סגן ראש המחלקה המיוחדת לחקירות סינטטיים, חלף בזריזות במסדרון. הוא חש שעולמו הולך ומתפורר ופשוט נמאס לו. נמאס לו מאשתו הבוגדנית שהחליפה מאהבים כמו גרביים והסיטה את בניו כנגדו, בכל הזדמנות אפשרית. נמאס לו מבנו הבכור, בן הטיפש עשרה, שכנראה לקח סמים והסתבך בקטטות בבית הספר. נמאס לו מהבוס שלו, שהיה אטום באותה מידה שהיה מטומטם ובאופן כללי נמאס לו לחלוטין מהעולם האפור המגעיל, רווי התככים, שאליו השתייך ואליו כמעט והתרגל. ונמאס לו במיוחד להיות, כרגיל, בתפקיד המטפלת. אבל לא הייתה לו שום ברירה אלא להמשיך לנצח, לתקתק כמו שעון שוויצרי, עד שיבוא השבץ, אולי התקף הלב או הגידול שיודיע לו שזמנו תם. לרגע אחד, הוא לא חשב שימות בפעילות מבצעית, התרסקות כלי טייס או אולי איזה מטורף ממגוון המטורפים שמסתובבים בחוץ ידפוק לו כדור בראש. לא, הוא לא האמין שיזכה לכך, הוא ימות, כנראה מוות פשוט, נטול דרמה, שידגיש היטב כמה חייו עלובים וכמה הוא עצמו אומלל.
איש השטח שלו עדכן אותו לפני כשעה בערך. האיש הזה שהם לכדו אינו יודע דבר ולא מבין שום דבר, סתם דג רקק, שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. חמישה סינטטיים התגלו בשבוע האחרון וחמישתם באו ממקור אחד ושמו דימה. שמו האמיתי היה איגור וסילייבסקי והוא היה איש הקשר בכנען, מבוקש חם במיוחד, בעצם, מבוקש מספר אחת. האיש דאג להפיץ את הסינטטיים בעיר. כרגע היו לו רק דגמים של זונות ונערות ליווי, אבל הוא עמד להשתכלל. בקרוב, אמור להגיע משלוח חדש והוא רצה לשים עליו יד, הגיע הזמן לתפוס את האיש. אולי הדג רקק יודע משהו עליו, הוא לא האמין.
הוא נכנס לחדר החקירות, לא לפני שהציג תעודה למאבטח החדש. הבחור הקודם התפגר ממחלה. חבל, הוא היה דווקא בחור טוב וגם מצחיק, תכונה נדירה במחלקה. החדש, לעומת זאת, נראה כמו בוק, אבל לפחות בינתיים היה בוק יעיל למדי .
החדר היה לבן ובמרכזו ניצב כיסא קטן עליו ישב גבר צעיר, משעין את ראשו בייאוש על השולחן הקטן שניצב לצד הכיסא.
תמיד אותו טיפוס, חשב לעצמו סגן ראש המחלקה. למה הם תמיד צריכים ליפול עליי, אני לא זוכר שעברתי הכשרה כמטפלת.
"מה שמך?"
"די כבר," יבב לפתע האיש. "חקרתם אותי כבר מספיק, אמרתי לכם, אני לא יודע דבר מעבר למה שכבר סיפרתי לכם."
"שר-אל, נכון?"
האיש נראה מופתע, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו פנה אליו בשמו הפרטי במשך החקירה, הדבר ריגש אותו והוא פרץ בבכי. "כן, זה אני."
"אנחנו מאמינים שאין לך שום קשר לפרשה."
האיש שיחרר אנחת רווחה. "תשחררו אותי, בבקשה, יש לי הורים מבוגרים וגם סבתא זקנה…"
"כן. כן. זה ידוע לנו, "קטע אותו סגן ראש המחלקה. "יש לנו רק בעיה אחת כעת."
"איזו בעיה? אמרתי לכם, אני נשבע, אני לא יודע שום דבר. גם לא נגעתי בה. זו הייתה תאונה."
"כן. כן. גם זה ידוע לנו ולא זאת הבעיה שלנו איתך."
"אז מה הבעיה? אני נשבע שאני גמרתי עם זונות. אני מבטיח לחזור למוטב. אני אמצא בחורה טובה ואחזור למוטב, אני נשבע לך, אדוני, למדתי לקח."
"אנחנו בטוחים שלמדת לקח," חייך סגן ראש המחלקה את חיוכו הזאבי. "אבל ברגע זה עדיין, יש לנו בעיה עם השחרור שלך."
"למה?"
"אתה באת במגע עם סינטטי ואין לנו אישור לשחרר אותך. אנחנו חוששים שתלך הישר לכלי התקשורת, עניין הסינטטיים הוא סודי ביותר ואסור לנו להסתכן איתך."
"אני עומד למות," יבב שר-אל. "רחם עליי, אדוני."
"תירגע, אנחנו לא עומדים להרוג אותך."
"זה מה שתמיד אומרים לאנשים בסרטים, רגע לפני שמחסלים אותם," יבב שר-אל.
"אבל אתה לא בסרט, תירגע אדוני. אנחנו נגן עליך ונעזור לך, אחרת, בטוח, יחסלו אותך. אנחנו ניקח אותך לנפת ירושלים".
מבט אימה הופיע על פני שר-אל, "ירושלים? אני אזרח מסוג 'ב' , רק אזרח מסוג 'א' יכול לבקר באזורים הקדושים."
"מהיום אתה אזרח משום סוג ואנחנו חייבים לקחת אותך לשם."
"מדוע? מה עשיתי?"
"אמרתי לך כבר, באת במגע עם סינטטיים ובירושלים ישנו המרכז הסודי לנפגעי סינטטיים."
"היא לא פגעה בי! היא אפילו לא נגעה בי! לא הספקנו, היא נראתה כל-כך אנושית."
"זו בדיוק הבעיה, אין לך את הכלים לדעת כיצד היא השפיעה עליך. אני מבטיח לך שאתה בסכנה גדולה ושם במרכז יעזרו לך, יגנו עליך."
"אבל ההורים שלי? העבודה? כל החיים שלי?"
"אל דאגה, מבחינת העולם שעד כה הכרת אתה מת. אזרח שלא קיים עוד."
שני גברים במדים כהים נכנסו לחדר. הם ניגשו אל שר-אל בצעד מהיר ובוטח והוא התרומם מכיסאו וניסה לסגת לאחור, הם לפתו אותו בעודו מתפתל , גבר אחד מכל צד.
"מה קורה כאן?" זעק שר-אל.
"זה רק לטובתך ועדיף שלא תתנגד ,אחרת הם יגררו אותך וזה לא יהיה נעים," הודיע לו סגן ראש המחלקה.
שר-אל נכנע והחל לצעוד עמם, ללא התנגדות, נוטף זיעה.
סגן ראש המחלקה התלווה אליהם בזמן שצעדו במסדרונות הישר אל תוך המעלית הרחבה. המעלית טיפסה למעלה, אל גג הבניין, שם המתין להם מסוק צפע שחור ומבריק.
רוח חזקה הלמה בפניהם.
"איך קוראים לך אדוני?" צרח שר-אל, מנסה להתגבר על הרוח החזקה.
"בשבילך אני 'ש'," השיב לו בשאגה סגן ראש המחלקה המיוחדת.
הם דחפו אותו אל תוך המסוק והתיישבו משני צדדיו, בפנים חתומות. המסוק המריא בזריזות לשמים.
מתוך התא הוא השקיף לעבר נוף העיר שלא נגמרת.
הבחור שקרא לעצמו 'ש', ליטף את קרחתו והביט לעבר שר-אל במבט מהורהר.
"משהו לא בסדר?" שאל שר-אל.
"לא, הכול כשורה," ענה לו 'ש'.
"אז למה אתה מביט בי בצורה כזאת?"
"איזו צורה?"
"המבט הזה בעיניים, קצת לא שפוי."
"לא, רק חשבתי לעצמי, הרבה מחשבות."
"איזה מחשבות?"
"מחשבות על מה שקרה לנו, בחור, נראה לי שנדפקנו כהוגן, תראה את כל החרא הזה, אנחנו יצרנו את זה במו ידינו."
"את מה?" שאל שר-אל מביט תחילה, בחוסר נוחות, בפניו החתומות של המאבטח שישב לצידו ואז הפנה את מבטו, בחשש, לעבר האיש שקרא לעצמו 'ש'.
"מטרופולין כנען," ענה לו 'ש' וגוון קולו הפך עצוב לפתע. "פעם, כל זה היה מדינת ישראל, מדינה שסבא שלי היה גאה בה, ומה קרה פתאום? אני אגיד לך מה קרה, התדרדרנו, התמלאנו בחרא."
לאחר רגע נוסף של הרהורים, המשיך.
"אתה יודע, בחור, שלא נותרה כאן אפילו פיסת אדמה אחת שלא נרכשה על ידי קבלנים ארורים."
"לא ידעתי,"הודה שר-אל.
"זו כבר מזמן לא ארץ הקודש אלא ביצה של חרא, טינופת, ואתה יודע מי נתן לזה לקרות?"
"מי?" שאל שר-אל.
"אני ואתה ועוד מילונים של דבילים שקראו לעצמם ישראלים, יפי נפש כמונו, כולנו אשמים, בחור, כולנו נתנו לזה להתרחש וישבנו בשקט, כמו גדי לפני השחיטה, צפינו מן הצד ולא עשינו דבר, גזר דין מוות ללא משפט ולנו לא אכפת. אתה יודע, בחור, בתקופה שאני נולדתי, לפני ארבעים ושלוש שנה, כבר אז לא היה שום זכר לטבע במקום הארור הזה. פעם, עוד בתקופתו של סבא שלי, זכרונו לברכה, היו חורשים, הייתה צמחיה טבעית, היו שדות, גידולים, יבולים. עכשיו הכול מתועש, הכול בטון יצוק, הכול מזויף, מת, הכול סינטטי, אפילו האנשים סינטטיים." בבת אחת השתתק האיש ולא דיבר עוד, הוא עצם את עיניו ועיסה בכפות ידיו את קרחתו.
שר-אל לא ידע מה לומר, הוא מעולם לא השקיע מחשבה מרובה בנושאים האלה וכעת חש עצמו קטן וטיפש, כל המידע הזה היה מיותר מבחינתו, הבורות לעיתים היא ברכה.
"יהיה בסדר," ניסה לנחם את האיש.
"חייב להיות," מלמל 'ש' ועצם את עיניו.
כעת הוא העדיף לשתוק ולהמשיך להביט החוצה.
טורי מכוניות, ללא התחלה וללא סוף. בנינים על גבי בנינים, מגדלים, רבי קומות, גורדי שחקים שהתנשאו אל על. ואז לפתע ראה את הים, הכחול, המרהיב, שנפרש לאין סוף. הייתה זו לו הפעם הראשונה שראה את הים, כמו כן, הייתה זו הפעם הראשונה שבה טס בשמיים, כמו ציפור, והשילוב של שניהם הימם אותו. המסוק המשיך במעופו השקט.
המאבטח שישב לצדו נרדם וכך גם מר 'ש' שנחר במקצב אחיד. ובתוך זמן קצר גם שר-אל הצטרף אליהם בשינה חסרת רוגע ובזמן שישן, חלם על יערות ירוקים ושדות של פרחים בשלל צבעים.
הערת המחבר: על פי השערות של מספר מומחים, מבחינה דמוגרפית, במידה והדברים ימשיכו להתנהל כפי שהם מתנהלים בימים אלו, בתוך פרק זמן של מאתיים שנה, המטרופולינים של תל אביב, חיפה ובאר שבע, יהפכו לרצף עירוני גדול ממדים. בסופו של דבר ייווצר מצב שבו רצועת החוף שבין תל אביב לנהרייה תהפוך לברית ערים אדירה שתתחבר לשלושת אזורי המטרופולין אותם ציינתי קודם לכן ותיווצר מגלופוליס-עיר ענק.