוטין. לפתע נשמע קול.
"תודה רבה, קלאודיה," אמר קול מוכר מאחד החדרים. צעדתי לשם על קצות האצבעות, מסדירה את קצב נשימתי. הנסיכה הייתה שם, עם המשרתת, שככל הנראה שמה קלאודיה. אין לי מושג איך הן הגיעו לכאן לפני, או מדוע המשרתת הפסיקה לרדוף אחריי. רגע לפני שחזרתי לנשום בצורה נורמאלית, ראיתי את הדבר שלשמו הודתה הנסיכה למשרתת: היה זה נחש ירוק. על עורו הקשקשי והחלקלק היו זרועים כתמים שחורים בצורות משונות, שהיו מסקרנות את המורה שלי לגיאומטריה. שוב ליבי החל לפעום במהירות: פשוט ידעתי שבנחש הזה יש משהו חריג. הוא לחשש אל הנסיכה, וזו חייכה אליו בעונג וליטפה את ראשו. "הָאדֶס," היא אמרה, וצחקקה. קלאודיה הפנתה את ראשה אליי. לא חיכיתי להודעה כלשהי, זה הספיק לי – פשוט ברחתי משם, אל אותו כיוון של שיירת הילדים. נדחקתי ביניהם, נסחפת קדימה יחד עם הזרם. לא חיפשתי את ג'ון, כי תיארתי לעצמי שהוא כבר הרחק לפני.
"תגיד," שאלתי את אחד הילדים, שנראה לי בגיל בית ספר יסודי, "מותר להחזיק בעלי חיים בבית הספר?"
"הו, לא," הוא ענה, כאילו הוא המום מכך שאני מסוגלת לשאול שאלה כזו. "את חדשה כאן?"
"משהו כזה."
"הו," הוא האריך את המילה. עכשיו הוא הבין. "ובכן, המלכה קלריסה שונאת בעלי חיים. ממש מתעבת אותם. למרות שהיא מאוד נחמדה, לפי מה ששמעתי. לא פגשתי אותה. היא המנהלת של בית הספר, כמובן. אבל הנסיכה איזבל מגדלת נחש מחמד, וזה אסור בתכלית האיסור!"
"אז למה אתם לא מספרים למלכה?"
"הו, לא, אי אפשר! הנסיכה איזבל ממש מפחידה! יש לה חדר עונשים, ויש לה שרביט כזה, שפעם שמעתי מחבר שלי ששמע מבן דוד שלו שפעם למד כאן – שהוא ממש מסוכן, ואפילו פעם אחת הפך מישהו ל.. לאבן!"
"באמת?"
"אני חושב, ככה הוא אמר. למרות שיש לו נטייה לשקר…"
נאנחתי. הילד הזה עשה לי כאב ראש. הוא היה צווחני כזה, ודיבר מהר. "תודה רבה," אמרתי לו, ושוב יצאתי משיירת התלמידים, שלא נראה שיש לה סוף. מאחורי יכולתי, איכשהו, להרגיש את עיניה החלולות של קלאודיה נעוצות בי. המשכתי לרוץ קדימה, מסווה את עצמי בין התלמידים. מרחוק, בהמשך השיירה, יכולתי לראות שהילדים מתפצלים בגרמי מדרגות, ככל הנראה לכיתות או חדרים. פניתי שמאלה בפנייה הראשונה שנקרתה בדרכי. ראיתי חדר מרוחק שדלתו הייתה פתוחה. הייתה לי הרגשה טובה לגבי החדר הזה. תוך כדי שנכנסתי לחדר, שוכחת מכללי הנימוס, ראיתי שעל הדלת היה השלט "חדר המנהלת". זהו בוודאי חדרה של המלכה! נכנסתי בשמחה, ומיד צעדתי צעד אחד לאחור. היא הייתה עסוקה בלימוד תלמידה צעירה, בת שבע בערך, ששיערה החום והחלק הגיע עד כתפייה, ועיניה היו גדולות וחומות גם הן. היה בה משהו מוזר באופן חמוד או חמוד באופן מוזר, אחד מהשניים. המלכה, לעומת זאת, הייתה שונה. היא הייתה כבת ארבעים, אך פניה היו כשל ילדה קטנה. שיערה הגלי היה חום ופזור, עיניה היו עיני שקד טובות. כשחייכה, עלו בלחייה גומות חן.
"ובכן, מארי," אמרה המלכה ברוך וסבלנות, "את מתעקשת ללמד את הכיתה לספור, לכן עלייך לעשות זאת כהלכה. ננסה שוב, הפעם המספרים מאחת עד עשר, בסדר?"
"בסדר," אמרה מארי בחיוך, והחלה לספור: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, שמונה – "
"אממ, גברתי המלכה," ניסיתי לפנות אליה. הייתי מוכרחה לספר לה על הנסיכה איזבל.
"לא, מארי, לא ככה," היא הייתה עסוקה מכדי לשמוע אותי. "חזרי אחריי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר."
"אה, טוב," אמרה מארי במבוכה, וניסתה שוב: "אחת, שתיים,שלוש – "
גברתי המ – " ניסית שוב, אך אז קול יבש, איטי, ומבוגר קטע אותי.
"גברתי, הילדים אסופים בחדרי הנאום ומחכים לך."
"תודה רבה, ג'יימס," השיבה המלכה, ופנתה אל מארי. "מארי בראון, יקירתי, בואי איתי."
"כן, הוד מעלתך," ענתה הילדה הקטנה.
נאנחתי. 'לא נורא, אני אנסה אחר כך,' חשבתי. הלכתי יחד עם המלכה ומארי, משתרכת מאחוריהן. המלכה צעדה באלגנטיות ומארי דילגה לידה. הן נכנסו אל חדר אחד שהיה מחולק לשני חלקים שהופרדו במחיצה: החלק הראשון היה חדר בו לומדים הילדים הקטנים, והחלק השני הוא "חדר הנאום", בו מתאספים הילדים הגדולים. כשמארי נכנסה אל חדר הלימוד של הילדים הקטנים, חיוך עלה על פניה. לפי הדרך שבה היא ספרה קודם לכן לא ידעתי איך היא תלמד, לכן הבטתי בה מתקדמת אל עמדת המורה, מלווה במלכה.
"תלמידים, היום העלמה מארי בראון תלמד אתכם לספור מעשר עד מאה, בקפיצות של עשר. אני מאחלת לכם שיעור מהנה," היא חייכה אל כולם. "בהצלחה, מארי יקירתי," היא איחלה בחום לילדה הקטנה והתקדמה אל החדר שמעבר למחיצה – חדר הנאום.
"תודה, המנהלת קלריסה," אמרו כולם בחדר הלימוד. משום מה, הייתה לי הרגשה מוזרה לגבי השיעור הזה. שילדה בת שבע תלמד לספור? המשכתי לראות עוד קצת.
מארי חייכה אל התלמידים וחיכתה שקלריסה תלך. "עשר, עשרים, שלושים, חמישים," היא החלה לספור. "עשר, עשרים, שלושים, חמישים," היא אמרה והחלה לקפץ בקצב בכל מספר. "עשר, עשרים, שלושים, חמישים. עשר, עשרים, שלושים, חמישים!"
'מה לכל ה – ?' חשבתי לעצמי. 'היא לא סופרת נכון! ולא עד מאה!'
"עשר, עשרים, שלושים, חמישים," עכשיו זה כבר התחיל להדאיג אותי. מארי החלה לקפוץ ולרקוד כמו משוגעת, לפי קצב המספרים. "קדימה, כולם! עשר, עשרים, שלושים, חמישים!" היא הניפה את ידיה והרימה את כפות ידיה כלפי מעלה כמסמנת להם להרים את הקול, כאילו זו איזו הופעה. בכל מספר שספרה היא הגבירה את תנועות הריקוד וקפצה גבוה יותר. לא חיכיתי עד שכולם ירקדו כמו משוגעים: ברחתי אל חדר הנאום מוכת אימה.
בחדר הנאום כולם התאספו. המלכה קלריסה עמדה בדוכן הנואמים, גווה זקוף באצילות.
"שלום לכם, תלמידי," היא אמרה בחיוך. "התכנסנו כאן לאסיפה השבועית בחדר הנאום. אם למי מכם יש משהו לומר, לשאול, להציע, או להביע, הוא יוכל לעשות זאת כעת."
נזכרתי בנחש של איזבל ורציתי להצביע, אבל אז הבחנתי בכך שהחדר עמוס בתלמידים. אין סיכוי שאוכל לדבר בפני כולם. בעודי סוקרת את הפנים הזרים, עיני קלטו את ראשו הבלונדיני של ג'ון. רציתי לקרוא בשמו, אך הוא הרים את ידו. השתתקתי.
"כן, נערי, מה שמך?" שאלה המלכה.
"ג'ון וולף," השיב ג'ון.
"ובכן, ג'ון, גש לבמה," היא אמרה. ג'ון פילס את דרכו בין הילדים. הוא היה גבוה מהם, שכן היה מבוגר מהם במספר שנים, וייתכן שגילו היה כפול מגיל אחדים מהם. הוא עלה לדוכן הנואמים, פניו רציניות. שמתי לב שהוא זיהה אותי, נופפתי לו בחיוך. הוא השיב לי חיוך נבוך, ואז פניו הרצינו. הוא החל לדבר.
"כפי שאמרתי, שמי ג'ון," הוא אמר, נשמע כאילו הוא תולה את כל חייו בדברים אלה. "עליתי לבמה כדי לספר לכם את הסיפור שלי, בתקווה שתעזרו לי. אני לא ממש יודע מה אני עושה כאן, שכן הגעתי לכאן בדרכי כישוף. בוודאי מלבד ג'סיקה, אין כאן איש שמכיר אותי. נוסף לכך, אני גם גדול יותר מרובכם. אך אני צריך את עזרתכם כדי להציל את אהובתי. אתם מבינים, אני בן אנוש, ופניקס, הנערה שאני אוהב, היא בעלת כוחות קסם. שנינו באנו מעולמות שונים," הוא נשם עמוק, והחל בסיפורו. "הכל החל לפני מספר שנים, כשפניקס הגיע לעולם שלנו, העולם האנושי. היא ברחה מהעולם שלה. אני לא יודע מדוע, ולצערי מעולם לא שאלתי אותה. לפניקס יש כוחות קסם חזקים, והיא הדבר היפה ביותר שנמצא בעולמנו או בעולם הקסום, ללא כל ספק. היא גרה בביתי, שכן לא היה לה מקום אחר לשהות בו. בוודאי היה זה הגורל, שכן עבר הזמן ושנינו התאהבנו זה בזו. יום אחד פניקס אמרה לי שאין לה עוד סיבה לברוח, והיא חוששת שכוחותיה יחלשו אם לא תשוב לעולמה. מובן שאפשר לעבור מעולם לעולם רק כשיש לך כוחות קסם, לכן היא היחידה שיכלה לעבור מבין שנינו. שנאתי את המחשבה שאאלץ להיפרד מפניקס, שכן האהבה שלי אליה… הייתה עזה כל כך. עזה כל כך, שאני מוכן להקריב את חיי, וכל מה שיש לי למענה. החלטתי לפתח לעצמי כוחות כישוף בכל מחיר, משום שזו הדרך היחידה להיות עם פניקס לנצח," גל התפעלות עבר בין כל הנוכחים בחדר, שהיו מרותקים לסיפורו. אני חייבת לציין שגם אני הייתי מופתעת. נדמה היה לי שגם הקטנים בחדר הלימוד הפסיקו לרקוד כדי להקשיב לסיפור שלו. הוא המשיך. "בכל אופן, פניקס החלה לאמן אותי. מכיוון ששימוש בכוחות קסם אסור בעולמנו, האימונים היו בסתר. יום-יום התאמנתי, שקדתי בקריאת ספרי כישוף, והשקעתי את מיטב מאמצי. ידעתי שפניקס לא תוכל להישאר לזמן רב. מובן שלא נולדתי עם כוחות כישוף, לכן פניקס החליטה לנקוט פעולה: היא החליטה להשאיל לי מעט מהכוח שלה. סירבתי בתחילה, אך היא אמרה לי שאין כל ברירה אחרת. מאז, כוחה של פניקס שלי, שהיה חלש יותר בעולם האנושי, חלש מיום ליום, וכוחי שלי התחזק. העובדה הזו הוציאה אותי מכלי – לכן לא עברו שלושה ימים, והעברתי בעצמי את שנינו לעולם הקסם, בעזרת הספר," הוא הוציא את הספר מתיקו. כולם היו המומים מכדי להגיב. לכן, הוא המשיך בסיפורו. "את האימונים המשכתי שם. כוחה של פניקס התאזן, אך כוחי שלי לא גדל יותר, שכן כמו שכוחה של פניקס חלש ושלי גבר בעולם האנושי, כוחה של פניקס גבר ושלי חלש בעולם הקסם. משום שכבר היינו בעולם הקסום, והתכוונו להישאר בו יחד לנצח, פניקס ואני המשכנו בחיינו, והתאמנו לעיתים מעט רחוקות יותר. עד היום שבו היא נעלמה, זו הייתה התקופה המאושרת בחיי, שכן כאן פניקס זרחה במלוא אורה," את הדברים האחרונים אמר בשקט ובחיוך עצוב, מעלה זיכרונות. "יום אחד, במהלך האימונים, פניקס נעלמה. היא פשוט נעלמה. שם פגשתי את ג'סיקה," הוא הצביע לכיווני, "ולחשתי את הלחש שהעביר אותנו לכאן. הלחש הזה אמור להשיב אדם אבוד, בתנאי שאעזור למישהו בבעיה משפחתית, חברתית, או רגשית. בשל העובדה שפניקס היא ישות קסומה, אני חושש שאאלץ לפתור את כל השלוש. כאן בא החלק שלכם: אמרו לי במה אוכל לעזור, בבקשה."
שתיקה שררה לזמן מה. כולם הביטו בחבריהם. ראיתי את קלריסה מביטה בעצב כלשהו ברצפה.
"לי יש בעיה," אמר נער ממושקף בעל שיער שחור. סומק עלה בלחיו כשהבין שהוא היחיד שהצביע, וג'ון נתן לו את רשות הדיבור. "ובכן, אדוני, המצב הוא כזה," הוא נשם עמוקות, והמשיך. "אני מחבב מישהי, ו… אני לא יודע כיצד אגיד לה את זה." ג'ון חייך.
"ובכן, אני חושב שהפיתרון הטוב ביותר בשבילך הוא פשוט להיות אמיץ, ולהגיד לה איך אתה מרגיש," הוא אמר, וקרץ אליו. שמעתי הרבה בנות שצרחו מאחורי דברים כמו "שיואו, איזה מושלם ג'ון הזה!" ו – "יואו, איזה חתיך!". קיוויתי שבאותו רגע תצנח מחבת מהשמיים ישר לידיים שלי, ואני אוכל להשתיק אותן.
"ב-בסדר," גמגם הילד. עיניו פזלו אל הילדה שלידו, והיא הסמיקה. יכולתי לראות אותם מחליפים מספר מילים. היא הנהנה בהסכמה, והוא התפקע מהתרגשות.
"עוד מישהו?" שאל ג'ון. "נותרו רק בעיה חברתית ובעיה משפחתית." כמה ידיים הורמו, וג'ון בחר בילדה אחת מהשורות האחרונות.
"בגלל שאני כזו מכוערת, כולם סולדים ממני ומעליבים אותי. אף אחת לא להיות חברה שלי!" היא בכתה בקולניות אל תוך מטפחת. היא הייתה נמוכה ושמנמנה, בעלת פנים אדמדמות ומנומשות. שיערה היה בעל מרקם קש, אסוף בשתי קוקיות בלונדיניות. היא הרכיבה על אפה משקפיים שככל הנראה עדשותיהן נלקחו מזכוכית מגדלת, ובפיה הותקן רסן מפלצתי.
"ובכן," אמר ג'ון, ששקל את התשובה שלו. הוא התחיל להרגיש כמו טור ייעוץ. "עלייך פשוט לנסות להיות נחמדה לאחרים. אם תכבשי אותם בזכות האופי שלך, מראך יהפוך לדבר שולי. עלייך להיות נחמדה, להשקיע מאמצים, ולהאמין בעצמך," הוא אמר ברוך, נימת קולו משכנעת.
"אני מוכנה להיות חברה שלך!" אמרה ילדה חביבה ומתולתלת שעמדה מאחוריה.
"גם אני!" אמרה ילדה נוספת.
"יפה," אמר ג'ון, שהיה מרוצה מעצמו. "רואה? כבר רכשת לעצמך שתי חברות חדשות. עכשיו, האם מישהו צריך עזרה בנושא משפחתי?" שררה שתיקה, ואיש לא הרים את ידו. עברה כדקה וג'ון נאנח באכזבה. דווקא עכשיו, כשפניקס הייתה בהישג ידו…
"אם כך, תודה רבה לאדון ג'ון וולף שעזר לכם," אמרה המלכה בחיוך, "ועכשיו, כולכם משוחררים."
שוב כולם הלכו. הפעם הם לא היו מפוחדים ומסודרים בשיירות מדויקות כמו שהיו כשיצאו מחדר העונשים, בפיקוחה של הנסיכה איזבל. ובדיוק אז נזכרתי: 'הנסיכה איזבל!'
"גברתי המלכה, גברתי המלכה!" קראתי בעודי מפלסת את דרכי בין כל התלמידים אל המנהלת.
"מה יש, ילדתי?"
"ובכן, זה בעניין איזבל. את מבינה, היא – " ואז דברי נקטעו. ראיתי מרחוק את קלאודיה, נשענת על הקיר ומחדירה בי מבט שגרם לי להחוויר ולקפוא במקומי.
"קרה משהו, ילדתי?" שאלה המלכה בדאגה, "האם קרה משהו לאיזבל? היא מתנהגת מוזר לאחרונה, עולות בי חששות."
"לא, לא, הוד מעלתך," אמרתי, משתדלת שלא להביט במשרתת המזוויעה. "לא קרה כלום. איזבל רק – " בחיי, אני גרועה בתירוצים. ג'ון, שהיה לידנו במשך כל הזמן הזה, חש מיד לעזרתי.
"איזבל כינסה את כולם בחדר הנקרא 'חדר העונשים'. האם היא תמיד עושה את זה?"
"הו," המלכה נאנחה, ספק בהקלה ספק בצער. "החדר הזה משמש לעונשים, כמובן, ולשיעור 'חינוך ומשמעת' של אחר-הצהריים. איזבל אוהבת סדר ומשמעת, זה היה כך מאז ומעולם."
"אם כך, להתראות," אמרתי בקצרה, שוב שוכחת מכללי הנימוס. תפסתי את ידו של ג'ון וברחתי מהחדר. קלאודיה נעלמה.
"תודה שחיפית עליי," אמרתי לו משיצאנו. "אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת אחרי קלאודיה."
"למה?"
"אני לא יודעת למה, אני פשוט יודעת שזה המ שאנחנו צריכים לעשות."
"שוב האינסטינקטים שלך?"
"כנראה. זה באמת משונה, אבל תראה בעצמך כמה זה שימושי."
* * * * *
אני וג'ון צעדנו במסדרונות החשוכים. הלכנו לאט ובשקט, כדי לא לעורר מהומה. הדרך הייתה ארוכה, לא הבחנתי בכך בפעם הקודמת שעברתי בה מפני שרצתי בכל כוחי. התקרבנו יותר ויותר אל החדר בו הנסיכה והנחש היו, ידעתי זו לפי ההרגשה. תוך כדי הליכה סיפרתי לג'ון על מה שראיתי.
"משהו מוזר בנחש הזה," הוא אמר לי.
"כן," הסכמתי. "הגענו," אמרתי כשעמדנו מול דלת גדולה וסגורה. צינה קלה הייתה במקום הזה. השתדלתי להתעלם ממנה. הייתה לי הרגשה שהכול ייגמר בקרוב. פתחנו את הדלת, שבסתר ליבי קיוויתי שתהיה נעולה. החדר היה ריק, בעל מבנה עגול, וקירות אבן אפורים. בתקרה ובקיר החיצוני היו חלונות גדולים שהפיצו אור בהיר בחדר. השעה הייתה כבר מאוחרת למדי, כי האור הבהיר הזה הגיע מהירח, שהיה המלא והגדול ביותר שראיתי בכל ימי חיי. כנראה היינו בקומה גבוהה מאוד, למרות שאני לא זוכרת שראיתי מדרגות יורדות. בכל מקרה, לא היה פנאי למחשבות על הירח. הבחנתי באקווריום זכוכית גדול שהיה צמוד לקיר. ג'ון ואני התקרבנו אליו. היו בו סלעים, וצמחים, אך שום נחש.
"אוף," אמרתי, "הנחש לא כאן. רגע, אם הוא לא כאן, זה אומר שהוא – "
"עם הנסיכה, התכוונת לומר?" בקע קול מאחור. קפאתי במקומי, שומרת על גוו זקוף. כנראה שאי אפשר שלא, למשמע הקול הזה. כאילו שיש בו צופן מוסתר המצווה עליך לשמור על משמעת מופתית. הסתובבנו. "שלום לכם, ג'ון וולף, ג'סיקה לורנס," אמרה הנסיכה בחיוך. החיוך הזה היה מרושע, למרות שהגיע מפנים יפות.
"ש-שלום?" אני וג'ון גמגמנו. ראיתי מזווית עיני (לא העזתי לסובב את הראש) שגם ג'ון שומר על גוף זקוף. הנסיכה התקרבה אלינו. היא החזיקה את הנחש בידה, וליטפה את ראשו בחיבה מצמררת.
"נדמה לי שבאתם לכאן כדי לחפש את האדס, הנחש האהוב שלי, הלא כן?" היא גיחכה. "כמה משעשע. אך כעת, כשכולנו כאן, מה תאמרו להאדס?" היא המשיכה ללטף אותו. שתקנו. "ככה חשבתי. קלאודיה, סגרי את הדלת," היא פקדה. המשרתת, שמסתבר שהייתה שם כל הזמן, סגרה את הדלת בטריקה. הרגשתי לכודה. היא התקדמה לעברנו, ועם כל צעד שלה בשמלתה הכחולה, נדחקנו אל הקיר. היא חייכה חיוך שהיה מתוק כדבש מורעל. "כעת, אין לאן לברוח. ידעתי שתגיעו בשלב מסוים, לא ציפיתי שכל כך מוקדם. ומשהגעתם, אפשר להתחיל בחגיגה. במילא נמאסתם עליי מהרגע הראשון שהופעתם."
"מה את מתכוונת לעשות לנו?" צייצתי. האם הקול המפוחד הזה באמת היה שלי?
"ראשית, אעשה משהו שתמיד רציתי לעשות: לספר על תוכניותי המרושעות לגיבורים העלובים, רגע לפני שהם מחוסלים. שלא כמו נבלים אחרים בסיפורים אחרים, אני לא אניח לכם להתחמק," היא שוב חייכה. בלעתי את רוקי. אנחנו לא נמות, נכון? "אני חושב שזה הזמן להתחיל."
"חושב?" שאל ג'ון.
"שמי האדס," אמרה הנסיכה. או לפחות הקול שמתוך הנסיכה. "באתי מהעולם הקסום. אפשר לקרוא לי נפש תועה, נשמה אפלה, המחפשת מקום לדור בו. מאז ומעולם חשקתי בכוחה של עוף החול האגדית, בעלת כוחות הירח," היצור חייך אל ג'ון, שפיו נפער מעט. הוא התעשת, וקימץ את אגרופיו.
"אתה…" הוא היה מכה אותו, אך האדס רק צחק והמשיך בסיפורו.
"בינתיים, השאלתי את גופה של הנסיכה. יש בה פוטנציאל לכוחות קסם, וישנו השרביט שלה, שגם הוא שימושי," הוא החווה בידו על השרביט שהיה תלוי על הקיר, אותו שרביט שראינו בחדר העונשים. "הגעתי לכאן במסווה של נחש. מאז ומעולם הייתה לה חיבה לנחשים, לנסיכה המטופשת. אגב, קלאודיה היא תלמידה לשעבר, שעברה שדרוג קל ושליטה מוחית. מה דעתכם על התוצר הסופי?"
"מזעזע," אמרתי.
"יש לך טעם נוראי," אמר לו ג'ון.
"תודה רבה, אך חנופה לא תעזור לכם," אמר האדס, ובסתר ליבו חשב 'תמיד רציתי להגיד את זה.' שמעתי אותו ממלמל את זה. "השתלטתי, זמן קצר לפני שהגעתם, על גוף הנסיכה. אותה העברתי לגוף נחשה האהוב והארור," הוא הביט בנחש שהחזיק. נמלאתי רחמים למראה הנסיכה. היה נדמה לי שראיתי עצב מבזיק מעיניה הנחשיות. "את פניקס, הלוא היא עוף החול האגדי, ניסיתי ללכוד. השתמשתי בכישוף של מעבר ממוקד בין עולמות, כדי להעביר אותה ישירות אליי. מובן שבעולם האנושי היא הייתה מוגנת, אך פניקס שלנו כל כך רגישה למחויבות שלה לשמור על העולם הקסום."
"אתה מתכוון, פניקס היא עוף החול האגדי? המגנה של העולם הקסום?" שאלתי, מתקשה להאמין.
"כלומר… היא זנחה את ההגנה על העולם שלה… כדי להיות יחד איתי. לכן היא רצתה לחזור…"
"אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, נערי," אמר האדס מגוף הנסיכה, "אך הבחורה הזו עקשנית כל כך. גם כשהגיעה לעולם הקסום, היא ניסתה למנוע ממני בכל מחיר ללכוד אותה, כמו שהיה לפני שברחה: כשפי מגן מדרגה שמונה עשרה, חסימת חלום, דברים כאלה. ואז גיליתי את 'ספר הכשפים העתיק של רוזליה'. זה אותו הספר שאתה, נער, מחזיק בתיקך. זהו הספר העתיק ביותר בעולם הקסום, בעל כשפים מתאימים לכל מקרה. הצלחתי לנתק אותה מהעולם הזה, אך משהו נכשל. איני יודע מה, אך היא לא הגיעה. ייתכן שגורלה היה להילכד בקרום הדק שבין העולמות," הוא גיחך. ג'ון כיווץ את אגרופו עוד יותר, היה נדמה לי שהוא היה מחסל את האדס ברגע זה אילולא היה זה גופה של איזבל.
בדיוק אז, נשמעה נקישה בדלת. האדס נאנח והסתובב אחורנית. "פתחי את הדלת," הוא ציווה בחוסר רצון. קלאודיה פתחה את הדלת. בפתח עמדה קלריסה: המלכה, המנהלת של בית הספר, ואימה של הנסיכה איזבל.
"מה קורה כאן?" היא שאלה. "איזבל, הרגשתי שמשהו קורה, מה את עושה לשני הילדים האומללים?"
"אוח, שתקי כבר," אמר האדס, מבט מרושע עד טירוף על פניו. "מרושע לא יכול לסיים את העבודה שלו?!" הוא נאנח, נרגע. "אז, איפה הייתי?"
"רצית לחסל אותנו," השבתי.
"אה, נכון," הוא אמר והרים יד אחת. נדמה לי שהילת אור שחורה החלה לעטוף את היד: קסם אפל שמעולם לא זכיתי לראות. הקסם לא הספיק להיווצר, וג'ון ואני התקרבנו אל המלכה. האדס היה המרושע המגוחך ביותר בעולם, אני בטוחה שגם ג'ון חשב כך. לא ממש חששנו ממנו.
"גברתי המלכה," אמרתי בחיוך מנומס, מחווה קידה. "זו לא הבת שלך. זה האדס, הוא המרושע."
"הוא חשק בכוחותיה של פניקס, אהובתי, אך נכשל," המשיך ג'ון. "הוא לכד את ביתך הנסיכה בתוך גוף הנחש, בתוכו הוא התחבא, והשתלט הוא על גופה שלה. איזבל לא סיפרה לך, בוודאי, על הנחש. היא לא תיארה לעצמה איזו צרה תבוא מחיית מחמד תמימה."
"אני מבינה," אמרה המלכה כעבור כמה רגעים. היא חייכה אליהם במתיקות, של טוב-לב אמיתי. היא הייתה אישה כזו, שרק ממבט חטוף בעיניה תוכל להבחין באישיותה הנדירה. היא התקרבה אל האדס. "שלום לך, האדס."
"אה, שלום?" האדס, שבגופה של איזבל, היה עדיין באותו מצב בו עזבנו אותו. יכולתי לראות שהוא מאוכזב.
איזבל היא ביתי," פתחה המלכה בדברים, "ביתי היחידה. בעלי מת במלחמה לפני שנים רבות, והיא כל שנותר בעולמי. יהיה זה חריג לבקש זאת ממך, אך האם אוכל לקבל אותה בחזרה, בבקשה?"
האדס שתק. הוא השליך אליה את הנחש החלקלק. "קחי את זה, זקנה," אמר כשתפסה את הנחש. האם חיבקה, איכשהו, את ביתה, שהייתה בגוף הירקרק. היא חייכה לעצמה, ונדמה לי שגם הנחש חייך. "אוח, אני עומד להקיא," מלמל לעצמו האדס.
כולנו שמענו רחש מהקיר, עליו נח השרביט. השרביט יצא ממקומו, וריחף אלינו, עטוף הילת אור. כמה שניות לאחר מכן הוא התנפץ לרסיסים. לפני שהספקנו להבין מה קורה, הרסיסים נאספו, ויצרו דמות מוכרת, דמות שהזכירה ירח מלא וזוהר בלילה בהיר ומלא כוכבים. דמות לא אנושית, שעוררה בי הערצה וחום: פניקס.
"פניקס?…" שאל ג'ון. הוא צעד אליה כלא מאמין. עיניו זרחו בתקווה. היא חייכה אליו. "זו באמת את?" היא הנהנה. הוא חיבק אותה. "אבל איך?" הוא שאל כלא מאמין, מחייך חיוך רחב, עומד לבכות מאושר.
"הכול תודות לך, ג'ון," היא אמרה, וכנות מלאה נשמעה מקולה. "סייעת בבעיה רגשית, חברתית, וכעת, כשתיקנת את הקשר הפגום כבר זמן רב בין המלכה לנסיכה, גם משפחתית. לכן, הכישוף שהטלת פעל, בזכות המהפכה שעוררת בבית הספר למעני. עכשיו אני כאן," היא אמרה. "ידעתי שהאימונים ישתלמו."
"הנה את, עוף חול אגדי!" אמר האדס, "ידעתי שאצליח להביאך הנה! מאוחר משחשבתי, אבל – "
"לא אתה עשית זאת," היא אמרה. "בזמן שהטלת את הכשף לזמן אותי, הפעלתי קסם נגדי והעברתי את עצמי אל תוך השרביט. הכישוף שלך נכשל כרגיל," היא חייכה ונשקה לג'ון, יכולתי לראות כמה קשה היה להם הזמן הקצר בו לא היו יחד. הם היו מקרה נדיר של אהבת אמת, ממש כמו באגדות. המלכה והנסיכה נראו גם הן מאושרות. הדבר הבא שקרה, היה שגוף הנסיכה וגוף הנחש זרחו באור חמים.
"אני שוב בגוף שלי," אמרה הנסיכה איזבל, הפעם מגופה האמיתי. המלכה שמטה מיד את הנחש מידה וחיבקה את ביתה. שתיהן בכו מאושר וכיפרו על כל השנים שבהן חיו בריחוק. קלאודיה לקחה את גוף הנחש וזרקה אותו מהחלון.
"אני מתארת לעצמי שזה 'סוף טוב – הכול טוב', הלא כן?" שאלתי.
"לא בשביל האדס," אמרה קלאודיה. "כלומר, עכשיו כשפניקס כאן, כל הכשפים שלו נשברו. שניהם פשוט לא יכולים להימצא יחד באותו החדר. ותראי מה הוא עשה לשיער שלי," היא אמרה ושלפה ממנו נוצת ציפור.
ואז, רגע לפני שהכול נגמר ונחתם, החדר הסתובב, והסתובב…. עד שנעלם. פקחתי את עיני, ומצאתי עצמי מכורבלת בשמיכתי החמימה. 'חלום?' חשבתי לעצמי. "מוזר," אמרתי ומשכתי בכתפי.
קמתי מהמיטה אל חדר האמבטיה, לצחצח שיניים. כל מה שקרה, או לא קרה, באותו הלילה – נשכח לחלוטין מליבי, וכל שנותר היה רק צללית עמומה. זכרתי את העובדה שידעתי כל מיני דברים. 'כמובן,' חשבתי לעצמי, 'שבחלום פשוט יודעים דברים. זה מסביר המון. לו יכולתי לזכור מה קרה בחלום…' בעודי הולכת, זימרתי לעצמי: "עשר, עשרים, שלושים, חמישים. עשר, עשרים, שלושים, חמישים…"
מסיבה כלשהי, למרות שהספירה שגויה לחלוטין, השיר הזה נשמע לי מוכר. רציתי לרקוד.