הגעתי לזינדאשי כפי שמגיעים כולם, בים של אלפי אנשים בני כל תרבות ושפה תחת השמש. על פני כולם נמרחו הבעות עצבניות כצפוי, נאלצתי לזייף חשש כדי שלא להתבלט. העיר קידמה פנינו בשלטי ההירוגליפים ששימשו לתקשורת במקום נטול שפה אחידה. עד לערב נועדו להיבלע כול חברי למסע בקרבי העיר בעלת התיאבון האינסופי לכוח אדם. כולנו נזכה לעבודה, כלכלה ומגורים בתוך שעות ספורות. זהו גורם המשיכה לעיר הכעורה הזו שפרסם אותה ברחבי העולם. זינדאשי הקרינה מסר פשוט וישיר מאוד, כל אדם המסוגל לעבוד – מוזמן ורצוי.
היא התחילה דרכה כנפה של סין הקומוניסטית בשלהי המאה הקודמת, אחת מחמישה אזורי סחר חופשי שהוגדרו ע"י הממשל בכדי ליהנות מפירות הקפיטאליזם ולמנוע קריסה כלכלית בדומה לקומוניזם הסובייטי. אך זינדאשי, השם המאוד לא תקני בסינית לכרך חדש, צמחה כגידול סרטני, שולחת גרורות בפראות וגדלה בטור הנדסי. ברור שהשלטון הסיני ניסה לספוג אותה חזרה לריבונותו, במיוחד אחר ה"ההתרסקות הגדולה" שהביאה לתום העידן המודרני, אך זינדאשי נותרה חופשייה והמשיכה לגדול.
עיר מוזרה, זינדאשי, אין בה אזרחים, רק תושבים. אין בה ילדים, משום שהם אסורים עפ"י חוק, ואין בה מובטלים או קבצנים, משום שכל מי שאינו מסוגל לעבוד מפונה ממנה מיד. אך כינויה אינו "עיר ללא רחמים" או שם דומה ברוחו. אם הייתי בוחר את שמה בעצמי הייתי קורא לה "מחנה פליטים עצום", אבל זה לא כינוי קליט, אף פעם לא הצטיינתי באלה.
כינוי אחד זכה לתאר אותה טוב מכל והיה הנושא היחיד לסיפורים מהעיר המשמימה – "עיר הסיאן". עיר ישרה, ללא פשע ונוכלות. כשמדובר בתנאי קיומה, עם ערב רב של אנשים נטולי זכויות ורבי שפות ותרבויות, אין זה עניין של מה בכך כלל ועיקר.
אין ספק שמדובר בגוזמה, חשבתי לעצמי בעת שעברתי את התשאול הקצר בנוגע ליכולותיי וכישורי, לא ניתן לשנות את האופי האנושי. אדע במהרה אם המציאות תואמת לסיפורים, קבעתי בעת שנמסרה לידי במהירות יעילה מפה קטנה וכרטיס עובד שעליו פרטיי, מקום עבודתי החדש ומקום מגוריי. כרטיס זה נושא בחובו הכול, כך אתייצב בעבודה, אכנס לביתי, אקבל שכרי ואשלם על צרכיי. ידעתי גם שזהו אמצעי העיקוב שיפקח על מעשיי.
ניתנו לי עשרים וארבע שעות עד למשמרתי הראשונה בצ'יוסו, בשל הכשרתי זיהיתי את הסמליל הקטן בשולי שמי שהעיד עלי כאדם שמיומנותו היא יחסים בינאישיים וניהול. התפלאתי שהספיקו לקבוע זאת בראיון כה קצר, על אף שמסרתי להם פרטים מזויפים.
עצרתי לצד דוכן מזון שהפגין את מורשתה הסינית של העיר.
"אתה לא צריך להתאמץ כדי להראות שייך," כרכר המוכר בקנטונזית בעת שהכין את המנה.
"סליחה?" השבתי.
"אף אחד לא ינסה לרמות אותך רק משום שהגעת זה עתה, הרי לא ארצה למשוך את הסיאן" הוסיף בחיוך.
"כיצד ידעת שאני דובר סינית?" שאלתי.
"אני פשוט מנסה, אם לא היית עונה לי הייתי עובר לשפה אחרת," השיב במשיכת כתפיים, "חוץ מזה, רוב הבחורים שמגיעים מחופי הים התיכון דוברים את שפתנו" המשיך בעת שגירד שאריות מזון שרופות מהמשטח המשומן.
התאמצתי לשמור על שוויון נפש בתגובה לדבריו ונפרדתי ממנו בברכת שלום קלילה, ההשלכות היו מרתיעות מידי. העברתי את תיקי לכתף השנייה כדי לאותת שהמפגש מבוטל וצעדתי לכיוון הרכבת. את האוכל השלכתי בחשאי לפח הראשון שנקרה בדרכי.
המפה הקטנה שבידי החלה לצייץ ברגע שהתקרבתי לשטח התחנה, שואלת אם ארצה לנסוע למגוריי או לבקר חבר בתוספת רשימה קצרה של הצעות, בכללם איש הקשר שנועדתי לפגוש. במאמץ שלא לאבד את עשתונותיי סבתי על עקביי ונתקלתי בחיוך גדול ושמח באמיר, שעיניו התרחבו בבהלה מפאת החריגה הגסה מהנוהל המבצעי.
"אני לא מאמין שאתה פה", קראתי בקול, "הדברים האלה פשוט נפלאים", נפנפתי במפה, בתוספת מבט הדגשה קצר.
"כן" הוא הנהן במהירות, על פניו עדיין הבעה של הלם.
"עולם כל כך גדול ואתה פה, רק כמה מטרים מאחורי"
"זה לא ישכנע אף אחד, אבל לא אתן להם לשאוב עונג מכך שהצליחו לזעזע אותי" לחשתי לאוזנו. אמיר הבין אותי מיד והשיב בתצוגת משחק איומה ומזויפת לא פחות משלי.
"כן, פשוט לא יאמן. עולם כל כך קטן"
"בוא נראה את דירתי החדשה" הצעתי בעליצות ונפנפתי בכרטיס העובד שלי.
"רעיון מצוין" ענה וגירד בראשו במבוכה.
קרונות הרכבת נעו בסערה על פני המסילה המגנטית בעת שהמחשב בקרוננו המתין לפרצה שתאפשר לו להביא אותנו למחוז חפצנו.
"נדמה שהכול מתנהל פה ביעילות מדהימה, הנהגת העיר וודאי מקצועית להפליא" אמרתי.
"ההנהגה יושבת במרומי גבעה מבודדת שצופה על החוף בתוך חיקוי צעקני וזול של ארמון הקיסר בעיר האסורה. שמו של ראש העיר הוא שאנג מא, נכדו של בוס טריאד מקומי שהחל את ההשתלטות על אזור הסחר החופשי בניהול הימורים, הלוואות שחורות וגביית דמי חסות. נכון להיום רוב המנהלנים הם תושבים מקוריים ומשכילים, בפיקוח הסיאן כמובן, שמשמשים גם משמר אישי ב-'חצרו' של ראש העיר"
"יד הסיאן בכל, מרמאי פשוט ועד לשחיתות שלטונית, הם בוודאי מציפים את הרחובות?" הערתי כדרך אגב, בשעה שבעטתי בכף רגלו של אמיר שפיתל ראשו להביט סביב בלי משים.
"לא ממש, ציבור העובדים מתבדח שהם יותר גננות או אחים במוסד לחולי נפש מאשר שוטרים, משום שהם מופיעים כאילו צצו מהאדמה בעת הצורך ונעלמים במהירות"
"מתבדחים?", השתוממתי, "זה נשמע לי מפחיד מאוד"
"הם היו מפחדים לולא סיפור מפורסם שהתרחש בבית ראש העיר"
"כן" הפצרתי בו שימשיך.
"בוס טריאד מהונג קונג הגיע לביקור נימוסים שמטרתו השבת שאנג צו, אביו של ראש העיר הנוכחי, לחיקו החם של ארגון הטריאד. בינות לשתייה ולשעשועים הציג הבוס מהונג קונג את יד ימינו שפצח בתצוגת יכולותיו הלא מבוטלות באומנויות הלחימה להנאת הנוכחים. שאנג צו, שלא התרשם מהאיום המרומז, ביקש משומרו האישי לערוך קרב הדגמה עם הסגן הנלהב.
בחוסר רצון בולט לעין נעתר הסיאן לצעוד לרחבה. לאחר דקות ארוכות שבהן לא עשה הסגן דבר מלבד לבהות בבלבול באוויר, פקד בצעקה הבוס ההונג קונגי על סגנו שיהרוג את הסיאן, אך זה רק חייך חיוך רחב ולחץ את יד הסיאן בהנאה ניכרת. 'זהו כוח אמיתי' אמר הקיסר בחיוך דשן עונג, ונציגי הטריאד לא נראו עוד בעיר מעולם"
"סם?"
"בוודאי, מה עוד יכול לגרום להתנהגות שכזו"
"מה באמת?" תהיתי בקול.
כקבלן צבאי גבלה ידיעתי את מתחריי באפס. הסיאן היו צבא ללא חיילים ששמר על עיר ללא אזרחים, ולמרות זאת אף תאגיד או מדינה לא הצליחו להכפיף אותם לשליטתם. עיר המדינה הזו שהייתה היצואנית והיצרנית החזקה בעולם, לא ייבאה דבר ולא שילמה מיסים לאף מדינה על אף שהרוב המכריע של אוכלוסייתה היו אזרחים זרים. הניסיונות לחרם או מניעת ההגירה עלו בתוהו, במיוחד משום ששרידי המדינות המוכות של העידן שאחרי ה"ההתרסקות הגדולה" לא יכלו ליישם צעדים שאפתניים שכאלה. נשק כלכלי גם הוא נועד לכישלון בעיר שיכלה לספוג במהירות הרס של סקטור תעשייה שלם, כך שכבר למחרת היום הועסק כוח האדם שהשתחרר במוצרים חדשים. כל שנותר הוא הצבאות העסקיים של התאגידים וקבלנים פרטיים.
בעידן שאחרי התהפכות סדרי העולם, שירותי מדינה כהגנה ומשפט נחכרו על בסיס חוזי ע"י התארגנויות קטנות כגדולות, מוועד קהילתי ועד פרובינציה או מדינה גדולה. היעלמותה ההדרגתית של מיומנות צבאית לאחר מיכון הצבאות בעולם המערבי, הפכה לוחמים מאומנים ומנוסים ליקרי ערך, כאשר לא נותרו למדינות עם כלכלת הצרכנות המרוסקת וחוסר בידע בסיסי ומעשי משאבים לקיים צבא ממוכן. השתייכתי מלידה לחברה המובחרת של אנשים שנשקם – אומנותם. חיינו היו טובים מחיי הרוב, עובדה מובנת בהתחשב בעובדה שסיכנו חיינו בעבור הגנת "מעצמות המערב" שפחדו פחד מוות מהפלישות ממזרח. אולם מעבר לכך, הרתיעה מחיי הצבא ומהסכנה שהפכה את מקצוע החייל למומחיות, היא זו שהפכה את החיילים למיעוט מובחר. חיילים פשוטים חלפו מן העולם ואם נדרשו גויסו בכוח אד הוק, מה שנותר היו לוחמים שהיה להם יותר במשותף עם עמיתיהם מאשר עם בני חסותם לפי חוזה. במיוחד כאשר שריוני הגוף הפכו את רובי הסער העממיים לבדיחה.
אולם מקרה אחד יוצא דופן העיב על הסדר החדש, קבלני הצבא ששלטו בעיר הרווחית בעולם לא השתתפו במשחק ועוררו את קנאת כולם. זינדאשי לבדה בשדותיה רבי הקומות ייצרה כמעט חצי מתצרוכת הדגנים של העולם. עושר בלתי יתואר, שכולו נמצא בידי חברה אחת.
הם שיחקו בנו כמו בצעצועים, וכל שנותר לשאר הוא להודות כי הסיאן נמצאו ברמה אחת מעל כולם. הנה מצאתי עצמי, סמנכ"ל מודיעין בתאגיד הצבאי הגדול בעולם, חשוף לחלוטין בפניהם מהרגע שרגלי נחתה על הרציף ואולי קודם לכך.
"איך הם עושים את זה לעזאזל?" סינן אמיר, אך השתתק במהירות בתגובה למבטי הזועם.
"בוא נטייל" פקדתי בטון נוקשה.
יצאנו מהדירה והתחלנו לצעוד במבוך המטורף שיצרו הרחובות שהתעקלו ללא תבנית נראית לעין. הבנתי במהרה מדוע המפות הקטנות הן צורך חיוני בעיר הזו. ניסיתי להשלים מעגל דמיוני בכך שפניתי רק לימין אולם המפה העידה כי למרות זאת הצלחתי לנוע קדימה באיזו דרך. כשביקשתי מהמפה לשרטט נתיב חזרה, הואילה זו רק להאיר תחנת רכבת קרובה כאפשרות מעשית.
"זרוק את המפה והכרטיס" אמרתי לאמיר בדחיפות. הרחובות האלו כל כך מפותלים ומסובכים שלא יוכלו לעקוב אחרינו לעולם.
"ניסיתי את זה כשהגעתי, אבדתי תוך רגע"
"טוב מאוד, זה בדיוק מה שאני רוצה" השבתי בעת שהשלכתי את המפה לקרקע, צועד במהירות.
פנינו ימינה ושמאלה במהירות מסחררת וללא סדר ברור. צעדנו כך, בדממה כבדה, שעה ארוכה עד שהייתי בטוח מעבר לכול ספק שאף אחד לא יכול לעקוב אחרינו.
"אתה חושב שהם חדרו לשורותינו" שאל אמיר.
"אני בטוח שכן"
"אז כדאי שנתקפל" אמר בכובד ראש.
"מה הסכום של 14534 ו- 623216?"
"מה?" הגיב בתרעומת.
"כמה סיבים של קור קווי סינטטי יש בסנטימטר מעוקב של אפוד מגן מדגם שחר?"
"השתגעת?"
"ענה לי" צעקתי עליו.
"ארבעים וחמישה אלף בממוצע" השיב בחשש.
"מהי צפיפות האוכלוסין בוולטה העליונה?" שאלתי. אמיר כרכם פניו בניסיון להיזכר בתשובה.
הצל שהטיל הבניין מעלי החל להתעוות חזרה, הסתערתי כאחוז טירוף אל הקיר מאחורי כשידי פרושות לרווחה. על אף שלא הופתע לחלוטין הספיקה ההתקפה המהירה לערער את הסיאן, אמנם הצלחתי לפגוע בו רק עם פרק היד, אך לפחות ידעתי את מקומו. הטחתי בו רצף מכות מהיר ואכזרי שהיה ממוטט כל אדם, אך הרגשתי כאילו אני נלחם בסיוט, אברי היו כבדים כעופרת ולא זיהיתי שום סימן להשפעת מכותיי, ייאוש נורא אחז בי ושיתק אותי עד שטבעתי באפלה.
אימא טיהא הביטה בעיניים לאות על הטקס שהתקדם בעצלתיים, עיניה למודות הסבל שטפו את החורבות המעשנות מחוץ למעגל הטקס שבו לפחות נעשה ניסיון להסתיר את סימני הקרב. ידה מחצה את ידי הקטנה מבלי משים.
אחת האימהות של אדמת צ'וי פסעה באיטיות, לבושה במיטב מחלצותיה ועל פניה חיוך רחב, אל עבר האב החדש שעמד בציוד לחימה מלא ומזוהם. הוא קיבל את חוזה ההגנה האזורית בקידה קטנה תוך ניסיון להסתיר מתוך נימוס את פציעתו. הוא היה גבר שרירי ונישא במיטב שנותיו. ועל אף שהאמת הייתה בגדר טאבו ידעתי מדוע לחות עיניה של טיהא.
חשבתי שראיתי צללית של אדם רוכנת מעלי, ידי ליטפו משענת קטיפה של…
אף אחת מהאימהות לא הסכימה לענות מדוע האחיות הבכירות שונות כל כך במראן מאיתנו, הן הפרידו אותנו מכל האחיות באמירה שעתה הן אמהות בהמתנה בעצמן. עלינו נגזר להתאמן עם האבות מבוקר עד ערב, עד תשישות מוחלטת. קרב מגע, אסטרטגיה, תחבולות, נשק חם וקר.
האם עיני עצומות או שרק נדמה לי שכך?
לוחמים התגנבו לאורך גבול אדמתנו, זיהיתי אותם כבני דוזאן. הם הסתערו עלינו מתוך הנקב הצר שחצה את אדמתנו לאחר הגשמים. אבא גאו נעדר משום שביקר באדמת צ'וי. אבא שיונג הסתער עליהם בחמת זעם. בתחילה נבהלו והותירו את אחיהם מאחור, אבא שיונג הרג אותו במו ידיו, קורע את אפוד המגן מגופו, אך משהבינו שעלו עליו במספרם תקפו שוב. רצתי מהמוצב בכדי לבוא לעזרתו, אך אימא גאנגי הרגה את אחד האחים באש מדויקת ואת שני האחרים חיסל בעצמו.
שיונג לא נתן לי יותר ממבט קצר, אימא גאנגי נזפה בי קשות והכתה אותי. היא אמרה שאבות טובים זוכים לעזרת האימהות ושלא אהיה אב טוב אם לא אצמח להיות ללוחם. היא אמרה שליבי מלא באומץ אך רך, ושלא אוכל לזכות למעמד לוחם עד שלא אלמד אכזריות. בקרוב יבוא זמני לכבוש אדמה.
אני לא זוכר ששתיתי, למה אני לא מצליח לפקוח את עיני?
שיירת פליטים מרופטים התיישבה בקצה אדמתנו, התושבים באו לדרוש מהאבות שימלאו את התחייבויותיהם ויגרשו אותם לפני שיקנו להם אחיזה בקרקע. בכיתי כשצפיתי בהם ממסתור. גאנגי חקרה אותי בחשד ושאלה היכן הייתי ומדוע עיני אדומות.
צלילי קרב הדהדו על פני המישור, האבות שבו מגואלים בדם. בלילה נעלם אחי הצעיר ניאלם, האבות יצאו שוב אל הפליטים במחשבה שהם אלו שחטפו אותו. הוא לא נמצא. טיהא, אמו מרחם נעלמה.
אני כל כך עייף, אני רוצה לישון אך לא נרדם.
טיהא הטילה את גאנגי מגג הבניין בלילה. אחי סונג ניסה לירות בה אך פרקתי את הנשק מידו והממתי אותו בבעיטה. אבא גאו גזר עליו נידוי, בהמשך היום הגיעו תושבי אדמתנו שסיפרו שסונג אנס את בנותיהם תחת איומים ולקח יותר מחלקו על פי חוזה מתוצרתם. גאו יצא בעקבותיו. גאנגי רצחה את ניאלם כדי לזכות בתואר האם הבכירה.
השמועות על ערעור המשפחה עשו כנפיים במהירות, עד רד הליל שני דודניי מאדמות המערב פתחו במתקפה חרישית בעלטת הליל. שיאנג נרצח בשנתו וכן רוב האחים הקטנים. ברחתי עם שני אחי, הם כבר החלו לתכנן כיבוש של אדמת דוזאן, שעליה הגן רק דוזאן הזקן. עזבתי אותם בבחילה. לא יכולתי להמשיך בשגרת חיים כזו, אך חינוכי לא התיר לי להפוך לבן חסות תלוי חוזה להגנתו ונתון לגאות ושפל בכלכלה וייבול לקיומו.
נזכרתי בניאלם, כבר בגילו הצעיר שאל אותי "מה עושים כשהעולם מתפרק וכולם משתגעים?"
"מסכימים על סימן סודי שאנחנו עדיין שפויים" אמרתי לו.
"לא", הניד בראשו, "לא משחקים"
מי מדבר? האם זה קולי?
לכול עיר יש פנים ואופי. לזינדאשי יש סוד. עיר ללא חברה, מדינה או צבא, ללא אזרחים, תרבות, תשוקה או רעיונות גדולים. הסוד שלה פשוט, היא נווה מדבר, ניסוי גדל היקף, נפרד מחיי האדם ומשוגותיהם. רק מעט עבודה, מעט כסף ואז ישובו למקומם, אמידים מעט יותר.
התעוררתי שרוע על ספה נוחה בחדר שקירותיו מלאים בכוננות ספרים. מולי ישב על ספה דומה גבר בגיל העמידה שקרא ספר בשלווה, משקפי קריאה נתלות על קצה אפו.
"או! התעוררת" קרא בחיוך אבהי.
"איך עשיתם את זה? סם פסיכו-טרופי? לא שתיתי או אכלתי מהרגע שהגעתי, או שזה חיידק- ננו מהונדס? תאמר לי!"
"הירגע בחור צעיר, תדע הכול במהרה."
"מה עם אמיר?" דרשתי בקול וקמתי ממושבי.
"שב," ביקש הזקן.
"תקשיב לי טוב… " התחלתי לאיים.
"שב," אמר שוב. קולו הדהד בראשי באופן מוזר ומצאתי עצמי מתיישב בצייתנות.
"חברך נשלח לדרכו, הוא ממתין לתחבורה ברציף היוצא, שלם ובריא."
"לפי אמנת הלוחמים תזכו בתמורה לשחרורי בתשלום השווה לרמת שכרי השנתית בנוסף לתוספת הפרמיה של קרן החירות של תאגיד כאולה, תאגיד הצבא הגדול בעולם, מדובר בסכום משמעותי, נוכל לנהוג באדיבות כבני-תרבות ועמיתים."
"אתה לא תשוב."
"זו שפלות מבזה, לרצוח בדם קר עמית לוחם."
"לא", צחק בקול עמוק, "אתה לא מבין."
"מה אינני מבין?"
"ברוך בואך לסיאן" אמר.
"על מה אתה סח זקן?"
"אין צורך לנסות לשמר חזות קשוחה, אתה יכול להרשות לעצמך להפגין אושר" המשיך בחיוך חביב.
"אני לא אחד מהשפנים המפוחדים שבאים לעיר בתקווה לתעסוקה וחיים חדשים, תחסוך ממני את הלהג האבהי. אמנם פגשתי רק שניים מכם אבל לשניכם הנטייה הטרחנית להתיימר לומר לי מה להרגיש, זה מאוד מתנשא ובכלל לא מרשים" הצלפתי.
"אכן", הסכים בחיוך רחב ונדיב, "זהו חסרון נודע בקרבנו וטרחנות היא תופעת לוואי מצערת של כוח. אך ליתר דיוק לא פגשת שניים מאיתנו, אני הוא שדיברתי אתך בדוכן המזון"
"מצוין, אתה שחקן מעולה, אשמח להמליץ עליך לתיאטרון הקהילתי של מאדאם מרסו ברבאט, שמעתי שהם מעלים הפקות מדהימות של זהבה ושלושת הדובים. אני מקווה שקול מצהלות זאטוטים ובמה דביקה מגלידה לא יפריעו לך יותר מידי, כפי שאתה יודע, כל סבל שווה את התעלות הנפש שבאומנות"
"סיימת את הצגת הלוחם האמיץ שנפל בשבי?" שאל בחיוך נינוח.
"מדהים לראות באיזו מהירות סיגלתם לכם גינוני אצילים אנאכרוניסטיים. אנו הסיאן נוטים לומר לאנשים להתנהג ללא העמדות פנים מהטעם הפשוט שמכיוון שאנו קוראים מחשבות העמדת פנים הופכת ללא יותר ממטרד מציק, במיוחד במקרים שמטרת החזות המאולצת לרמות את האדם שמציגה בעצמו. ועתה אמשיך ואומר כי אני מודע לתשוקתך הסודית להצטרף לשורותינו, תשוקה שהלכה וגברה ככול שחקרת אודותינו. יתרה על כן אציין כי נבחנת ונמצאת מתאים כך שתוכל להצטרף אלינו מיד. שאמתין עד שתוכל להשמיע מחאה מזויפת לפני שתסכים או שתחסוך ממני את הטרחה?"