א.
התאריך היה ה-16 באוקטובר, העונה הייתה גבולית, מתנדנדת בין סתיו-חורף. השעה הייתה צהריים. הרחוב היה עמוס ודארה הייתה בטוחה שהיא יוצאת מדעתה.
זה קרה ברכבת, שם עמדה וחיכתה בין כל ההמון, מתרחקת מאנשים שנראו לה על סמים/ מסוכנים/ אלימים/ גנבים.
מהצד השני- לא היה שם אף אחד שהיה נדמה ששווה להתקרב אליו. היא התנדנדה על קצות כפות רגליה, מה שתמיד גרם לה להרגיש גבוהה יותר, ואחזה היטב באייפוד שלה.
בפעם הקודמת שדארה שכחה לאחוז בו, המכשיר פשוט נגנב ממנה. היא החליטה לנסות שלא לעבור את החוויה המשפילה היי- עצור- הבחור הזה גנב ממני משהו- היי בבקשה תעצרו אותו-התעלמות מוחלטת מכל מי שהיה שם כולל המשטרה בעצמה- רדיפה אחריו עד כדי איבוד נשמתה ואז לאבד את הגנב הפוטנציאלי – שוב לעולם.
אז היא פשוט אחזה באייפוד שלה. היטב.
הרכבת כמעט הגיעה אל התחנה שלה, התחנה שדארה חיכתה בה, כשזה קרה.
היא הרגישה כאילו מוט ארוך נתקע בקצה אחד של המוח שלה, בינתיים קוף מרקד וקופצני מאוד נתלה עליו, עושה סיבוב של רומבה בתוך הראש שלה, קופץ החוצה, ואז הקצה השני של המוט ההוא- נתקע בתוך העין שלה.
זה כאב. אפילו מאוד.
דארה שלחה את היד באופן אוטומאטי לכיוון העין שלה. זה היה הרגע שבו נגנב לדארה בסופו של דבר האייפוד שלה. זה היה גם הרגע שבו היא צנחה לאחור, מעולפת.
זה היה גם הרגע שבו הם גילו אותה.
היא שכבה על הרצפה, מקופלת, כמו בסצנת התעלפות מפורסמת אי שם באולפני הוליווד.
אנשים דרכו עליה, עברו מעליה, חיטטו בתיק שלה, תלוי היה זה בטוב ליבם.
רק שלא היה זה הוליווד, הייתה זו המציאות עצמה.
הם הביטו בה.
הם הביטו בכל אחד, אבל בדרך כלל היה זה מבט אחד קצר ומהיר, שאפילו לא הכאיב.
הפעם מבטם השתהה עליה. הסצנה המיותרת משכה את תשומת ליבם, לא שהם לא ראו מדי יום ביומו אנשים צונחים ומתעלפים בתחנת הרכבת, אבל בדרך כלל הסיבה נראתה כמו סמים, או מחלת נפש כזו או אחרת, או בקבוק עטוף בנייר קרטון דק וחום.
הפעם, האובייקט נראה בריא לחלוטין ואפילו סובל.
"שאגש אליה?" שאל רושה מס' 14. "עוד לא" צפצף אליו רושה מס' 33, "חכה עד שהיא תתעורר".
בינתיים, דארה, שלא היה לה שמץ של מושג על מוקד ההתעניינות בה, התיישבה.
הראש שלה כאב. נורא. והיא הייתה שכובה על הרצפה. מה היא עושה שם בכלל? היא לא זכרה איך היא הגיעה לשם, היא הייתה אמורה לעלות על הרכבת בדרך ללימודים, אבל אם היא על הרצפה עכשיו – היא כבר בטוח פספסה אותה.
דארה התיישבה לחלוטין. האישון שלה רקד בתוך העין שלה. אישה אחת, שמנה, דרכה עליה.
"אולי תסתכלי לאן שאת הולכת?" צעקה דארה אחריה, אבל כמובן גם לאישה שמנה- בדיוק כמו לכולם- היו חיים. היא אפילו לא עצרה להביט במי היא פגעה, בין אם הרגישה בכך, ובין אם לא.
"כלבה ארורה" מלמלה דארה.
היא התרוממה על רגליה, מחפשת בעין הלא-כואבת שלה עמוד להיאחז בו. לא היה שום עמוד. בעולם השלישי, בתחנת רכבת המהירה, מהירות של 1000 ק"מ בדקה, שאמורה לשרת את כל תושבי המטרופולין שבו חיה דארה – סך הכול כ 18,359,000 תושב, לא היה בנמצא אפילו עמוד אחד להישען עליו.
דארה נאנחה ופסעה פיסות קטנות מאוד. היא הגיעה עד לדוכן הקפה המהיר, ונשענה עליו בהקלה. היא תכננה לנוח שם עוד דקה לפחות, אבל בעל הדוכן, גמד עם רגל עקומה, הביט בה. "מה ת'מחפשת פה?" שאל בגסות."אני רק נפלתי" החלה להתלונן דארה, "רק חיפשתי מקום לנוח…"
"'סתלקי מפה" נבח בעל הדוכן, "ועכשיו.".
דארה נאנחה והמשיכה לגרור את עצמה הלאה.
היא התגעגעה לעולם הראשון, שם לפחות אנשים נולדו מאהבה, ולא כי הממשל החליט להפרות אותם.
"עכשיו" צפצף רושה מס' 33 בהתרגשות לעבר רושה מס' 777. "עכשיו."
"אבל זה היה התור שלי!" התמרמר רושה מס' 14. צפצופים עצבניים חלפו בין המעגל הקטן.
"בסדר, לך אתה" נבח רושה מס' 33 על רושה מס' 14, "אבל היזהר שלא לעשות טעויות!"
רושה מס' 14 דילג נרגש למשימה הראשונה שלו.
דארה נעמדה באמצע התחנה. היא לא ידעה לאן ללכת. בתוך הראש שלה מצד אחד, המוט עדייו היה תקוע. היא יכלה להרגיש אותו, מרופף וננעץ בכל פעם מחדש. העין שלה הרגישה כמו בלרינה של תיבות הנגינה הישנות האלה, מהמאה העשרים, אלה שהסתובבו כשסובבת את המפתח, שעמדו עכשיו ב"מוזיאון לשימור האנושות". הכול כאב לה. כל איבר ואיבר בגוף. היא שלחה יד אך התיק התלוי באלכסון שלה ובדקה. "שיט, שיט, שיט" הפה שלה החל למלמל. האייפוד החדש נעלם ואיתו 60 זולות. היא ניסתה לנשום, היא מלצרה 3 שעות בשביל ה-60 הזולות האלה, מעכסת בדרך אליה לא הייתה רגילה ולא אהבה, במכנסי ה"דפוק אותי" הקצרצרות, שריד כמעט יחיד ועדיין נמצא בשטח – מהמאה העשרים ואחת.
היא אחזה בכרטיס הרכבת השקוף שלה,שאותו יכלה רק היא לראות, וניגשה אל מכונת הכרטיסים. מזל שהיה לה השכל לקנות 4 כרטיסים במחיר של 3, חשבה כשהרגישה משהו מתחכך לה ברגל. היא הביטה למטה, לא היה שם שום דבר.
"נעים פה" צפצף רושה מס' 14 למטה הרושות הגדול. "אני יכול להישאר?"
"חכה עד שתקבל הוראות!" הגיעה התשובה הגסה מסגן נשיא הרושות.
"בסדר, בסדר" צפצף רושה מס' 14 בחזרה והתכרבל סביב הכליה של דארה בנוחיות רבה.
היא לקחה את הכרטיס השקוף החדש מהמכונה והודתה לה.
"אין בעד מה". השיבה המכונה בקולה העמוק והביכה מעט, כמו בכל פעם מחדש את דארה.
דארה תהתה איך יהיה זה לחזור לחיים ההם, כמו שהם כונו היום, איך זה שרק בני אדם מדברים, לא מכונות, לא רכבות, לא בעלי חיים.
ב.
היום שבו דארה החלה לחלות היה ה-17 באוקטובר. השנה לא הייתה ברורה בעולם השלישי, לוח שנה היה שריד לתקופה ההיא, הקודמת, תקופה שלעולם לא תשוב ותחזור.
דארה התעוררה בבוקר וחשה חלשה. הראש כבר לא כאב לה והציק לה כמו קודם, הפעם היו לזה תחושות שונות: הבטן הסתובבה לה, היא חשה צורך עז להקיא, לפלוט ממנה כל רעל שאיי פעם הוחדר אליה. רגליה היו רפויות, היא לא מצאה כוח מספיק כדי לעמוד עליהן.
היא גררה את עצמה לכיוון האמבטיה הכפולה והתיישבה על האסלה.
הכליה של דארה פעמה כנגדה. זה כאב. דארה תיארה לעצמה שהחדירה לגוף שלה עירוי לא טרי במיוחד. זה הרגיז אותה מאוד. האם הממשלה לא הכריזה על כל העירויים הנמכרים בציבור כ"בדוקים ומוגנים לחלוטין?" האם לא התפרסמו בערוצי התקשורת בגופו של כל אחד ואחד פרסומות רבות למדי, המעודדות את קהל התושבים לרכוש לעצמם אך ורק עירויים מסומנים ע"י הממשלה בלבד?
היא רכנה על ברכיה וחשבה על המכינות הרבה, רבה מדי שהחלה לפלוש לחייה כשקיא שקוף בעל גוון צהבהב פרץ מהחור הקטן שבצידה הימיני של רקתה.
דארה נאנחה ונשענה לאחור בסיפוק.
כעת היא חשה טוב יותר.
הרושה מס' 14 גיחך לעצמו. תחילה הוא השתלט על כלייתה של דארה, השמאלית, וכעת הוא עמד להשתלט על הכבד שלה. ריח הבושם החריף שהפיצה הכליה מסוג TTYM8 היה החביב עליו, וטעם הפלסטי החילופי לטעם המרה שהושתל בגופה של דארה היה המובחר ביותר שהיה אפשר למצוא בשוק.
רושה מס' 14 החל בסדרת הצפצופים היומית שלו:
"כאן 777LU8885CK277Y מדבר"
"שלום 777LU8885CK277Y כאן 65ASN000GE44L66 במה העניין?"
"הצלחתי! הצלחתי! הצלחתי!"
סידרה של צפצופים נלהבים חלפו בין הרושים, עד שמפקד התוכנית עלה על הקו.
לרושה מס' 14 הייתה עבודה רבה לעשות, כך הסתבר ונשאר לו רק יום אחד בלבד.
אחר הצהריים הגיעו ודארה, ששהתה בדיוק בבית אימה, חשה עצמה רע עוד יותר.
הכליה שלה לא עבדה כמו שצריך ומאחר שבעולם השלישי האנושות החילופית נאלצה להסתפק בכליה אחת בלבד, היא החלה לחשוש. כליות לא היה איבר מבוקש למדי, בניגוד למוחות או גפיים, אותם שותפיה של דארה פוצצו או קטעו ללא סוף.
היא אחזה במקום בו הכליה הייתה מושתלת עכשיו, מתחת לקיבה שלה, כשחשה נחשול של כאב עצום, חודרני ואגרסיבי, היישר בתוך גלאי החושים שלה.
היא התקפלה על הרצפה.
"את עייפה?" שאלה אימה.
דארה לא ענתה. היא לא הייתה מסוגלת. הכאב היה פולשני מדי, עמוק מדי.
"את עייפה?" שאלה אימה בקול רם יותר.
דארה לא ענתה. היא עצמה את עיניה ונתנה לכאב לשטוף את כל-כולה, כל חלק אמיתי ומזויף בה. אימה ביטאה את מורת רוחה בעזרת ידה.
לדארה זלגו דמעות, קרות וגבישיות, אך עדיין דמעות.
היא הגיעה לביתה צולעת,כעת גם גפה התחתונה הטרידה את מנוחתה.
היא לא הבינה מה קורה לה. מועד התוקף שלה היה אמור להחזיק לאורך 6 ירחים מלאים, ולפי החישוב שעשה המחשבון המוחי-קלפתי שלה חלפו רק שני ירחים מלאים ועוד רבעון של ירח אדום.
יכול להיות שתוקף האיברים המלאכותיים פג? או אולי המושתלים? מה לגבי החלק הפלסטי המושרש שבה?
דארה נכנסה אל המיטה ללא השטיפה בנוזל הירוק היומית שלה ועצמה את עיניה. אולי גופה לא היה מתוכנת לשינה אך לנוח היא הייתה מוכרחה. כאן ועכשיו.
היא התהפכה שוב ושוב, מנסה להירגע אך הבחילה שבה ותקפה אותה.
היא קמה אל האסלה, לא מספיקה להגיע שנוזל חם ואדום פרץ מתוך איבר הדיבור החיצוני שלה. דארה נותרה המומה. היא תוכנתה כך שדבר לא יכנס או לחילופין יצא מאיבר הדיבור החיצוני שלה, היא תוכנתה כך ששום נוזל דמוי אנוש ישכון בה וכעת משהו מוזר יצא ממנה, מתוך גופה שלה.
היא זכרה סרט ישן, בשם "שליחות קטלנית?" או אולי "מטריקס?" איזשהו סרט פעולה מהאמה העשרים, בו הייתה בטוחה האנושות האמיתית כולה שכך יראה העתיד-רובוטים, מחשבים במקום אנשים ודם? האם היה שם דם בסרטים ההם, או שאולי הוא היה חסר בהם? דארה לא זכרה הרבה מהסרטים העתידניים הישנים נושנים ההם, היא רק זכרה שלמראה ולריח החלוד של הנוזל שיצא ממנה עכשיו, ישנה משמעות כלשהי בעולם הרפואה הישן והוא נקרא "דם."
היא תכנתה את מוחה לכך שיחפש מידע עבורה על הנושא זה:
"דם הוא נוזל המכיל פלזמה ותאים. במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה."
עיניה המוחית של דארה סרקה באופן אוטומטי מידע עבור המילה הבלתי מוכרת פלזמה:
"נוזל שקוף בגוון צהבהב הזורם בכלי הדם של בעלי החוליות."
דארה סרקה במוחה עבור תמונת הקיא שיצא ממנה בבוקר זה, ה17 באוקטובר.
התמונה עלתה.
היא צדקה.
הצבע היה שקוף במין גוון צהבהב. מישהו החדיר לדארה תאים אנושיים. מה שלא השאיר לארה שום ברירה, מלבד לדווח. היא הייתה עכשיו "פולשת" אל העולם השלישי.
ג.
בערב סתווי ב- 17 באוקטובר הגיעה דארה מס' אישי 290858, סוג א', תקופת שימוש: 25 שנים, אל "המרכז לאנושות חדשה" במטרופולין אליו היא נשלחה.
גפיה רעדו. בכל הכוח. ראשה הלם. עינה קיפצה שוב בראשה. היא חשה כאילו כל הברים אליהם תוכנתה שונו, כאילו גלאי הרגשות שלה נאכל מעצמו.
היא לא הצליחה לחוש עצב או אכזבה. היא ניסתה לחוש משהו, כל דבר שהוא, הדבר היחיד שחשה היה זה מין עייפות טורדנית שהציקה ללא הרף.
היא נכנסה אל הבניין בעל ה-9009 קומות, וצעדה אל הדלפק המתכתי.
"שלום" פנתה אל המתכנת הזר שעמד מאחורי הדלפק הקר.
"אני…יש לי בעיה."
"מס' אישי?" פלט קולו הצורם של המתכנת הזר.
דארה התכווצה. מתוכנת או לא, הקול הצורם של המתכנתים תמיד הפריע לה.
"290858" מלמלה.
"שוב" דרש ממנה המתכנת.
"290858" אמרה דארה שוב, בקול רם יותר. היא החזיקה בקצהו של הדלפק.
הכול היה נראה לה כמו קרוסלה, מתקן השימור לזכר הילדות, שהייתה פה פעם, באחד העולמות הקודמים לכל זה.
"על מה את רוצה לדווח?"
שאל המתכנת הכחול צבע.
"אני חוששת לפלישה" דיווחה דארה בקול עצוב.
"זה כבר סיפור אחר לגמרי" ענה המתכנת, והרים את האנטנה הקטנה שהייתה מצודה לאוזנו.
דארה נשכה את שפתיה והלכה להישען על הקיר.
הם הגיעו בשלישיה, בדיוק כמו שהיא ציפתה.
שני גברים חסונים ואחד שנראה כמו הגלגל החמישי בעגלה – קטן, כרסתן ומזיע.
זה הצחיק את דארה. היא נשענה על הקיר חזק יותר, אם בכלל אפשר להישען על קיר חזק יותר – אבל כך היה נדמה לה שהיא עושה, אחזה בפיה בידה השמאלית וצחקקה.
בדיוק כמו שהיא הייתה נוהגת לעשות בתיכון, בימים בהם הכול היה אחרת, נורמאלי ודארה הייתה יכולה לבקר בתיכון. לפתע הפסיקה דארה לצחוק. שום דבר כבר לא נראה לה מצחיק. אפילו הגבר הנמוך שעמד כל כך קרוב אליה עד שהיא יכלה לראות את אגלי הזיעה המצוירים על מצחו.
לפחות במטרופולין החדש אף אחד כבר לא סובל מריח.
"אתה זוכר את המטרופולין , הראשון שהם ניסו לבנות?" פנתה דארה אל הגבר הכרסתן.
"איזה ריח נוראי היה לכולם!!! אני כל כך רציתי להסתובב עם מסיכה אבל פחדתי שיעצרו אותי…"
דארה החלה שוב לצחקק.
הגברים החסונים אחזו בה משני צידי גפיה.
"היי, רק רגע, לאן אתם בדיוק לוקחים אותי?" שאלה דארה חשדנית ונבוכה.
"XXXX " נרשם על מצחו של הגבר הכרסתן.
"יש לנו חשד חמור לפלישה כפולה."
דארה פתחה את פיה שעשה תנועת דג מה שנראה יותר כניסיון כושל לומר: "מה?"
אך היה מאחר מדי.
היא כבר חשה את גופה מתרומם מעל הקרקע ונלקח לאיזשהו מקום אחר, זר, לא ידוע.
החדר היה קר ואפור. הוא לא מצא חן בעיני דארה.
היא גם לא ממש זכרה למה הגיעה לשם, מלבד שהרגישה את עצמה בכי רע.
היא התרוממה מעבר למעקה המיטה ושלחה את גפה אל מתג האור. דבר מוזר קרה. היא לא הצליחה להזיז כלל את גפה.
היא ניסתה שוב. משהו אחז בה. היא הרגישה בזאת. "תסתלק ממני!" צעקה.
היא נאבקה בכול כוחה בדבר שאחז בה מנסה להתגבר עליו, לנצח את אותו בריון אנונימי בעל כוח רב.
היא קיללה, חשה זיעה אמיתית, בעלת ריח נודפת ממנה. היה זה מוזר, דארה לא חשה זיעה שכזו קרוב ל-81 שנה, מאז המטרופולין השני, אך לא היה לה זמן כדי לשים לב לפרט שכזה.
הייתה זו מלחמה והיא הייתה חייבת לנצח.
היא נשמה שוב, נשימה רגילה לחלוטין, נטולת זימים או אויר וירטואלי, והמשיכה במאמציה להיאבק.
"לא חבל?" נשמע לפתע קול חזק, גברי מעמקי החדר.
דארה עצמה את עיניה ועצרה לרגע את המאבק בבריון הבלתי נודע, עדיין. היה נדמה לה שהיא שמעה קול אנושי וחם מדבר, אבל ברור מאליו שהיא טעתה…
"לא חבל על המאמצים שלך?" דיבר הקול שוב. "את מתישה אך ורק את עצמך…"
"מי שם?" שאלה דארה בקול חנוק.
"הסוכן דיקסון" ענה הקול והתקרב אליה."אבל את יכול לקרוא לי דיק. אז מה מביא אותך לכאן דארה?"
דארה מצמצה בעיניה כנגד האור החזק שנבע מהפנס הדק אותו הדליק רוב. היא ניסתה לאתר אותו בעזרת העינית אך מאמציה היו לשווא. כל שהצליחה היא לסרוק היה חדר חשוך וקר, כיסא מברזל ועליו דמות המטילה צל על הרצפה. יותר מזה היא לא הצליחה לראות.
צל על הרצפה! מוחה של דארה החל לעכל את הנעשה סביבה. צל על הרצפה!
קרוב ל- 50 שנות אדם ו- 876 שנות קיום שלא היה בנמצא עוד צל לאף אחד, לאף הרכבה!
"אתה אנוש אמיתי?" שאלה דארה את הצל, לא מבזבזת שנייה מיותרת.
הצל צחק, הצחוק שלו העביר בדארה צמרמורת. הוא הזכיר לה ימים אחרים, זיכרונות ישנים, אותם העדיפה לדחוק ולמר לעצמה שהיא חייב לשכוח.
"בואי נאמר…בואי נאמר שכן. האם זה גורם לחוש יוצר קרובה אלי? יותר אמפתיה, סולידריות?"
דארה נשנקה. היה זה נכון. אילו היו התחושות אותן קיבלה היא מהצל, אותן הוא שידר לה.
"אולי." ענתה היא. "אבל עדיין זה לא מוביל לכך שאבטח בך."
"אז מה כן יביא אותך לביטחון בי?" שאל הצל והתכופף אל דארה. "אם אומר לך שיש לי….מידע?"
"איזה מידע?" שאלה דארה בחשדנות.
"הו, איזה מידע את מעוניינת לדעת. מידע סודי, מסווג ביותר. מידע על הדיסקט האישי שלך, למשל, עליך, על ההיסטוריה שלך, המשפחה."
"אין לי משפחה" ענתה דארה באופן אוטומאטי.
"זה נכון." ענה הצל בעצלתיים. "אין לך משפחה. אבל עדיין, הייתה לך."
דארה השתתקה בהלם. כשהסכימה להפוך לחלק מהפרויקט, היה בזה בתנאי שמשפחתה תינצל. האם יכול להיות שהממשלה שיקרה לה, שיקרה לכולם, ומשפחתה, כמו ששמעה שקרה להרבה משפחות אחרות, מכובדות ועשירות יותר, בעצם אולי נספתה?
"אני מצטערת אסור לי לדבר על הנושא הזה. חתמתי על החוזה בזמנו. זה עדיין מחוץ לחוק."
אמרה דארה בשקט.
"את צודקת. אסור לך לדבר בשום פנים ואופן. אלא אם תהיי במסגרת חקירה וחשד משמעותי ממשלתי.
וזה בדיוק המצב שאת נמצאת בו דארה. את בחקירה תחת חשד ממשלתי חמור, ומה שכובל אותך אל המיטה הזו, זה לא אני. זה מערכת שמירה מהסוג החדש ביותר, השמור רק לבעלי משחק כפול, למרגלים. וזה מה שהממשלה חושדת בך דארה. את נחשדת בריגול חמור במיוחד."
דארה שתקה בהלם. היא הייתה צריכה לחשוב, לדבר פחות.
עכשיו, עכשיו כבר מאוחר מדי.
הם תפסו אותה.
היא שלהם.
הם כפתו אותה בעזרת אזיקים שקופים לדרגש ארוך ורחב. היא חשה כה קטנה וחסרת תועלת בשכיבתה עליו, כה אבודה.
"בבקשה", התחננה, "בבקשה הניחו לי, יש לך טעות, אני לא ריגלתי מעולם…"
אף אנוש לא ענה לה. אף אחד לא הטריח עצמו להתייחס אליה. היא הייתה כלום, אפס, עוד מקרה אחד בין רבים, עוד טעות בעלת מספר, ללא נשמה או לב, חסרת רגשות אמיתיים, חסרת עבר ועתיד, קיימת אך ורק בהווה.
היא שנאה את זה.
חסרת יכולת להשתמש בכוחה הפיסי, מצאה את עצמה דארה צורחת ללא הפוגה, צרחות נוראיות, מזעזעות, קורעות את הנשמה, אם הזבל איתו התעסקה, היה בעל נשמה כמובן.
אבל הוא לא.
ודבר לא עזר לה כשהמחט הוחדרה לגפה,כשאיבריה החילופיים נשאבו ממנה בכוח, כשכל הנוזל שהחזיק אותה נלקח ממנה והיא נותרה ערומה וקפואה על דרגש ניתוחים כעור וישן.
היא התעוררה לאחר דקות מספר? או אולי שעות, או ימים. לאחר שהכול נלקח ממנה, לא נותר לדארה דבר. לא תחושת זמן, אף רגש או תחושה. היא שכבה, כן עדיין על הדרגש הקר, עדיין ערומה וכואבת.
היא ידעה כבר מראש שהכול רק החל. אם החשד היה מוסר, אפילו בחלקו הם היו מעבירים אותה. הם היו מעבירים אותה למרכז רפואי חדש ונקי, בו הכול מבריק ומצוחצח ואין בו אף סיכוי אפילו לא אחד למיליון לקבל אף נגיף זר. הם היו לוקחים אותה למקום אחר, בו כולם היו שחקנים, בדיוק כמו בחיים הישנים, מעמידים פני נחמדים, אכפתיים ודואגים, בשעה שכאשר נעלמה ולהוריה דווח שהיא נעדרת, הכול נמשך כרגיל.
עייפה וכאובה נזכרה דארה איך נהגה לעמוד שעות וצפו בהוריה, באחיה, בסבתה, במשפחתה הולכים וחוזרים לחיים, הולכים ושוכחים אותה.
היא הקריבה הכול למענם…
את הכול, את חייה הצעירים, עתידה, בריאותה הנפשית והפיסית כאחד, את עצמה וכעת היכן היא? היכן היא כעת? שכובה, קשורה על דרגש קר וזול, הלכלוך עוטף אותה כמו החשכה, לבדה, חשודה במעשה אותו לעולם לא ביצעה?!
"תוציאו אותי מפה, תוציאו אותי בבקשה!!!"
צרחה דארה.
היא נשכה את שפתה.
טעם של דם, דם טרי, אמיתי מילא אותה.
היא לא הבינה מה קורה, הרי היא החליפה את כל כולה…
היא שתקה בכל כוחה, מנסה להאזין.
"טום-טום-טם…"
"זה לא יכול להיות," התייפחה דארה, "זה לא יכול להיות", דמעות חמות ומלוחות מילאו את גרונה, היא הרגישה בטעם שלה כמו ילדה קטנה הבוכה לראשונה במודע, "הרי אין לי לב אז למה אני שומעת את הדפיקות שלו, איך זה יכול להיות?!" קראה דארה בייאוש.
הכול הפך כששוב היא איבדה את הכרתה.
ד.
בצהריי יום ה- 18 באוקטובר, שלושה ימים לאחר שהכול התחל, חתמו ראש מחלקת האיברים האנושיים, ראש מנהל "המרכז לאנושות חדשה" המטרופולני אליו הגיעה דארה יום קודם לכן, ראש מחלקת הb8, וראש ממשלת המטרופולין על מסמך הוצאה להורג:
מס' אישי: 290858
סוג: 99TUBE
אורך חיים:25
תקופה מס': 3
מס' ניסיונות כושלים: 2
סוג דם מקורי: O-
איזור: מטרופולין ארצי 4
מיקום: העולם השלישי
איזור זמן: 8 אחרי הספירה המוחדשת
סיבת ההוצאה להורג: בגידה, ריגול לא ידוע לטובת מי, אישיות סכיזופרנית –סוג 67D אנושי ורובוטי יחד, איברים אנושיים נמצאו בגוף, איברים מושתלים נעלמו
תאריך החלטת הוצאה להורג: 17 באוקטובר
תאריך ביצוע: 18 באוקטובר
כינוי המוצא להורג: "דארה".
היה זה צהריי ה- 18 באוקטובר ודארה נזכרה איך רק לפני שלושה ימים באותו קו זמן בדיוק היא התעלפה ברכבת המהירה של המטרופולין בו היא חיה את 25 שנותיה האחרונות.
היא תהתה כעת אם היה זה סימן. אם היה עליה לברוח. היא עצמה את עיניה וחשה ברוח היזומה, שנעשתה ע"י מאווררי ענק שקופים, שננעצו בשמיים.
יהיה זה טוב לסיים עם כל זה. כלומר, היא אף פעם לא חשה באמת בנוח בתוך הגוף הזה שלה.
היא תמיד התגעגעה.
היא המשיכה ע"י הכרסתן המגחך אל הגרדום.
"מילים אחרונות?" שאל הגמד השמן.
"כן, יש לי משהו להגיד" ענתה דארה.
"תסלחי לי כן, אבל מה את בדיוק נראית לעצמך? מרי אנטואנט?"
גיחך הגמד השמן בקול.
דארה גיחכה איתו.
הגרדום הורד. כעת נותר רק למשוך בחבל. דארה עצרה את נשימתה. היא התקשתה להאמין שבזמן כה מתקדם שיטת המיתה הזו עדיין עבדה.
"בעצם עדיין יש לי משהו להגיד" לחשה דארה לכרסתן, "בין אם אני מארי אנטואנט או שלא."
"דברי כבר!" ענה המוציא להורג בגסות.
"התחלה חדשה לכולם" ענתה דארה ופוצצה את עצמה ואת כל המטרופולין יחד איתה.