המסוק הנוחת, יצר קשתות ענק כחולות במימי מפרץ גואנטנמו, קודם שנגעו גלגליו, במשטח הנחיתה על החוף. מפקד המתקן קידם בהצדעה את פני האורחים הבלתי שגרתיים שירדו ממנו – מפקד הכוחות המיוחדים, קולונל בראד פרָמפטון, מלוּוה בפרופסור אליוט בּאסַאם, בכיר נאס"א לשעבר. אחרי מחוות ברכה קצרות שמו השלושה פעמיהם אל עבר צריפי הסגל.
"האם הוסיף העציר משהו, בדבר מקור החומר?" שאל הפרופסור.
"אני חושש שלא, אדוני." ענה מפקד מחנה המעצר, ופתח בפניהם את דלת חדר החקירות.
בתיק העציר נכתב כי עוּבֵּייד נתפס במבואות כפר-קימרת', לא רחוק משפך נהרות המפרץ הפרסי, באזור המכונה בפי כוחות הצבא האמריקאיםR2 . על פי ההערכות שימש האזור עשיר הצמחייה וקפלי הקרקע מקום מסתור למורדים בימי מלחמות המפרץ, ועד היום נסרק תדיר ע"י הלוויינים, בניסיון לאתר פעילות עוינת. האיש צמח לפתע מן הנוף, בדרך היציאה מן הכפר, לעיניהם של חיילי סיור שגרתי, מופתע אף הוא מנוכחותם. משנדרש לעצור הניח את רובהו והרים את ידיו. אלא שמעין טנדר חולף חצץ לפתע ביניהם והאיש נעלם מן העין, והופיע שוב עם נשקו, ישוב במכולה הפתוחה של הרכב המתרחק. רכב הסיור פתח במרדף, ואף ירה לעבר החשוד מספר פעמים. האיש שהיה חשוף לאש לא נפגע, אלא זנק בתנועה פנתרית דרך השמשה הצדדית לתא הנוסעים, השתלט על הנהג והסיט את הטנדר אל המשור הפתוח, לעבר עמק הפרת. שמשת הטנדר האחורית נופצה מרסס הכדורים שנורה אליו. החשוד הדף את הנהג למטה והדהיר את הרכב אל עבר גדת הנהר. שם בחסות הצמחייה העבותה נעלם כליל.
בחיפושים שנערכו במרחב הנהר בעזרת 'עין' הלוויין, התגלה לבסוף הרכב נטוש, כחמישים קילומטרים צפונה. לא רחוק משם זוהה גם נהגו, רץ מבוהל, אוחז בזרוע פצועה ומסמן בראשו לאחור. על פי הנחיית 'העין בשמיים' ירדו הלוחמים והתקדמו בתוך סבך הקנים, בנשקים מכוננים, אל עבר המים, שם חיכה להם עובייד בשלווה, נשקו לרגליו וידיו באוויר. "שכב!" קרא הסמל. הפעם התבצע המעצר בצורה מוקפדת. בדיקות שבוצעו על גופו, גם במתחם העצירים מדרום לבגדד, לא העלו דבר.
אלא ששבועיים אח"כ ואלפי קילומטרים משם, מיד עם הגעתו למחנה המעצר בקובה, זמזם גלאי המתכות שסרק את גופו. לאחר דריכות קצרה, הוברר כי מעילו של העציר, גם שפורקו כיסיו והוסרה בטנתו, הוא זה שחוזר ומפעיל את גלאי המתכות. בדיקת מעבדה בבסיס חיל הים הקרוב, העלתה שבמעיל דבקו רסיסי חומר מתכתי תכלכל ובלתי מזוהה. בוושינגטון אישרו את ממצאי הבדיקה:
החומר שנמצא על בגדיו של עוּבֵּייד שארקַי, לא נראה לכאורה מעודו על פני כדור הארץ.
עשרה ימים אח"כ העלה ואן אטום חלונות, ענן אבק, בבלימתו בפתח מערת כבַארה, אתר ארכיאולוגי ברמת הנדיב, ליד זיכרון יעקב. קצין צה"ל ליווה את שני אורחיו אל בטן האדמה.
"ד"ר מיכל שלח?" קרא הקצין אל קבוצת חופרים על רצפת המערה.
"כן?" הזדקפה לקראתם הארכיאולוגית.
"שלום לך, אני הנספח הצבאי של משרד החוץ, אנחנו מתנצלים אבל…" עבר הקצין לאנגלית, "הג’נטלמנים האלה התעקשו לפגוש אותך בסביבתך הטבעית.
זהו קולונל בראד פרָמפטון," המשיך הקצין כשהוא מתעלם ממבע ההשתוממות על פניה "מפקד הזרועות המיוחדים בצבא ארה"ב, ואת פרופסור אליוט באסאם אני מניח שאת מכירה…"
"פרופ' באסאם, איזו הפתעה," הושיטה מיכל שלח את ידה "אני מבינה שמאז הביקור אשתקד התאהבת בארץ הקודש."
הפרופסור לחץ את ידה בחמימות, "הפגישה המחודשת שלנו מתקיימת אכן, מוקדם מן הצפוי."
"ד"ר שלח, נעים מאוד" לחץ את ידה הקולונל "האם יש מקום בו נוכל לדבר בפרטיות?"
מיכל שלח שחררה שפעת תלתלים זהובים שגלשו אל כתפיה כשהתירה את המטפחת שלראשה וקשרה אותה לצווארה. משהו בקרבה אמר לה שהמקום המבוקש איננו משרדה שעל פני השטח. היא החלה להובילם אל חלל עמוק יותר במערה ונזכרה בפגישתה הקודמת עם הבכיר לשעבר בנאס"א, גיאו-פיזיקאי בהכשרתו, לאחר הרצאתו שנערכה לא מכבר בוועידה בינלאומית בירושלים, בנושא עתיד כדור הארץ. אז הציגה את עצמה כחוקרת מקומית ולאחר שנקשרו בשיחה לא רשמית, בקשה לדעת אם יוכל לשפוך אור על ממצא נדיר שנשאה באמתחתה.
ככל שהתקדמו במורד המערה נעשה קר וחשוך יותר. הארכיאולוגית נעצרה ליד תיבת פח שקבועה הייתה על קיר המערה, שלפה מתוכה פנסים וחילקה לחברי הפמליה.
"המחקר שלי כאן," אמרה בהמשיכה להוביל "לכאורה בעקבות מוצא האדם, הוא מעין פעולת הסחה גדולה… אני מניחה שבקרוב תובהר לי הסיבה שהטריחה אתכם, מכובדי, אל מעבר לאוקיאנוס, אבל תרשו לי לנחש שהיא איננה קשורה באדם הניאנדרטאלי. לא כן?"
ד"ר שלח לא באמת ציפתה לתשובתם.
"התעלומה האמיתית במערה זאת נמצאת 12 צעדים מכאן, ואני שמחה שמשהו גואל אותי סוף סוף מבדידותי המזהרת ומגלה בה עניין גם כן."
"האמיני לי" הניח הפרופסור יד על כתפה "שהתענוג כולו שלנו."
רגע אח"כ, היגיעה החבורה אל מה שנראה היה כפתח אליפטי למנהרה חסומה. מיכל האירה נקודה גבוהה על הדופן הצרה של הפתח. "זה כאן" אמרה.
השלושה כוונו אף הם את פנסיהם לשם, אך לא זיהו דבר.
"ג'נטלמן," פנתה הארכיאולוגית אל אורחיה בארשת רשמית יותר "הבה נכבה את פנסינו."
כולם עשו כדברה וחזרו להביט אל הנקודה. בהדרגה, משהתרגלו לחשיכה, החלו להבחין בהבהוב כחלחל מבעד לקיר.
"אפשר לגעת?" שאל הפרופסור כשהוא שולח ידו לקיר בהתרגשות של ילד.
"כן. אבל תופתע לדעת שאין לזה כל מגע מיוחד. המתכת הזוהרת מורכבת בתוך אבן הסלע, והַשערתי היא, שהיא איננה קרובה לשפת הקיר, אלא מהבהבת מנקודה מרוחקת בתוכו." היא הדליקה שוב את פנסה ושלחה אלומת אור אל חריר במרכז הנקודה.
"רואים? כאן חדרתי בקלות את הסלע, עם מקדח ארוך שעוצב במיוחד, מטר וחצי אורכו, אותו בחנתי במעבדה."
"מתוחכם!" אמר פרופסור באסאם "ו..?"
"כלום. אבן סלע ארץ ישראלית טיפוסית…"
"קצת גיר, קצת בזלת.."
"בדיוק. ללא רבב של סגסוגת, או כל חומר זר אחר."
"מניין אם כן, הדוגמית שהראית לי בוועידה?" שאל בפליאה.
מיכל פילסה דרך בין חבורת הגברים והחלה לשוב מעלה "על זאת ברשותכם, נדבר במשרדי, על קנקן של לימונדה צוננת."
לפני שנים רבות, בפאתי אוּר המקראית, עקב רועה הצאן במבטו אחרי עדרו. לפתע נעלמה אחת הכבשים מעיניו, זו שעזר בהמלטתה וכינה בשם 'ברכה'. בזריזות היגיע למקום העלמה וקרא לה. מעבר לשיח הבחין בבור שנפער בקרקע וללא היסוס השתחל פנימה. לתדהמתו הלך הבור והתרחב, וחיש קל מצא את עצמו עומד מלוא גובהו בפתח אולם צונן וארוך. מימיו לא ראה העלם הצעיר מקום כזה. מבנה האולם היה כמעין צינור שהלך והעמיק למעבה האדמה, ודופנותיו החלקות הבהבו באור תכול. לפני שהבחין בכבשה , זיהה במרחק תנועת עמודי-אור דקים וססגוניים. הוא מיהר לאסוף את הכבשה אל זרועותיו ולטפס חזרה כששמע לפתע קול קורא בשמו. יום אחד עתיד היה להיענות לקריאה.
קולונל בראד פרמפטון לגם מן המשקה הצונן במשרדה הממוזג של ד"ר שלח. למרות ששירת כמפקד חטיבה במלחמת עיראק, עדיין התקשה להתמודד עם העונה החמה באזור. פרופסור באסאם התענג על טעם הנענע ומיכל הניחה לצידו קערית עם כמה עלים רעננים שטופים.
"התכבד כאוות נפשך," אמרה "קטפתי אותם הבוקר בחורשה שבכניסה לאתר."
קצין צה"ל עדכן את מימוניו בהודעת אס.אם.אס קצרה ואז פתח הקולונל ואמר
"אני מניח ד"ר שלח, שבשלב זה אנחנו חייבים לך כמה הבהרות."
מיכל התרחבה בכיסאה בחיוך והקולונל המשיך "מאוחר יותר ימצא לבטח זמן, לתאר באוזנייך את השתלשלות האירועים עד כה, כרגע רק נאמר שיש לנו מקום להניח שחומר מסוג זה שנתת לאנליזה בזמנו לפרופ' באסאם, וגם כנראה, כך מסתבר הבוקר, מסוג זה המופיע בקיר המנצנץ מתחתינו התגלה לאחרונה על בגדיו של עציר שהובא אלינו מעיראק."
ד"ר שלח בחנה את הידיעה המפתיעה בעניין. "והאיש לא השתהה בשום מקום אחר?"
"לא גברתי…"
"אלא הובא אליכם ישירות מעיראק?"
"אכן גברתי."
מיכל הגיבה בפנים קפוצות. נראה היה שמחשבותיה בקשו לשאת אותה למקום אליו סירבה ללכת. "ואני מתארת לעצמי שלא מדובר בפקיד משרד כלשהו מבגדד."
"נכון גברתי. הוא נעצר כברת דרך משפך הנהרות."
"ארם-נהריים.." לחשה בעברית.
"מסופוטמיה!" שמח הפרופסור על הזיק שניצת בעיניה "ערש התרבות האנושית. הכול התחיל שם- הכתב, האסטרונומיה… ובמקביל בכנען: התפיסה המונותיאיסטית, חוקים חברתיים… אם אמנם מדובר במקור זהה לתרבויות אלה.."
"אבל איך אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו קפיצה לוגית כזאת?" קטעה אותו מיכל בקומה מכיסאה, "יש מספר דרכים לראות את המקרה באור אחר… החומר יכול היה להשיג את העציר במהלך הטיסה למשל, ואז אין לדעת מה מקורו, או… שהפריט שלבש איננו שלו…רגע, האין העצירים מקבלים בגדים מיוחדים?"
"לא לפני בואם למחנה גואנטנמו." ענה הקולונל
"בכל זאת אדוני," השתדלה הארכיאולוגית הישראלית לשמור על קור רוחה, "בהנחה שבדקתם את הדוגמיות מעיראק ומישראל ומצאתם אותן זהות", אמרה בהתרגשות הולכת וגוברת, "האם נתתם דעתכם על משמעות ההנחה שעומדת כאן על הפרק…"
נסערת משהו פתחה מיכל ארון מפות, שלפה אחת והחלה לפרוש אותה על שולחנה. הנספח הצבאי חילץ משם את קנקן הלימונדה מבעוד מועד.
"אני מניחה שאתה מזוהה, קולונל, עם המושג שקושר את האזורים הנרחבים האלה…" אמרה, תוך שהיא טופחת בידה בעוצמה מוגזמת, על אזור הפרת והחידקל ועל חוף הים התיכון, משם גלשה אל שפך הנילוס.
"-הסהר הפורה- כן גברתי."
ד"ר שלח נשאה אליו מבט מנוחם ולחשה כממתיקת סוד "אינכם רואים את ההשפעות מרחיקות הלכת שתגלית כזאת יכולה לעורר ??…"
היא הסתכלה אל איש נאס"א כקוראת לעזרה ואכן, אליוט באסאם הניח את ידו על ידה השמוטה על המפה והשלים את משפטה בקולו העמוק:
"…והיה וימצא אותו גורם מחולל, בעברן של הציוויליזציות הראשונות בהיסטוריה!"
בשלהי מלחמת המפרץ השנייה, התחדשו הפגזות האוויר האמריקאיות באזורי קרבות המורדים, כתוצאה מהתעוררות כיסים של התנגדות. בסמוך לנהרות התלקחה שוב האש והאדמה חזרה לרעוד. עובייד, שצפה במתרחש ממקום מסתור, הבחין לפתע בין האנשים, שנסוגו לכל עבר מאימת הפגזים השורקים, בנער מפוחד. הוא העריך כי היה בין 12 לכל היותר. לו הקמתי משפחה ולא הייתי נשוי לאללה, הנער הזה יכול היה להיות בני יחידי. אמר בליבו ופרץ בריצת אמוק לקראתו. אנשים נפלו לצידו שרופים וקרועי איברים, ואלו הוא, דילג ללא פגע בשדה האש, כאצן משוכות מיומן, ואסף את הנער לזרועותיו. בהמולת ההתפוצצויות וצעקות השבר, קרא אל הנער "הידעת כי היום הוא יומך הגדול?"
"אה?"
"הרוצה אתה להיות מבורך?"
"אני לא מבין"
"מהיום" צעק הגבר "תבוא עלייך הברכה ולעולם לא תוכל האש לפגוע בך!
הרוצה אתה בכך?"
"כן" צעק הנער במלוא גרונו.
"אם כן אמור אחרי: מהיום תבוא עלי .."
"מהיום תבוא עלי.."
"ברכה"
"ברכה"
בבת אחת נעלמו השניים מזירת התופת.
"…הנחות ההפרכה שלך, נשקלו בתחקיר בוושינגטון," פנה פרופ' באסאם אל ד"ר שלח "לפיכך היה עלינו לשמוע את הדברים מפיו של העציר עצמו, עובייד שארקי. על פי עדותו, ב'מערות הברכה', כפי שהוא קורא להן, נמצא החומר הכחול, בכל מקום!"
"אם כך," נכנעה מיכל לבסוף "יתכן שזה לא כל הסיפור… איפה שוב אמרתם שהוא נתפס?"
"כאן התגלה לראשונה" השיב קולונל פרמפטון בהצביעו על המפה, "אחר כך עשה כל מאמץ להרחיק את כוחותינו משם."
"אוּר כָּשדים" הרהרה בקול "מקום הולדתו של אברהם…."
"כן?" דובב אותה הפרופסור
"הדברים מתקשרים אליו…"
"אל אברהם ?!"
"הדוגמית המקורית שנתתי לך פרופסור…"
"כן?"
"…כשהייתי סטודנטית צעירה ארע לי מקרה דומה… ביוצאי מאתר חפירות, העביר חייל גלאי ידני על תיקי והוא צפצף."
"מה היה בתיק?"
"כלום. יומן, טישו, דברים כאלה. אך הייתה לי תחושה שהגלאי איתר דבר מה משמעותי. כשפשפש החייל בתיק, נתתי לשעוני לנשור לשם מבלי שהבחין בכך. זה נתן צידוק לצפצוף. לימים הפקתי מגב התיק את רסיסי המתכת הכחולה. זה למעשה החומר שבדקתם."
"אכן גילית תושייה." התרשם הפרופסור, "אך איך זה מתקשר לאברהם? איפה זה קרה?"
מיכל הישירה אליו את מבטה.
"במקום מותו!"
צלצול הטלפון בכיסו של בראד פרמפטון, הפר את השתיקה. "אני מבין" אמר וניתק.
"כל זה יצטרך לחכות" פנה לכולם "יש אישור לשלב הבא. מטוסו של עובייד ינחת הלילה בנתב"ג."
בפאתי אור כשדים, הבחין רועה הצאן בתמורה שחלה בכבשה.
מאז האירוע במערה ניצלו חייה פעמיים באורח פלא. בתקרית אומללה אחת התדרדרו שלוש כבשים צעירות אל תהום רצופה סלעים משוננים, משם חילץ רק אותה ללא פגע. בפעם אחרת נפל העדר קורבן להתקפת זאבים. למרות שמיהר להגיע אל המקום, כבר התבוססו שם בדמן כחצי תריסר כבשים ואלו הכבשה ממערת האור, נשארה עומדת איתנה על רגליה.
עוד באותו שבוע, מצאה את עצמה מיכל שלח, בתדרוך מיוחד בבסיס צבא אמריקאי בצפון כווית. למרות תמיהות המסע ועל אף הסיכון הכרוך בו, כל גופה עלץ לקראתו. מלבד פרופסור באסאם, ישבו לצידה גם קצינת המבצעים של הבסיס וסמל מארינס צעיר. קולונל פרמפטון סיכם את הדברים:
"אם כן שהייתנו בשטח תהא קצרה ככל שניתן, במהלכה תתבצע תנועה רגלית אל היעד וחילוץ אפשרי של הצוות בכל רגע נתון, ולכל היותר בחלוף 24 שעות בדיוק.
ונקודה אחרונה… האזרח העיראקי.
הנחת העבודה שלנו היא כי הוא לא נמנה על הכוחות המורדים, אלא נשבה מרצון, רואה בנו 'אומה נאורה' המעוניינת להשכין שלום באזור ומעוניין לשתף פעולה ולהנחותנו אל היעד. עם זאת, אין וודאות מוחלטת באשר למניעיו, ולכן אני חוזר ומדגיש לפקוח עיין ולצפות לבלתי צפוי. ברור?
סרג'נט, זכור: דממת האלחוט הכרחית למעט איתות ירוק כל שלוש שעות ואיתות אדום כל אימת שאתה חש בסכנה."
קרי-רוח, החברה האלה בוושינגטון חשב בליבו, אך שמע את עצמו אומר "מי ייתן והאנושות תצא נשכרת מההרפתקה הקטנה שלנו. השעה כעת 16:14, בשעת השין 19:00 תונחתו על אדמת עיראק. בהצלחה!"
"אז זה מה שעושים בכוחות המיוחדים?"
"בין היתר" ענה הקולונל לחוקרת הישראלית, ברדתו מן הפודיום.
"ומה עוד?" הקשתה מיכל.
"בואי נאמר שאם פוקס מאלדר היה נקלע למצוקה, היינו קופצים לעזור לו… בואי, תכירי את עובייד שלנו."
ימים רבים אחר כך נעלמה הכבשה ולא שבה עוד.
כבמטה קסם הובילו אותו חיפושיו של הרועה, שוב אל המערה הכחולה, שעתידה הייתה לשנות את חייו. במרכז מנהרת הכניסה חייכה לאומתו אישה יפת תואר. שלושה עמודי אור ליוו אותה אליו.
בראש הרביעייה שהתנהלה בעמק הנהר, חוסה בצל הצמחייה הגבוהה, הלך עובייד. אחרי תלאות השבועות האחרונים חש שוב הקלה על אדמת מולדתו. הוא ניסה להכתיב קצב שיאפשר להם להגיע אל הרמה מבעוד מועד. החבורה משתלבת לא רע בנוף חשב בהביטו לאחור. הפרופסור בגלבייה נראה כשיך בדואי לכל דבר עם זיפי זקנו, והרעלה על פניה של מיכל שוותה לעיניה ברק תכול שלא ניכר בהן קודם. אחרון הלך הסרג'נט, סוקר את סביבתו ומצליח להצניע את נשקו המקוצר מתחת לגלימתו.
זמן קצר אחרי רדת החשכה, עצר הצוות לחניית לילה במעין חפירה קטנה ונסתרת מן האופק, על פני הרמה הצחיחה. הלילה האפל לא אפשר המשך תנועה בטוחה. אור סהר נוגה של תחילת יוני, בקושי חדר מבעד לשמיכת העננים הדקה שנפרשה על המדבר עם חשכה, וכוכבים לא נראו בכלל. פרופסור באסאם פרש את שק השינה שלו בשולי החפירה. הסמל פטרל על הצלע ואילו עובייד צפה במיכל, שישבה ובחנה באור הקלוש את האבנים לרגליה. הוא הביט לשמיים הקודרים והחליט לנצל את החשכה. במיומנות קושש מעט זרדים, ובתוך בור קטן שחפר בקרקע שפת פינג'אן. אחרי דקות אחדות כבר כיבה את האש והושיט לסמל ספל תה מתוק. הלה היסס לרגע אך אסף לבסוף את הספל מידיו. עובייד הציע גם לד"ר ספל מהביל, לבסוף מזג לעצמו והתיישב מולה.
"זה היה מהיר" חייכה אליו תוך שהיא מהדקת את צעיפה, "תודה."
"רואה מזרח באבן?" שאל.
"אכן!" ענתה בהפתעה "גם בנגב, במדבר הישראלי, רואים את כוון זריחת השמש על אבני הסלע."
"אנחנו כבר הרבה קרובים" אמר "מחר אינשאללה לפני צהריים, נגיע העמק של מערה."
"אינשאללה גם נצא משם בשלום" ענתה לו בערבית עיראקית צחה…
עובייד בהה בה בפליאה ואז צחקה וסיפרה שהיא בת יחידה להורים יהודים ממוצא עיראקי, שם נעוריה הוא בן-אברהם, ואביה עליו השלום האמין אמנם, כי הם נצר ישיר לאברהם אבינו.
"תיפח רוחי" הפטיר עובייד בעיראקית עסיסית וכמעט שפך את התה מן הספל בידיו.
" וזה עוד לא הכול, יא-סעידי!" המשיכה מיכל לקצור את התהילה ותיארה באוזניו כיצד הסיפורים בעיראקית מבית אבא, בדבר שורשיהם, היו כל כך עזים ומרשימים שהקדישה את חייה כארכיאולוגית לחקר דמותו של אברהם.
עדיין בחיוך מסוקרן, צפתה בעובייד מניח את ספלו על הקרקע, קם ומזדקף לאיטו.
"המערה בחאליל…" מלמל במבט חולם.
"בדיוק!" הופתעה שוב "בתחילה חקרתי את מערת המכפלה בחברון המקראית כסטודנטית, ומשאסרו על כניסת ארכיאולוגים למערה המשכתי במסע ללימוד ארץ התנ"ך שהוביל אותי למעמדי היום …"
"מומחית עולמית לחקר מערות המזרח התיכון!" השלים עובייד את דבריה.
ד"ר מיכל שלח נעמדה מולו, ולא מעט ביהירות, אמרה "אֵט יור סרביס!"
את אשר קרה אח"כ, לא יכולה הייתה לצפות.
כל חייו נצר אברם את סוד הקשר עם בת-האור אל ליבו.
מלאכתם, ספרה לו, נעשית בצנעה ומוארת רק ליחידי סגולה ברחבי אומות האור. היא קראה לו 'הָם' שפירושו בשפת בני הקשת – 'האב הגדול' וגם 'נושא הבשורה'. ואילו הוא קרא לה 'רָה' שפירושו – 'האם הגדולה' וגם 'שגרירת קשת-העיר הכחולה'. הוא למד ממנה את רזי תרבותם והתעשר מחוכמתם שלא ידעה גבולות. בלילות עת צפו יחדיו בכוכבים, ספרה כיצד הגיעו לכאן לפני מאות שנים כדי להנחיל לבני האנוש מעט מתודעתם וכיצד השתהו במקום חרף פגעי הטבע, בתוּרם אחר נושא הבשורה. משרווה מסודות העיר הראשונה, יצאו להכיר את קסמה של העיר התחתונה, עד שהשתקעו במחוזות העיר התיכונה. באהבתו אליה נמנע במשך שנים מלהפרותה, בחשש שבכך תהפוך לבת תמותה כמוהו והוא עשוי לאבדה. ואלו היא, משהתבשרה כי זהו הגורל שנצפה לה, קיבלה על עצמה את הדין כהרגלה בחיוך רחב. "מהיום בו יכבה אורי כאן," אמרה, "מיד יידלק בעולם אחר, ויום אחד ישוב אורנו ויתאחד!" ימים רבים לוותה שגרירת בני הקשת את נושא הבשורה ומשכבה אורה, השיבהּ אל בני עמה בפתח העיר התיכונה.
עובייד הביט במיכל כמוכה רעם. לפתע הניף את ידיו, צפה אל שמי הלילה וקרא
"אשריי האיש שזכה לברכת אללה הגדול!"
חייל המארינס הסב את מבטו ונדרך. גם באסאם הטה אוזן להתפתחות הדרמטית בשיחה המרתקת בשפת אימו. ואז להפתעתם, אסף עובייד את ידיה של מיכל ונישק אותן בחום. אח"כ הניח את ימינו על ליבו ואמר: "אני עובייד שארקי! כאבות אבותיי לפני, הנני אח נאמן למובארקי, אנשי אללה השומרים בחייהם ובמותם את סוד העמק מקדמת דנא."
מיכל שלח מחקה את חיוכה ועמדה מולו נפעמת. לראשונה במסעם הבחינה בקומתו התמירה.
"כל חיי," הוסיף האיש הנרגש "התפללתי, עם זאת סירבתי להאמין, שדווקא עלי מכל שושלת המובארקי הקדושה, תבוא הברכה, ואפגש עימך ביום מן הימים."
הפרופסור התיישר לישיבה…
דמיונה של מיכל נשא אותה פתאום אל ימים רחוקים. דמעה נקוותה בעינה כשנזכרה בדברים שלחש לה אביה המנוח בטקס סיום לימודיה:
"עכשיו את יכולה להתחיל לממש את תפקיד חייך!"
"…שכן, על פי אמונתנו…" סיים עובייד, את אשר הבינה מיכל שלח שהוא עומד לומר "…את היא, עיני הרואות, בתו של האב הגדול! 'השליחה הנבחרת' בידי אללה לגלות את סודות מערות הברכה!"
למרות שעת הבוקר כבר קפחה שמש המדבר על ראשי הארבעה. רישומי הלילה שעבר ניכרו עדיין בפניהם. הם התנהלו בשתיקה מתוך תחושת שליחות וגורליות שאפפה לפתע את משימתם. נתיב זה של רמת המדבר, נבחר לתנועת היום למרות תנאיו הקשים, מאחר ועקף את הכפר המיושב בעמק. עובייד חזר והעלה זאת משעצרו למנוחה בקפל קרקע מוצל.
"אף אחד לא בא פה אף פעם. אולי רק ילד כבשים. עוד עצירה ואחרי עצירה נגיע שמה."
הסרג'נט שיגר איתות ירוק בפעם השנייה מאז השכמתם.
שעה קלה אחרי המנוחה הבאה, כפי שצפה, נעמד לפתע עובייד על מקומו, בלב המישור השומם, הביט סביב לוודא שאין סביבם נפש חיה ופנה ראשית אל החייל.
"הייתי בגיל שאתה, כשדוד זקן שלי לקח אותי כאן. אחרי מלחמות באירן וו-אפגניסטן אמר, אולי הוא לא יהיה פה מחר ונתן רובה בידיים שלי. עובייד שומר על הסוד שנים. אף פעם, תודה לאל, לא לקח חיים. דווקא נותן חיים."
"אחרי פגשתי אותך סעיד באסאם" פנה עובייד לפרופסור, "ידעתי אללה שלח בן ארצי שמבין טוב טוב המערה הכחולה, מה עובייד לא מבין, ומספר היופי של המקום אצל בני אדם בארץ אמריקה הכבירה."
לבסוף פנה אל ד"ר מיכל שלח הנרגשת "אחרי לילה ,מיכל בינת אל איברהים, אני איש מאושר מאוד מאוד. אחרי לילה אני יודע דרך עובייד לא היה סתם. רק מן אללה בשביל לפגוש אותך."
הוא חיבק אותה בחום. אח"כ נישק את הפרופסור המופתע על שתי לחייו, לחץ את יד הסמל לחיצה אמיצה, ואמר "אתם ידידים טובים של המובארקי. אתם ידידים טובים של אללה!"
אז נשא את ידיו כבליל אמש וקרא:
"תבוא על כולכם ה-בר-כה! …"
בחדר המצב הביט קולונל פרמפטון בשעונו. חלפו קרוב ל- 24 שעות מתום התדריך אמש. השעה הייתה ארבע אחה"צ בקרוּב, האיתות האחרון מן השטח צריך היה להגיע ברגעים אלו ממש. אלא שאז קראה אליו קצינת המבצעים שישבה מול צג הלאפ-טופ שלה.
"סֵיר, אתה צריך לבוא ולראות את זה.."
מתמונת הלוויין שהתמקדה במסעו של הצוות לאורך היממה האחרונה נעלמו לפתע דמויות האדם.
"עצרי! את יכולה להריץ לאחור?"
"מיד" אמרה והחזירה את ההקלטה עד ששוב נראו הארבעה בשטח.
"עצרי! הרחיבי את התמונה."
קצינת המבצעים ביצעה 'זום-אין' וניתן היה לראות כיצד מקיפים השלושה האחרים את עובייד, שניכר בתרבוש העגול שלראשו, ואז נעלמים שוב כהרף עין. בהרצה איטית של המהלך הופיע מעין כתם שחור בשולי הפריים, אל תוכו נבלעו האנשים אחד אחד.
"מיקום וזמן מדויק!" ירה הקולונל. כמה פעולות והמדפסת בקצה החדר נעורה לחיים. הקולונל שלף את הדו"ח ובעודו קורא בו, אסף את כומתתו מן השולחן. קצינת המבצעים הקפיצה את הטייסים. השעה הייתה 16:03. האיתות מן השטח התעכב לראשונה. מצד שני לא התקבלה קריאת מצוקה. חלפה עוד דקה. הקולונל נעץ שוב מבט בשעון ואז חבש את כומתתו ואמר "יצאנו!"
שני החוקרים הביטו זו בזה משתאים לאחר שצפו בעובייד נעלם לפתע בפי האדמה.
"אחרייך גברתי." הניח הפרופסור למיכל להשתלשל מטה בעקבות עובייד. אחרון נכנס פנימה הסמל. מיד כשנגעו רגליו בקרקע, עוד לפני שהספיק להבין היכן הוא נמצא, חש לפתע כיצד יד לופתת את פיו בעוצמה, ומיד אח"כ דקירה חזקה בעורפו.
"הותקפתי!" חשב הלוחם ואינסטינקטיבית נשלחה ידו אל עבר האיתורן אלא שהקרע בעורפו העמיק והוא כרס תחתיו דומם.
מיכל הסירה מעליה את כיסוי הראש וקפאה במקומה אל נוכח הקרירות הכחולה. לרגע לא מצאה מילים לתאר את עוצמת החוויה, אפילו לעצמה. היא חשה כאילו חצתה כרוח את הכניסה החסומה במערת כבארה בארצה, וכל התעלומה והמסתורין התפוגגו ברכות בפניה, לתמונה צלולה ומרהיבה מעין כמוה.
קסם, חשבה לבסוף… קסם חלומי!
"תגיד לי שאתה רואה את כל זה?" קראה אל עמיתה לאחור…
אלא שבמקום לענות לה, שמעה את אליוט באסאם צועק מפתח המנהרה "הו אלוהים!"
עובייד ומיכל רצו חזרה, שם רכן באסאם מעל גופו של הסמל. הוא הצמיד את אצבעותיו אל צווארו, לחוש את הדופק ואז אמר בקול משתומם "הוא מת.."
מיכל כיסתה את פיה בתימהון.
"אללה ירחם, נפל בכבדות? מכה בראש?" שאל עובייד בעיראקית.
"אולי רגישות נדירה?! …קדחת המערות? "הצליחה מיכל לדבר.
הפרופ' הביט באצבעותיו הנוטפות.
"אני חושש," אמר כשהוא מסית את ראשו של הסמל "שהוא נדקר למוות."
מיכל פלטה צעקה כשנחשפה שלולית הדם.
באסאם הרים מבט אל עבר חלל הכניסה ואמר "אנחנו לא לבד…"
"זה לא יכול להיות" אמר עובייד "זה אף פעם לא קרה. רק אני יודע את מקום הכניסה. רק אני מכיר את מילת הקסם"
באסאם נעץ בו מבט חשדני. אחר כך הרכיב את נשקו של הסמל על כתפו ונטל את האיתורן מידו. "בואו!" אמר והזדקף "מוטב שנתקדם… עובייד! הַנחה אותנו!"
הם המשיכו במורד המנהרה הצינורית, צוללים אל בטן האדמה. הכחול הבהב מקירות המתכת בעוצמה משכרת. עם מותו של הסמל וההתקדמות במנהרה הצוננת, חשה מיכל מוצפת רגשות. היא שלבה את ידיה בחוזקה. עובייד פשט את מעילו וכיסה בו את כתפיה. היא חייכה בתודה ושאלה, "לאן כל זה מוביל?"
"האמת היא שאינני יודע, מימיי לא הרחקתי עד כאן."
הפרופסור התקדם במשנה מרץ בעודם מתעכבים, ונעלם לרגע מעיניהם.
"תראו," שמעו אותו קורא לבסוף מלמטה "יש כאן כניסה כלשהי." השניים מיהרו לחבור אליו ומצאו אותו מול דלת קשתית מבריקה.
"איזה עיצוב מפואר… ורמת הגימור… זה לא יאמן" אמר הפרופ' כשהוא מחליק את ידו על הדלת.
לפתע שמעו קולות עמומים מפתח המנהרה.
"מה עכשיו?" נדרכה מיכל כשהיא תרה במבטה לשווא אחר ידית כלשהי בדלת.
עובייד ביקש את הנשק מבאסאם. לרגע אחזו שניהם ברובה ואז הרפה הפרופ'.
"אני עולה לבדוק מה מתרחש" אמר עובייד "דוקטור! זכרי מי את! לך התשובה!"
ונעלם במעלה המנהרה.
"אם יש אמת בדבריו… בידייך המפתח …"
"בחייך פרופסור, מה זה כל ההוצ'י-קוצ'י הזה, אנחנו מדענים, זוכר?"
"אם כן, גברתי המומחית למערות המזה"ת," שינה לפתע באסאם את טון דבורו כשהוא סובב על עומדו בידיים פרושות "מאיזו תקופה בדיוק היית מעריכה את ה'מערה' הזאת? תקופת האבן? תקופת הקרח?"
הדברים לא נשמעו לד"ר שלח כוויכוח אקדמי כלל ועיקר.
"הכול צורח פה לעזאזל" הפטיר בזעם מתפרץ "כטכנולוגיה עתידנית, נשגבת מבינתנו, חייזרית ככל שאנחנו יודעים… הוד רוממותך הישראלית, אם מילה פתחה לעזאזל את המנהרה, למה שמילה לא תפתח את הדלת המזוינת הזאת, אה?"
האינטונציה חסרת התקדים ודבריו של בן שיחה, הטרידו את מיכל מאוד. חשש כבד התגנב לליבה. איפה עובייד?
רעם מתגלגל נשמע מאחוריהם. הם החליפו מבטים וידעו: במעלה המנהרה ניטש קרב יריות.
"התרכזי!" פקד עליה באסאם. מיכל נשמה כמה נשימות עמוקות ואז שמעה את עצמה אומרת "בר-כה… מערת ה-בר-כה…"
דבר לא קרה.
"המערה הכחולה…" ניסתה שוב.
קולות נפץ נשמעו ממעל… קירות המנהרה החלו לרעוד.
מיכל עצמה את עיניה ונזכרה בדברי אביה. לפתע ידעה.
"אב-ר-הם!"
עובייד לא האמין למראה עיניו. חמושים פלשו למערה. בן בלייעל הסגיר את סודה. הוא זיהה כמה פרצופים מן הכפר. כיצד יגיב? לא היה מקום להסתתר. הוא נצמד אל הקרקע ונתן עינו בכוונת הרובה. הוא חשב על בתו של האב הגדול, הוא חשב על השליחות. דבר מה לחץ על ירכו. הוא התרומם מעט ושלח את ידו לאסוף משם את החפץ. לחרדתו היה זה מכשיר האיתורן… לפתע נורה אליו מטר כדורים. הוא צלל שוב אל הקרקע ולראשונה בחייו השיב אש.
לרגע חששו פרופסור אליוט באסאם וד"ר מיכל שלח שנפלו לתכול-שמיים. למרות תחושת האחיזה בקרקע לא ניתן היה לזהות את משטח הרצפה, כמו גם את התקרה או הקירות. השקיפות והבוהק הכחלחל שיוו למקום תחושה של חלל פתוח. אלא שבמרכזו ריחף שולחן כחול ענק, שהשניים נאלצו לגעת בו כדי לוודא שהוא שם. במרכז השולחן קובעה מעין קערה כחולה, ממנה צמחה דסקית קשתית כחולה, דמוית בומרנג. אחרי מבוכה קצרה הבינו שלמעשה החלל תחום ומאובזר, אלא שהכול בו כחול על רקע כחול, ומשום כך – קשה להבחנה. כילדים מכוסי עיניים, הושיטו ידיהם לפנים ושייטו בזהירות לכיוונים נגדיים, כדי לאתר את הגופים בחלל. אחרי זמן מה החלה להצטייר תמונת המקום. מעבר לשולחן השתרעה קשת גבוהה של מדפים כחולים, מלאים מלוא רוחבם בדסקיות הבומרנג. צעדים אחדים משני עברי קשת המדפים, גילו שתי דלתות נוספות.
כל הכשרתה המקצועית והאקדמית של מיכל לא הכינה אותה למעמד זה. מחד, חשה כעיוורת בחדר זר. מאידך, היה זה כמו להביט בפרצופה של וודאיות מוחלטת. היא חוותה צלילה ממשית, דרך נבכי הזמן, אל לב ליבו של אתר ברמת שימור מושלמת. באותה עת, לנוכח המציאות המורכבת שלא מן העולם הזה, חשה שהיא צופה דווקא אל העתיד.
האם היווה המקום מבואה לחללים נוספים? האם מיצה את עבודתו ונזנח? או שמא הוא ממלא עדיין תפקיד מסוים…
בעודה שקועה במחשבותיה, שמה לב פתאום, כי באסאם מדבר ערבית מנגד. האם דיבר אלי? סבבה לאחור, ואז לחרדתה השלים, בקור רוח, משפט בטלפון: "…לא, אין כאן איש מלבדה.."
"מה זה?! מהיכן צץ המכשיר? עם מי דברת?"
פיצוץ עז זעזע את הכניסה. השניים נאחזו בשולחן משני עבריו. הבועה הכחולה נפרצה וחור נפער בדלת. קולות ירי נשמעו מבעדו.
"מאוחר מידי" גיחך באסאם. "המוג'אדין כבר כאן. צר לי על המחקר המרתק שלך ד"ר, אבל הבוס שלי, במחילה מכבודך, איננו עוסק בעניינים שברומו של עולם, אלא במלחמה הקדושה שלו – בג'יהאד! איך אמרת? ההוצ'י-קוצ'י הזה פחות מעניין מן האופציה למקומות מסתור אולטימטיביים, ממש כאן מתחת לאפכם האימפריאליסטי."
מיכל התעשתה מהר. הזעזוע התחלף במחשבה קרה. הפרופ' אינו אלא מרגל… מה עשה הנוכל הבוגדני..?
כאילו קרא את מחשבותיה, שלף לפתע באסאם סכין.
"הסרג'נט האומלל היה בדרכי…אבל לך אין סיבה לחשוש, אם תהיי נחמדה, מי יודע? אולי תפגשי במנהיג עוד היום, פנים מול פנים!"
מיכל ניסתה להדוף את השולחן המרחף, אך לשווא. הוא היה יצוק במקומו.
"הטיול שלנו נגמר." צחק באסאם בצחוק פרוע "איש לא היה מאמין לך בלאו הכי… בואי הנה!!" זינק לעברה מקצה השולחן. מיכל, שצפתה את פעולתו, נסוגה לאחור במהירות. מעוצמת המכה קרה דבר מוזר. הדסקית הקבועה בקערה החלה לפתע להסמיק והתמלאה בתמונה צבעונית.
"אז הבומרנגים המצחיקים האלה הם תקליטורי וידאו, אה?" אמר באסאם "מה את אומרת על זה ד"ר?"
מיכל נצלה את רגע ההשתאות. הסתערה על הפרופסור, ודחפה אותו בכל כוחה אל הכניסה.
בדיוק באותו רגע אירע פיצוץ נוסף. כל החלל רעד. דלת הכניסה המפוארת נעקרה מצירה וצנחה בכבדות על פרופסור אליוט באסאם, קוברת אותו תחתיה.
עובייד הופיע בפתח, חולצתו קרועה וספוגת דם. מיכל קראה בשמו ונפלה בזרועותיו.
"חייבים להסתלק. המקום מלא חמושים…" הוא הביט בזרוע המבצבצת מתחת לדלת והסכין בידה.
"באסאם" אמרה מיכל, תוך שהיא פונה שוב לשולחן מהורהרת, "הוא… היה…"
"אני יודע" קטע אותה עובייד "…בוגד! בואי, הזעקתי את האמריקאים, הם מעסיקים את החמושים בינתיים, אבל…"
מיכל כבר לא הקשיבה לו. היא בחנה את תמונת הסרט הרץ בדסקית- פני כוכב בסריקה איטית, צמחיה זהובה… אור בהיר מאוד… שלושה ירחים כחולים, דמויי מגל תלויים בשמים פתוחים. משהו בכותרת משך את תשומת ליבה. קולות נפץ עמומים נשמעו מעליהם. התקרה השמיעה קולות חריקה מצמררים.
"אני חושש שהם מרככים את המקום בפצצות… מיכל!" לראשונה קרא לה בשמה "חייבים לזוז… "
אלא שמיכל שלח הייתה כבר מעבר לשולחן. היא הושיטה ידה אל המדף המרכזי שבו קבועים היו שלושה דיסקים קשתיים בודדים ושלפה את האמצעי. אז חזרה לשולחן ואחזה בדיסק שבקערה. היא חייכה בסיפוק כאשר עלה בידה לשחררו מן הכן, ומהרה להחליפו בדיסק החדש. מעבר לכתפה צפה בה עובייד, מוקסם מפעולותיה. כשהסירה את ידה התעוררה התמונה לחיים.
המצלמה דהרה במהירות מדהימה בתוך מנהרות כחולות ומתעקלות. לפעמים השתהתה בחללים מורחבים ואז שוב דהרה לאורך עשרות קילומטרים. כל אותה עת זרמו הכותרות בתחתית התמונה. הן נראו למיכל מוכרות יותר ויותר. עד שהואט הקצב בהדרגה כשמסלול המנהרה היגיע לסופו.
לנגד עיניהם הקרועות לרווחה של מיכל ועובייד נפרשה עיר קסומה ביופייה. דרכים רחבות מעוטרות בשלל צבעי הקשת. כיפות מבנים זוהרים ותכונה רבה של דמויות פסי אור מרהיבים בכיכרות פתוחים. לפתע זיהתה ד"ר שלח את שפת הכתוביות.
"כתב יתדות!" זעקה. רעמי הפצצות ממעל ענו לה ותקרת החלל הדהדה. עובייד לפת את זרועה.
"עכשיו!" אמר "כל המבנה עומד להתמוטט…"
"עוד רגע. אני חייבת להתרכז. אני קוראת את זה…"
שני זוגות של צורות מורפולוגיות הופיעו בכותרת. היתד האמצעית היא מקו, זאת ידעה מיכל.
תחילה החלה לפענח את ההברה הסוגרת-
'רַא' …
אח"כ פענחה את ההברה הפותחת-
'יִשׂ'
בחרדת קודש קראה ד"ר מיכל שלח את הכותרת כולה-
"ישׂ-רַא"
הפיצוץ האחרון היה מחריד בעוצמתו. עובייד זינק על מיכל וקרא- "השליחה הנב ח ר ת!"
תקרת המתכת הכחולה קרסה על גבו וחושך נפל על המקום.
בוושינגטון צפו בתמונות הלוויין מאזורR2- בשביעות רצון. לאחר שנים של מעקב סמוי, אחרי פעילות המרגל בשורות נאס"א, הסתמנה לפתע הזדמנות בלתי צפויה. בין עשרות החמושים שגדשו את העמק זוהו בוודאות בכירים מצמרת רשימת המבוקשים. "הפיתיון נבלע" זעק קולונל בראד פרמפטון את קוד-הפקודה למכשיר הקשר במסוקו. כמעט מיד הותר הרסן והרעשה כבדה ניחתה על העמק. סדקים גדולים החלו להופיע בקרקע. עשרות חמושים צללו פנימה בצעקות מחרידות. שאון גדול החל בוקע מן האדמה ובתוך שניות נפערו הסדקים למכתש ענק.
ענן אבק עצום, היתמר מעלה ובלע הכול. עמק המתכת הכחולה היה כלא היה (…).
הסערה הגדולה נצפתה כבר לפני כשנה.
ע"פ התחזיות יציפו מי הגשמים את כל הכוכב. ההמתנה לימיו של ה'הָם' עדיין לא הושלמה. על בני האור היה להתארגן לשהייה ממושכת עד יקלו המים. שלוש ספינות האם, כל אחת גודלה כעיר ממש, השלימו את התחפרותן באזורי שליטתן, במבנה כוכב הבית – 'הקשת הנטויה'. נקודת קצה אחת היוותה ספינת האם שלימים נקראה 'נָהָ-רַא' – העיר הראשונה, במפגש הנהרות הגדולים במזרח. נקודת הקצה האחרת הייתה במבואות הנהר הדרומי הגדול, שלימים נקראה 'מיצ-רַא' – העיר התחתונה. ואלו ספינת הפיקוד 'ישׂ-רַא' – העיר התיכונה, שקעה בבסיס האם שהוקם במרכז הקשת, ממזרח לאגן התיכון. כאן אמור היה הגשם להכות ראשון. בטכנולוגית-הגישור-התת –כוכבי, הושלמה מערכת מנהרות הגישור ואזורי השירות בין הערים, במהלך שבע יממות .
מיום שהחלו סופות הרעמים הן הלכו והתגברו עד שהפכו להמיה ארוכה ובלתי פוסקת. ביומיים האחרונים צנחו הטמפרטורות באחת , לרמות שפל היסטוריות. בשעות האחרונות החל המטר להצליף במלוא עוזו על פני הכדור.
בבסיס האם ניתן האות לאטימת הפתחים. שלוש דמויות מוארכות וקעורות, זוהרות בשלל צבעי הקשת, עמדו כמטחווי קשת מסוף המנהרה, וצפו לעבר הפתח העיקרי ההולך ונסגר בתנועה קשתית. צינה עזה עמדה באוויר, תמונת העולם הייתה קודרת ורוחשת כלועה של מערבולת ענק. אור ברק הבקיע לפתע את החשכה וחשף נחשולי שיטפון שנפלו בזעף על צלעות ההרים. לבסוף היה העולם לקשת שחורה וצרה שהלכה והצטמצמה עד שנעלמה לחלוטין. שאון הרעם גווע.
האבק שקע זה מכבר. המולת הקרב חלפה עברה.
אור התכלת חזר. מנגד הופיעו… אברהם ושרה!
מאופק עד אופק, בתוך שמיים כחולים, מבלי שאיש יבחין בה, צפה לה קשת-עיר כחולה.