ילדה אחת עם עיניים שחורות, שיער אדום, חלק וארוך מאוד ומכחול ביד, עמדה על ראשה של גבעה באמצע היום ולא עשתה דבר. היא לא דברה כלל, עיניה היו קבועות על מקום אחד וידה – האוחזת במכחול – הייתה שלוחה לפניה כאילו רצתה לתת אותו למישהו בלתי נראה. לא הייתה כל הבעה על פניה כך שאי-אפשר היה לדעת מהו רצונה. היא רק חכתה, ושוב, לא עשתה דבר.
זה בדיוק מה שעבר לי בראש בזמן שראיתי אותה. זה היה די מוזר, עלי להוסיף. איש לא היה לידה ולפי מה שראיתי הבנתי, או לפחות הנחתי, שהיא מחכה למישהו למרות שלא ראיתי אף-אחד באיזור חוץ ממני, ואני הגעתי לכאן רק במקרה… נחזור טיפה לאחור…
התעוררתי מאוחר. לא, רק רגע – שלחתי מבט בשעון – כן, מאוחר. התלבשתי מהר ודילגתי על ארוחת הבוקר – מה שאני שונא במיוחד לעשות – כדי לצאת מהר ואולי, בכל זאת, להגיע בזמן. רצתי במורד הרחוב, מתעלם בכוח מאנשים שברכו אותי לשלום מכיוון שלא היה לי פנאי לזה. כשהפסקתי לרוץ מחוסר כוח רציני נזכרתי בדרך קיצור שאמורה להיות בקרבת מקום – החלטתי ללכת בה, למרות שמעולם לא עברתי בה לפני כן.
זאת כנראה לא הייתה דרך קיצור. למעשה עשיתי סיבוב גדול יותר ממה שהייתי אמור לעשות בדרך הרגילה. התעלמתי מכל זה והמשכתי לרוץ, מאוכזב, חושב כיצד תשפיע העובדה שאיחרתי על היום הזה.
ואז ראיתי אותה – ילדה אחת עם עיניים שחורות ו… טוב, כבר אמרתי את זה אז אין טעם לחזור על זה שוב. במחשבה שניה, הייתי רוצה לשנות במעט את התיאור הראשוני שהבאתי קודם. לא היה לה שיער אדום, חלק וארוך מאוד, אלא שיער חלק, ארוך ואדום מאוד. כן, זה היה העניין.
באותו רגע נעצרתי מריצתי – והכל, כאילו, כבר לא היה חשוב כל כך. משום מה, שכחתי את העובדה שאני מאחר ושצריך להגיע מהר ל… לאנשהו… הזכרתי כבר ששכחתי את זה? כן? בכל מקרה, לקח לעיני לא מעט זמן להתרגל למראה המוזר הזה. היא פשוט עמדה לה שם, בראש הגבעה, מושיטה את המכחול לאוויר – ואני עמדתי באמצע דרך הקיצור, ששכחה את ייעודה כבר מזמן, ומביט בה במבט שמאוחר יותר הבנתי שהיה די אטום. לא חשבתי שהיא ראתה אותי באותו רגע ארוך. הילדה המוזרה בהתה בנקודה כלשהי מבלי אפילו למצמץ, ידה השלוחה לא זזה כלל והמכחול… טוב, האמת היא שהוא היה די פשוט יחסית למכחול. אבל שאלתי את עצמי מה ייעודו בכל העניין הזה – אנסח את השאלה מחדש – מה עושה ילדה קטנה, לגמרי לבדה, האוחזת במכחול באמצע היום, על ראשה של גבעה ש… הייתה גבוהה? אני לא ידעתי ולא הבנתי כלום.
אולי בגלל זה, בדיוק באותו רגע, אישוניה של הילדה פנו לשמאל והבחינו בי. הבעתה לא השתנתה אך גופה פנה לפתע אלי, בתנועה איטית מאוד, עלי לומר. עיניה הגדולות בהו בי וידה – עם המכחול – כוונו אלי. היא לא אמרה דבר. האם היא רוצה שאעשה משהו? לא ידעתי, אז חייכתי מיד חיוך טפשי.
"אה… מצטער, אני… אה, מאחר לאנשהו" שיקרתי. חשבתי על זה שוב. רק רגע, זה, זה כלל לא היה שקר! אני באמת מאחר! הבנתי את זה כשהתחלתי לרוץ, כלומר, התחלתי לרוץ כשהבנתי את זה – לכל הרוחות, מה קורה לי היום? עזבתי את הילדה מאחור ולא חשבתי על מה שהיא עשתה לאחר מכן. כנראה כלום, לא חשבתי לעצמי. רק רצתי.
למחרת בבוקר התעוררתי בדיוק בזמן. התלבשתי, לאט, התענגתי על ארוחת הבוקר שלי ולבסוף יצאתי בנחת לדרכי. לאחר זמן מה של הליכה רגועה במיוחד ולא מעייפת הגעתי לאותו מקום שבו אתמול פניתי לקיצור הדרך… הארוכה יותר, מסתבר. נזכרתי באותה ילדה מוזרה ותהיתי לעצמי מה קרה איתה לאחר שהלכתי, כלומר, רצתי משם. הבטתי קדימה – הרי עכשיו יש לי מספיק זמן כדי לבדוק את זה, חשבתי, הפעם אני לא מאחר. כמובן, היה גם צד שני שלי שאמר להמשיך קדימה ולא לפנות כדי להרוס לי את היום הנפלא הזה – אבל הצד הראשון כנראה היה חזק יותר, או מה שלא יהיה, ובסופו של דבר פניתי לדרך הארוכה.
הילדה הייתה שם. אני חייב להודות שהופתעתי כהוגן. היא עמדה שם, ממש כמו אתמול, אוחזת במכחול שלה – הרגיל לחלוטין – בידה השלוחה לפנים וכאמור, לא עשתה דבר. קצוות שיערה הארוך נעו ברוח הקלה, ושוב, אני חייב להזכיר שהוא היה אדום מאוד. היא עמדה על הגבעה בבגדיה השחורים ולכן לא יכולתי לפספס אותה, למרות ששאלתי את עצמי כיצד אף-אחד אחר לא הבחין בה, אפילו כשזאת דרך צדדית. כן, טוב, אני יודע איך זה נשמע, אבל לא השתגעתי – הילדה הייתה אמיתית לגמרי.
באותו רגע אישוניה שוב פנו לשמאל והבחינו בי. גופה פנה אלי באיטיות כשרק רגליה זזות, וכך מבטה נח עלי וידה עדיין הייתה שלוחה לפניה. עיניה הגדולות בהו בי ארוכות אך פיה לא נפתח וגופה נשאר קפוא באותה צורה. טוב. היו אנשים שהיו מתחילים לפחד מזה, אבל אני לא… כלל לא… טוב, אולי קצת. בכל מקרה, שוב התחלתי לחשוב שהיא רוצה ממני משהו, הרי עיניה נחו עלי והמכחול שבידה – אולי היא רוצה שאקח אותו. ואולי לא. פתאום עלתה בראשי שאלה – האם היא נשארה על הגבעה הזאת מאתמול? רציתי לחשוב שלא בגלל, ובכן, הנחתי שלא וסגרתי את העניין הזה. עכשיו מה?
אם היא רוצה שאעשה משהו אולי עלי לגשת אליה, אבל, האם היא חכתה לי? האם הילדה הזאת ידעה שאבוא לכאן שוב? אני לא חושב. לפי דעתי היא חכתה במקום הזה עד שמישהו יבוא והנה אני, במקרה – כמובן, חזרתי לפה בפעם השנייה, ואני חוזר – במקרה. אז עכשיו היא מצפה ממני שאשתף איתה פעולה, כך זה נראה. הבטתי בה אך היא עדיין לא עשתה שום תנועה. רק בהתה בי. מה קורה כאן לעזאזל? החלטתי לקחת סיכון ולגשת אליה בכל זאת. כמובן שהצד השני בראשי צעק, צרח וחבט בכל מה שהיה סביבו אך התעלמתי ממנו בנחת. עשיתי את הצעד הראשון.
נעצרתי. אמרתי לעצמי שצריך לחשוב על כל העניין הזה לעומק, או במילים אחרות – לחשוב על מה שהייתי אמור לחשוב בהתחלה, אבל הייתי טיפש מספיק כדי לא לחשוב על זה… או משהו כזה. הרי היו כמה דברים שהיו חייבים לעלות בראשי כבר ברגע הראשון שראיתי אותה, אבל כמו שאני מכיר את עצמי, מן הסתם שאחשוב על הדברים הלא הגיוניים לפני כל הדברים הפשוטים והנכונים יותר.
בסדר. הדבר הראשון הוא – שהיא ילדה ויש לה הורים, וכך הנחתי שכנראה היא הלכה לאיבוד, זה – או שהם נטשו אותה כאן בכוונה. אני חכם כל כך. אז זאת הסיבה שהיא עומדת כאן. הילדה פשוט אינה יודעת היכן היא, כמובן, איך לא חשבתי על זה קודם. ואולי היא גם מקווה שאם היא תשאר במקום הוריה יחזרו לכאן וימצאו אותה, והמכחול? גם לו יש סיבה… אבל לא היה לי כח לחשוב. נאנחתי בהקלה, הכל נראה עכשיו פשוט יותר, הגיוני יותר. חייכתי לעצמי והחלטתי שזה הזמן לגשת אליה ולברר את העניין. צעדתי לקראתה.
כשהגעתי לראש הגבעה קרה דבר מפתיע – הילדה לא עשתה כלום. כן. בכל מקרה, נעמדתי לפניה בשילוב ידיים ומצאתי את עצמי אילם לחלוטין. תחשוב, היה לך משהו לשאול לפני רגע… אה, כן, נזכרתי, ובעודי מתלבט מה לשאול הילדה רק הביטה בי. ידה שלוחה לפניה, כאילו היא רוצה שאקח את המכחול. ראשה התרומם מעט, בזמן שצעדתי לקראתה, כדי שתוכל להביט בי מקרוב ואני השפלתי את מבטי אליה – זאת הייתה הרגשה די מוזרה. כחכחתי בגרוני.
"אה…" הססתי "את יודעת איפה ההורים שלך?" זאת הייתה שאלת פתיחה מצויינת. עכשיו בוא נראה מה תהיה תגובתה.
לא הייתה תגובה.
הנהנתי לעצמי. ידעתי שזה יקרה. לא באמת חשבתי שהיא תענה ובכל זאת הייתי חייב לנסות את מזלי. ובכן, לשאלה הבאה.
"הלכת לאיבוד?" הבטתי בה. היא הביטה בי. אף-אחד לא דיבר.
הבנתי. כלומר, עדיין לא הבנתי כלום, אבל הבנתי שכך זה לא יתקדם לשום מקום. אם היא לא הולכת לענות על שאלות אולי אני צריך לעשות משהו אחר.
"את רוצה לתת לי את המכחול?" ניסיתי.
שום דבר. למעשה, זה נראה כאילו היא הגיבה פחות – אם זה בכלל אפשרי – ממה שהיא הגיבה לשאלות הקודמות. לכל השדים, אני נשמע כמו אידיוט. אם הייתי מדבר לפסל זה היה נראה הגיוני יותר. טוב, תנשום עמוק. תחשוב. היא לא רוצה או לא יכולה לענות, אבל בגלל שהיא מושיטה לי את המכחול, הסכמתי עם עצמי, אני צריך לקחת אותו. זה מה שהיא רוצה שאעשה. ולכן לא שאלתי שאלה נוספת ושלחתי את ידי לעבר המכחול.
בתנועה מהירה הילדה הצמידה את ידה אליה, מהדקת את אחיזתה סביב המכחול. עיניה הביטו בי והבעתה לא השתנתה כלל. אני לעומת זאת נבהלתי והחסרתי פעימה כשהשבתי את ידי. טוב, מסתבר שהיא לא רוצה שאקח ממנה את המכחול הארור, המכחול שהיא בעצמה הגישה לי. אז אם היא לא רצתה שאקח את זה ממנה, מה היא כן רצתה? נאנחתי שוב בחוסר הבנה. הפעם באמת הייתי אבוד. כלומר, אם היא לא עושה דבר, לא אומרת כלום ולא מוכנה לתת לי את המכחול מה אני אמור לעשות? לעזאזל, אין לי זמן לשחק איתה משחקים. מה אני עושה פה בכלל? אני עלול לאחר שוב אם אתעכב פה יותר מדי.
"אני הולך" אמרתי לה בהחלטיות. היא, כמובן, לא הגיבה. נו, ומה חשבתי לעצמי כשאמרתי את זה… הסתובבתי והתחלתי ללכת משם. הגעתי למסקנה שאם הילדה הזאת רצתה משהו היא כבר הייתה אומרת, או לפחות נותנת רמז כלשהו לגבי זה… והיא לא. הבטתי לאחור רק כדי לראות אם היא עושה משהו כדי למנוע ממני ללכת… והיא לא.
למחרת בבוקר הגעתי שוב לפנייה של דרך הקיצור, אבל לא פניתי אליה. המשכתי ללכת כי ידעתי ששום דבר לא יקרה אם אפנה לשם. שום דבר. הרי אין טעם לפנות לשם בפעם השלישית, חשבתי, ככל הנראה אמצא את עצמי שוב שואל אותה שאלות ללא תשובה ו… ובכלל, אני חושב שהיא כבר לא שם. כן. היא כבר לא שם, הייתי בטוח בזה… הכל בסדר… הכל בסדר…
לעזאזל, חשבתי כשפניתי לאחור בחוסר רצון. הגעתי לשם ולא הופתעתי לראות את הילדה המוזרה עומדת לה שם, על ראשה של הגבעה, עם השיער האדום הזה שלה ועם המכחול ש… כל מחשבותיי נעצרו. הבטתי בה. היו לה שני מכחולים. מכחול בכל יד. אני חוזר – שני מכחולים. עכשיו באמת הופתעתי. הפעם גם עיניה ננעצו בי כבר על ההתחלה וכך גם ידיה, שהיו מתוחות קדימה – לעברי. לא יכולתי להתעלם מהשינוי הזה. הייתי בטוח שהפעם זה אמור להגיד לי משהו, הרי אם לא, אז מדוע היא הביאה מכחול נוסף? ועיניה – היא כבר ידעה שאבוא לכאן. ללא ספק. ולכן, למרות שכרגיל היא לא אמרה או עשתה דבר, ניגשתי אליה.
כשהגעתי אליה שום דבר לא קרה. ראשה, כאמור, התרומם מעט כדי שהיא תוכל להביט בי כראוי ואני השפלתי את מבטי אליה. היססתי.
"אה… אני, אממ…" ניסיתי, אלה בהחלט היו מלמולים מושלמים שיהיה קשה להביס אותם "האם אני יכול…" זה יותר טוב, תמשיך כך "לקחת את אחד המכחולים שלך?"
עשית את זה, כל הכבוד, הצלחת לחבר משפט שלם. עכשיו נראה מה תהיה התגובה שלה וכמובן שלא הגיעה אחת כזאת. כרגיל. לא חשבתי שתהיה. בכל מקרה, כבר ידעתי מה עלי לעשות הלאה. ואני אעשה את זה, אפילו אם זה יגרום לי להחסיר פעימה נוספת. וכך, נשמתי עמוק והתחלתי לשלוח את ידי הימנית לעבר המכחול שבידה השמאלית, לאט, לאט, הנה זה מגיע, עוד רגע קטן ו…
הילדה לא עשתה שום דבר. הצלחתי. גם הפעם החסרתי פעימה אבל מי סופר – המכחול היה בידי. כמובן שזה לא נגמר בכזאת קלות, הרי הילדה עדיין לא שחררה את אחיזתה במכחול, משום מה. לקחתי את הזמן. הבטתי במכחול, ואז בעיניה של הילדה – שלא זזו ממני, ואז במכחול פעם נוספת. לבסוף הרגשתי כיצד ידה מרפה לאט מן המכחול ולאחר רגע נוסף הוא היה שלי. הילדה הורידה את ידה. ידה השניה, לעומת זאת, נשארה באוויר. בינתיים אני לקחתי צעד לאחור וחייכתי על הניצחון הקטן שלי – זה היה חשוב לי מאוד. קיוויתי שעכשיו היא תעשה משהו נוסף שיסביר מה אני אמור לעשות עם זה. היא לא עשתה. גם אני לא, כי לא ידעתי מה. וכך, למשך כמה רגעים ארוכים עמדנו הילדה ואני, עם המכחולים, על ראשה של הגבעה – לא עושים כלום. טוב, אני אחכה… יש לי זמן.
ובכן, טעיתי, אין לי הרבה זמן ואני לא יכול לעמוד כאן כל היום. רציתי לומר משהו אך באותו רגע בדיוק – היא זזה. רגליה נעו וגופה פנה לימין – כשידה, האוחזת במכחול, נשארה מתוחה. עצרתי את נשימתי – משהו חשוב הולך לקרות. ואז, נשמתי שוב, באכזבה, לאחר שלא קרה דבר. הילדה הפנתה את ראשה אלי והביטה בי – כאילו שהיא מחכה למשהו.
"מה את…" הבנתי לפני שסיימתי את השאלה. כמובן, היא רוצה שאעשה כמוה. הרמתי את ידי ופניתי לאותו כיוון. עכשיו באמת לא רציתי לחשוב על איך שאני נראה. קיוויתי שאיש לא צופה בנו ומגחך, הו – כן… הוא בטוח יגחך. לעזאזל. הגיע הזמן שהילדה תעשה משהו כי אני לא מתכוון להשאר כך יותר מדי זמן. הפנתי את מבטי אליה ולהפתעתי – היא אכן עשתה משהו, ואני לא הצלחתי אפילו למצמץ באותו רגע. לא האמנתי. ידה התחילה לזוז למעלה – ואז למטה בצורה מעגלית, והמכחול שבידה, המכחול הפשוט, החל לצבוע את האוויר במקום שבו הוא עבר.
זה היה מדהים. אני חוזר, מדהים. הילדה החלה לצייר על האוויר – פשוט כך. העיגול הראשון שהיא ציירה היה זהוב, בוהק באור, וכשהיא ניתקה את המכחול מהציור העיגול החל לרחף באוויר, כמו ענן. אני מצטער, אבל אני חייב לחזור על זה שוב – מדהים. היא הביטה בי כשהציור הושלם, אבל לי היה קשה להסיר את עיניי מהעיגול המרחף. לבסוף מבטי חזר אליה – ולפי עיניה הגדולות הבנתי שהיא רוצה שגם אני אצייר.
"כן, אה… אני לא חושב שזה יצליח…" אמרתי בחצי חיוך. האמת היא שבאמת לא האמנתי שאצליח, אבל באותו רגע המכחול שבידי התחיל להיות קל יותר – אם זה הגיוני בכלל. נו, טוב, אנסה בכל זאת. בזמן שהזזתי את ידי שאלתי את עצמי איפה הציור אמור להתחיל, כלומר, אם אני לא יודע היכן ה…
זה התחיל לבד. הצלחתי. אני כרגע מצייר על האוויר. הזזתי את ידי למעלה, למטה, הצידה – לא יכולתי להפסיק. המכחול שלי היה בצבע כחול בוהק, זוהר, ובכל רגע שסיימתי ציור הוא התחיל לרחף. הילדה ציירה גם היא. לא הצלחתי להזכר מתי הפסקנו לעשות את זה, אבל נזכרתי שבאמצע אמרתי לעצמי שאאחר. נו, טוב, חשבתי בביטול – הרי זאת לא תהיה הפעם הראשונה…
ציירנו שוב למחרת בבוקר. הציורים המרחפים הקיפו אותנו מכל כיוון, נעים עם הרוח הקלה, מסתובבים סביב עצמם. הרגשתי טוב. אני לא יודע למה, אבל בכל פעם שאחזתי במכחול והתחלתי לצייר – זאת הייתה אחת ההרגשות הטובות ביותר שהרגשתי. אמרתי לעצמי שאולי בגלל זה הילדה לא מדברת, כי לא צריך לדבר. היא חכתה לי על ראש הגבעה גם בבוקר שאחרי. שותקת, כרגיל. אוחזת בשני מכחולים, כרגיל. הציורים שיצרנו עלו למעלה, גבוה, והפעם מישהו בטוח יראה אותם… אלא אם כן השתגעתי וכל זה לא אמיתי… סתם, אני צוחק – הכל היה אמיתי לחלוטין. תאמינו לי, צבטתי את עצמי מספיק פעמים בכל פעם שירדתי מהגבעה, וזה כאב, אז… אה, אני די בטוח שאני שפוי. בכל מקרה, צדקתי. אנשים באמת הבחינו בציורים שלנו.
למחרת בבוקר הגיעו למקום כמה אנשים. הם לא עלו על הגבעה, משום מה, אלא רק הביטו בנו מציירים. התגובות הראשוניות שלהם היו כמו שלי – בפעם הראשונה שראיתי את הציורים של הילדה. הם הצביעו, נדהמים, ממלמלים זה לזה כלא מאמינים. אחד מהם צעק לעברנו שאלה אבל לא ענינו לו.
עוד יום עבר ועוד אנשים הגיעו כדי לצפות בנו. כבר לא יכולתי לספור אותם. הם צילמו אותנו בזמן שכל הציורים סבבו סביבנו בשלל צבעים, ממשיכים – כל אחד בתורו – לנסות לשאול אותנו משהו, אבל הילדה ואני לא התייחסנו אליהם כל כך ורק המשכנו לעשות את מה שידענו לעשות הכי טוב – לצייר.
עוד יום עבר. היו הרבה אנשים מסביב לגבעה – שפתאום נהייתה די קטנה. לא הבנתי את הכל אבל הבנתי שהציורים שלנו הפכו לדבר מאוד מעניין. זה בסדר, חשבתי, לא היה אכפת לי שהם כאן כל עוד הם לא מפריעים לנו, והיה די קשה להפריע לנו. היו פעמים שהם המשיכו לצעוק לעברנו דברים אבל לא הקשבתי כל כך, והיי… אם אני לא אשיב להם, מי כן?
יום אחד, שהתחיל כמו כל הימים, מישהו החליט לעלות לקראתנו. מזווית עיני ראיתי שהוא איש מכובד למרות שלא ידעתי מי הוא. האיש נעצר בחצי הדרך והציג את עצמו. הבנתי שכולם החליטו לשלוח אותו כדי להביו סוף סוף את… ובכן, את הכל. הוא התנצל על ההפרעה – שזה כבר טוב – ולאחר מכן בקש לדעת איך אנחנו עושים את זה. הוא הוסיף מלמול כלשהו על זה שזה הכרחי, או… משהו כזה.
צחקתי. מה לעשות, זה הצחיק אותי. פניתי לימיני כדי לראות את עיניה הגדולות של הילדה מחזירות לי מבט.
"זה לא איך" אמרתי לבסוף, כולם למטה השתתקו. הייתה דממה מוחלטת כי כולם רצו לשמוע את מה שיש לי להגיד, נאנחתי "זה למה…" השלמתי.
האיש הנדהם – כנראה בגלל שהגבתי לשאלתו – נראה מעט מבולבל. אבל בסוף הוא הבין למה התכוונתי. הוא שאל אותי למה אנחנו עושים את זה.
הילדה, שלרגע אחד חשבתי שראיתי אותה מחייכת, אבל… כנראה שדמיינתי את זה, הביטה בי. לאחר מכן היא חזרה לצייר. נו, טוב, חשבתי לעצמי, כמו שאני תמיד חושב. הפנתי את ראשי בחזרה ועניתי לו – אמרתי לו למה.
למחרת בבוקר כולם ציירו על האוויר, ולי לא הייתה בעייה – הרי אם אלך, כשאחזור, לא אוכל לפספס את שיערה האדום כל כך של הילדה…