קוראים לי זרובבל.
תמיד הייתי זרובבל.
גם בכיתה, כשכולם צוחקים עלי שאני מוזר, אני עדיין נשאר זרובבל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עוף מוזר. תמיד כשאני מגיע למקום חדש כולם מפחדים ממני בהתחלה. אחרי זה הם רואים שאני נחמד ואז הם מפסיקים לפחד, אבל גם מתחילים לצחוק עלי בגלל שאני נראה מוזר.
יש לי עיניים סגולות, האוזניים של מעט מחודדות למעלה, ונולדתי עם שיניים יותר מדי ישרות, שעומדות כמו לבנים במגדל, כל שן באותו גובה ובאותה צורה.
גם אמא ואבא נראים ככה, ובגלל זה גם להם אין להם הרבה חברים. "העיקר שיש לנו את עצמנו, כל השאר לא חשובים", אבא אומר. ואז אמא תמיד מוסיפה "ואם יהיה צורך, אז בסוף כבר נראה להם מה זה". ואני בעיקר מנסה להבין מה הם רוצים, ומה הדרך הכי מהירה לצאת מהעולם הזה, ואיך בדיוק אני אמור להראות להם מה זה, ומה זה ה"מה זה" הזה בכלל?
כשהייתי בכיתה ו' אמא ואבא לקחו אותי לאורתודנט, שיעשה משהו עם השיניים הישרות מדי שלי. הוא חידד לי מעט את השיניים הקדמיות, ואמר שעכשיו, עם השיניים החדשות שלי, אני ישר הולך לככב בפרסומת למשחת שיניים, או שהוא אמר מסטיקים? כבר הספקתי לשכוח.
בבוקר שלמחרת הייתי המאושר באדם. כל הלילה דמיינתי איך כל הילדים בכיתה פתאום רוצים לשחק איתי, וקרן ניגשת אלי, ואומרת לי שהיא רוצה שנהיה חברים.
כשנכנסתי לכתה, רועי היה הראשון ששם לב לשינוי שעשיתי בשיניים. "ראיתם? יש לנו ערפד בכיתה! זרובבל הערפד!".
הם המשיכו לקרוא לי "זרובבל הערפד" ולצחוק בצחוק מתגלגל על הלשון.
לא ידעתי מה זה ערפד, אז הלכתי לבדוק באנציקלופדיה. כשהבנתי מה זה ערפד דווקא שמחתי, ואפילו התחפשתי בפורים לערפד.
זה עצבן אותם שאהבתי את זה, אז הם הפסיקו לקרוא לי "זרובבל הערפד", וחזרו לקרוא לי "המוזר", או סתם התעלמו ממני.
קרן הייתה היחידה שדיברה איתי. היא אמרה שלא אכפת לה שאני מוזר, ושהיא אפילו קצת אוהבת את זה, כי כולם מסביב משעממים ואותו דבר, ואיתי מעניין לה.
זה היה מעט משונה, בעיקר כי כולם מסביב אהבו את קרן, והיו לה המון חברים. שמחתי שיש משהו טוב במוזרות שלי.
יום אחד גיליתי שאני יכול להקפיא את הזמן.
הפעם הראשונה שעשיתי את זה הייתה לפני שנה בזמן מבחן בהיסטוריה. אני די גרוע בהיסטוריה, אבל לא באמת איכפת לי, כי אני חושב שזה טיפשי כבר מהשיעור הראשון שהמורה אמר שההיסטוריה כל הזמן חוזרת על עצמה. אם היא גם ככה חוזרת על עצמה, אז מה הטעם בלזכור אותה אם היא גם ככה תתקיים שוב?
ישבתי וכרגיל בהיתי בקרן במקום לנסות לפתור את המבחן, הרגשתי שאין באמת טעם לנסות ולפתור אותו, אז לפחות אעשה משהו שיועיל לי.
הפניתי את המבט שלי אל השעון. פתאום. וככה פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת הכל קפא. כלומר, הכל חוץ ממני.
קמתי מהכיסא והתחלתי להסתובב בכיתה.
הראשונה שניגשתי אליה הייתה קרן, היא הייתה כל כך יפה. עם הזמן למדתי לקרוא את ההבעות שלה, הייתה לה הבעה מסויימת לכל סיטואציה. הבעה מסויימת כשהיא הייתה רעבה, הבעה מסויימת כשהיא הייתה עייפה, הבעה מסויימת כשהיא ידעה, והבעה מסויימת כשהיא ידעה שהיא לא יודעת.
כן, ללא ספק זאת הייתה ההבעה על פניה של קרן. עיניים עוטות סימן שאלה, ושפתיים מכווצות.
רצתי מהר לתיק של המורה והוצאתי משם את התשובות למבחן. ניגשתי למבחן של קרן, ותיקנתי לה את הטעויות שמצאתי.
ניגשתי לרועי, הוצאתי לו את המסטיק מהפה, והכנסתי לו אותו אל תוך נחיר האף השמאלי. אחר כך הרגשתי רע עם עצמי, כשלקחו אותו לבית החולים, כי לא הצליחו להוציא לו את המסטיק משם, אבל עמוק בלב ידעתי שהגיע לו.
חזרתי אל מקום הישיבה שלי, הסתכלתי שוב על השעון והעולם שב לפעול על כנו.
קרן הביטה במבחן במבט מופתע, והפנתה מבטה לצדדים כלא מאמינה.
שבוע אחר כך, כשחילקו את המבחנים בחזרה ראיתי שהיא קיבלה שמונים וחמש. היא שמחה כי היא הייתה בטוחה שנכשלה, וכמובן שהדבר העלה לי חיוך מאושר בזוית הפה.
הדבר היחיד שהעיק על השמחה הזאת היה להבין שאני כל כך גרוע בהיסטוריה, שאפילו כשהעתקתי את התשובות למבקרן קיבלתי רק שמונים וחמש.
בינתיים כבר עברתי לתיכון והכרתי את בן.
בן הוא החבר הכי טוב שלי, ובעצם החבר היחיד שלי חוץ מקרן.
הוא מכור לסרטי מדע בדיוני, וכל יום מכריח אותי ללכת לצפות איתו לפחות בסרט אחד אחרי בית ספר, לפעמים אפילו שניים.
אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אבל בכל פעם שאנחנו צופים בסרט על חייזרים שמנסים להשתלט על כדור הארץ, ובסוף הם לא מצליחים ומובסים על ידי בני האדם, בן אני מרגישים מעט עצובים "אוף. נמאס! פעם אחת. רק פעם אחת שיעשו סרט שבו החייזרים מנצחים את בני האדם!" בן מוחה בזעם. אני מהנהן בהסכמה, ואז אנחנו ממשיכים לתכנן את הסרט שאנחנו נעשה, סרט על חייזרים שיצליחו לנצח את בני האדם.
הבעיה היא שאנחנו תמיד רבים ונתקעים באותה נקודה בתסריט. בן אומר שהחייזרים צריכים להיות ירוקים וגדולים, עם ידיים ממש רזות ולא פרופורציונאליות לגוף, ועיניים שחורות וגדולות.
אני עונה לו שזה נדוש, ויהיה הרבה יותר טוב אם החייזרים שישמידו אותנו דווקא יראו דומים לנו, ואז זה יתחיל לעורר באנשים את הפחד התמידי, שאולי השכן ממול הוא בעצם חייזר שבא להשמיד אותו. "אני אומר לך בן, אם אורסון וולס היה עכשיו בחיים הוא היה אומר לך את אותו הדבר בדיוק". בן לא מוכן להקשיב ואנחנו עוזבים את הנושא.
הלילה הוא ליל יום הולדת שמונה עשרה שלי. גם הלילה יורד גשם, כמו בכל יום הולדת.
כבר כמה ימים שאני שומע את ההורים שלי רבים כל ערב במטבח, נמאס לי. אני מביט בשעון. מנסה להקפיא את הרגע לקצת שקט. אני פותח את החלון לשאוף מעט אויר, הבעיה היא שגם הרוח קפאה במקומה, אז גם האוויר עומד במקומו. אני מתנחם בהנאה של ההתבוננות בטיפה העומדת, מושיט את היד החוצה ומתענג ממגע שבירת הטיפות על העור.
הצעקות לא פוסקות. מסתבר שעל ההורים שלי זה לא משפיע.
"מתי תביני שהוא כבר בוגר?" אבא צועק.
"זה עוד לא הזמן. אנחנו צריכים לחכות" אמא משיבה.
אני לא יכול עוד להתאפק וניגש לנסות להרגיע את הרוחות. "די. מספיק לריב! מה העניין?"
-"כלום. לך לחדר שלך, ומספיק עם השטויות שלך". הגשם חזר לרדת.
צלצול בדלת.
"לך תפתח" שניהם פוקדים עלי בבת אחת, כאילו היה זה הכל תכנון שלהם לאורך כל הזמן.
"הפתעה!!!" קרן ובן עומדים בפתח הדלת. בידה של קרן קופסה החשודה כמכילה עוגה, ובידו של בן פוסטר מגולגל. קרן חובשת לראשה כובע ליצן מטופש, שמשום מה נראה חמוד עליה, אבל ברור לי שאם אני אעז בכלל לחשוב על לחבוש אותו לראשי, אראה כמו אידיוט מוחלט. בן (או לפחות כך אני מנחש) עונד על פניו מסיכת חייזר כחולה מסיבה לא ברורה.
"בן, לא ידעתי שיום ההולדת שלי בפורים". ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שלי מהמעשה המרגש שלהם בציניות קרה. האמת היא שאף פעם לא עשו בשבילי משהו ביום ההולדת.
"איך ידעת שזה אני?" בן הרים את המסכה ועל פניו אכזבה.
"פשוט יונית לוי מקריינת עכשיו את החדשות בטלוויזיה, אז הנחתי שזאת לא היא". המשכתי עם גל הציניות.
"תודה. באמת תודה שבאתם."
"בואו תיכנסו" אמא שלי צעקה ברקע.
כמעט אף פעם אין אצלנו אורחים, ואלו שבאים, אף פעם לא חוזרים לביקור נוסף.
גם אני אף פעם לא הבאתי אלינו אנשים הביתה, כלומר, אף פעם לא הזמנתי את בן או את קרן הביתה. פחדתי שגם הם אף פעם לא יחזרו לבקר.
גם לא ביקרתי בהרבה בתים, למעשה הבית היחיד שביקרתי בו היה הבית של בן.
החדר שלו מלא בפוסטרים של סרטי מדע בדיוני. האהוב עלי הוא הפוסטר של "מטרופוליס", ובן הבטיח שהוא יקנה לי כזה ליום ההולדת.
אני זוכר שהיה לי מוזר לראות את כל התמונות שתלויות אצלו על הקירות בבית.
בבית שלנו אין שום תמונה על הקיר. כל הקירות לבנים וריקים. יש לנו ארבעה חדרי שינה, אבל אין בהם מיטות כמו שיש בבית של בן.
בפעם הראשונה שחזרתי מהבית של בן שאלתי את ההורים שלי למה אין לנו מיטות בבית. הם ענו שאנחנו לא צריכים, ובאמת שאף פעם לא הרגשתי צורך מיוחד במיטה בחדר.
יש לנו גם מרתף בבית. אבל הוא נעול ואסור לי להתקרב אליו. פעם ניסיתי לגנוב את המפתח ולהיכנס פנימה, אבל אבא תפס אותי ואמר שאם אני אי פעם אנסה לעשות את זה שוב, אני אמצא את עצמי נעול שם לנצח.
אצל קרן אף פעם לא הייתי. גם היא כמעט ולא הייתה בבית. היא אמרה שהיא שונאת את ההורים שלה ובהזדמנות הראשונה שתהיה לה היא תברח משם. אף פעם לא פגשתי את ההורים שלה, אבל הבנתי שהם לא נחמדים, כשמדי פעם היא הייתה מגיעה לבית הספר עם סימנים כחולים על העור. היא לא הסכימה להגיד ממה זה קרה, וגם לא אהבה לדבר על זה. אז הסכמנו שלא נדבר על זה, ואני אעזור לה. תמיד.
-"ילדים תרצו קציצות בשר?" אבא שואל. זה הדבר היחיד שאוכלים בבית. בשר. קציצות בשר, כדורי בשר, אפילו העוגה שהכינו לי ליום ההולדת היא עוגת בשר קצוץ. כששאלתי את הורים שלי למה אנחנו אוכלים רק בשר, הם פשוט ענו "אוכלים מה שיש".
קצת התביישתי שהוא שאל את זה כי ידעתי שקרן צמחונית. כמובן שהיא סירבה בנימוס. בן דווקא התלהב מהרעיון.
הוא לעס באיטיות את הקציצות. נראה שהטעם היה זר, ומעט לא נוח עבורו. למרות הכל הוא סיים את כל מה שהיה בצלחת. אולי מנימוס. "היה מאוד טעים." אמר כשהניח את המזלג על הצלחת בסיום הבליסה האחרונה.
"זה המרכיב המשפחתי הסודי" אמר אבא. ואני תהיתי מהו המרכיב המשפחתי הסודי, ואיך זה יכול להיות שזאת פעם ראשונה שאני שומע על מרכיב סודי שכזה.
"אני רוצה לראות את החדר שלך" ביקשה קרן. "לא. באמת שאין מה לראות. החדר שלי ממש משעמם".
"אני לא מאמינה לך".
"באמת."
ידעתי שאם היא תיכנס לחדר הריק שלי היא תחשוב שאני צוחק עליה, או תתעצבן ותגיד שאחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו חברים טובים, אני חייב להפסיק להתבייש ולהראות לה כבר את החדר שלי.
אבל ידעתי שגם אם אצליח לשכנע אותה שהחדר הריק הוא באמת החדר שלי, היא כבר לא תחשוב שהמוזרות שלי מיוחדת, ואני לא רוצה לחשוב על מה תהיה התגובה שלה, ואם היא בכלל תרצה לדבר איתי שוב.
"בהזדמנות אחרת. הוא פשוט ממש מבולגן. מבטיח".
"טוב". היה לה את המבט המאוכזב שלה, כמו ילדה קטנה שהבטיחו לה את השוקולד האהוב עליה, אבל בדיוק אזל בחנות.
קיוויתי שההורים שלי לא יציעו לקרן ובן את עוגת הבשר החגיגית שהם הכינו לי. למזלי הם לא עשו את זה.
בן הציע שנלך לסינמטק לצפות ב"פלישה מהמאדים".
"לא. אין לי כוח. תלכו שניכם."
הצחיק אותי להציע את זה. בן שנא את קרן כמעט כמו שאני אהבתי אותה, והרגשות שלה אליו היו הדדיים.
"אני אוותר ואלך כבר הביתה. לילה טוב ילד יום הולדת". קרן ענתה כאילו כבר הכינה תשובה מראש. היא נישקה אותי ובאופן אינסטינקטיבי לחלוטין, מבלי שבכלל שמתי לב הקפאתי את הזמן. משכתי את הרגע עוד קצת, והתענגתי על כל שנייה שאני מריח אותה מקרוב.
פתאום אבא חזר לחדר ושאל "אתה מתכוון להשאיר אותה ככה עוד הרבה זמן? חבל, עוד ייתפס לה הצוואר".
"זה לא כמו שזה נראה" ישר עניתי בבהלה, ובחוסר רצון מוחלט השבתי את הזמן על כנו.
הם הלכו.
"אנחנו צריכים לדבר" אבא אמר.
ידעתי על מה הוא מדבר אבל בכל זאת ניסיתי להראות מופתע, ושאלתי על מה הוא רוצה שנדבר.
"הדברים הרגילים, יבוש הביצות, גידולי חסות, על מה שהרגע עשית!"
חסכתי לעצמי את העמדת הפנים המטופשת של ה"אין לי מושג על מה אתה מדבר".
"בוא. נדבר".
גם אמא נכנסה לחדר "בתזמון מושלם" אבא הכריז. "הוא כבר יודע".
"הוא יודע? מי זה הוא? על מה אתם מדברים?" נלחצתי. שונא שמדברים עלי בגוף שלישי כשאני בחדר.
"חשבת פעם למה אתה נראה כמו שאתה נראה?" אבא שאל.
-"כי קיבלתי את הגנים שלכם?"
"זה נכון. אבל לא חשבת אף פעם על זה שאתה מעט שונה משאר האנשים סביבך? "
-"אני מודה שתהיה זו עלתה בראשי פעם או פעמיים". ביום. אם נדייק. אבל לא אמרתי לו את זה כדי שלא ייעלב.
"בוא אחרי" פקדה אמא.
ירדנו למטה. למרתף. רציתי שוב לעצור את הזמן רק שהפעם לא על מנת להאריך את הרגע, אלא כדי לדחות אותו עד כמה שאפשר. הבטן שלי מתהפכת. יש לי תחושה שאני הולך לשמוע אמת שלא מתחשק לי לגלות. לרוע מזלי לא היה כל טעם בלהקפיא את הזמן, זה גם ככה לא משפיע על ההורים שלי.
המרתף התגלה כעצום בגודלו. הרבה יותר ממה שחשבתי. מעין האנגר גדול. מוזר, מבחוץ בכלל לא רואים את זה.
במרכז החדר עמדה מכונה ענקית, מרובעת בצורתה ולה חלונות כהים עגולים.
-"מה זה אחד באפריל עכשיו? אמא, באמת שאין לי כוח, אנחנו מצלמים איזה סרט בהפתעה ליום ההולדת שלי? זה העניין? מצחיק מאוד. עכשיו די. מספיק עם השטויות. את יודעת שאני שונא את הדברים האלה."
"אתה כבר ילד גדול. הגיע הזמן שתכיר. אבא ואני מגיעים מכוכב פלנגטגון שנמצא במרחק חמישים גלקסיות מכאן. באנו לחקור את הכוכב הזה,בגלל שאין עוד מקום לאכלס את תושבי הכוכב שלנו, וכדור הארץ הועלה כאפשרות להתיישבות חלופית. אז בינתיים אנחנו חוקרים. עם כלי התחבורה הזה הגענו לכאן."
התחלתי להתעטש ללא הפסקה מהאבק הרב שהיה בחדר, וברחתי משם כמה שיותר מהר.
לא האמנתי. לא רציתי להאמין. התחלתי לתת לעצמי סטירות ולנסות להעיר את עצמי מהסיוט הזה. לא יכול להיות שאני גיבור של איזה סרט מדע בדיוני סוג ב'.
כשקמתי ההורים כבר לא היו בבית. הבטתי בשעון וראיתי ששכחתי לקום, וכבר אמצע היום. רצתי לבית ספר וחיפשתי את קרן ובן. אולי מישהו מהם יוכל להרגיע אותי.
מצאתי את בן במקום הקבוע, קורא בפעם העשירית את שר הטבעות על הדשא ליד מגרש הכדורסל. "בן. אתה לא תאמין…יש לי חללית בבית! בן!"
-"די תן לקרוא את הספר!" הוא שנא שמפריעים לו באמצע הקריאה.
"באמת. אני לא צוחק. אנחנו חייזרים. באמת."
-"כן כן..ואתה וההורים שלך ישתלטו על העולם. אפשר רק לא מחר? יש לי עוד כמה פרקים לסיים עד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו "
הבנתי אותו. גם אני לא הייתי מאמין. אבל בכל זאת הרגשתי מעט צביטה בלב.
עזבתי אותו בשקט עם הספר והלכתי לחפש את קרן.
"קרן. אם אני אגיד לך שיש לי חללית בבית, את תבואי לטוס איתי?"
שאלתי אותה, וניסיתי להיות כריזמטי כמה שאני יכול, כשמצאתי אותה יושבת בכיתה ומציירת עננים במחברת.
"זה תלוי" היא השיבה. "לאן תיקח אותי?"
"הפתעה" אהבתי את עצמי על התשובה הבטוחה בעצמי, אפילו שלא היה לי שמץ של מושג לאן.
עכשיו אנחנו רצים, קרן מתנשפת בחוזקה, מחזיקה לי את היד חזק ומנסה להאט אותי מעט כדי שתצליח לעמוד בקצב.
איפה המפתח מרתף. לא מאמין שכחתי. איפה המפתח? למה יש לי זיכרון כל כך גרוע?
אני הופך את כל הבית, וקרן איתי. אנחנו פותחים את כל הארונות במטבח, אחר כך עוברים לשאר הבית, חדר השינה של ההורים. זה גם לא שם.
בצעד אחרון של נואשות אני בודק בארון חשמל. זה שם! אני לא מאמין!
אני קורא לקרן ושנינו פותחים את הדלת.
האלרגיה שלי שוב מתחילה, והעיטושים לא פוסקים. קרן צוחקת, וגם אני.
מסיבה מוזרה מראה המכונה הענקית לא מרשים אותה במיוחד, כאילו כל יום היא רואה כאלו.
"יאללה. נכנסים?" היא שואלת.
אני לא חושב על כלום, לא על ההורים, לא על בית ספר, לא על בן וגם לא על מחר. אני רק מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה, ואת האדרנלין המתפרץ.
היא מחזיקה לי את היד בזמן שאני מנסה להראות שאני מבין ולוחץ על כל מיני כפתורים, פשוט כי ככה זה תמיד בסרטים.
איכשהו הצלחתי להזיז את הגרוטאה הזאת. מספר גיצים, עשן מכל עבר, אנחנו לא רואים כלום. כל מיני מנורות נדלקות ואני רק מתפלל שהגרוטאה לא תתפוצץ.
המראה. פתאום הכל חשוב מסביב.
קרן ואני ביחד. אין לנו עבר, גם לא עתיד נראה לעין. פשוט כי נראה שהזמן שוב נעצר, רק שהפעם זה לא בשליטתי.
רק הווה. ההווה של קרן ושלי.
"לקח לך כל כך הרבה זמן".
-"על מה את מדברת?"
"הייתי בטוחה שזה יקרה יותר מהר"
-"את ידעת כל הזמן הזה?"
"כן."
-"אז מה עכשיו?" שאלתי בחוסר ביטחון מובהק.
היא קרבה אלי. והרגשתי שהלב שלי עומד לצאת החוצה מהגוף.
"אני גם יודעת מה יהיה עכשיו" היא קרבה אלי יותר, ואני מרגיש את הנשימות שלה מתקרבות אלי. יש להן ריח טוב. ריח של תות.
אני ממש מתנצל, ומקווה שתבינו ותסלחו לי, אבל אני הולך לעצור עכשיו את הזמן.