26 ליוני 2009, לוס אנג'לס, ארה"ב.
בחרתי למות בדיוק בזמן הנכון. האמרגן שלי, טיפוס שלא חיבבתי במיוחד, קבע לי סיבוב הופעות ארוך וקשה במיוחד. אני לא עצלן ובדרך-כלל אין לי בעיה לעבוד קשה ולהשקיע, אך באותו הזמן כל מה שרציתי היה לנוח, ליהנות מהחיים ולגדל בשקט את ילדיי.
הייתי בן חמישים, ולמרות שראיתי את עצמי עדיין כבחור צעיר, ילד, שרוצה לבלוע את העולם, כושרי הגופני ומצב בריאותי החלו להציק לי וסיבוב ההופעות הקרוב נראה כאתגר קשה שלא אוכל לעמוד בו. לצערי לא יכולתי להרשות לעצמי לבטל את ההופעות משום שבמקביל גם מצבי הכלכלי הלך והתדרדר. צברתי חובות עתק שלא השאירו לי יותר מדי ברירות. חשתי אבוד, בתוך מלכודת שאין ממנה מוצא, ולכן כשמרטין, רופאי האישי וידידי הטוב, הציע לי להקפיא את גופי ולהכניסו אל תוך מכונה משמרת, קפצתי בשמחה על הרעיון, על אף שידעתי שהוא מטורף לחלוטין.
"אתה הולך לישון, ומתעורר בעוד כמה מאות שנים. מה יכול להיות יותר פשוט מזה?" ניסה מרטין להסביר לי את הדברים בצורה הכי פשוטה ובנאלית.
"אבל איך נסביר לכולם שפתאום נעלמתי ?" הקשתי עליו מתוך רצון למצוא לפחות סיבה אחת למה לא כדאי לעשות את זה.
"נודיע להם שמתת. אל תדאג, אני אטפל כבר בכל הפרטים הקטנים". תמיד הייתה לו תשובה לכל שאלה ותמיד היא נשמעה משכנעת .
לא היה לי יותר מדי זמן לתכנונים והכנות. שבוע לאחר שהועלה הרעיון לראשונה כבר מצאתי את עצמי בתוך מעבדה אפורה, שוכב על מיטת ברזל קרה ומביט על התקרה הלבנה, בזמן שמרטין מזריק לגופי כל מני חומרים לא ברורים שגרמו לי לאבד לאט את הכרתי.
"לילה טוב" הוא לחש לאוזני. "נתראה בעוד מאתיים שנים", היו המילים האחרונות ששמעתי.
גל של קור הציף אותי ושקעתי אט-אט בשינה עמוקה.
25 ליוני 2209, לוס אנג'לס, ארה"ב.
מה שנדמה היה כקרן שמש מוקדמת, התחוור בסופו של דבר כאור פנס אשר הופנה אל אישוניי והעיר אותי אל בוקר נוסף בחיים.
"מה קרה, מרטין? הניסוי לא הצליח ?" הצלחתי בקושי רב למלמל אל עבר הצללית המעורפלת שרכנה מעלי.
"בוקר טוב קולומבוס" פנה אלי קול לא מוכר שהזכיר לי שכבר גילו את אמריקה ושהזיות הן עיסוק הרחוק מאמיתות החיים.
הקירות היו אותן קירות, למרות שנראה היה שעברו שיפוץ אינטנסיבי, התמונות הוחלפו בחדשות ולחדר נוספו מכשירים חדשים, אך המרפאה הייתה אותה מרפאה, בזה לא היה לי ספק.
"איך אתה מרגיש ?" שאלה אותי הדמות שעכשיו, כשהצלחתי לחדד ולמקד קצת יותר את מבטי, הבחנתי בכך שהיא לא מוכרת לי, וזה בטח שלא הרופא האישי שלי.
"קשה לי להסביר. כמה זמן ישנתי ?" השבתי בלחש תוך שאני מבחין במכשיר אלקטרוני דמוי "אובי וואן קנובי" המרחף מעלי ובעזרת קרן לייזר אדומה סורק את גופי.
"מיד תקבל תשובות לכל שאלותיך" חייכה לעברי הדמות הזרה, ולפני שהספקתי לומר 'ג'ק רובינזון' מצאתי את עצמי בחדר שונה לחלוטין.
"איך עשית את זה ?" שאלתי את מי שזיהיתי עכשיו כסוג של רופא, למרות שלגופו היה בגד גוף צמוד בצבע לבן ולא חלוק ארוך כמתבקש.
"מה הבעיה ?" התפלא, " המעברונית שיגרה אותנו אל חדר ההקרנה".
"מעברונית ? על זה עוד לא שמעתי".
"זה כמו המעליות של פעם, רק קצת יותר משוכלל" חייך. "זה בסדר, יש לך הרבה מאוד פערים להשלים. אתה לא הראשון שמתעורר אחרי הרבה מאוד שנים".
הניסוי הצליח, התחלתי להפנים את הדברים, אני נמצא בעתיד. רטט של התרגשות עבר בגופי. חשתי לפתע בריא ורענן כפי שלא חשתי מזה שנים.
"איך בדיוק אני אמור להשלים פער של כל כך הרבה שנים ?" יצאתי מנקודת הנחה שעברו לפחות כמה עשרות שנים.
"בשביל זה אנחנו כאן, בחדר הזה. שים לב" הוא התקרב אלי והצמיד שתי אלקטרודות חמימות אל שתי רקותיי. "בשלוש הדקות ועשרים ואחת השניות הקרובות תוכל ללמוד את כל קורות האנושות במאתיים השנים האחרונות".
"מאתיים שנים בשלוש דקות ?!?" השתנקתי.
"אני יודע, המכשיר קצת איטי, אבל עובדים על זה".
הוא ניגש אל מסך לבן שאליו היה צמוד תא זכוכית קטן שהיה מואר באור כחול.
"מוכן ?" שאל, וכשהשבתי בחיוב הניח את כף ידו על הזכוכית ששנתה את צבעה לאדום. בו-בשניה החלו לרצד במהירות על המסך מליוני תמונות המספרות את קורות העולם, משנת 2009 ועד 2209, השנה הנוכחית.
רבים מאיתנו חושבים לא פעם על איך יראה העתיד הפרטי, האישי, של כל אחד מאיתנו ושל האנושות כולה. פעם אחר פעם אנו מתבדים ומגלים שהגורל מזמן לנו מציאות שונה והזויה יותר מכל מה שיכול לדמיין המוח האנושי.
כעבור קצת יותר משלוש דקות נדלק האור באופן אוטומטי בחדר. ה"רופא" שעד עכשיו נראה נינוח, הפך לפתע לאחוז תזזית ומיהר לתלוש את האלקטרודות שקודם לכן הצמיד אל ראשי.
"זה הכל. אתה חופשי ללכת" הוא הסיר בחופזה מכשיר דמוי סטטוסקופ שהיה מונח על כתפיו, ועמד לצאת מהחדר כשם שנכנס אליו.
"מה זאת אומרת 'זהו'? ככה אתה משחרר אותי?" התפלאתי.
"אתה חופשי ללכת. אתה במצב פיזי טוב, יש לך את כל הידע הנדרש כדי להסתדר בזמן הזה, אין לך יותר מה לעשות כאן. תודה רבה והמשך יום נעים" אמר בקול מכאני ותוקפני, ועוד לפני שהספקתי למצמץ מצאתי את עצמי עומד במרכז רחוב הומה אדם.
פעם, אפשר אפילו לומר – עד אתמול, התייחסו אלי כאל מלך. הייתי זמר מצליח, חשוב ומוערך ואייקון תרבותי. גדודי מעריצים רדפו אחרי לכל מקום רק כדי לראות אותי ואלבומי נמכרו במיליוני עותקים. עכשיו אני מסתובב ברחוב ואף אחד לא מזהה אותי ולא מעיר שום הערה. אני אלמוני לחלוטין.
האם נשכחתי כה מהר? האם זה דבר טוב? האם זה מה שחיפשתי כל השנים? האם אצליח להתרגל למציאות הזאת?
פעם נחשבתי לטיפוס אקסצנטרי, שונה וחריג, ואילו עכשיו אני אחד מתוך קהל של אלפי אנשים שמרוב שהם מנסים להיות שונים ומיוחדים, דומים אחד לשני באופן קיצוני. כולם יפים ומושלמים. אף אחד אינו סובל מעודף משקל, מנשירת שיער או מפצעים על הפנים… לבושים בבגדי גוף צמודים בצבעים זוהרים הם נעים במהירות, כמו על סרט נע על רחפות הצמודות אל נעליהם ומובילות אותם אל מחוז חפצם.
הרחוב שקט, אחוז דממת מוות, וזה מנוגד לחלוטין לכמות האנשים העוברים בו. בעיר הזו, שבעבר התבססה בעיקר על תחבורה, עיר שבה אנשים פחדו ללכת ברגל מפחד להידרס, לא חולפת עכשיו ולו מכונית אחת. עובדה מספר אחת- בעתיד אין רכבים מעופפים. בעתיד אין כלל רכבים. ובאמת, בשביל מה צריך את זה אם אפשר להגיע ממקום למקום בריחוף קל או בלחיצת כפתור. אין חנויות, כי את הכל מזמינים ומקבלים "און-ליין" במקום. אך הכי מטריד ומחריד אותי לגלות שאין בסביבה שום ילדים. אני עובר ליד מקום שבו היה פעם מגרש משחקים, ומוצא שם מבנה עצום מימדים שנראה כשילוב משונה בין מגדל פיזה, קוביות לגו מפוזרות וציור של דאלי. אני הולך אל בית-ספר שבו למדו מיטב הבנים של הכוכבים הכי מפורסמים, ועכשיו זהו משרד מפואר שכדי להכנס אליו צריך להניח לסורק ממוחשב לבדוק את טביעת קרנית העין של העובדים.
הכל גדול, נוצץ, חדש, מרשים, נקי, מפואר. המעבר בין השנים נדמה לי כמעבר ממדבר באפריקה אל ארמון אירופאי מפואר, יפה ונוצץ, אך בו-בזמן קר ומנוכר.
אני עובר ליד חלון ראווה גדול שנראה כמו חנות של "פעם", משקיף פנימה ורואה כעשרים איש, שעל פניהם צמודים משקפיים שחורים וגדולים, ככל הנראה משקיפים אל תוך עולם וירטואלי כלשהו, רחוק אלף שנות אור מהעולם האמיתי.
האם הם מאושרים ?
אני, היחיד שמשתמש ביכולת ההליכה שלי, נראה ככל הנראה מספיק חריג בנוף המקומי עד שכעבור זמן לא רב התקרב לעברי רובוט קטן, עגול וחלק, צבוע כחול, שדומה היה למיני-מכונית משטרה מלפני כמה מאות שנים. הרובוט הקיף אותי בריחוף מעגלי ובחן כל פרט ופרט בי תוך כדי שהוא ממלא לעצמו מאגר נתונים. פניתי אליו והצגתי את עצמי.
"אולי אתה יכול לעזור לי? אני… לא בדיוק מהאזור".
לרגע חששתי שהוא יחשוב שאני הומלס או סתם חולה נפש, אך מיד נזכרתי שכאלו לא קיימים במאה הנוכחית. השלטונות הצליחו "לשדרג" אותם ולשבץ כל אחד מהם במקום ובתפקיד חיוני.
"בוא איתי" אמר הרובוט המשטרתי וכמו "רובטריק", שינה את צורתו לסוג של כרכרה מרחפת שנשאה אותי אל עבר בניין המשטרה הקרוב.
נשארתי ללון באותו לילה בבניין המשטרה המרשים, שהזכיר לי יותר בית-מלון מבית מאסר. ככה זה כשאין פושעים. לאף אחד אין ממש צורך לגנוב משום שלאף אדם לא חסר כלום. גם מי שכביכול חסר לו משהו, מוצא אותו בסופו של דבר בתוך עולם וירטואלי הדומה כשתי טיפות מים לעולם האנושי.
רוצחים ואנסים מוצאים להורג אחרי משפט קצר הנמשך כ-20 שניות. בכל מקום יש מצלמות אבטחה ואף אחד הרי לא יכול להכחיש עובדה מצולמת.
שכבתי לי על מיטה נוחה שהייתה צמודה אל קיר לבנים מעוצב בסגנון עתיק. עדיין לא הבנתי מה בדיוק קורה איתי.
האם אני במעצר? האם אני ממתין למשהו ספציפי?
מהרגע שנכנסתי לבניין לא קיבלתי תשובות. במבנה המשטרתי שהיה כולו ממוחשב לא מצאתי ולו נפש אנושית אחת חיה. מכונות מעופפות, שהשמיעו קולות מוזרים היו הדבר היחיד בסביבה והן יכלו לספק לי תשובות חלקיות בלבד.
קודם לכן, בשעות הצהריים המאוחרות הגישו לי ארוחה תפלה בטעם פלסטיק. כנראה שאאלץ להתרגל לטעם הזה משום שלאחר שנגמרו כל מקורות המים וכל בעלי החיים (חוץ מהג'וקים) נכחדו משום שלא הצליחו להסתגל למציאות הנוכחית, לא נותר אלא להנדס את המזון, וליצור אותו באופן מלאכותי. אך אף מדען, ולו המוכשר ביותר, לעולם לא יצליח לשחזר טעם של מלפפון או עגבניה אמיתיים. שלא לדבר על מאכלי בשר.
לאחר הארוחה, כדי להעביר מעט את הזמן, ביקשתי לקרא את "העיתון של היום". אחרי שפשפשו קצת במאגרי ההיסטוריה האנושית כדי לגלות מהו עיתון, הם הגישו לי מסך שקוף, דמוי אינטרנט, שאצל רוב האנשים מושתל כשבב פנימי. המסך, שהיה אולי הדבר היחד בכל הסביבה שלא ריחף באוויר, הוכיח לי שלא משנה מתי אתה נמצא – חדשות רעות תמיד יהיו !
כך התברר לי שבבריטניה, שהפכה בינתיים למדינה מוסלמית קיצונית, עבר חוק האוסר על נשים להסתובב ללא רעלה. בישראל, שהפכה למדינה היחידה המוגדרת כ"עולם שלישי" לאחר שהחרדים השתלטו עליה והחילונים עזבו והתבוללו במדינות אחרות בעולם, הודיע ראש הממשלה, הרב שמעון פרס ג'וניור כי מתקדמים המגעים להשבת החייל החטוף מידי הפלסטינאים שעדיין מצפים למדינה חופשית משלהם. איראן הפכה להיות מנהיגת העולם החופשי, באלסקה הפשירו הקרחונים וכרגע היא סוג של מדבר, הקולנוע ההודי השתלט על העולם ובפעם הראשונה בהסטוריה האנושית נבחרה אשה שחורה, טרנסג'נדרית לסבית יהודיה ונכה, לנשיאות ארצות הברית.
בשעות הבוקר המוקדמות העירו אותי והודיעו לי שמישהו בא לאסוף אותי. לא ידעתי למה לצפות, היום האחרון היה כל כך הזוי, ובכל זאת כשהודיעו לי שמדובר בנכד של הנכד שלי, התרגשתי.
"מה שלומך ?" חיבק אותי קרוב משפחתי שלא הכרתי. "זאת התרגשות עצומה לראות אותך כאן איתנו".
לא ידעתי מה להשיב. הוא נראה בדיוק כפי שאבא שלי נראה בצעירותו.
"שמעתי עליך דברים כה רבים. אתה… אתה היית הגדול מכולם. עד היום אנשים סוגדים לך כמו לאל" הוא נגע בנקודת התורפה שלי – אהבת הקהל. התרגשתי לגלות שגם מאתיים שנה אחרי, עדיין זוכרים ומעריצים אותי.
"כולם היו בטוחים שמתת, למרות שאף אחד לא באמת ראה את הגופה שלך. רק לפני יומיים גיליתי במקרה שבחרת להקפיא את גופך, ושאתה עתיד בקרוב להתעורר. חבל שלא הודיעו לי את התאריך המדויק, כי אז הייתי חוסך ממך את כל זה" הוא התכוון למקום הנוכחי.
הסתבר לי שבבוקר בו הוקפא גופי, הזמין מרטין אמבולנס שיפנה "אותי" אל בית החולים. רק חודשיים אחרי ש'מתתי' כביכול, קברו אותי. היו שמועות שונות ומשונות שלא מצאו את "גופתי", שחלקים ממנה פוזרו. אף אחד לא באמת ידע מה קרה לי. הוא עבד על כולם. עשה להם תרגיל מהסרטים.
"למה לא סיפרת לפחות למשפחה הקרובה שלך שאתה רק מקפיא את גופך לכמה מאות שנים ?" שאל קרוב משפחתי בסיום דבריו.
"כי אז הם היו אומרים לי לא לעשות את זה, ומן הסתם הם היו צודקים" השבתי.
ג'ו, זה היה שמו של הנכד של הנכד שלי, הזמין אותי למסע "דילוגים" ברחבי לוס אנג'לס בעזרת מכשיר השיגור הפרטי שלו. התרגשתי והרגשתי כמו ילד קטן הנמצא בפארק גדול ורוצה לראות ולנסות את כל המתקנים. בין אין-ספור אתרים חדשים, הופתעתי לגלות שמקומות כגון דיסנילנד, הוליווד ושדרות הכוכבים עדיין קיימים, ומשעשע היה לגלות שהם הפכו לאתרי שימור היסטוריים.
לוס אנג'לס, שהייתה בעבר סוג של מרכז קניות ובידור ענקי, הפכה עם השנים לגטו של בנייני מגורים צפופים, עצומי מימדים ומפוארים. ג'ו הסביר לי שכמעט כל הערים הגדולות בעולם הפכו דומות יותר לניו-יורק או מנהטן. האנושות הולכת וגדלה ושטח המחיה הולך וקטן כמו גם מקורות הטבע. הדרך היחידה שלך להימלט מכל זה היא רק דרך עולמות וירטואליים המדמים פארקי ענק מהעבר הרחוק. רק העשירים הגדולים ביותר, ה"מולטי-מיליארדרים" יכולים להרשות לעצמם להחזיק שטח אדמה קטן, והבניה הנמוכה יצאה אל מחוץ לחוק לפני כתשעים שנה. אין יותר צורך בפועלי בניין משום שאת רוב העבודה עושים רובוטים. אפילו דאגו להם לעיצוב אנושי מיוחד – עם גזרת מכנסיים נמוכה, וחריץ ישבן הבולט החוצה. מסתבר שבני-האדם עדיין לא איבדו את חוש ההומור, על-אף שהם איבדו תכונות אנושיות רבות אחרות. נדיר לראות שני אנשים שסתם עומדים ומנהלים שיחה. ככל שהתרבו ה"רשתות החברתיות", כך פחת הצורך ליצור קשר אמיתי, חזק, בין חברים. אין יותר מדי נושאים לשיחה, כי גם כשסוף-סוף יוצא לך לפגוש מישהו אתה מקבל ישר אל תוך שביב הנמצא בראשך את כל המידע האפשרי על האדם העומד לפניך – היכן הוא עובד, למי הוא נשוי, מה התחביבים שלו, איזה סוג של מוסיקה הוא אוהב ואפילו את מידת התחתונים שלו. השאלה הכי נפוצה היא "מה שלומך ?", ומעבר ל"טוב תודה", או "בסדר" אין צורך בחילופי דברים.
הדבר היחיד שאיכשהו נשאר ושרד משחר העולם, עד היום וכנראה גם עד קץ כל הדורות, הוא הרגש האנושי. אנשים עדיין לא שכחו לאהוב, לכעוס, לקנא, לחוש עצובים לפעמים. זה מה שמחזיק אותנו כנראה, זה מה שנותן לנו משמעות לחיים, לא משנה עד כמה החיים שלנו יהיו טובים, נוחים ונכונים.
"כשפגשתי את אשתי לראשונה" סיפר לי ג'ו, "זה היה הדבר הכי אמיתי, והכי חזק שיכול להיות".
"איך הכרתם ?" שאלתי.
"כפי שכולם מכירים – דרך ה"אורקל", המחשב המרכזי שאוסף עלינו את כל הנתונים מהרגע שאנו נולדים, שיודע עלינו הכל, ולפי זה הוא יודע גם מי הכי מתאים לנו, עם מי כדאי לנו להיות, עם מי הכי כדאי לנו להתחתן".
"ולא יכול להיות שהוא טועה לפעמים ?"
"לעיתים נדירות בלבד. אחוז הגירושים הוא אפסי".
המשכנו אל האזורים העמידים יותר בעיר. האדריכלות העכשווית אמנם מרשימה ומקורית, אך בו-בזמן מוזרה עד כדי גיחוך. ב-בברלי הילס למשל ריחפנו שנינו ברחוב, והרגשתי כמו בתוך סרט של טים ברטון.
בגלל הצפיפות הרבה, מקומות הבילוי והקניה המרכזיים עברו אל מחוץ לערים המרכזיות, לישובים שונים. אלו ערי קונספט, כדוגמת מה שהיה פעם "לאס-וגס", ומחולקים עפ"י קטגוריות – עיר סרטים, עיר של מופעי בידור, עיר שהיא קניון ענק ולכל אחד מהמקומות הללו אתה מגיע וחוזר על-ידי שיגור קצר.
האויר בחוץ צלול מתמיד, השמיים עדיין כחולים, השמש צהובה וגדולת מימדים. קריסת האקולוגיה כמעט ונבלמה וכלי טיס ענקיים טסים מפעם לפעם אל החלל כדי לאחות את שכבת האוזון ולחפש כוכבים נוספים בהם יוכלו בני-אדם לחיות בעתיד, אך עדיין אין טיסות מסודרות לחלל. למרות זאת, לפי מה שהבנתי מג'ו המצב האקולוגי קטסטרופלי, ומזג האוויר יכול להשתנות באופן קיצוני בתוך שניות ספורות.
"אלפי אנשים מתים מדי שנה רק בגלל פגעי מזג האוויר. יש תקופות, שיכולות לפעמים להתפרש גם על-פני חודשים, בהם אסור לאנשים לצאת מהבתים".
כששאלתי את ג'ו איך זה יכול להיות שאין ילדים בשום-מקום, הוא הסביר לי שככל שחלפו השנים תקופת הילדות הלכה והתקצרה. המאכלים הסינטטיים גרמו לגוף האנושי להתבגר ולגדול בקצב מהיר יותר וכתוצאה מכך ילד בן שלוש של היום נראה ומשול לבחור בן 20 מלפני 200 שנים. כמו כן, בגלל שמקורות הידע הם אין-סופיים, אין צורך ב-12 שנות לימוד, וכיום מסתפקים בשלוש שנים בלבד כדי לקבל תעודת בגרות, ולצאת אל החיים האמיתיים.
בסוף אותו יום הזמין אותי ג'ו ללון בביתו שהיה ממוקם לא רחוק מהחווה בה נהגתי להתגורר. התברר לי שהחווה שלי הפכה בינתיים למוזיאון לזכרי, ועולים אליה לרגל מעריצים מכל העולם.
הדירה של ג'ו, ששכנה בקומה ה-520 של בניין רב קומות, נראתה מפוארת אפילו יותר ממה שהייתי רגיל. בסלון, ליד הטלוויזיה התלת מימדית, שנראה יותר כתיאטרון הולוגרמי, עמדה אח גדולה שמאוחר יותר התברר לי שהיא סוג של מזגן. כלומר- אפשר היה לווסת אותה לפי הטמפרטורה שרצית, והיא כתוצאה מכך הייתה משנה את צורתה. כל החפצים בדירה היו מצופים בחומר דוחה אבק, כך שהיא לעולם לא הייתה מלוכלכת אלא מקסימום מבולגנת מעט. החדר הזניח ביותר בבית היה דווקא המטבח –
אחד היתרונות, מתוך ים החסרונות, של האוכל הסינטטי הייתה העובדה שלא היה צריך לבשל אותו, או לטרוח להכין אותו שעות לפני הארוחה. כל מה שהיית צריך לעשות זה לחשוב על הדבר שהכי בא לך לאכול ולומר את זה אל מכשיר שנראה כשילוב בין תנור בישול ומיקרוגל, שהיה צמוד אל הקיר, ותוך מספר שניות האוכל היה מגיע – חם, טרי, מוגש כמו במסעדת יוקרה צרפתית, אך לא טעים.
"מיטב המדענים ניסו לעבוד על מרכיב הטעם" ניסה ג'ו להסביר לי, "העניין הוא שאף אחד מהם לא באמת זכר איך הטעם המקורי אמור להיות".
אשתו של ג'ו, ג'נט, סדרה את האוכל על שולחן גדול בסלון ושלושתנו התישבנו לאכול אותו.
במהלך הסעודה לא התאפקתי והחמאתי לג'נט על יופיה הרב. התכוונתי בכנות לכל מילה שאמרתי. היא נראה נפלא. גזרתה הייתה כשל תיכוניסטית בת 16, שיערה הארוך והשופע היה מסודר בתסרוקת חיננית, שפתיה האדומות והמלאות שידרו מתיקות ילדותית ואין לי ספק שאילו הייתה חיה לפני מאתיים שנה הייתה יכולה בקלות להפוך לדוגמנית צמרת.
"אני נראת בסדר לגילי" היא נסתה להצטנע.
"אני לא יודע בת כמה את, אבל את נראת נפלא".
"אחגוג בקרוב את יום הולדתי השבעים. כבר לא ילדונת צעירה, אך גם לא מבוגרת יתר על המידה".
" שבעים ?!?" הייתי בשוק. טעיתי לחשוב שהיא ובעלה הם זוג צעיר. " בגיל שבעים רוב הנשים היו חולמות להראות כך" הצבעתי על גזרתה החטובה, "ואין לך אפילו קמט אחד".
"קמט? קמטים?!? בתקופה שלך נשים נראו אחרת".
"אני הייתי צריך לעבור עשרות ניתוחים פלאסטיים בשביל להראות צעיר במעט מחמישים שנותיי, וגם אז זה לא נראה טבעי. ואילו את"…
"אוי ואבוי, בשביל מה לעבור ניתוח כואב אם אפשר פשוט לקחת כדורים ?"
"על אילו כדורים את מדברת ?"
"כל מיני. לכל בעיה יש את הכדור שלה."
"יש כדור שיכול להפוך מישהו עם צבע עור שחור ללבן?" שאלתי בציפיה.
"בטח שיש. כדאי לך לנסות את הכדור הזה פעם, יש לו אפילו טעם נפלא."
אחרי הארוחה הזמין אותי ג'ו לצאת איתו למרפסת ולעשן סיגאר.
"אני לא מעשן," התנצלתי.
"למה ?" התפלא.
"זה לא בריא. זה יכול לגרום לסרטן."
"לא מאז שהמציאו את הסיגריות הבריאות, ולפני מאה שנה בערך גם מצאו תרופה לסרטן".
"אתה בטוח? סיגריות שטובות לבריאות?"
"העישון יכול להוסיף לך 20 שנה לפחות."
"אוקי… אם כך, בוא ננסה," צחקקתי.
"הנה, קח את זאת" הוא הגיש לי אחת מתוך חפיסה, "היא גם מלבינה את השיניים תוך כדי".
שלפתי אותה והכנסתי אל פי.
"יש לך גפרור ?" שאלתי.
"גפרור? בשביל מה גפרור?"
"בשביל להדליק אותה."
"אתה לא צריך בשביל זה גפרור. פשוט תבקש ממנה."
"כלומר ?"
"תבקש ממנה להידלק. תגיד לה – תדלקי."
"תדלקי" קראתי אל עבר הסיגריה, אך כלום לא קרה. ג'ו החל לצחוק.
"טוב, סיגריות שנדלקות מעצמן עוד לא המציאו, אבל חולצות שמחליפות בעצמן צבעים וצורות, וקרם גוף שיכול להפוך אותך לרואה ואינו נראה – כבר יש !"
השעה שתיים בלילה ואני לא מצליח להרדם. מחשבות נכנסות אל ראשי ולא יוצאות. מסתבר שגם אחרי מאתיים שנה אנשים עדיין צריכים לישון ולא תמיד הם מצליחים לישון. אני מרגיש רע, במקום מסוכן, כמו חלק ממותחן ולמרות זאת – בלתי מובס. העבר שלי הפך לחלק מההיסטוריה האנושית וזאת המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. היו לי שבעה אחים ואחיות, ועכשיו, כשלכל אחד מהם נולדו ילדים וילדי ילדים, אני מוקף במשפחה שהיא מעין כפר שלם, ולמרות זאת אני חש בודד כפי שלא חשתי מימי. לעולם לא אראה שוב את ילדי, את חברי, את האנשים הקרובים לי באמת. ומה אעשה בשארית הזמן שנותר לי? בשארית חיי? הרי לא אוכל לחזור שוב להופיע ולשיר. אין שום סיכוי שאודיע לעולם על חזרתי משום שאגדה אמיתית לא משכתבים. החשש הגדול שלי הוא שיגלו שאני חי.
מה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את עצמי לניסוי שכזה? האם זה מה שדמיינתי שיקרה?
המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשי, לא נתנו לי מנוח והעציבו אותי. קמתי והתחלתי לשוטט בחלל הבית לבדי.
"הכל בסדר ?" שמעתי את קולה של ג'נט, אשתו של ג'ו מאחורי גבי. השעה הייתה שש בבוקר והיא כבר הייתה ערה ועירנית.
"אני עייף. עייף מאוד. כאילו שלא ישנתי בערך… מאתיים שנה" הפנתי לעברה מבט מלא ברחמים עצמיים.
"לא ישנת טוב ?" היא לא הבינה.
"לא ישנתי כלל וכלל, לא היום ולא אתמול בלילה".
"אל תדאג, יש לי בדיוק את מה שאתה צריך" היא חייכה לעברי וקראה בקול אל אחד המכשירים היותר מוזרים – "אני מבקשת חבילת כדורי שינה מסוג פרופופול וכוס מים". בתוך שניה הופיעו הדברים שבקשה בתוך אותו מכשיר.
"כבר אמרתי לך- לכל בעיה יש כדור שיכול לפתור אותה. קח כדור אחד, ויותר לא תחוש סהרורי."
"תודה רבה." לקחתי את חבילת הכדורים וכוס המים מידיה ופניתי חזרה אל עבר חדר השינה. "את חושבת שזה יעזור?" הסתובבתי לעברה לאחר מספר צעדים.
"תנסה. מקסימום אם כדור אחד לא יעזור, אז קח שניים."
שבתי אל מיטתי והחלטתי מראש לא לקחת סיכון, אז בלעתי חמישה כדורים בבת-אחת. כל כדור בלגימה נפרדת. הקול האחרון שעוד הספקתי לשמוע היה קולו של ג'ו שצעק ככל הנראה לעבר ג'נט – "השתגעת, אלו כדורים מאוד חזקים, זה יכול להרוג אותו."
מעבר לזה לא שמעתי יותר כלום.