"חיים ציזנר, קברן, בן קברן," אני פולט בנימוס מתחייב את אמירת השלום התקנית בנוסח אבותינו, ומושיט את ידי ללחיצה.
"יהודה משעני. נהג, בן נהג," האיש שמולי לוחץ את ידי, עונה, ומניד בראשו.
"לאה משעני, נהגת, בת נהג," עונה האישה שלצד הנהג ולוחצת אף היא את ידי בכבוד, ברכיה מתכופפות לקידה קלה. אני מרגיש את הקלאוגר מתקתק באיטיות עם התנועות. ללא מילים נוספות, אני פונה ובודק את מסמכי הנפטר, אבי הנהגים, ומאמת את חוקיותם. אני מוודא בתעודת הפטירה את זמן ההסתלקות מן העולם, ואחר אני מאותת לאביחי כהן, שותפי, קברן בן קברן, ואנו מרימים את האלונקה עליה שכוב המת ומתחילים לטפס במעלה המגדל. אחרינו נותרים אח, ואחות ומספר קרובי משפחה אבלים.
בשתיקה אנו עולים אט אט. כהן מלפנים ואני מאחור, ובתווך המת. הלוויה אחרונה להיום אני מהרהר בזמן הטיפוס, עוד אחת לפני הסתלקותו של יום ארור זה. עוד יום ארור. אני חש את הקלאוגר מתקתק במרץ בזמן מאמץ הטיפוס.
בגג המגדל הנוף מרהיב. מאחורינו העיר, ארץ האדם, מלפנינו הארץ השוממה. ארץ ללא אדם. מיני עצים מועטים ונמוכים זרועים בצפיפות דלילה על קרקע חומה אבקה ויבשה. אבותינו כינו אותה קרקע ברזל, אך כבר נשתכחה הסיבה. השמיים ממעל מעוטרים עננים עבים, כבכל יום ארור, כבכל יום. אבותינו כינו את השמים שממעל שמי נחושת, איננו יודעים מדוע.
אנחנו מניחים את המת בדממה על רצפת האבן ואני מוציא סכין ארוך ופטיש קטן מתיבת כלים המוחבאת בצידי החומה המקיפה את הגג עליו אנו עומדים. "תודה על הקיום" אני אומר בקול רם וצלול את המילים היחידות שמותר להשמיע במגדל זה, בדיוק לפי תורת אבותינו. המת למרגלותיי. אני כורע ובתנועה חדה בוקע את בטנו לשתיים, חושף את איבריו הפנימיים. ללא שהות אני חותך במרץ, מנתק, מבתר. חתיכות מעי גס, ומעי דק וקיבה וטחול נשלפים ומוטלים על רצפת הגג. צווחה חדה נשמעת ממעל. אלמלא הייתה זו ההלוויה האחרונה וודאי כבר היו פה מזמן. אני ממשיך לחתוך במרץ, לא שם לב לנוכחותם ההולכת ומתרבה. כהן אוחז במוט גדול ומרחיק אותם לעת עתה, מחריד. אני ממשיך לחתוך בעוצמה. גפים מתנתקות ומבותרות לחלקים קטנים והולכים. עצמות מרוסקות בעוצמה בעזרת פטיש קטן, נשברות לרסיסי רסיסים ונגרסות בתוך בשר האדם למין עיסה דחוסה. הגולגולת נבקעת לשניים במכת פטיש חדה, נוזל המוח נוטף על הרצפה, מרטיב. המוח נפרס במיומנות לפרוסות דקות בעזרת הסכין ומפוזר לכל עבר. חיתוכים נוספים וריסוק עצמות בית החזה חושפים לבסוף את הלב, שנעקר ביסודיות ומושלך הלאה על הגג. הצרחות ממעל מתגברות. העבודה נמשכת, מואצת.
מרוצה, אני מתרומם לבסוף ומאותת לכהן. הוא ניסוג לצידי ומנמיך את המוט.
תוך שניות הם שם, נוחתים על שיירי האדם, ממלאים את הגג כולו בנוצותיהם הגדולות האפורות-לבנות-שחורות – הנשרים. הם פוצחים מיד בסעודה, תופסים במקורם פיסת בשר וממהרים לעכלה, ושוב ושוב. זה תופס חלק זרוע, או לשון, וזה טחול, פיסת מעי או אולי עין עגולה. האחרונה תנוקר לחתיכות להקלה בבליעה. לעיתים מתפתחת מריבה קלה על חלק מועדף כזה או אחר, אך היא מסתיימת לרוב במהירות. פיסות אדם נעלמות במהירות, נבלעות במסירות. הנשרים מצווחים, מקרקרים, מתענגים על הארוחה הדשנה.
אני וכהן עומדים מולם בשעמום מה. אני מחייך חיוך קטן למראה נשר צעיר המוכר לי עוד מקטנותו, פלומותו עוד רכה, אני חש זה זמן רב כי גם לי יש חלק בגידולו. הרי היו אלה אבותינו שלימדו אותנו כי כל המציל נפש עוף, דג, בהמה או רפש הרי כאילו הציל עולם ומלואו.
לבסוף, אט אט, הם מתחילים להתרומם, מותירים מאחוריהם שיירי עצמות ואף לא טיפת בשר אחת. אני נוטל שוב את הפטיש וכותש את שאריות העצמות שלא נעכלו על ידי הנשרים ומותיר מהן אבק פורח.
בתום הקבורה, אני וכהן נוטלים את ידינו וממהרים מטה אל המשפחה. כהן מחזיר את האלונקה כשאני מתייצב מולם. פני חתומות מבחוץ, בתוכי שמחה על עוד יום עבודה שסוף כל סוף תם.
הם נועצים בי מבט ארוך ואני קד קידה עמוקה. "תודה על הקיום" אני אומר להם והם מניעים את ראשם בעצב, דמעות זולגות.
כעבור מספר דקות, אני ניגש באיטיות אל האחים. בני המשפחה מנחמים, אלו את אלו, ואלו את אלו. "אדוני, גברתי" אני ממלמל, תופס את תשומת ליבם, "נותר רק עניין אחד…".
האח, עיניו אדומות, בוהקות, כאילו בזה הרגע הקיץ משנתו, נועץ בי מבט מופתע ואז מבין.
"כמובן" הוא ממלמל ומוסר לי את הקלאוגר של הנפטר, "אני חושב שיש כאן מספיק".
אני שוב קד ולוקח את הקלאוגר. אני מעביר ממנו אל הקלאוגר שלי חמש מאות קלוריות ואז מעבירו לכהן שלוקח אף הוא חמש מאות קלוריות, שכר עבודה סטנדרטי של קברן לפי חוקי משרד הפנים. אחר אני מחזיר את הקלאוגר, שאר הקלוריות יחולקו בין בני המשפחה כירושה. כעת נותר רק להמתין להסתלקותם ולסיומו המוחלט של יום ארור זה.
אחרי שכמעט פרחה נשמתי, הם עוזבים, נעלמים. אני וכהן ממהרים לסגור את מגדל השתיקה ולנעול אותו. אנחנו מחליפים בגדים ונפרדים. בהקלה, בסופו של יום עבודה ארוך ומתיש, אני צועד במהירות אל עבר המשרד הקרוב של הרשות להחזרת האנרגיה הגופית, ה-רהא"ג.
תור קצר משתרר בשעה זאת לפני כמה פקידים משועממים ואני ממתין בחוסר סבלנות ניכר, מציץ כל כמה שניות בחטף אל האנשים המקבלים שירות , מייחל לרגע שיעלמו.
לפני, בתור, משפחה צעירה – אב, אם ושני ילדים קטנים. בדיוק שני ילדים, כמו לכל משפחה אחרת. לא יותר ולא פחות. כך קבעו אבותינו, גדולי השימור, ראשוני המשמרים. "למען לא יפרוץ ולא ימלא את הארץ" כדברם. בין כך ובין כך אין לנו את האנרגיה לזה.
הילדים מתרוצצים סביב, רודפים זה אחרי זה, מעוררים רעש מעיק ומהומה קטנה. ההורים קוראים להם ומנסים לחנכם, מנסים להעמידם במקומם, אך הם בשלהם. ילדים, אני מגחך ביני לביני, מבזבזים קלוריות לריק.
התור עומד. הביתה אני מהרהר, אני רוצה הביתה, רוצה כבר להיפטר מעניין זה ומיום ארור זה.
סוף כל סוף אני נעמד מול פקידה נמוכה ורזה.
"חנה חזקיהו, פקידת מזון, בת פקיד מזון" היא רוטנת במונוטוניות רגילה אלי.
"חיים ציזנר, קברן בן קברן" אני עונה בחטף, כמעט בולע את המילים.
רבע שעה של עבודה והיא חתוכה לחתיכות קטנות מוכנות למאכל הנשרים,אני מהרהר כשהיא מסמנת לי ואני נעמד באפאטיות רגילה על המשקל הלבן. הפקידה מניעה כמה משקולות לכאן ולכאן עד שנוצר איזון. היא מתיישבת ליד השולחן שלה, ובעזרת דוושה קטנה שהיא מסובבת, היא מפעילה מחשב קטן.
"בהפחתת איבודי נוזלים" היא אומרת בקול צורמני אחרי מספר שניות, "איבדת היום שבע מאות חמישים וחמש גרם לעומת משקלך הקודם הרשום במערכת. אתה זכאי למזון מהעיר בסך של שלושת אלפים קלוריות ביום, זה יוסיף למשקלך כחמש מאות גרם. האם אתה מעוניין לרכוש תוספת מזון בתשלום?".
אני, עתה כבר ישוב מולה, מהנהן ומוסר לה את הקלאוגר שלי תוך שאני מבקש תוספת השקולה למשקל החסר. הקלאוגר משמש ארנק הקלוריות וגם אחראי לשימור קלוריות מתוך תנועת הגוף ככל הניתן, אבותינו ייצרו אותו.
הפקידה חוזרת עם קופסא חומה ומרובעת של מזון ומוסרת לי. המזון מיוצר סינטטית במפעלים בתוך העיר בתהליך שתכננו אבותינו בעזרת אנרגיה שאנו מפיקים מהרוח וממעט השמש שאנו מקבלים. על הקופסא רשום, כרגיל, "אנרגיה לא נוצרת מאין ולא נעלמת – שמור על האנרגיה שלך".
כבר שבע שנים שאני באותו משקל, לא מצליח לחסוך מספיק בשביל לעלות, אבל לפחות מצליח לא לרדת.
אני יוצא החוצה אל הרחוב, שעת העומס. המדרכות פקוקות, דחוסות עד להחריד. אני שוקל לתפוס אוטובוס שיתופי הביתה, כזה שכל נוסעיו משתתפים בתצרוכת האנרגיה שלו, אך מחליט לוותר. אני מתיישב מול מסך פלסמה גדול הנעוץ על קיר בניין ומתחיל לדווש. על המרקע עולים אירועי היום. בעזרת עכבר מחשב קטן אני מדפדף בין הכותרות – "נתפסה חבורת שודדי קלוריות", "מס מיוחד יוטל על תושבי העיר למימון מסע למפגש ערים" ועוד כהנה וכהנה. מאחורי, בדיוק מעל כתף ימין שלי, אני שם לב לפתע, נעמד אדם קשיש, ומנצל את האנרגיה שלי לקרוא אף הוא מהמסך את מה שאני מעיין בו. באינסטינקט ראשוני אני נוטה לדרוש ממנו שישתתף אף הוא ויפדל. אני כמעט ופוער את פי לגעור בו על החוצפה שבניצול זה, אך במחשבה שנייה, לאור גילו, אני מוותר ונותן לו לקרוא עוד מעט עימי. אני מסתפק בידיעה שסופו קרב, והאנרגיה שלו אולי תעבור לנשר הצעיר שלי. במחשבה נוספת, כנראה שהאחרון בוודאי ייהנה מעט מבשרו של זה, בשר זקן, קשה, מרקיב.
אני מתחיל ללכת הביתה. ההליכה ברחוב מתישה ומלאה בהיתקלויות ובהתנצלויות אין-סופיות. מכיוון שאיני ממהר, לעיתים אני נע הצידה ונרגע, מביט בבניינים המפארים את העיר. אין בעיר בניין שקומתו פחותה משלושים קומות, אבותינו בנו אותם. וודאי היו זקוקים למיליוני קילו-קלוריות לכך, אני מהרהר. כיום, אין סיכוי שנוכל לבנות משהו כזה, אין לנו את האנרגיה. למעשה, מספרים על אבותינו שהייתה להם כמות אנרגיה כמעט בלתי מוגבלת, מספרים שהייתה להם מספיק אנרגיה בשביל לבנות כל שעלה על רוחם, מספרים שהייתה להם מספיק אנרגיה בשביל לעוף. יש אפילו שמספרים שאבותינו היו שואבים אנרגיה מתוככי הקרקע, וכי חלק מהמכונות המעופפות שלהם עוד נמצאות אי שם במחסנים סודיים, אך כבר לא ניתן להפעילן. אולי, אינני יודע, מופרך הדבר בעיני, הרי היו אלו הם שאמרו "לא תעבוד את האדמה ולא תבקשה תת את כוחה לך, לא נד ולא נע תהיה".
כשאני מגיע הביתה, אני מגלה שהמעלית תפוסה. משך דקתיים משכתי את כבל הדיגלול המסמן האם המעלית תפוסה אם לאו, ובסיומן, אחרי מטח קללות קצר על יום ארור זה, הבנתי כי אכן בשימוש היא. כמה דקות אחר כך, תנודה קלילה בכבל, כמעט בלתי מורגשת, מסמנת לי לנסות שוב. אני שוב מושך את כבל הדיגלול במהירות עד שאני מוצא את הדגל הקטן המסמן כי המעלית אינה תפוסה. שבע רצון, אני מוריד את הדגל וקורא ממנו את מיקומה של המעלית. קומה עשרים ושבע אני גונח ורוטן עוד קללה, ואז, בהשלמה, מניח את הדגל בכיסי. אחר אני מתיישב על דוושת ההנעה, מוריד את המעלית אלי ופותח את דלתה. אני נכנס לתוכה, ארבע דוושות פידול מותקנות בה. אני מתיישב על אחת מהן ומפדל מעלה. אני נזכר בחיוך, איך כשהיינו קטנים, היינו גונבים את הדגל מכבל הדיגלול – מייצרים כאוס מוחלט ברחבי הבניין.
בקומה שלוש עשרה, אני יוצא, סוגר את הדלת ומסמן שלוש עשרה על הדגל וקושר אותו חזרה אל כבל הדיגלול. אני צועד מרחק קצר אל פתח דירתי, מוציא את המפתח ונכנס.
מיטה, שידה, שולחן כתיבה ועליו מנורה המופעלת בעזרת דיווש כיור קטן וכמה חפצים אישיים. חמש עשרה מטרים מרובעים. בדיוק כמו כל דירת רווקים. גם הריהוט שווה. משפחות מקבלות ארבעים וחמישה מטרים מרובעים. אני מניח על השולחן את המזון שרכשתי. אני ממהר לקחת גיגית קטנה ויוצא שוב החוצה, למטה, אל הבאר. נסיעה במעלית למטה ולמעלה מביאה אותי שוב אל פתח דירתי, הפעם כאשר הגיגית מלאה מים. חלקם ישמשו לשתייה, רובם למקלחת וניקוי. אני מתיישב אל השולחן ופותח את התיבה העירונית המכילה את המזון. אני בוצע את הקובייה החומה והמלבנית שלפני לשלוש חתיכות – זו לארוחת הערב, זו לארוחת הבוקר וזו לצהריים. לארוחת הערב הבאה יהיה עלי שוב לגשת לראה"ג. בעזרת כוס קטנה אני דולה מעט מים מהגיגית ואז מתיישב לאכול, לא לפני שאני מברך "ברוכה האנרגיה המוציאה מזון זה אל שולחני" כמנהג אבותינו. אני מתחיל באכילה, צורך את המזון, צורך את המים. טעמם דומה, ריקני. המים פושרים – אינם חמים, אינם קרים. גם המזון. אני אוכל לאט, מפרק בפי כל פיסת מזון מעובד לכדי חתיכות קטנות, שיני חותכות, טוחנות, גורסות, מבתרות. אני חש במזון נפרד, נבלע במורד גרוני, ממלא.
מסופק מארוחתי, אני יושב מספר דקות ובוהה דרך חלון קטן אל עבר חלון קטן נוסף הקבוע בבניין גבוה הניצב בדיוק מול הבניין שלי. אני שוקל לסיים יום ארור זה, אך מחליט, תחת זאת, לצאת לפוש מעט.
אני מתקלח במי הבאר שהבאתי ואחר לובש את היפה משלוש מערכות בגדי. אני יוצא, נועל את הדלת ויורד במעלית מטה, אל הפאב הקרוב.
שולחנות ברזל ארוכים ולידם ספסלי ברזל נמוכים ערוכים זה לצד זה כאילו היו חלק מהמצעד השנתי של משטרת העיר ברחוב הראשי. מספר רב של אנשים ישובים עליהם, משוחחים, שותים. אני ניגש אל הבר, שלט גדול מודיע לי באותיות של קידוש לבנה "משקה קר ומרענן – רק קלוריה אחת לכוס".
"הייתי מת לצאת לחופשה, אבל פשוט אין לי את האנרגיה לזה", אני שומע את הבחור מאחורי בתור אומר לחברו, כשהלז מהנהן בהבנה כלפיו. אני משלם את הקלוריה מתוך הקלאוגר ומקבל כוס מים קרירים. "ראית איך היא השמינה? זונה, גם אני רוצה," בחורה צעירה מאנפפת בקול גבוה אל עבר חברתה כשאני עובר לידן בחיפוש אחר מקום פנוי.
אני מתיישב במרכז ספסל ברזל אחד, מולי מספר בחורות יושבות. אחת מהן, גבוהה, רגליה ארכות שזופות ורזות הנתונות בחצאית קצרצרה ומשולבות זו על גבי זו. זרועותיה ארוכות כצינורת עגולים קטנים, מושלמים, וחלקים, שדיה הקטנים מורמים, זקורים. בטנה שטוחה לחלוטין. עיניה כחולות עגולות ויפות, אפה קטן, מתוק. שיערה חום חלק, ארוך. אני מסיט מבט בשעמום ניכר, פניה אמנם יפות, אך גופה השברירי והעדין דוחה אותי, "אנורקטית" אני ממלמל בקול חלוש אל האוויר, אילו רק הייתה לה בטן עגולה, ירכיים מלאים, טוסיק גדול ושדיים דשנים בוודאי הייתה יכולה להיות מושלמת עבורי. כל כך הרבה בחורות אנורקטיות מרוכזות כאן בפאב הזה, אני אומר בליבי. נראה כי שאר הגברים מסכימים עם דעתי. רובם יושבים בזוגות משוחחים על עניין כזה או אחר, משתדלים להתחמק מעיניהן הבוחנות של הגברות הרזות.
בחורה אנורקטית נוספת צדה את מבטי ושולחת לי חיוך קטן. אני מתעלם ממנה, בתקווה שתניח לי לנפשי. רק שלא תיגש אלי ואני אאלץ לנהל איתה הידברות כלשהי, זה יהיה סיום ארור במיוחד ליום ארור זה. אני ממקד את מבטי בכיוון ההפוך לה, מפחד להסיטו חזרה. אפילו לנשרים שלי אין מספיק בשר על זאת, אני חושב, והמחשבה משעשעת אותי, מרגיעה.
אני מישיר מבט, ומגלה להפתעתי שלצידי השני ישובה בחורה. שיער שחור מתולתל, ידיים בשרניות, בטן קטנה משתפלת.
לפני שאני מסוגל להגיב, היא פולטת לעברי, "אז איך בעצם כל זה נגמר?" ואז נותנת בי מבט עמוק בעיניה הירוקות.
אני מתבלבל, אינני יודע מה לומר. כל מה שאני מצליח למלמל אחרי כמה שניות הוא "חיים ציזנר, קברן בן קברן", אמירת השלום הקבועה.
היא גועה בצחוק, עיניה כמעט נסגרות משחוק, נרטבות מדמעות קטנות, פיה מעוקם. אני מופתע, מעט נעלב, לא מצליח לפרש את פשר הצחוק. לבסוף, בניגוד לצפייתי שתשיב באמירת השלום שלה, היא מניחה יד על רגלי ואומרת "ובכן חיים ציזנר, קברן בן קברן, כנראה שאכן אתה מכיר את הסוף טוב משנינו".
המגע מדגדג בי, מבעית ומרתק גם יחד, יש בי רצון עז להסיר את ידה ממני מחד, ולהמשיך ליהנות ממנה מאידך. אני מצליח להתעשת ומעלה חיוך קטן של שביעות רצון והזמנה על פני.
"אולי," אני פותח אליה בהכרה של פתע, "במקום, תגידי לי איך כל זה מתחיל?".
היא מחייכת, ולדאבוני, אולי לשמחתי, מרימה את שתי ידיה באוויר ופולטת את המילים שכל ילד בגן מכירן בעל פה "בראשית היה הקיום. ומלבדו לא היה דבר ומחצית הדבר" – המילים הפותחות את ספר אבותינו. שנינו פורצים בצחוק משותף, ומחייכים חליפות זו אל זה וזה אל זו.
כמה שניות של שקט חולפות להן, עתה כבר נתיישרו החיוכים, ונקודות קטנות של חשש על היכרות שאולי גוועה בטרם עת, צפות ועולות. מוחי קודח בניסיון למצוא עניין מה, נושא כזה או אחר, פעוט אפילו. היא, שאת שמה איני ויודע ואיני מעז כעת לשאול, משחקת עם כוס המשקה המרעננת בחיבה יתרה.
"אאאא.. אז איזה מזל את?" אני מצליח לגמגם את העניין היחיד העולה בי.
משועשעת, אולי מופתעת, היא מעלה מבטה אלי, ואני, בדריכות, מצפה לתשובתה, ודאי תלעג לי. "ים" היא עונה בקול מתפנק, "ואתה?"
"גם."
אני עונה בלחש, מאוכזב, ואחר כך מקווה שהאכזבה לא ניכרה בקולי. מבין שלושת המזלות – אויר, יבשה וים, הנקבעים ביום היוולדו של אדם ומורים על צורת קבורתו העתידית, בין אם יינתן גופו לעוף השמים, לחית השדה או לדגה, ידוע לכל כי בני זוג מאותו המזל סופם רע. "נחמד, אבל אני לא מאמין בזה" אני מוסיף אחרי עוד רגע של הרהור והיא מהנהנת אלי בחצי חיוך, חיוך שאני משיב ברעד קל. ידה שוב על ירכי, מלטפת, משחקת.
היא עלי, גוועו אך מספר שעות מאז ראיתיה לראשונה לצידי על הספסל, והחזה העגלגל שלה מדגדג בחזי החשוף, ידיה מעסות בי ובתנועה חדה תולשות ממני את המכנסיים והתחתונים, וודאי מזנה בי כמנהג הנשים בגברים. היא מתרוממת ממני, ובמבט בוחן, לוחשת בנחישות – "תוריד".
"מה…?" אני ממלמל, מעונג, "אני ערום לגמרי."
ומוכן, אני חושב, ידי נעות אל אגנה הרחב, מנסה לקרבה אלא איבר המין הזקור שלי, אני מרגיש את החום והרטיבות הבוקעים ממנה. אני מתרומם כלפיה לעוד נשיקה רטובה וארוכה, אך היא דוחפת אותי כלפי מטה בעוצמה, על המיטה.
"מה?!" אני רוטן, ידי נעזבות מאליהן.
"תוריד" היא חוזרת ומצביעה על הקלאוגר שלי.
בפעם הראשונה אני מבחין כי היא לא לובשת אחד. המום, אני מתרומם לישיבה.
"אבל…" אני אומר לה, "אני… הקלאוגר… זה הולך איתנו מרגע הלידה… זה… אף פעם… לא.. אף פעם לא הורדתי אותו… איך…"
היא רק מסתכלת עלי, גבתה מורמת.
"ומה עם האנרגיה שתלך לאיבוד?" אני דורש ממנה אחרי שאני חוזר לעשתונותיי, "מה עם האנרגיה?"
היא מחייכת אלי, מלגלגת. חיוך קטן, ממזרי, מתפשט על פניה הדשנים. אחר היא מתרוממת מהמיטה וצועדת אל ארון קטן, בקצה הדירה שלה. אני מביט באגן הירכיים הרחב שלה נע בתנועות עגולות מעלה ומטה כשהיא מתרחקת, אני כבר רפוי. היא מוציאה משהו וחוזרת למיטה. היא מחליקה לצידי ומוסרת לי חפץ עגול ואדום, אני בוחן אותו בזהירות.
"מה?" אני שואל בתמיהה.
"תאכל" היא מלחשת על אוזני, מלקקת, "תאכל".
פחד. כבר שמעתי על מקרים כאלו, מקרים שנשים נתנו רעל לגברים ואחר שדדו את האנרגיה שלהם.
"אני לא יודע מה זה, אולי זה מורעל" אני אומר בטון מתנצל, מוסר לה את הכדור, ומתכונן לקום.
היא מחייכת ונועצת את החפץ העגול והאדום בפיה ונוגסת. רעש מוזר, חרקני מעט, נשמע, ופיסה נגלית – חושפת תוכן לבן – צהבהב ואחריו רעש של שיניים מרסקות, כותשות משהו, משהו זר, אחר. אחרי שהיא בולעת בחיוך רחב מדושן עונג, היא מגישה לי אותו שוב.
"תאכל" היא לוחשת, ובחשש מסוים אני לוקח אותו ממנה, בוחן את האזור בו נגסה. פחד אוחז בי, כמעט משתק. אולי זו מלכודת, אולי זו טעות – אבל גם היא נגסה בזה – אני משכנע את עצמי, מתרומם, ונוגס בזהירות ,חתיכה קטנה.
החתיכה בתוך פי, לשוני משחקת בה, טעם מוזר, מהפנט מתחיל לעלות. אני מעביר אותה אל מתחת השיניים הגורסות וסוגר אותן עליה. נוזל פורץ אל תוך חלל הפה, נוזל שאינו מים, נוזל עם…. טעם. הוא משאיר תחושה נעימה, תחושה של אושר, של שלווה. אני ממשיך ללעוס את חתיכת הכדור בפי ולבסוף בולע. לפני שאני פונה אליה, אני ממהר לנגוס שוב, הפעם חתיכה גדולה יותר. בזמן שאני לועס אותה, נהנה מהנוזל עם הטעם שבפי, אני מצליח לפלוט לעברה "מה זה?".
היא, שכובה על המיטה, רגליה פסוקות.
"לא יודעת. מצאתי את זה מחוץ לעיר, בארץ השוממה. ראיתי בעל חיים זוחל אוכל דבר כזה ליד עץ שהרבה כאלו תלויים ממנו. אני חושבת שזה מכיל הרבה ממה שאבותינו מכנים – סוכר".
"סוכר? ו.. הלכת לארץ השוממה? רגע.. סוכר? את בטוחה?"
פי נפער בתדהמה, והיא מצחקקת קלות תוך שהיא טופחת על בטנה העגלגלה.
"הכדור הזה ממש עזר לי לצבור משקל. אני קוראת לו פרי החיים, כי הוא מחייה את הגוף, ומחייה את הנפש."
ואז היא מתרוממת אלי, לוקחת ממני את הכדור, פרי החיים, ונוגסת בו. כמה שניות אחר כך היא מושכת אותי עליה, מסירה ממני את הקלאוגר, ואנחנו שוכבים, טעם הפרי בפיה, בפי. האנרגיה שהפרי נותן ממריצה אותנו, מחזקת, מאפשרת לנו להגיע לשיאים משותפים, מאפשרת לנו להמשיך לתפקד. בהפסקות הקטנות כשגופותינו שוכבות מתנשפות ומלאות תאווה וחיים, אנחנו שותים מעט מים ומסיימים עד כלות את כדור האנרגיה הקטן.
למחרת, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא הפרי, והאישה. הגוף שלי משתוקק אליהם, אל ההרגשה שהם יוצרים בי, לזרימת הקלוריות בי, לטעם בפי, להרגשה שבין ירכי. התחושה מאתמול עוד נטועה עמוק בי, אני מחייך מתוכי. בקושי רב אני מסתיר את האור הבוקע בי מפני הלקוחות האבלים, ליד כהן אני עומד שמוט מבט שלא יבחין באושרי הפתאומי.
לבסוף, אחרי אמירת "תודה על הקיום" אחרונה על תינוק בן יומו שמת ממחלה, אני ממהר החוצה לפגוש אותה. הנשרים עוד חגים באוויר, אולי מצפים לסעודה נוספת שלא תבוא. הקלאוגר שלי מתקתק נמרצות כאשר אני נע במהירות לנקודת הפגישה שלנו, מפלס דרכי בהמון האדם הצובע על המדרכות, לעיתים מתנצל, לרוב לא.
היא עומדת בקצה רחוב קטן, לבושה בחליפת הבגדים מאתמול. גם אני עוד בבגדי הקודמים. היא מחייכת ומנפנפת אלי בחיוך גדול. הלב שלי מאיץ עוד מעט כשאני רואה אותה, אני מחייך וממהר אליה, רץ. הקלאוגר משתולל. אנחנו נפגשם לנשיקה ארוכה ורטובה.
"הולכים?" היא שואלת בחצי חיוך כשאנו נפרדים אך לרגע.
"שניה, אני רוצה לקפוץ לראה"ג לקחת את מנת הקלוריות היומית שלי" אני ממלמל בתגובה.
היא מתרגזת באחת, פניה מבריקים מכעס פתאומי.
"אמרתי לך" היא פולטת באגרסיביות, "שיש שם מספיק קלוריות! אם אתה רוצה את הקלוריות המעופשות שמציעים לך כאן… להתראות!"
היא מניחה ידיים על מותניה העבים, מסתובבת ומתחילה לצעוד אל קצה הרחוב, סמטה קטנטנה, החוצה מן העיר, מותירה אותי המום, כאוב. שנייה אחר כך, בצעד מהיר אני לידה, צועד.
בקצה העיר, בבניין האחרון, עולה בי שוב חשש ואני מאט. מעולם לא עזבתי את תחומי העיר, אולי רק במשובת ילדות חולפת, וגם אז לא הרחקתי תור בארץ השוממה. אמנם אבותינו לא אסרו על כך במפורש, אך יש הסוברים כי כיוונו לכך שיציאה מין העיר תתבצע רק בעניינים רשמיים, ולא כדבר אשר בשגרה. אחרי מספר צעדים, כשהיא מבינה שאיני לצידה, היא מסתובבת שוב בתמיהה ובוחנת אותי. "אתה בא?" אני שומע אותה קוראת לי, ואני, כמעט מחוסר ברירה שוב מעלה בי את טעם בשרה, את טעם שפתיה, את טעם הסוכר. ואז, ברגל כושלת, צועד צעד אחד אל מחוץ לעיר, מסתכל אחורנית, אולי יבחין בי מישהו.
"נו!" היא מזרזת אותי בחוסר סבלנות ניכר כשאני מתקדם לאט ובחשש בארץ השוממה הזאת, מביט אל העיר שהותרתי מאחורי, ואני מתגבר על חששי ומאיץ.
בדממה, היא לוקחת אותי במסלול ארוך ומפותל, הקרקע קשה, מוזרה למגע. מיני עצים ושיחים מפריעים בדרכי, הקרקע אינה ישרה, שונה ממדרכות העיר, ענן אבק עולה על כל צעד, על כל שעל. הנוף שהכרתי ממרומי מגדל השתיקה נראה פתאום גדול, מאיים, זר. אני מקפיד לשמור קשר עין עם העיר שאט אט הולכת ומצטמקת, וכל שנותר ממנה הם ראשי בניניה הכבירים.
אני נזכר בפסוק מספר אבותינו "לזרעך אתן את העיר הזאת, ולא ידור עוד אדם בארץ שוממה", הוא מהתל בראשי שוב ושוב, כמעט פורץ מפי פעמים מספר ונבלע רק בקושי. אני כמעט נפנה בדברים אליה כשהיא מכריזה לפתע כי הגענו. אנו עומדים בין שתי גבעות קטנות, מוצלות, ובמרכזן עץ קטן. אט אט אנו מתקרבים אל העץ, ועליו, כמו חוטי רקמה אדמדמים, שזורים כדורי האנרגיה הקטנים. אנחנו ממהרים ליטול שניים מהם, ולהחזיר מהם את האנרגיה של המסע שלנו. "ברוכה האנרגיה המוציאה מזון זה אל שולחני" אני מברך לפני שאני נוגס, עניין הגורם לעווית של לעג על פניה. אנחנו שוברים את צימאונינו מזרזיף מים קטן הניגר לא הרחק משם ושוב אוכלים מפרי עץ החיים. אחר היא ממהרת להתפשט ומצווה זאת גם עלי ואנחנו שוכבים. באור השמש של אחר הצהריים הקסום הזה, אני יכול ליהנות ממשמניה העגולים נעים כשהיא רוכבת עלי, מענגת אותי. הקלאוגר שלי מוטל לצד בגדיי.
"צברת היום חמש מאות ארבעים גרם לעומת משקלך הקודם הרשום במערכת. אתה זכאי למזון מהעיר בסך של שלושת אלפים קלוריות ביום, זה יוסיף למשקלך כחמש מאות גרם. האם אתה מעוניין לרכוש תוספת מזון בתשלום?" פולטת הפקידה בראה"ג למחרת בבוקר כלפי.
צברתי, אני מחייך בסיפוק, ואז נחרד להיזכר כי לא אספתי כל אנרגיה אתמול מהראה"ג, וכיצד זה אוכל להסביר את העלייה במשקלי?
"אאא…" אני מגמגם ומשתתק, "אאא…זה…" אני מתחיל שוב למלמל, מוחי קודח בחיפוש אחר תירוץ, הסבר, טיעון.
הפקידה מרימה ראשה בתמיהה.
"תרצה לרכוש תוספת מזון בתשלום?" היא שוב שואלת מונוטונית, באפאטיות נראית לעין, ואני מניד בראשי לשלילה במהירות. היא מציינת את משקלי החדש במערכת ומוסרת לי את קופסת המזון חסר הטעם, ואחר אני ממהר לעבודה, חיוך עולץ עולה כשאני יוצא מהראה"ג אל הרחוב. המזון הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, אני מהרהר, ישמש אותי רק לארוחת הצהריים, שלא יוודא דבר סודי.
כך חולפים הימים. הבקרים עמוסים בשגרת המתים המובלים לפתחי באלונקות קטנות, ונישאים אל על, אבריהם נחתכים, משוברים, נגרסים, נקרעים נכתשים ונעכלים, והערבים מלאים תשוקה, אהבה ואנרגיה. המון אנרגיה. אושר אמיתי שורר בינינו, שלווה ורוגע. דבק לבבי בלבבה, ודבק בשרי בבשרה, וכל אשר לי – לה, וכאשר רצונה כך רצוני, והיינו כאחד.
אט אט עולה משקלי, כרס קטנה כבר צימחה לה . גרם ועוד גרם נוסף, עוד ועוד מזון מעובד מטעם העירייה נצבר בארון, מזון שאין לא שימוש, ללא תכלית, מזון חסר צורה, חסר טעם, חסר ריח. את ברכת המזון איני מברך עוד. לעיתים, כאשר אני לבדי בארוחת הבוקר, עוד עולה רצון נושן, אולי הרגל, אך הוא נדחק לקרן זווית אפלולית, ונשכח עד מהרה כשעולה בי תגובת האישה לכך, תכופות תמיהה, תכופות לועגת, תמיד מתנגדת. אני מהלך ברחובות העיר ומביט באנשים האלה, תחילה בגיחוך, אולי אף במעט גועל וסלידה, ואחר ברחמים, אינם יודעים טעם סוכר מהו, טעם אישה אמיתית מהו, אין עבורם כל טעם לחיים.
עתה, כשהקלוריה מצויה בכיסי, אני גם מרשה לעצמי לחלוק את האנרגיה ללא זעם, ללא חרון. אני מרשה לעצמי לשבת זמן רב יותר אל מול מסכי החדשות ולתת לאנשים שונים לקרוא בניחותא עימי, אני אפילו עוזר לזקנים ולנשים הרות לעלות ולרדת במעליות, וזוכה להכרה ולתודה. אני עונה על כולם בחיוך מאושר. הימים מחייכים אלי, האהבה פורחת, ושכר עבודתי נותר ללא ניצול, הקלאוגר שלי מועשר בקלוריות ללא גבול. עתה, מחוץ לשעות העבודה, כבר איני לובש אותו.
עם זאת, מספר הכדורים הולך ופוחת. עתה כבר נאלצנו להגניב סולם ארוך אל העץ על מנת שנוכל להמשיך ולצרוך את כדורי האנרגיה האדומים. חיסלנו את אלו בענפים הנמוכים זה מכבר. אט אט אנחנו מביטים בעיניים כלות במספרם הפוחת, אך עדיין לא דיברנו על כך מפורשות. בהפסקות בין משגל אחד למשנהו, כשאנחנו נחים מיוזעים על גזע עץ פרי החיים, אני שוב מנסה להעלות נושא זה, וכמו בפעמים קודמות, היא רק מחייכת אלי ומבטיחה שהכול יסתדר, ושיש לה תוכנית, ואז אנחנו שוב שוכבים, ואני שוב שוכח מהעניין. עד לפעם הבאה, או עד שאני לבדי בדירתי בלילה, ואז אני מבטיח לעצמי להתעקש על כך. וכך חולפים הימים.
"זה היה האחרון," אני אומר לה כשאני יורד הסולם, מחזיק את הכדור האדום האחרון שמצאתי. תמו כדורי האנרגיה אני מהרהר בחשש. מה יהיה עתה?
היא ניגשת אלי בחיוך ומנשקת אותי ארוכות. היא נוטלת מידי את הכדור האחרון ומחסלת אותו חיש קל.
"פגוש אותי מחר כאן, בשעה הרגילה, יש לי תוכנית" היא מבטיחה ואחר אנו חוזרים לעיר.
שנתי נודדת באותו הלילה. איך אוכל לחזור אל אותו מזון ריקני, מעובד, משמים, המוצע לי כאן? מהי אותה תוכנית? האם יש עץ נוסף? אני מתנחם בקושי בחיסכון הקלוריות שצברתי, אך רעד ממלא אותי במחשבה על החזרה לימים קודמים, ימים ארורים. "בראשית היה הקיום. ולא היה מלבדו דבר ולא מחצית הדבר" אני מזכיר לעצמי לפתע מילים נשכחות שנראה שלא הגיתי בהן מזה עידן ועידנים, " בראשית היה הקיום. ולא היה מלבדו דבר ולא מחצית הדבר" אני מלחשש אל הלילה העוטף אותי מכל עבר, מחשל עצמי לקראת החיים שאחרי, חיים ללא טעם, " בראשית היה הקיום. ולא היה מלבדו דבר ולא מחצית הדבר" אני חוזר שוב ושוב באמונה עד שהעלטה עולה ומחשיכה את עיני.
את היום אני מעביר בעבודה שקועה, כף יד אחוזת פטיש מנתצת גולגולת זקנה, ויד ומפרק. סכין מבקע בבשר שהיה זה מכבר חי, אברים מופרדים מגוף שאחז בם. ללא מחשבה אני עובד, מכאנית. רק כאשר הנשרים סועדים, עת כהן ואני עומדים בפינת הגג, ראשינו מושפלים, עולות שוב השאלות, התהיות, עולים הפחדים, ועם כל אבחת סכין ועם כל מכת פטיש מקיץ הזמן על חיי הנוחות שחייתי תחת העץ, תחת מקור החיים. זמנים חדשים בפתח, אני אומר לעצמי, אולי זמנים ישנים, אין לי אלא לשים אותם בידה של אותה אישה, אין אלא לסמוך על הקיום.
כשהמגדל חתום ונעול, אני ממהר אל אותה סמטה קטנה המובילה החוצה, אל הארץ השוממה. ברעבוני, הפיזי והנפשי, אני ממהר, אל האישה, אל העץ.
הוא עומד בירקרקותו העלובה, אין זכר לרשת האדומה שעיטרה אותו כשראיתיו לראשונה, האנרגיה שלו נוצלה עד תום, אני מבין באותו הרגע. "לא תעבוד את האדמה ולא תבקשה תת את כוחה לך" אני שומע את קולות אבותינו מהדהדים בראשי, ונעמד. פי נפער. היא מתקרבת אלי, חיוכה גדול, מאיר. היא נושאת רשת קטנה ובתוכה חית שדה, לבנה, קטנה. החיה נאבקת, נעה, מנסה להשתחרר. אך האחיזה איתנה. היא נושקת לי, ומוציאה סכין ארוכה, דומה לזאת שבמגדל השתיקה שלי.
"הבטחתי לך חיים" היא מחייכת, מתרפקת עלי, "ייצור זה, כמו כל חי אחר, מכיל את הקלוריות הדרושות לנו לשרוד, הרוג אותו ונאכל ונתחזק. אני ואתה, יחד. יחד נרדה בעוף השמיים, ובחיית השדה ובדגת הים. לעולם לא נחסר עוד קלוריות".
"לא" אני ממלמל בחוסר הבנה, להרוג חיה? איך אפשרי כדבר הזה? בני אדם אינם אוכלי בשר, אינם אוכלי נבלות. אני צועד צעד קטן אחורנית.
"לא! כל המציל נפש עוף, דג, בהמה או רפש הרי כאילו הציל עולם ומלואו!" אני זועק לעברה, ופונה לאחור, נמלט.
"לעיר, לעיר", אני לוחש בקול ומאיץ הלכתי, בני אדם אינם אוכלי נבלות, "לעיר, לעיר" אני ממשיך למלמל, באמונה שלמה, כשלפתע, בחטף, תנועה חדה וכאב מפלח בגבי, סכין ננעץ, בוקע החוצה מבטני, מהכרס שגידלתי. דם פורץ, אדום, חם. אני מספיק להסתובב וליפול אל הקרקע, ידי אוחזות בחור שנפער בי. הדם נוטש אותי, האנרגיה מסתלקת מגופי.
בשמיים, אני מבחין בכמה נשרים מתאספים, חגים ממעל, ממתינים. "תודה על הקיום" אני ממלמל, ועוצם את עייני.