עורב נסעה על הכביש המתפתל שברושים ניצבים משני עבריו בטורים זקופים. קרני שמש אחרונות מבצבצות מבין הענפים, מרעיפות גוונים של כתום על הדרך העתיקה שבה נסעה לביתה. הדרך התעקלה בפתאומיות, ועורב האטה עד לכמעט עצירה, גומעת לרוויה מן הנוף הנשקף לעיניה בנקודה זו. משני צידי המצוק ים כחול לכל רוחב העין ואורות של עיר פרושים לאורך הים. אלא שהים איבד מיופיו ביום שבו ראשה היה טרוד באלפי רסיסים של מחשבות אותם ניסתה לנסח למשפטים אותם תגיד לאישהּ. משנסתיים העיקול, ועדיין ים משני צידי ההר, הגבירה את מהירות נסיעתה, חולפת על פני האוניברסיטה מימינה, ונכנסת אל שכונת המגורים המטופחת שבה היא חיה עם אוריה, בעלה ובנם יהלי.
ניחוח של עוף ותפוחי אדמה בתנור קידם את נחיריה של עורב, והיא אמרה שלום בקול רם. כל רחש לא נשמע, היא הלכה אל חדר הילדים, ונעצרה על מפתן הדלת. פניו של יהלי, מרוכזים באביו המספר לו סיפור אגדה. עיניו החומות צמודות אל הגוף הגדול הנע מימין לשמאל, אפו הקטן והמנומש, מוביל את פניו בגאווה. רגע היתה עורב מרוכזת כל כך בבנה שלא שמעה את קולו של אוריה והסיפור אותו הוא מספר.
"אוריה" קולה היה חד כאשר הבינה כי בזה הרגע סיפר בעלה לבנה את אחד מהסיפורים האסורים. עיניה נפערו לרווחה ואוריה נע באי נוחות כאשר נתפס בשעת מעשה. "מה אתה עושה" עיניה ירו ברקים, לעבר האיש ויהלי קפץ אל אמו דורש את תשומת לבה ויודע, שלמרות החיבוק שהעניקה לו מעבר לראשו, מעבר לגופו מעבר לתפיסתו והבנתו של ילד בן חמש, היא עדיין שולחת חיצים של כעס באביו.
"איך היה לך בעבודה?" ניסה אוריה בזמן ארוחת הערב לפלס דרך בתוך הדממה שנוצקה בינו לבין אשתו והפכה לצל שאורב לכל מוצא פה, לכל בהייה שאינה במקומה, לליטוף שנמנע מעורו של האחר.
דמותו של הַארוּן גבריאל, נוטה מעט על צידה אך שומרת על זקיפות קומה, כפי שנראה היום, בפעם האחרונה במשרדי החברה, חלפה לנגד עיניה. כאשר נכנס, רעש הרקע של חברות הדירקטוריון הבכירות נרגע. תריסר זוגות עיניים בהו בציפייה בגבר, שנכנס לחברה שבה גברים מחויטים ומעונבים שולטים ויוצא מחברה שנשלטה באופן מלא על ידי נשים. פעם סיפר לה, כי הגיע בחור צעיר ושאפתן, מוכן לשלוף את ציפורניו בכל עת, ולתפוס את מקומו כגבר בין הגברים אולם גם בין הנשים, הצליח להסתדר לא רע. עובדה ששרד את הרפורמות שנעשו ולשמור על מעמדו. "בסדר" השיבה לקונית. "ואצלך?"
"נרשמתי היום לאוניברסיטה" הוא אמר שולה עוגת גלידה מן המקפיא. הוא חתך חתיכה עבורה ואחת קטנה יותר ליהלי. "הפרופסור גיליגן אמרה, שלפי הציונים שלי, הם עשויים לקבל אותי" היא רצתה לשמוח עבורו. להגיד כל הכבוד, לשבח אותו על האומץ, אבל קול נקישות צעדיו של הארון, בדרכו החוצה, חסמו את שדה שמיעתה. דמותה של שילה גאבלר, שליוותה אותו ונכנסה לחדר בראש זקוף, היא יצרה את הדומיה. עם הכנסה, תפסו כל חברות הדירקטוריון את מקומן, כשפניהן אל המנכ"לית. אחת אחרי השנייה, הביעו הנשים איחולי הצלחה להארון בהמשך דרכו – בפנסיה. 55 שנה שמר על מקומו, ובשנים האחרונות נאלץ להתמודד עם עוד ועוד קשיים שהעמיסה חבורת הצבועות בפניו. הוא היה התקווה שמשהו עוד ישתנה. שמשהו יקרה. כל עוד הוא היה שם, היתה תקווה. מעכשיו חייהם של כל הגברים בסכנה. לא סכנת מוות. סכנה גרועה מזו.
"אני לא מבינה למה אתה מתעקש ללמוד באוניברסיטה" כמעט הטיחה בו, למרות רצונה לנהל שיחה עינינית. "מה רע לך במה שאתה עושה היום?"
"את חושבת שאני מטומטם, נכון, את חושבת שאני לא אצליח" עוגת הגלידה נשמטה על השיש הבהיר, ופניו של אוריה סבו לעבר האישה שדחפה אותו להגיש מועמדות. האם כל זה בגלל הסיפור האסור? הרי היא יודעת מה דעתו על ראש הממשלה ועל האיסורים שלה. "אני אלך להרדים את יהלי" אמר קורא לילד המביט באמו העוטה חיוך דק על שפתיה, חיוך שמסתיר דוק של עצבות שהתיישב בזוויות עיניה המלוכסנות. ובראשה של עורב ננעץ חיוכה המתריס של שילה, חיוך המגביל עצמו לא להתרחב לכדי צחוק ענק. אחרון הגברים הנושאים במשרה בכירה כלשהי סיים את תפקידו. היא לחצה את ידו של הארון וחיכתה לראות אותו יוצא מהדלת, עוקבת במבטה אחר אחרון הגברים שידע החדר הזה. האיש הקשיש צועד מחוץ לבניין, צולע מעט ברגל שמאל. פניה שבו אל החדר, חיוכה עוטף את חברות הדירקטוריון כולן. מאה שנים ארכה המהפכה שהחלה בשנות השבעים של המאה הקודמת. וכמו שחזרו והבטיחו, היתה זו המהפכה הראשונה בהיסטוריה שבה לא נשפכה ולו טיפת דם אחת. ועכשיו, סוף-סוף המהפכה הסתיימה. כעת, נשים שולטות בעולם.
עורב, קמה מן השולחן, מפנה את צלחות הגלידה שנמסו, נוזלות בסמיכות מתוקה על ידה בשל תנועה לא נכונה. היא ליקקה את הכתם השוקולדי מזרועה. והלכה לחדר המשפחה, לצפות במהדורת החדשות הטובות. ראש הממשלה, מעוטרת ועדויה הגיבה לפרישתו של הארון גבריאל מן התאגיד הגדול בארץ בהספד מרשים. היא דיברה בשבחו של אדם מכובד שהיה ראוי לכל הערכה והכבוד שחלקו לו. מדור הנפילים, היא אמרה. ועורב יודעת שדור הנפילים היה ואיננו עוד. מעתה יש לומר נפילות.
"הוא עזב?" קולו של אוריה הפתיע את עורב השקועה בכורסתה ובוהה בראש הממשלה מלטפת ראשים של ילדים רכים, שלא יידעו עוד לעולם שפות נוספות מלבד, השפה האחת והיחידה המותרת בעולם כולו, כך הכריזה הקריינית כי חוק איסור השפות עבר. לרגע נתכווצה עורב עוד יותר, ולפני שהספיקה לומר דבר מה, ראתה את אישה לובש את מעילו ויוצא אל הרחוב.
מבטה של עורב נע אל השעון וממנו. בעבר נהג לשתות לשוכרה, על אף האיסור על משקאות אלכוהליים וכל חומרים מטשטשי חשיבה אחרים. ובכל זאת יצאה נפשה אל אישה אשר יצא בכעס וטרם חזר. מסתובבת בחוסר מעש בבית, מקיר אל קיר. מחפשת את המילים לפייסו. המילים שיסבירו את המהפך שהתחולל. המהפך, שרק הזמן יעיד אם טוב הוא אם לאו. בשקט בשקט נכנסה עורב לחדרו של יהלי. פני המלאך שלו נחו על הכר, אך עיניו רחוקות משלווה. היא קרבה אליו, בעדינות, עד שפקח אותן לרווחה.
"לאן אבא הלך?" הוא שאל אותה. עורב משכה בכתפיה. לא יודעת. שן ילד. שן אהוב שלי. "אני רוצה שאבא יחזור." גם אני, ילד שלי, גם אני, זורמות מחשבותיה בעקבות שפתיו של הילד.
"אמא," המשיך הילד ושאל.
"כן, יקר שלי"
"מה זה אלוהים?" הוא שאל אותה והיא מיהרה לשים יד על פיו, ששששששש.
"מאיפה שמעת את זה?" היא שאלה, אינה מסוגלת להסתיר את הבהלה בקולה. אבל יהלי רק משך בכתפיו. "תשכח את המילה הזאת, יהלי. אתה שומע?" יהלי הנהן בראשו, עיניו שכבר היו חצי ישנות נפערו מול האימה שבמבט אמו. "אתה שכחת, נכון?" שאלה האם ויהלי שב והנהן. הוא שכח, אבל הזיכרון, כדרכו של זיכרון, את מה שאומרים לו לשכוח, הוא לעולם זוכר.
*
אבא לא חזר בלילה ההוא. וגם לא למחרת. ולא אחר כך. ובזמן שהמתינה עורב לשובו, נאלצה לקחת חופשה מן העבודה כדי להיות עם יהלי. מסתובבת בכל הבית, מגלה רהיטים שנשתכחו ממנה, כמו כדור הבדולח שניצב על החלון ובכל יום בשעת הצהריים, התנפצה לתוכו השמש ויצרה רסיסי צבע.
"יהלי, בוא תראה" קראה לילד שרץ לקראתה חסר אוויר.
"אבא חזר?" הוא שאל, ועורב הצביעה על כתמי הצבע, כמו אלפי קשתות זעירות שטות על הרצפה, הארונות, השיש. אנחה בקעה מחזהו של הילד, ומשיכה בכתף. הוא יודע. הוא כבר מכיר. הוא ראה את זה אינספור פעמים.
אך הזמן שלא קפא והמציאות הציגו את דרישותיו בפני הברואים – ויהלי נאלץ לעזוב את הבית ולהתחיל ללמוד בבית הספר הממשלתי בכיתה הראשונה, ואמו צריכה לחזור לעבודתה.
"אבא אמר שהוא ילווה אותי ליום הראשון" אמר לאמו, שצעדה לידו לבושה שמלה שהבליטה את צמד שדיה. ידה שאחזה בידו הרפתה מעט ושבה והידקה.
"אז הוא אמר" אמרה, שפתיה מהודקות היטב אחת לשנייה וקולה בקושי נשמע.
"הוא אף פעם לא משקר" אמר הילד, ואמו התעלמה מדבריו, תרה בעיניה אחר דמות מוכרת ששולחת את בנה לכיתה הראשונה. היא לא מצאה אחת כזו אבל המחנכת קיבלה את פניהם בחיוך רחב.
"אוי, אתה כל כך תשמח ללמוד פה" פתחה המורה ויהלי הבין שהיא לא מסיימת "זה בית ספר כל כך נחמד, ואנחנו כאן מאמינים באהבה ללא סייג. אתה תלמד את זה, יהלי, מהר מאוד. אנחנו פועלים לפי הנחיות משרד האהבה באופן מוחלט. אנחנו לא מערבים בנים ובנות. גם החומרים שונים, את יודעת, בנים מקבלים יותר פעילויות באוויר החופשי, כזה שמפתח את הצד המעשי שלהם. את יכולה להיות רגועה" עכשיו היא פנתה אל עורב, שעיניה המשיכו לנוע מצד לצד כמחפשות.
"הוא לא יבוא" אמר לה כאשר היא רכנה אליו לחיבוק ונשיקת פרידה. עורב לחצה את ידה של המורה, ויהלי הספיק לבהות מספר רגעים בדמותה הגוצה המתרחקת לפני שהמורה קטעה את חוסר המעש של בהייתו, והזמינה אותו להיכנס לכיתה בלהג מנחם בלתי פוסק ולמזלו של יהלי, היא עברה לדבר אל כל שלושים הילדים שישבו ושולחנות מולם.
שיחת טלפון דחופה קטעה את רצף הפגישות של עורב. מנהלת בית הספר שבו לומד יהלי על הקו, מצג המכשיר יכלה לראות את סבר פניה החמורים. "גברת ביקו?" שאלה והיא הנהנה, מול המסך, מחכה שתמשיך, ותסביר מדוע מנהלת בית הספר מתקשרת אליה ביום הראשון ללימודים של בנה. פניה החמורות הדאיגו אותה. "אני חוששת שאהיה חייבת לדווח על הבן שלך למשטרה" עיניה נפערו, הרוק נעלם בבת אחת, ופיה יבש. יהלי, משטרה?! למה?! "זה לא לטלפון, את חושבת שתוכלי לסור לכאן?"
'האבא המטומטם שלו', חשבה עורב בשעה שנטלה את מקטורנה בכחול מן הקולב עליו חיכה לה בשלווה. על ספסל לפני חדר המורים ישב הבן שלה עיניו שמוטות לקרקע.
"אמא" אמר בשמחה כאשר ראה אותה אך היא התעלמה ממנו, חולפת אל חדר המנהלת, שמיהרה לקדם אותה בברכה. היא טלפנה ליעד לא ידוע, מזמינה את אנשי הצוות להיכנס לספר לאם המודאגת על מה ולמה הוזמנה.
"את יודעת מה זה חצי נלסון?" פתחה כאשר המחנכת היועצת והמורה לספורט נכנסו ומצאו מקום לשבת. עורב נדה בראשה לשלילה. "ומה זה כוס-אמק?" המשיכה המנהלת ועורב שוב נדה בראשה לשלילה.
"מה זה הדברים האלה?" היא שאלה בקוצר רוח, מנסה להבין מה פשעו של בנה, וכמה חמור החטא. היא, בעלת תפקיד בכיר בחברה גדולה, היא צריכה לעבור השפלה כזו ממנהלת בית ספר.
"הבן שלך יודע היטב" אמרה בתוכחה. עתה, משנענתה, שמטה עורב את עיניה לקרקע, כמו בנה על הספסל. "את גרה לבד, נכון? כלומר החינוך של הילד מוטל עלייך"
"אני אתעלם מהרמיזה שלך שהחינוך שקיבל בבית היה בו רבב. יהלי קיבל את החינוך הטוב ביותר" אמרה בביטחון שלא חשה כמותו. מה כבר אוריה לימד אותו.
"תראי, אני יודעת שיש ילדים שלומדים כל מיני דברים רעים מחוץ לבית. ההורים של הילד הפגוע רצו ללכת למשטרה, ולדווח כי בנם נחבל במזיד, כרגע עצרתי אותם. אני חייבת להגיד לך שמחובתי לדווח על מצבו של בנך. הוא אלים." ולאחר שהטיחה בפניה את מצבו של בנה התרככו פניו באחת, "אני מכירה מוסד אחר שבו מחנכים את הילדים מחדש ליראת האהבה. האם תרצי בכך?"
חלק שני
קולות של בכי היו חלק מרעשי הרקע במסדרונות האבן הקרים של המרכז לחינוך מחדש בבית הספר של הממשלה. גופות קטנים הצטופפו יחד במיטה אחת, מנסים להרגיע אחד את השני בחום גופו של השני. כפות רגליים יחפות מטופפות על המרצפות הקרות. קולות של קבס עולים מחדר השירותים. קול צחוק של מבוגר והסיה מנומנמת.
יהלי הקשיב לרעשי הלילה שבמרוצת השנים ששהה כאן, הפכו מוכרים כל כך. עיניו קרועות לרווחה מפלסות דרך בחושך אל התקרה הנמוכה, הסוגרת עליו. כבר ביום הראשון הבין יהלי שהוא שונא את המקום, אלא שהשנאה דירבנה אותו נשבע לעצמו להצליח. הוא חיכה לשעורי הכתיבה והחשבון צמא לידע חדש, אלא ששום דבר מכל מה שלמד לא היה חדש לו. הוא כבר ידע לכתוב את כל האותיות, וגם לקרא משפטים שלמים. והילדים שהיו איטיים כל כך לא אפשרו למורה להתקדם. השיעור היה כל כך משעמם שהוא התחיל לספר לעצמו סיפורים משונים. כנראה שהוא התחיל לדבר לעצמו כי פתאום הוא שמע קולות של צחוק ואצבעות מופנות כלפיו.
"מה אומרות התקנות העליונות על יחס בין אדם לרעהו?" קטעה המורה את צחוק הילדים. הילדים השתתקו. אף אחד לא ענה. והמורה חזרה על שאלתה פעם נוספת עד שאחד הילדים צייץ את התשובה הנכונה. "עכשיו כולם לקום, ביקשה המורה ודרשה מהם במשך חמש דקות שלמות לומר "ואהבת לרעך כמוך". הבנים הצעירים עמדו זקופים ודקלמו שוב ושוב והמורה עוברת בניהם, מוודאת שכולם אומרים את המילים הנכונות.
"מטומטם" אמר לו אחד הילדים בזמן הפוגה בין השיעורים, בתגובה על העונש שקבלו כולם בגללו. הדובר, עגור שמו, נעמד מולו, ידיו על מותניו ומבט מאיים על פניו. יהלי, הכיר את הסיטואציה מבית הספר שלמד בו, אז נאלץ להרחיק את הילד בלפיתה אלימה ביותר ממנו, והרי הוא כאן רחוק מאמו ומביתו. יהלי נע לאחור, מתחמק מקולו הזעפן של הילד. "אתה מתעלם ממני?!" שאל עגור, ויהלי נאלץ לעצור במקומו. "בואנה, חתיכת טמבל" עגור התנפל עליו דורש את תשומת הלב, ותוך רגע היו שניהם מבוססים בתוך הבוץ. מחליפים אגרופים אחד עם השני.
קול האזעקה החריד את שניהם, והם קמו במהירות מן הדשא שולחים עוד מבטי איבה אחד כלפי השני. רעש האזעקה רעם באוזניהם, עד שהגיעו לכיתת האם. שעת ההפוגה הסתיימה. ילדי הכיתה התיישבו על כיסאותיהם בלי נוע. מהרמקול בקע קול נשי רך: "הבטחנו לכם, ילדים קטנים, עולם ללא מלחמות. עולם שבו ההרמוניה שולטת. עולם של אסטתיקה ויופי. הבטחנו ולכן נקיים. ילדים יפים. מה לכם ולמכות? ילדים רכי שנים"
הקול דיבר עוד ועוד ועוד, עד שפרץ בבכי הילד הראשון, מבטיח כי הוא לעולם לא ירביץ עוד, ואחריו השני והשלישי, מבטיחים לבער את הרוע מקרבם ויהלי ראה אותם יוצאים בזה אחר זה מן הכיתה. אור היום שינה גוונים, וצלליות הילדים שינו כיוון עם סיבוב השמש בשמים. הרעב הציק לו. ישבנו כאב מן הישיבה הממושכת. המילים הרכות ממשיכות לדבר עוד ועוד ויהלי תהה איך לא נגמרות לה המילים עד שהבין שזו אותה קלטת שחוזרת על עצמה. מה הוא צריך להגיד, שהוא מצטער? שהוא לא ירביץ יותר? הוא הציץ לעבר עגור. ראשו נישא בגאווה ומבטו היה מונח ישר וקדימה.
השמש כבר שקעה כאשר נכנסה מנהלת האגף, ושיחררה את הילדים לחדר ללא ארוחת ערב. יהלי שלח מבט לעבר עגור שנותר לשבת גם לאחר ששוחררו ורק אחרי שיצאו שתי הנשים ויהלי התרומם, קם גם עגור ממקומו.
"שישרפו אמן" המילים נפלטו מפיו כאילו חיכו כל השעות הארוכות שישב כפסל לפרוץ מתוכו. "אלוהים יעניש אותן" ידו של יהלי שכבר היתה על הידית שבה לחיקו, והוא הביט אל הילד האחר.
"אתה יודע מה זה אלוהים?" שאל בחשש מה את הילד.
"ששש" השתיק אותו עגור ומייד הביט לצדדים, כמחפש אוזן נוספת, מאמין כי כיבו את המקרן ברגע שתם העונש, ובכל זאת, יש דברים שלא אומרים בקול.
כל אותו לילה לא ישנו הילדים, בפינה הרחוקה של החדר הם שוחחו. "כל הילדים פה, באו לחינוך מיוחד, סתם כי הם מרביצים המון" סיפר לו עגור "אבל אני, אני כאן כי אני יודע דברים שאסור לדעת" עגור סיפר ליהלי כי פעם האמינו באלוהים. ובגלל שהיו הרבה עמים לכל עם היו את האלים שלו ובגלל זה היו מלחמות. "כשהחליטו להפוך את העולם לעם אחד, ביטלו את המושג שנקרא אלוהים."
"כמו שהחליטו שכולם מדברים שפה אחת" הבין פתאום יהלי ועגור הנהן.
מאותו רגע הפכו שני הילדים לחברים הכי טובים. במשך היום שמרו על מרחק למנוע חשדות, אך בלילה, כל לילה, עברו האחד למיטתו של השני ושוחחו עד שהבוקר עלה. יהלי הביט שוב במיטתו הריקה של עגור, דאגה מכרסמת בליבו. הנטייה שלו להסתבך עלתה לו בכל כך הרבה שעות של בידוד ומחשבות. יותר ויותר נעדר עגור בשעות המאוחרות, ופניו הלכו והצטמקו.
הנה הוא חזר, ממהר אל חדר השירותים. יהלי שמע את קולות ההקאה מעברה האחר של הדלת. מים זורמים, הוא שוטף את פניו. הוא לא ניגש אליו גם כאשר נכנס אל המיטה. זהו זמנו הפרטי. אם ירצה בחברה, יקרא לו. אבל הוא לא קרא לו.
"אני בורח הלילה" אמר יום אחד עגור ליהלי. השניים שיחקו טניס שולחן, ועגור הכה ביהלי עם המילים כמו שהכה המחבט בכדור. "אתה תצטרף אליי?" יהלי שתק. דמותה של אמו הלכה ודעכה בדמיונו והוא תהה כמה יפגע בה המעשה שיעשה. כפי הנראה, לא יפגע. "זה עולם מטורף, העולם הזה." המשיך עגור עם כל חבטה להביע את תפיסת עולמו.
"הן מאמינות שיהיה טוב בלי מלחמות"
"אתה באמת חושב שיכולים להיות חיים על האדמה בלי אלימות?" עגור הביט במחבט, ונטש אותו. "אין לי כוח יותר".
כל אחר הצהרים הפך יהלי בדבריו של עגור. האם ייתכן? האם יכולות המנהיגות להכחיד את המלחמות? להכחיד את האלימות מעל לפני האדמה? אבא טען שלא. שזה קשקוש זמני, ויבוא יום וכולם יבינו שאין מצב כזה. שהוא לא ייתכן. אבא. המחשבה על האיש הזה צבטה את ליבו. אבא רצה ללמוד באוניברסיטה, ולהיות זה שיביא את השינוי. אבא, לאן נעלמת?
"אל תלך" אמר יהלי לעגור בלילה, כאשר ראה את התרמיל עמוס בציוד המינימאלי שהיה ברשותו. עגור רצה ללכת אך משהו בפניו של יהלי, גרם לו לשבת. להקשיב. להישאר.
בליל הבא, נאספו כל הנערים על פי בקשתו של עגור. הנערים הביטו בהם פעורי פה והקשיבו לדבריהם על המרד.
"אבל אם נמרוד בכוח" אמר אחד המאזינים, "הן יענישו אותנו"
"וזה גם יצדיק את הדעה שלהן שבנים הם כוחניים" אמר אחר.
"המרד שלנו, לא יהיה באלימות. הוא יהיה בדרך שלהן, בלימודים" אמר יהלי. "אנחנו נוכיח להן שאנחנו מסוגלים להצליח לא פחות מהן ברמה האקדמית, והם יהיו חייבות לאפשר לנו להצליח. אני ועגור נפתח כיתות, ונעזור לכל מי שמתקשה להבין את החומר. הן בכוונה מלמדות במהירות כדי שמי שלא מבין לא יבין. אסור לתת להן לדכא את הרצון שלנו ללמוד. אסור לנו לתת להן למנוע מאיתנו ידע, ולהגיד שאנחנו יכולים להצליח רק בעבודות פיזיות"
כיתת הלילה של עגור ויהלי תפסה תאוצה במהירות. משני נערים הלכה והתרחבה לחמישה ולעשרה ועשרים עד שיהלי ועגור הפרידו את הכיתות לשתי כיתות שונות. הם התחילו בלימודים בסיסיים. קריאה, כתיבה, חשבון. הם התקדמו ולימדו את הילדים מהי דת ומהי פוליטיקה ולמה בכלל הם כאן. הם למדו ביחד ספרות. אחד הנערים, שהכיר את השפה הספרדית הציע ללמד אותה, כדי שלא תיכחד. הצעתו התקבלה בברכה. נער אחר שידע סינית הציע את עצמו כמורה, וגם הוא בורך על היוזמה.
"טוב שלא ברחת, הא?" אמר יהלי וזכה לחיוך רחב. יהלי ועגור הביטו בכיתת הלילה שלהם, ממש מתחת לאפם של המורים. הנערים רכונים על עבודותיהם. עוד שבועיים בחינות הסיום, והסיכויים שהנערים יצליחו בהן מעל למשוער. אחריהן ייקבעו גורלם של התלמידים. בלילה ההוא חזר שוב עגור מאוחר, ויהלי תפס פיקוד על כיתת הלימוד אותה הנחה. עדיין היה נעלם לעיתים, וכשחזר, פשוט נכנס לחדר ותפס את מקומו בטון לקוני מוותר על טקס ההקאה.
יום הבחינות הגיע. הנערים תפסו את מקומם ליד המחשב, הבודק את תשובותיהם באופן אוטומאטי. יהלי הביט בעגור זקוף במקומו. מחנכת הכיתה ניגשה אליו וליטפה את פניו הבהירות, בחיוך מתחנף. עגור לא הניד עפעף כאשר באה ולא כאשר הלכה ופתאום הבין יהלי לאן נעלם חברו כל הימים ההם. הוא היה איתה. הוא היה איתה.
"אתה היית איתה" הוא ניגש אל עגור, ועגור המשיך לשבת זקוף.
"שב יהלי, עוד מעט המבחן"
"אתה היית איתה" חזר יהלי על דבריו ועגור שתק. "תענה לי" דרש. הנערים בכיתה הביטו בשניים נמנעים מלהתערב. יהלי אחז בדש בגדו של עגור, עכשיו חברו פנה אליו עיניו אדומות "תעזוב את זה עכשיו." אבל כבר היה מאוחר מיד. המורה נכנסה וראתה את יהלי אוחז בעגור ואת השניים מתגוללים על הרצפה.
"אתם שניכם, אני רואה שלא למדתם כלום. אתם לא תיבחנו היום. זכות האקדמיה נשללת מכם לתמיד"
דבריה חתכו את האוויר, ואת שני הנערים שיצאו מן הכיתה.
"אני מצטער" רץ יהלי אחרי עגור שנכנס לחדרו אוסף את חפציו בחמת זעם. "אני מצטער"
"אתה מטומטם." אמר עגור.
"אני מצטער" אמר יהלי. אבל עגור לא ענה, ממשיך בעיסוקיו ומתעלם מיהלי. "אני אוהב אותך"
"אל תגיד לידי את המילה הזו" עגור עצר את הכל. מביט בילד שצמח והיה לנער. אהבה. שנא את המילה הזאת.
"אבל זה נכון. אני אוהב אותך. אוהב אוהב אוהב אותך" עגור התיישב על המיטה. ויהלי לידו, מחבק אותו חיבוק גדול. מכניסים תוכן למילה השגורה, שהיתה עד כה חסרת משמעות.
"בוא" אמר עגור "נראה כמה הצליח המרד אצל השאר" יד ביד הלכו השניים לכיתת הלימוד. כל נערי החינוך מחדש, עמדו בדרישות האקדמאיות. "אבל אנחנו עמדנו בדרישות של הממשלה." אמר עגור בקריצה "למדנו איך זה לאהוב"