לאדם מבוגר, דברים יכולים להראות מוזרים.
כשאדם מבוגר נתקל במשהו שנמצא לחלוטין מחוץ לעולם הניסיון שלו, יש לו 3 דרכים להתמודד איתו: הגישה הנפוצה, בה האדם לא מבין משהו אז הוא מתעלם ממנו ומקווה שהוא לא יחזור. רוב האנושות מסתדרת בצורה מפליאה עם גישה זאת. הגישה המדעית, בה האדם מאמין כי יכול להיות הסבר לתופעה הלא מובנת, והוא עושה מה שהוא יכול על מנת לגלות אותו. אנשים עם הגישה הזאת מצעידים את האנשים עם הגישה הראשונה קדימה. ולבסוף, הגישה הדתית, בה האדם מאמין כי מאחורי התופעה יש כוח עליון ובלתי מובן שצריך לסגוד לו. אנשים עם הגישה הזאת מצעידים את האנשים עם הגישה הראשונה אחורה ונוטים להרוג את האנשים עם הגישה השנייה בדרך.
לילדים לעומת זאת, אין כזה דבר מוזר.
מעבר לעובדה שחלק מהם פשוט לא מכירים עדיין את המילה, הם פשוט לא מסוגלים להרגיש את התחושה הזאת. המוח שלהם נמצא במצב בו הוא סופח אליו את כל מה שהוא נתקל בו והופך אותו לחלק מהם. כמו ספוג, אבל ספוג שהופך את כל מה שהוא סופח גם לספוג. מה שלא קיים ונשמע קצת משונה.
בכל מקרה, אין שום אבחנה באיכות החומר הנקלט, אין טוב, אין רע ובטח שאין יוצא דופן. מוזר.
* * *
בבונקר תת קרקעי, 500 מטר מתחת לפני האדמה, במיקום כל כך סודי שחיפוש שלו בגוגל מניב רק חמש תוצאות, החלה להישמע אזעקה מלווה בהודעה במערכת הכריזה: "קוד אדום, קוד אדום. גנרל ארלנמייר, אתה מתבקש להגיע לחדר המלחמה. קוד אדום, קוד אדום."
גנרל ארלנמייר התיישר במיטתו, לבוש עדיין במדים שלו ונוטף זיעה קרה. "זהו זה. הגיעה השעה." הוא חשב לעצמו. הוא קם מהמיטה, יישר את המדים שלו ושטף את הפנים במהירות בכיור, לפני שהוא יצא מהחדר הקטן שלו לכיוון חדר המלחמה. במסדרון בדרך הוא עבר על פני תא המעצר של אלביס, הכלוב של ביג פוט והאולם העצום שהכיל, נכון לעכשיו, קרוב למיליארד וחצי גרביים שמאליות.
"היו לנו כל כך הרבה תוכניות גדולות," הוא חשב "מי יודע מה יהיה איתן עכשיו."
הגנרל עשה פנייה במסדרון שהובילה אותו ישר ללב חדר המלחמה. "סטטוס?" הוא שאל בקול רם וסמכותי, אבל הוא לא צעק. בדיוק כמו שיוליוס קיסר לימד אותו.
"העצם עומד להיכנס לאטמוספרה בעוד חמש דקות, גנרל", החייל שישב ליד המוניטור ענה לו.
"עצם?" הגנרל גיחך לעצמו "בוא נקרא לילד בשמו – ספינת מאת'ר-פאקינג חלל."
"כן גנרל. הספינת מאת'ר-פאקינג חלל תיכנס לאטמוספרה בעוד חמש דקות."
הגנרל הסתכל על החייל. "הם לא נבחרים לתפקיד הזה בגלל חוש ההומור שלהם." הוא הזכיר לעצמו "הם נבחרים בגלל הגנים שאנחנו מזריקים להם כשהם תינוקות, עם הזריקת חצבת."
הגנרל חזר להסתכל על המוניטור. על מסך ירוק קטן, איקס ירוק נע לעבר כדור ירוק גדול. תמיד הפתיע את הגנרל שהגרפיקה על המסכים האלו לא הייתה יותר טובה, אבל הוא הזכיר לעצמו שהחיים הם לא סרט. הם משחק מחשב מתוחכם.
"צוות קבלת הפנים ערוך באתר הנחיתה?" הגנרל שאל.
"כן גנרל" ענה חייל אחר שהחזיק לוח כתיבה מפלסטיק. פלסטיק עתידני שחזק מפלדה.
"אז לא נשאר מה לעשות חוץ מלחכות" הגנרל אמר.
בזמן שכולם רכנו מעל המוניטור בשביל לראות את האיקס מתקרב לאיטו, גנרל ארלנמייר לא יכול היה שלא לחשוב על כל הנסיבות שהובילו אותו למצב הזה: מהילדות שלו ועד שיחת הטלפון שהוא קיבל רק שבוע שעבר מהנשיא האמיתי. הנשיא האמיתי הודיע לו בטלפון האינפרא אדום, שתחנת החלל בפלוטו קלטה עצם בודד, בגודל של ארון בגדים גדול, נע לעבר כדור הארץ במהירות קבועה ועליו סימן חיים בודד. מגע ראשון.
תוך שבוע היה עליו לארגן צוות קבלת פנים מתאים, בעל הרכב נכון של מדענים ודיפלומטים. אתר הנחיתה חושב בדיוק של סנטימטר לפי מסלול העצם וכל שאר הגורמים האחרים תוכננו עד רמת הכיבוד.
"גנרל, אם יורשה לי לשאול, מה אנחנו צופים שיקרה?" החייל עם לוח הכתיבה שבר את השתיקה.
"ובכן, צפויה מהפכה טוטאלית של החברה האנושית." הגנרל הסביר "זהו מגע ראשון עם חיים מחוץ למערכת השמש שלנו. פרויד אומר שתהיה מהפכה בתפיסת המציאות של האיש הפשוט."
"בעיקרון, יש לנו שני תרחישים עיקריים." הוא המשיך "בתרחיש הראשון החייזרים ידידותיים וקבלת הפנים מתרחשת בלי בעיות. לחייזרים יש ידע עצום שאפשר להם להגיע למערכת השמש שלנו והם באים לחלוק אותו איתנו. במקרה כזה, צפויה מהפכה טכנולוגית ששווה להמצאת הגלגל. לא יהיו יותר מחלות, אף אדם לא יהיה יותר רעב והמין האנושי יוכל לטייל בינות הכוכבים." הגנרל עצר בשביל אפקט דרמטי.
"אבל מה עם התרחיש השני?" החייל שאל "מה אם החייזרים עוינים, או שמשהו ישתבש בקבלת הפנים?"
"אז שאלוהים יעזור לכולנו." הגנרל ענה "שאלוהים יעזור לכולנו."
הם המשיכו לצפות במוניטור בשקט. האיקס התקרב לעבר הכדור הגדול בקו ישר, אך לפתע, לפני ההתנגשות, שינה את המסלול ופגע בנקודה אחרת.
"גנרל! כנראה שהעצם שינה את המסלול שלו ברגע האחרון בטכנולוגיה כל שהיא." החייל ליד המוניטור אמר "הוא פגע בריכוז אוכלוסייה. מה נעשה?"
הגנרל עצר בשביל אפקט דרמטי. "אז שאלוהים יעזור לכולנו. שאלוהים יעזור לכולנו."
"כבר עשית את הקטע הזה" החייל אמר.
* * *
דני שיחק בארגז חול. חול, כפי שדני חשב, הוא דבר טוב. וכשהוא בתוך ארגז – אפילו יותר טוב.
אפשר לחפור בחול, אפשר לעשות הרים מחול ואפשר לאכול חול.
דני היה יכול לשחק שעות בחול וכשדני שיחק בחול הוא היה מאוד שקט ומרוכז, כי קשה להפוך ערימת חול למבצר, בתוך הראש שלך, כשאתה לא מרוכז. השקט של דני התאים לאימא של דני, בגלל שהוא נתן לה זמן לשבת עם שאר האימהות ולהתלונן על כמה קשה להיות אימא, ואישה, ובעיקר אימא שהיא אישה.
אז אימא של דני נתנה לדני לשחק בחול הרבה. בין דני לאימא של דני היה הסכם בלתי פורמאלי אבל מחייב, הסכם שבעל פה כזה (למרות שלא הייתה לחיצת יד או משהו), שכל עוד דני לא יפריע לאימא עם האימהות, אימא לא תפריע לדני עם החול. כל הצדדים יצאו נשכרים מההסכם הזה. אפילו החול.
עם הזמן, שאר הילדים בגן השעשועים למדו לא להפריע לדני כשהוא בחול והוא היה רגיל לשחק שמח וללא הפרעות. לכן הוא לא היה שמח כשכן שהיו הפרעות.
"למה הילד משחק בחול?"
דני שמע את השאלה המופנית אליו, אבל דני לא טרח להסתכל למעלה. דני שיחק בחול.
"למה הילד משחק בחול?"
השאלה נשאלה עוד פעם באותו קול מונוטוני. דני נשבר והסתכל למעלה. דני חשב שאולי דני יצליח להפסיק את ההפרעה הזאת בשביל שדני יוכל לשחק בחול בשקט. דני ראה את הזר המוזר ששאל אותו את השאלה. עכשיו דני לא ידע עדיין מה זה מוזר, אבל דני ידע מה זה זר. זר זה איש שדני לא מכיר, אז לדני אסור לדבר עם אנשים זרים. דני הסתכל לכיוון אימא של דני ואימא של דני ראתה שדני מסתכל עליה, אז אימא של דני סימנה לדני עם היד להמשיך עם מה שהוא עושה, וחזרה לדבר עם שאר האימהות. דני הבין שהזר הספציפי הזה בסדר והסתובב חזרה אליו. לא שדני יכול היה לדעת את זה, אבל הזר באמת היה מוזר: הוא לבש משקפיים כהות, ככה שדני לא יכול היה לראות את העיניים שלו ומעיל גשם כהה שכיסה את כל הגוף שלו, למרות שזה היה אמצע היום. המוח של דני ספג את הזר והפך אותו לחלק מדני. לא באמת, מטפורית.
"מה?" דני שאל.
"למה הילד משחק בחול?" הזר המוזר שאל בפעם השלישית.
דני בחן את הזר. הזר היה גבוה מאוד. דני החליט שהדרך המהירה ביותר להיפטר מהזר היא לענות על השאלות שלו.
"כי חול זה כיף." דני אמר.
הזר התיישב ליד דני. "למה חול זה כיף לילד?" הזר שאל. הפנים שלו כמעט ולא זזו כשהוא דיבר.
"אהה, כי אפשר לעשות הכול עם חול" דני ענה. הפעם נראה היה כאילו התשובה של דני עניינה את הזר.
"אפשר לעשות הכול עם חול?" הזר שאל.
"כן, אפשר לעשות הכול עם חול." דני דיבר לזר כמו אל ילד.
"מה לדוגמא אפשר לעשות עם חול, ילד?" הזר שאל. דני התחיל להתלהב: אחד מהדברים היחידים שהוא אהב כמעט כמו לשחק בחול, היה לדבר על חול.
"אפשר לעשות טירות מחול ואפשר לעשות תעלות מחול" דני המשיך "אפשר לעשות הרים והרי געש מחול ואפשר לעשות תעלות וימים מחול. חול יכול להיות מדבר או חול יכול להיות שלג. אפשר לעשות מכונית מחול ולנהוג בה וורום וורום, או אפשר לעשות ספינה ולהפליג בה על הימים. אפשר לעשות חיות מחול – סוס חול ופרה חול. כלב חול וחתול חול. עז חול וכבשה חול. אפשר אפילו לעשות אנשים מחול – אבא חול ואימא חול עם ילד חול. והילד חול יכול לשחק בחול!" דני סיים בהתרגשות.
"אפשר לעשות… כלי נשק מחול?" הזר שאל.
"כן, אפשר" דני ענה "פעם העז חול זרקה מקל חול על הכלב חול. אבל החתול חול נתן לכלב מגן חול והמקל לא פגע בו."
"כמה חזק ה… מגן חול הזה?" הזר שאל.
"שום דבר לא עובר את המגן חול" דני אמר בהחלטיות.
"האם ה"מגן חול" עמיד בפני" הזר הסתכל הצידה למספר רגעים, כאילו מאזין לקול שרק הוא שומע "חיתוך עם קרן לייזר מיוננת, או נגד" הזר שוב הסתכל הצידה "פיצוץ של פצצת היתוך או נגד" הזר הסתכל פעם שלישית הצידה "מתמר קוונטי?"
דני לא היה כל כך בטוח מה היו כל הדברים האלו, אבל הוא היה בטוח מאוד במגן שלו. הוא עצר את המקל של העז.
"בטח" דני אמר.
הזר עיבד את המידע ומלמל כמה דברים לצווארון במשך כמה זמן. דני חשב שהוא שומע רחשושים מוזרים בוקעים מהצווארון. לאחר מכן הזר המשיך עם השאלות, כשהפעם הוא נשמע רגוע פחות:
"הילד הזכיר תחבורה. כיצד ניתן לנוע בעזרת החול?"
"אוהה, יש מלאן דרכים לנוע עם חול." דני אמר, למרות שקצת היה לו קשה לבטא את המילה "לנוע", הוא הבין מה היא אומרת. "אפשר לבנות צוללת ולהגיע לתחתית הים ולשחות עם תמנונים. או שאפשר לבנות מטוס ולטוס בין העננים." דני פרש את הידיים שלו בצידי הגוף ועשה קולות של מטוס. "אפשר אפילו לבנות חללית ולהגיע לכוכבים רחוקים. רק אתמול אכלתי על הירח סנדוויץ' שאימא שלי הכינה." דני המשיך.
לשמע המשפט האחרון, הזר נראה היה לחוץ אפילו יותר. "כמה זמן לוקח לך להגיע מכדור הארץ לירח שלכם?" הוא שאל.
"אני רק עוצם עיניים ותוך שנייה אני שם." דני אמר כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו בעולם, אבל נראה היה כאילו הזר מופתע מהדבר ולא לטובה. הפעם נשמעה דאגה אמיתית כשהוא לחש לתוך הצווארון והקולות שבקעו מתוכו נשמעו כמו צעקות רחוקות.
"אנחנו מודים לך על המידע הזה, ילד." הזר אמר לבסוף "עקבנו אחריכם זמן רב, למדנו את כל השפות והמנהגים שלכם ותכננו את ההרס המוחלט שלכם. אבל עכשיו אנחנו נשקול מחדש את המהלכים שלנו באזור זה. בינתיים, קח את מתנה זאת בתור מחווה של רצון טוב" הזר שלף משהו ממעמקי המעיל שלו ושם אותו בחיק של דני "אנחנו מבינים שאתם מעריכים דברים כאלו. נא תמסור לממונים שלכם שפנינו לשלום. שלום לך."
הזר קם ודני הסתובב לאימא של דני וצעק לה: "הפנים שלהם לשלום!"
אימא של דני שמעה אותו, הפסיקה לשנייה לדבר עם שאר האימהות, צעקה לעברו "אתה משחק מאוד יפה דני!" וחזרה לשיחה שלה.
דני הסתובב בחזרה והספיק לראות את הזר מתרחק במהרה מארגז החול ויוצא מגן השעשועים, נעלם מן העין. דני הסתכל למטה על המתנה שהזר השאיר לו. היא נראתה כמו גרגיר חול נוצץ וגדול. כשדני החזיק אותו בשתי כפות הידיים, הוא כמעט הצליח להקיף אותו עם האצבעות.
דני הניח את המתנה לידו וחזר לשחק בחול. סך הכול, הוא חשב, הזר היה נחמד שנתן לו מתנה. אבל הוא לא הבין למה לפני שהוא הלך, הזר היה צריך לקחת חופן חול מהארגז ולשים אותו בכיס שלו.