סיימנו זה מכבר לאכול. התרגלנו לאוכל מועט, ופחית הפירות גרמה אצלי לתחושת שובע שמזמן לא הכרתי. לא יכולתי לחשוב על קבלת החלטות, אולם משהו בתוכי התמרד כנגד שוני: זה שהצטרפנו אליו לבריחה, לא אומר שהוא המפקד שלנו. לפיכך אמרתי: "הגענו עד פה. יש לנו עוד יומיים שלושה לכל היותר. קודם נגיע לשם ואז נחליט. אוכל עדיין לא חסר לנו, לוותר אפשר יהיה גם בעוד מספר ימים. אני מציע נסיון בן שבוע אחד. מה דעתכם?"
ארי תמך. היינו שניים כנגד אחד. המאמץ הרגשי הכריע אותנו ולכן החלטנו להמשיך רק למחרת. היום יום מנוחה. נשכבנו לנו בתוך התעלה הקשה והנחנו לשינה להשתלט עלינו. היינו זקוקים לה.
אינני יודע כמה זמן הספקנו לישון: פנסים חזקים כוונו ישירות אל פנינו, כאשר, הלומי שינה, הובלנו על ידי בעלות מדים באמצעות עגלות שטוחות אל מחוץ לתעלה, ישירות לרחפת ניידת. הדבר היחידי שעלה לי בראש היה "לא אראה את העיר העתיקה". באמת, לאחר סיפוריו של שוני סיקרן אותי לראות איך אנשים חיו פעם. בשנות ילדותו המוקדמות הם גרו בסמיכות לעיר העתיקה, כך היה בורח עם חבריו אל הבתים הדוממים, מסייר בין יער הבניינים אשר כבר כמאה וחמישים שנים לא גר בהם איש, נהנה מעצים ודשא אשר מזמן לא קיימים בעולמנו. כל דברי אמהותיהם לגבי איסור השהיה מחוץ לבניין המגורים לא עזרו. אהבתם לעיסוק זה עלתה על רצונם בקיום החוקים. למרות שהבינו כי הדבר אסור, המשיכו לברוח דרך התעלות לשם בהסתר. בניינים שלמים בגבהים שונים עומדים נטושים זהו מחזה בהחלט ראוי לציון. במיוחד לאחר כל מה שקראתי על אמבטיות (מתקן לבזבוז מים אשר בין היתר הוביל להריסת עולמנו), נוף, אשר נראה כי היווה את אחת הסיבות העיקריות לבחור בדירת מגורים כזו ולא אחרת, בתים, קטנים, פרטיים עם גינות ובריכות, עצים בחצרות ועוד פריטים שבעולמנו כבר מזמן נעלמו מהנוף.
נלקחנו מיידית בחזרה אל המבנה שממנו ברחנו. מבנה רחוק מהעיר, מבודד לחלוטין, שנראה כמו הדבקה אקראית של מבנים קטנים, רבועים ולבנים בעלי קירות עבים כשביניהם מעברים מקורים לחלוטין. בין הנערים שהגיעו לשם פורסם כי במבנים דומים גרים עבדי החממות. הופנינו לחדרנו, חדר בעל מרחב פנימי גדול ובהיר. אור השמש החזקה האיר אותו באמצעות סיבים אופטיים אשר עברו דרך התקרות העבות. המקום היה קריר בעליל. על הכיסאות הונחו עבורנו חליפות בגדים נקיות. נתבקשנו להכנס להתקלח ולאחר מכן לשתות ולאכול. בפינת החדר ניצב שולחן עם מיכלי אוכל. ליד כל מיכל ניצב בקבוק להמרת מים מהמימן שבאויר. המפגש עם המראה שבמקלחת הביא איתו פרץ בצחוק: נראינו כמו ילדים קטנים שמרחו על עצמם בוץ, אפר וכל לכלוך אשר הגיע לידיהם. לאחר המקלחת ניגשנו לשולחן האוכל. המים היו בטמפרטורת החדר ובמיכל האישי כריכים ופירות. זיהיתי את הכריכים שמכינה אימי. הייתה זו דרישת שלום מחממת לב מהבית. ארי ושוני הצטרפו אלי. הפתיעה אותנו העובדה שלא נשלחנו ישירות למחנות העבודה. שוני מצא צורך לציין את מה שכולנו חשבנו בתוך עצמנו: הם חייבים להרצות לנו לפני שיסגרו אותנו שם לכל החיים.
אכלנו בשקט מתוך חששות כבדים. מיד כשסיימנו לאכול נכנסה לחדר שוטרת ואמרה כי אנו יכולים לישון. רק מחר בבוקר יזמנו אותנו. המחשבים בחדרנו היו כבויים, מה שמנע מאיתנו את האפשרות לבדוק מה התרחש בעולם מרגע בריחתנו. תחושת התבוסה הכבדה שלטה בחדר. כל אחד מאיתנו נאנח מספר פעמים בטרם פרש למיטה. נלכדנו. לא עוד חיים נורמאליים. לעולם נהיה עבדים לעולם.
הדממה ששררה בבניין בשעות הבוקר אימתה את החשד שלי כי לא נכחו נערים אחרים במקום. אולי גם הבוחנים לוקחים פגרה בין קבוצה לקבוצה ואולי סגרו את המקום לאחר בריחתנו. סקרן אותי לדעת מה קרה לשאר הנערים שהיו עימנו כאשר גילו שברחנו. האם שלחו את כולם אל המדבר, למחנות העבודה? ואולי כולם עברו ונשלחו לעיר בחזרה? לא היה טעם להכות על חטא. כולנו ישבנו בחדר בשתיקה מגבשת.
ארוחת הבוקר הובאה בדייקנות: דייסה, דגנים בחלב, טונה וירקות ושתיה חמה. מיד לאחריה נתבקשנו להגיע לחדר הראיונות.
לאחר ציפייה ארוכה במסדרון הצמוד לחדר נפתחה הדלת ואנחנו הוכנסנו פנימה. ההלם היה מיידי.
לעינינו נגלה אולם גדול ומרווח. מול הכניסה במת שופט גבוהה, משני צידיה ארבעה מושבים הפונים אליה. כל שאר החדר היה פנוי ממושבים. במקומם נערכו שולחנות ארוכים במגוון מאכלים בעלי ריח מגרה ומראה מפתה. רבים מהם לא ראיתי מימי. בקבוקי יין פוזרו על השולחנות וגביעי בדולח מסודרים בפירמידות. עוד מגוון משקאות ניצבו במרכזו של כל שולחן. מסביב לשולחנות ישבו נשים. הרבה מאוד נשים. כולן לבושות היטב וצעירות למראה. הרגשתי כמי שמפריע בעצם נוכחותו למשתה רעים. חשבתי שעצם תפיסתנו עיכבה את הנשף שהיה אמור להתקיים במקום זה. מבטיהם של שני רעי חשפו תחושות דומות.
הופנינו לכוון המושבים שמצד ימין לבמת השופט. במושב משמאל התיישבו שתי נשים. מספר שוטרות חצצו בין המושבים שלנו לבין שאר האולם. בין בית משפטנו לבין הנשף המתוכנן. זה שלו הפרענו.
קול חזק נשמע ברקע: "לכניסת חבר השופטות בית המשפט מתבקש לעמוד". הנשים שישבו באולם קמו מיידית. כך גם אנחנו. באולם השתררה דממה. חמש נשים נכנסו מדלת צדדית, בה לא הבחנתי קודם לכן, ישירות אל הבמה. לאחר שתפסו את מקומן נשמעה קריאה נוספת: "בית המשפט מתבקש לשבת." רעש הכסאות היה קצר.
השופטות התלחשו ביניהן מספר רגעים, מידי פעם זורקות לעברנו מבטים. משום מה הפחד הפסיק להציק לי. בין ההתלחשויות הבזיקו חיוכים.
ארי הביט בעניין ושוני נשאר כשראשו מוטה כלפי מטה. ניסיתי לרמוז לו על ידי הושטת ידי אל מכנסיו בהסתר, אך הוא לא הגיב. לאחר מספר דקות פתחה השופטת שישבה במרכז בדברים.
"לפני מאתיים שנה נפל דבר: הנשים הפכו להיות הכוח המנהיג והקובע את הלך החיים בעולמנו. ארוע זה נחגג על ידינו במוסד זה בכל שנה. הכוח האמהי הכתיב לעולם חוקים אשר נועדו לשקם אותו מכל פגעי האנושות במרחבי האלף האחרון לפני שחל מהפך זה. במהלך מילניום זה התעשיה המזהמת, חומרי הלחימה והשחתת המידות האנושיות הביאו למצב של הרס שלא הייתה כדוגמתו. התדרדרותו של עולמנו מנעה כל סיכוי להמשך חיים תקינים בו, ומאחר ולא נמצאו כוכבים אחרים הראויים למחיה, המהפך שבוצע פה הינו מרשים בלשון המעטה. גידלנו שמונה דורות של ילדים מאז המהפך החל וידנו עוד נטויה. בנינו מרכזי מגורים אשר מאפשרים מחיה ללא כל תלות בכדור הארץ. בתוך כך אפשרנו למי הגשמים להרוות את העולם ולרוחות ולאדמה לנקותו. כיום האנושות בעולם מתקיימת בבטחה, ללא מאבקי כוח או מלחמות, ללא דתות וללא גזענות, חיים נטולים מהמורות. היום חל יום השנה והתכנסנו פה לחגגו. אולם," היא הפסיקה לרגע, נועצת בנו מבטים קשים "האירועים האחרונים מאלצים אותנו לעכב את החגיגות. לפנינו עומדים שלושה נאשמים, נערים אשר ברחו ממחנה הבחינות, אות ועדות לחוסר אמונתם במערכת. בטרם יחלו החגיגות עלינו להחליט כיצד לנהוג בהם."
היא שתקה למספר דקות, מאפשרת לדבריה לשקוע. המלמולים באולם ומבטי הזעם של הנשים שבתוכו פעלו עלי את פעולתם. הרגשתי אשם. הדבר היחידי שנותר לי היה לחכות לעונש. האם ישלחו אותנו אל החממות? תחושתי אמרה שלא. אם זה היה עונשנו, מדוע אנחנו עדיין פה? הרי יכלו לשגר אותנו לשם וחסל. היה לי די ברור שעונשנו יהיה עונש ראווה. המעשה שעשינו היה חריג בחומרתו ודרש תגובה קיצונית.
"מאחר ואנחנו דוגלות בשויון ובזכות ההגנה העצמית," המשיכה "מוטלת עלינו החובה לאפשר לכם לומר את דבריכם בטרם נקבע את עונשכם." מבטיה נראו לי מרוככים בדברה. משהו לא הסתדר לי.
"את התביעה ינהלו עורכות הדין באנה ומורי. הנכם נדרשים לענות לכל שאלותיהן בפרוטרוט ובדיוק מרבי. אנחנו נדע באם לא."
אחת מהנשים שישבו על הספסל השמאלי קמה והתקדמה למרכז הבמה.
"כבוד השופטות. אני מייצגת פה את הפחדים ורחשי הלב של העולם כולו, אשר עקב בחודשיים האחרונים אחרי היעלמותם של שלושה מבניו. היעלמות זו, אשר התבררה כבריחה ותו לא, הרימה את ראשן המכוער של זכרונות אירועי העבר, כאשר ילדים ונשים נחטפו מבתיהם ושימשו לצרכים שונים בעולם אכזר. לפני הכל אני שמחה לציין כי קבלת הדיווח הראשוני על כך ששלושת הנערים נראו בכניסה של תעלה לבניין, הרגיעה את כולנו. החששות היו מיותרים. אנו עדיין חיים בעולם המוגן אותו יצרנו לטובתנו ולטובת האנושות כולה. "
היא הסתובבה לעברנו וקולה הרעים "מי מכם היה זה אשר יזם את רעיון הבריחה?"
לרגע אחד היססנו כולנו. שוני הרים את ראשו, הביט לעברה ואמר: "זו אשמתי שלי בלבד. אני יזמתי ואני כפיתי עליהם להצטרף אלי, מאחר ולבד לא היה לי סיכוי לשרוד בחוץ."
אני קפצתי מיד להגנתו "לא נכון. אני הצטרפתי מרצוני. שוני ניסה למנוע ממני להצטרף אליו, אבל אני חששתי מהמשך הבחינות והכרחתי אותו לצרף אותי לבריחה."
ארי החזיק אחרי "כך גם אני. פחדתי שאכשל בבחינות ואשלח אל החממות. רעיון הבריחה קסם לי. כפיתי על שניהם שיקחו גם אותי."
ראיתי חיוכון קטן מבליח על שפתי השופטת המרכזית. חיוכון שנעלם באותה מהירות שבה הגיח.
עורכת הדין קטעה את האופטימיות הרגעית מהר מאוד. "יפה," אמרה בארסיות, "כולכם אשמים באותה מידה. כל אחד תומך בשני. הגענו לזמנים טובים. הגברים, הללויה, מרימים את ראשם."
"אני מוחה" האישה השניה קמה מעל ספסל עורכי הדין.
"התקבל". ענתה השופטת. "אני מבקשת ממך, עורכת הדין באנה, כי תימנעי מהערות כאלו. אחרי הכל, זו לא מטרתנו."
החלפנו מבטים אחד עם השני. מה זה היה?
"קיבלתי ואני מבקשת את סליחת בית המשפט" עורכת הדין הנמיכה את קולה.
"אני מבקשת לקרוא אל כסא העדים את שוני, יוזם הבריחה." קראה.
שוני קם מבולבל. כסא עדים? איפה יש פה כזה?
בריצה נכנסה לחדר שוטרת נושאת בידיה כסא פלסטיק ממוחזר דמוי עץ. "התנצלותי לבית המשפט, בשל האירועים…" הצחוק שהשתלט על האולם קטע את דבריה. השופטת שישבה מימין קטעה את החגיגה ברמז לעורכת הדין להמשיך.
"אני קוראת לשוני לעלות על כסא העדים". חזרה עורכת הדין בקול רם. השוטרת הניחה את הכסא במרכז כשפניו אל האולם. שוני קם והלך בזקיפות קומה. על הכסא התיישב בהתרסה, נושא מבט מאשים לבאי האולם כולם.
"האם אתה מתחייב לומר את האמת ורק את האמת ואת כל האמת?" שאלה הקטיגורית.
"בהחלט". שוני ענה.
"האם אתה הראשון אשר יזם את הבריחה?"
"כן."
האם אתה מודע לעובדה כי בעצם המחשבה על בריחה אתה מביע חוסר אמון בדרך התנהלות העולם שלנו?"
"כן, אבל…"
"אבקשך לענות בתשובות של כן ולא בלבד. אנא ענה לשאלה האחרונה."
"כן." שוני ענה בקול שקט יותר.
"האם אתה מודע להשלכות של פועלך על העולם שלנו?" המשיכה
"אני חושב שכן" ענה שוני, מהורהר. "על רובן, בכל אופן."
"האם תוכל לפרט לבית המשפט אותן?"
"אני יכול לנסות." ענה שוני.
"בבקשה". אמרה עורכת הדין.
"טוב, אני חושב שקודם כל הפחד שדיברת עליו, הדאגה לשלומנו."
"נכון," הנהנה עורכת הדין, ומה עוד?"
"אולי פחד נוסף, שכל אחד יתחיל לעשות בעולם שלנו מה שהוא רוצה…" שוני לא נראה בטוח. הנהון ההסכמה גרם לו להמשיך "ואולי גם זה שמישהו מערער על הסמכות של ההשגחה העליונה שהיא הכוח השולט בעולם".
"יש עוד משהו?"
"לא…" שוני היסס. "לא עולה על דעתי".
"האם אתה רואה גם משהו חיובי במחשבותיך על הבריחה?" הקשתה עורכת הדין.
שוני תלה עיניים תמהות בעורכת הדין ואחר כך בקהל. "לא… אני חושב שלא."
"מלבד, אולי מחשבות על טובתך האישית". חרצה עורכת הדין. לשוני לא נותר אלא להשפיל את ראשו.
"בעולם בו אנו מחנכים את כולם לחשוב על טובת העולם כולו, קם לו נער צעיר ובשל פחדיו האישיים משליך את כל אשר חונך על ברכיו מאחרי גבו, תוך שהוא גורר אחריו שניים מחבריו לבחינות. האם זו הדרך בה על העולם להתנהל?" שאלה זו נזרקה לחלל האולם, כאשר בסופה מבטי זעם ננעצו בשוני.
"האם סיימת את שאלותיך?" שאלה השופטת שישבה מימין
"לעת עתה כן." ענתה עורכת הדין.
"האם יש לך שאלות?" שאלה השופטת את עורכת הדין השניה.
"בהחלט כן". ענתה זו בקומה על רגליה.
היא נגשה אל שוני ושאלה אותו ברוך "האם, כאשר החלטת לברוח, עלתה במחשבותיך אפשרות אחרת?"
ארי התבונן בי בשתיקה. השבתי לו חיוך קטן, מעודד.
"לא." ענה שוני, מישיר עיניו אליה. "מלבד, אולי, התקווה לעבור…"
"האם תוכל לפרט לקהל מדוע עלה בך הרעיון לברוח?"
"בשמחה," השיב "מאיפה להתחיל?"
"מהיכן שאתה רוצה." ענתה.
"טוב." שוני ברר את מילותיו "היינו בבחינות שיקבעו לאן אנחנו הולכים. בכל יום נפלו רבים ונשלחו לחממות. בכל יום שנגמר שמחתי שאני לא ביניהם. אינני יודע אם אתן מבינות זאת, אבל המאבק להישרדות במקום הזה הוא קשה מאוד. מילא ששואלים אותנו שאלות על דברים שלמדנו בכיתות הנמוכות ושאנחנו לא תמיד זוכרים אותן, אבל בכל לילה אנחנו צריכים לרוץ בקור המדברי במשך שעות, על חשבון שעות שינה ולעבור תרגילי סיבולת גופנית קשים."
"ובכל זאת שרדת, לא?" עורכת הדין שאלה ברוך.
"כן. שרדתי, אבל לא ידעתי עד מתי. ואז נזכרתי במקום בו היינו משחקים כשהיינו קטנים, וחשבתי שזה מקום טוב לברוח אליו, כי אף אחד לא ימצא אותנו שם. "
"והיכן נמצא המקום הזה?" עורכת הדין שאלה, אבל נראה היה ששוני לא התכוון לענות. במקום זאת הוא נשא אלינו עיניו, אם בעתיד נצליח לברוח, נוכל להגיע לשם. גם אם מסורסים, לפחות לא עבדים לנצח.
אני הנהנתי לעברו שיענה, אך הוא בחר לשתוק.
"כבודה?" פנתה עורכת הדין לשופטת
""אתה מתבקש לענות". אמרה השופטת.
"אני לא רוצה."
"למה?" שאלה עורכת הדין. בקולה נשמעה חמלה רבה.
"כי …" דמעות בצבצו בקצוות עיניו.
"כי?" קולה היה נעים ורך.
"כי אז לא יהיה לי מקום אחר לברוח אליו". שוני פרץ בבכי.
"ולמה שתצטרך לברוח?" כמעט אימהית.
"כי אין לי סיכוי לשרוד בעולם הזה. אני לא רוצה להיות עבד. אני רוצה חיים נורמאליים. רוצה לחיות עם אנשים אחרים, להיות אבא לילדים שאני אגדל, לחיות."
המהומים נשמעו באולם. סובבתי ראשי רק כדי להבחין בשתי הנשים שישבו אחרי והסכימו עם דבריו. "אנחנו לא לבד." נפשי זעקה בשמחה. "מבינים אותנו."
"מישהו אמר לך שאתה הולך לחממות?" עורכת הדין המשיכה לשאול.
"לא, לא בדיוק, אבל… " הוא השתתק, מושך באפו. "אבל לאף אחד מאיתנו, אך פעם, אין את תחושת הביטחון שזה לא מה שיקרה, נכון? ראיתי את כל האחרים שנשלחו לחממות. זה לא הוגן."
"האם אתה מבין את חשיבות העבודה שמבוצעת בחממות?"
" כן. אבל לא את התנאים."
"כלומר?"
"מדוע לסרס את אלו שנשלחים לשם? מדוע הגברים שעובדים שם חיים לבד וללא סיכויים לגדל ילדים?"
"אני בטוחה שבתוך תוכך אתה יודע את התשובות לשאלות האלו, נכון?"
"כן. אבל זה לא אומר שאני מוכן לחיות שם ולקבל על עצמי אותם."
"אני מבינה" עורכת הדין סיימה את דבריה ושבה לכסאה.
"האם יש לך שאלות נוספות להפנות לעד?" שאלה השופטת הימנית את התובעת.
"לא. אני מבקשת לקרוא לכסא העדות את דניאל".
"שוני, אתה מוזמן לחזור לכסא, דניאל" מבטיה ננעצו בי, "אתה מוזמן לשבת על כסא העדים".
קמתי חש כבד איברים. מדוע הם קוראים לי? מה שוני לא אמר? את המקום אליו ברחנו? האם הן קלטו את ההנהון שלי לשוני? מדוע הן כל כך בטוחות שאני אספר משהו שהוא לא סיפר? בדרך אל הכסא החלפתי הרמתי לרגע את ראשי, חשתי את מבטיו של שוני נעוצים בי, נוקבים אותי. מבטו ביקש רק דבר אחד: אל תספר. את יתרת הדרך גמעתי במהירות, בתוכי בשלה ההחלטה להשמע לשוני.
"דניאל, מדוע הצטרפת לבריחה?" הקטגורית החליטה כנראה לנהוג איתי בעדינות.
"כי אני לא מסכים עם מה שקורה לגברים בעולם שלנו. אנחנו גם בני אדם." זהו. הוצאתי את זה. אין דרך חזרה.
"לא מסכים? ומי בדיוק שאל לדעתך?"
"זהו, שאף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה ללכת לבחינות האלו…."
היא קטעה אותי."מי אתה, לדעתך שיקבע מה תפקידך בעולם? אתה חושב שאין להשגחה העליונה דברים נוספים לעסוק בהם מלבד מה שאתה מרגיש?"
שתקתי. היא המשיכה.
"האם אתה מבין את חומרת דבריך? חומרת ההשלכות של מעשיכם?"
"כן." נשמעתי חוצפן. חשתי את הקהל מזועזע מתשובתי.
"ובכל זאת, במודע ומבלי לפקפק החלטת לברוח ביחד עם חברך הפחדן!"
"הוא לא פחדן." הפעם עניתי חלושות, מודע להשפעת אופן השמעת המילים על הקהל. האם יש בכלל משמעות למה שחושבות כל הנשים שפה בחדר?
"מה אמרת? לא פחדן? " מבטיה היו מזלזלים "האם לא הודה שוני בעצמו על כך שהחליט לברוח מתוך פחד?"
כן, אבל.." לא זכיתי לענות את מלוא התשובה. היא קטעה אותי ב "כן או לא, בבקשה". נשמעה אדיבה מאוד באמרה מילים אלו.
"כן"
"לאן תכננתם לברוח?"
"לשום מקום."
"שום מקום?" היא צחקה "חשבתי שאתם כבר בוגרים. אתה תינוק?" צחקוקים בקהל.
"לא". השבתי נעלב.
"אז תסביר לי, כמו ילד גדול, איפה זה שום מקום".
"אינני יכול להסביר זאת."
"אתה מבין שאנחנו יכולים להבין זאת לבד, נכון?". הנהנתי. "אז בוא ותקל על עצמך ותספר לנו איפה, בשם שמיים, חשבתם שתוכלו להתקיים לאורך שנים מבלי להזדקק לחברה אנושית ולמוצריה?"
"לא ."
"או שאולי כן לחברה אנושית? האם יש מישהו ספציפי שהיה מאפשר לכם מקום מקלט בביתו?"
"לא".
"אתה מודע לעובדה שאם לא תענה על שאלתי עונשך יוחמר."
"אין יותר חמור מלהישלח לחממות."
"אתה בטוח בזה?"
"כן".
"מה עם חיים של בדידות במקום נטול אור שמש ונטול כל יצור חי?"
"מה, כלא? צינוק?" קבצי סיפורת מהעבר עלו בראשי. הרוזן ממונטה כריסטו, הבריחה מאלקטרז, אבל אלו שייכים לעבר. "אבל אין אצלנו דברים כאלו." אמרתי.
"נכון. אין, בזכות "ההשגחה העליונה". בזכות דרך התנהלות הדברים בעולם שלנו. ובכל זאת, זה לא בלתי אפשרי, אתה יודע."
שתקתי.
"אז אני מבינה שאתה מודע למעלות שבאופן ניהול העולם על ידי ההשגחה העליונה, אמת?"
"כן".
"ובכל זאת אתה מרשה לעצמך לחלוק על החלטותיהן ולעשות ככל שליבך חפץ?" היא צעקה.
"לא".
"האם אין עצם בריחתך מהווה מחלוקת על החלטות ההשגחה העליונה?"
"כן"
"אז אתה מרשה לעצמך לחלוק עליה!"
"כן." היססתי.
"יותר מזה, לדבריך לא ברחת מתוך פחד אלא מתוך כעס, שזה בוודאות אי הסכמה!"
"נכון. אני לא מסכים, אז ברחתי."
"באיזו סמכות? שוני?" היא הצביעה על שוני מבטיה מאשימים.
"ממש לא."
"אז מי?"
אני. בסמכותי".
"לא אתה היה זה שהגה את רעיון הבריחה."
"ובכל זאת. אני בחרתי לישם אותו".
"וממה חשבתם להתקיים?"
"לא יודע".
היתה צפויה לכם קורת גג במקום אליו ברחתם?"
"לא יודע, אולי".
"בגדים להחלפה? אוכל?"
"לא יודע, לא חושב."
"אז איך ציפיתם להתקיים?"
"לא יודע. לא ידענו בעצמנו."
"משהו אתה יודע?"
שתקתי.
"אז רק ברחתם? בלי תכנית?"
"עם תכנית".
"איזו תכנית זו, שלא ידעתם ממה תחיו ואיפה תשנו?"
"תכנית בריחה."
מספר צחקוקים מהקהל הוסו על ידי השופטת במהירות.
"בריחה לאן?"
"בריחה מאיפה."
"ולאן?"
"אמרתי, לשום מקום מיוחד."
"טוב… בוא נחזור להתחלה: היית במבחנים, פחדת מהתוצאות שלהם וברחת, נכון?"
"לא. לא ממש".
"מה לא נכון?"
"לא פחדתי מהתוצאות."
"אז זה בסדר מבחינתך להישלח לחממות?"
"כן" אופס. "לא. ממש לא".
"כן או לא?"
"אני לא פוחד מהחממות. אני רק לא רוצה להגיע לשם."
"ולאן אתה כן רוצה להגיע?"
"לעולם שלנו, לבניין שגדלתי בו, לאמא שלי, לחברה שלי."
"חברה?"
"כן."
אז בשביל לחזור לחברה שלך החלטת לברוח?"
"גם. כן"
"אז מה כל הדיבורים על אי הסכמה לגבי מה שקורה לגברים בעולם שלנו? המצאת אותם כדי להצדיק אהבת נעורים?"
"לא."
"אז למה לא אמרת מראש שאתה מאוהב בנערה ובגלל זה ברחת?"
"כי זה לא קשור."
"מה לא קשור, הנערה?"
"כן. לא ברחתי בגללה. ברחתי כי זה לא הוגן לכל הגברים. זה לא רק אני, לכל אחד יש מישהי היכן שהוא".
"אבל לא כל אחד יודע לגדל ילדים בדרך הנכונה".
"מי קבע מה היא הדרך הנכונה?"
"ההשגחה העליונה. מי אתה חושב?
"אז הכל מתחיל ונגמר בהשגחה העליונה, שמורכבת מנשים בלבד, נכון?"
"לא. הכל מתחיל בעולם שהיה לפני ההשגחה העליונה. הן רק הצילו את העולם מהמקום אליו עמד להגיע."
"את מתכוונת שהן הצילו את הנשים"
"לא. גם את הגברים."
"אחדים בלבד."
"ראויים בלבד. והרבה יותר מאחדים."
"ומי קובע מי ראוי? מי קובע אם מגיע לי להביא ילדים לעולם או לא? מי קובע את מי לשלוח לחממות לעבדות לכל החיים, מסורסים? מי?"
היא בחרה לשנות נושא.
"ולמה החלטת שאתה הולך לחממות?"
"לא הייתי בטוח שלא" עניתי, מתעקש להשאר בנושא שהציק לי "אני לא השגחה העליונה".
"אז החלטת, במקום הספק, ללכת ל.."
"כן. אני מעדיף וודאות על ספק."
"אז הייתה וודאות?"
"כן".
"וודאות שאתה מכיר?" משום מה זה לא נשמע כמו שאלה.
"לא. לא ממש."
"אז איך אתה יודע שזו וודאות?"
באמת איך? מסיפורים? לא הייתה וודאות. ודאות הייתה לגור בעיר, בבניין בו גדלתי או דומה לו, עם אשה וילדים, עם עבודה מסודרת וחיים הוגנים. מה שלא היה בשום דרך אחרת. מה שהייתה משאת נפשו של כל אחד מהבנים בני גילי או בכלל בעולמנו.
"כבוד השופטת." נשמע הקול, קוטע את מחשבותי.
"העד מתבקש להשיב על השאלה."
"איזו שאלה?"
"איך אתה יודע שהמקום אליו הלכתם היה וודאות?"
"אני לא לגמרי יודע".
"ובכל זאת העדפת ללכת לשם…" זו בוודאות לא הייתה שאלה. היא פנתה והתיישבה במקומה.
עורכת הדין השניה, הסנגורית,קמה.
"ובכל זאת העדפת ללכת לשם?"
"כן".
"למה?"
"כי שם אולי היו לי ספקות לגבי הדרך בה אתקיים, אבל בחממות בוודאות אני יודע שלא אשרוד."
"אנשים מסתגלים לכל דבר".
"נכון, אבל לא למוות רוחני"
"מוות רוחני? אתה רואה בעצמך איש רוח?"
"לא. אבל אני לא שולל את האפשרות".
היא שתקה מעט, מהורהרת, ואז המשיכה. סבר פניה רך ונעים
"אומר לך את האמת, לעניות דעתי שניכם הייתם עוברים."
"שנינו? אני וארי?"
"את ארי עדיין לא שמעתי." היא ענתה בחיוך.
"שוני? שוני עבר?"
"אני לא מבינה איך זה לא היה ברור לכם, הרי עברתם את כל השלבים."
"את כל השלבים?" זה לא יתכן. הרי הבחינות לא נגמרו.
"כן. שלושתכם עברתם. וברחתם לפני שהספיקו לומר לכם."
"אבל היו עוד המון נערים! בדרך כלל נשארים אחדים…" נשמעתי מבולבל לחלוטין.
"לא בהכרח. זה לא קשור לכמות, אלא לאיפיונים. בשנים האחרונות אנחנו שולחים אל החממות רק את אלו שבנויים לחממות. אלו שמעדיפים חברה גברית. אלו שלא היו מסתדרים בחברה מעורבת."
"אבל ללא רצונם".
"ברור שכן."
"איך זה יכול להיות? הרי כולם שם רצו להיות בעיר, כמעט כל מי שנשלח לחממות בכה על כך."
"אוקי, אתה זוכר את השאלונים של הבחינות?"
"כן"
"אתה יכול לספר לי ממה הם מורכבים?"
"כן. הרבה שאלות ידע ושאלוני אישיות."
"איך אתה מגדיר שאלוני אישיות?"
"שאלונים … " הבנתי. "אז, בעצם השאלונים האלו נועדו לזהות מי מתאים לחממות?"
"כן. ומי לא."
"אז זה לא ממש בכפיה?"
"לא. כבר שנים שלא. העולם השתנה. הגברים תפתחו למדרגה שמעולם לא הגיעו אלי לפני כן. היום מרבית הגברים והנשים משתווים, ואף רואים עצמם כשווים, שזו הייתה המטרה כולה."
"ומה קורה עם אלו שלא מתאימים לא לחממות ולא לחיי נשואים?"
"אתה יכול לענות על זה בעצמך" היא ענתה, מחייכת.
"בנייני הגברים? אלו שעובדים בעיר?"
"בדיוק. אתה רואה? השד אינו נורא כל כך."
"הסירוס כן."
"לא הסירוס של ימינו. את ההוא, הפוגעני, כבר שנים שלא עושים " תשובתה הפתיעה אותי
"לא? אז למה כולם חושבים אחרת?"
"כי את זה לא לגמרי טרחנו לשנות…" היא חייכה בסובלנות.
" אבל הפחדים נוראיים."
שתיקה.
"אז מה בעצם יקרה איתנו עכשיו?"
" זה בדיוק נושא הדיון שלנו."
"נשלח לחממות?"
פרץ צחוק מהקהל.
"לא. אני לא חושבת, אבל צריך לחשוב על משהו. אחרי הכל אתם ברחתם והדאגתם את כולנו. מה גם שאם לא תיענשו על כך יברחו רבים אחרים."
"אני לא מבין"
"מה לא מובן לך?"
"למה, אם זה נכון מה שאת אומרת , לגבי השאלונים והכל, למה לא מורידים את הפחד מהנערים? למה לתת לנו תחושה שנשלח לחממות ונסורס גם אם איננו רוצים בכך."
"טוב.. זה קצת מורכב. אני אנסה להסביר"
היא שלחה מבט אל השופטת המרכזית, אשר הנהנה בראשה בחיוך אימהי.
"הכל קשור, בעצם, למבנה הגנטי של גברים. אתה מבין?" והמשיכה מבלי לתת לי לענות " הגברים, שלא כמו הנשים, מחפשים מטבע בריאתם להיות אלו שמובילים, מנהיגים, בעלי מעמד גבוה. ככה היו השבטים הברבריים לפני אלפי שנים, ככה היו אנשי הצבא לפני מאות ואלפי שנים, וכך גם אנשי העסקים בתקופה שהביאה להרס העולם."
היא שתקה רגע והמשיכה
"לאחר שקמו כמה נשים להיאבק כנגד מלחמה כלשהי או להחזרת בן שבוי הביתה וניצחו, לאחר שהכלכלה העולמית קרסה, לאחר שכמעט כל מדינה עוינת החזיקה בפצצות מימן במטרה לפגוע, לאחר שהמצב האקולוגי בעולמנו הגיע לסף יאוש מעתידו, הצליחו האנשים הפשוטים להבין שבכוח האמהי יש משהו טוב יותר: אין תחרותיות ואין את הצורך להוכיח. הפניה על פי רוב נעשית מלב אל לב. כאשר הכוח האמהי שולט ישנה משוואה שלא הייתה קיימת קודם לכן: ההגיון והרגש שולטים במידה שווה. עצם הבנת העניין הביאה למהפכה בעולם שלנו. הליגה לנשים שהייתה קיימת כקבוצה קטנה ושולית החלה לקבל קולות שקראו לה לקחת אחריות על העולם. מה שהחל בקטן הפך להיות תנועה סוחפת: היכולת של הנשים לשנות סדרי בראשית מבלי לחולל מהפכות של ממש, הביאה למצב בו בכל ממשלה עלה הכוח הנשי, כך גם בארגון האומות המאוחדות. העולם, מבלי לשים לב, ולאט לאט, הפך לעולם אחר. הדאגה שלנו לטובת האנושות הפכה בסוף להיות לעובדה. הנשים החליטו. אולם, לא תמיד היה זה קל. שהרי מהתחרותיות של הגברים ומעצם העובדה שרגליהם נדחקו הצידה, גם אם לא מתוך כוונה, החליטו להילחם בנו. מלחמה נגד נשים וילדים. הם החלו לפגוע בנשים באופן חסר תקדים. נשים נאנסו על ימין ועל שמאל, ילדים הוכו ונרצחו, הסחר בבני אדם גדל. תקופה מלאת תהפוכות הייתה זו. תקופה שנגמרה כאשר הוחלט להפריד בין הגברים לבין הנשים והילדים. גברים אלו לא היו ראויים לחיות בחברה שלנו. היינו חייבות לעשות משהו. כך הומצאו החממות. יותר ככלי שנועד לחנך את הגברים לתרום את חלקם מבלי לדרוש כניעה של כולם אליהם."
"ככל שעברו השנים מצאנו עצמנו נאלצות להוריד את גיל הגברים שנשלחים לחממות. אינני יודעת עד כמה אתם," היא התבוננה בשלושתנו, "רואים את עצמכם כגברים, אבל, לאחר התקופה ההיא, שבה גם ילדים בגילאים שלכם או אף פחות מכך ביצעו את מעשיהם הנואלים בכל מי שיכלו, לפיכך נקבע הגיל לגילכם. ברור שעם הזמן ואמצעי הרתעה כמו ההכנות למחנות הבחינות בסגנון הישרדות, למדו הנערים שלא כדאי להם לפעול בדרך שאינה ישרה וטובה אל האחרים. היה ברור למי שיעשה כן שהוא מורחק מהחברה לכל שנות חייו. הסירוס של היום מהווה תרופת הרגעה. הוא אינו מונע אפשרות לקיום יחסי מין בין גברים אם בזאת חפצה נפשם, הוא רק מונע תוקפות, מרדנות ואת האפשרות להביא ילדים לעולם. "
אופס. האם יסרסו אותנו כי ברחנו? האם נחיה בעיר מבלי היכולת להביא ילדים? על האפשרות הזו לא חשבתי קודם לכן. עכשיו היא נראתה לי מבעיתה.
"לאחר שנקטנו בכל אמצעי ההרתעה וההגנה המתאימים, יכולנו להתחיל לבנות את הערים שלנו. פינינו את כל הישובים שהיו קיימים לטובת שטח שנבחר בעיקר בשל דלות המים והצמחיה שבו ובו הקמנו את ערי הענק שלנו. אתה מכיר את הבניין בו גדלת. בניינים כגון אלו מכילים כל אחד כרבבת משפחות. לכל בניין שכזה יש מערכות קיום עצמאיות: מתקנים גרעיניים אשר מייצרים עבורנו חשמל ומים ואפילו אויר. כך הגענו לרמת חיים גבוהה מאוד מבלי לנצל את כדור הארץ. אנו ממחזרים את המים שמשמשים אותנו, משתמשים במכשירי נקוי מבוססי יונים וכולי. אתה הרי מכיר זאת, לא?" הנהנתי.
"את כל שאר המקומות עזבנו לתקופה בלתי מוגבלת. המטרה העיקרית: לתת לעולם לשקם את עצמו. מה שאינכם יודעים הוא שיש אנשים שזו עבודתם: כבר יותר ממאתיים שנים מתקיימים מתקני מחזור, אולם הפסולת מהתקופה הקדומה גדולה ויש גבול לנצילות של הקרקע, לפיכך אנחנו פועלים רבות בתחום הניקוי. זאת תוך כדי מתן אפשרות לכדור הארץ להחלים את עצמו. ישנם כימיקאלים ומוצרים שלוקח להם גם 400 שנים להתפרק, אותם ריכזנו במקומות סגורים, בכדי שהתפרקותם לא תפגע בטבע."
"ומה לגבי הרחפות והמכונות שבהם אתם משתמשים לניקוי? הם אינם פוגעים בכדור הארץ?"
"לא. ממש לא. מדובר במכשירים סולאריים. כמו הרחפות. אמנם העבודה מעט איטית יותר בשל כך, אבל המטרה, כפי שכבר הבנת, מקדשת את האמצעים. עכשיו, אם כבר אתה שואל, רציתי לשאול משהו, האם תהיה מוכן לענות לי?"
שוב לגבי המקום שלנו? לא יכולתי להתחייב, אם כי כבר הרגשתי לא נעים עם ההתחמקות הקבועה הזו.
"בעת הבריחה שלכם, האם נתקלתם ביצורים חיים שאינם בני אנוש?"
לזה לא ציפיתי. בדרך אל העיר ראינו מידי פעם עצים ושיחים, רובם בעלי קוצים. ו.. כן. "היו יצורים קטנים שנראו כעכברים, אך רגליהם האחוריות ארוכות יותר. ופעם ראינו גם צבאים קטנים כאלו דוהרים."
"וירוק? היה הרבה ירוק?"
"יותר מאשר בעיר זה בטוח." שוני סיפר לנו על העצים עליהם שיחקו הוא וחבריו כילדים. אני לראשונה ראיתי עצים כשברחנו.
"נהניתם מהעצים?"
"מהצל לא כל כך, כי היו על הקרקע שמסביב לעצים דברים חדים מפוזרים, אבל זה בהחלט מראה מיוחד."
לאן חשבתם לברוח?"
הנה זה בא. לא הייתי בטוח אם לענות או לא. הסתכלתי על שוני. הוא נראה מתלבט בעצמו.
"האם אינך רוצה לענות?"
"לא."
לפתע ארי קם. "אני אענה." הוא נראה נחוש בדעתו.
מורי פנתה אליו "נשמח כולנו לשמוע"
"חשבנו לגור בעיר העתיקה."
"בבאר שבע???"
בבת אחת עצרה נשמת האולם כולו.
"כן. שוני סיפר לנו על העצים ועל הבניינים שם. אמנם אין מים וחשמל מסודרים, אבל יש עצים ואפילו פרחים. חלק מהם אולי טובים למאכל."
השופטת פנתה ישירות לשוני "היית שם? מתי?"
שוני נראה מתבייש מאוד "כשהייתי ילד קטן. אנחנו גרנו ליד, ועם החברים היינו בורחים לשחק שם."
"היו איתך עוד ילדים?"
"כן. אבל היינו קטנים."
"ואיך נראית העיר העתיקה?" היא נשמעה מאוד מתעניינת, כמוה גם הקהל כולו.
"טוב.. חם שם, זה בטוח, אבל יש בניינים קטנים יפים, ומדרגות, ומקומות פתוחים כאלו עם עצים, ולפעמים כל הקרקע ירוקה, ויש פרחים. אפילו מתקני משחקים מעץ אמיתי."
"שיחקתם שם הרבה שנים?"
"כן. בערך. כל הילדות שלי. עד שעברנו לבניין משוכלל יותר."
השופטת שתקה. כך גם כולנו. האולם כולו שתק איתנו. אינני יודע כמה זמן עבר, אבל לפתע היא נעמדה וירדה מהבמה. היא פנתה לקהל כולו, כמעט מתעלמת מקיומנו.
"בנות, אני מבקשת את אישורכן לפתרון שעלה בראשי." אמרה. היא חיכתה קצת, אנחנו סובבנו את ראשינו כדי לראות מה קורה.
"עלה בי רעיון שיפתור את כל הסיפור הזה. הנערים האלו, אשר בבחינות הוכיחו שהם ראויים, עשו משגה והניחו לפחדיהם לשלוט בהם. עצם המעשה מצביע על חוסר אמון במערכת, אולם זה פחות מדאיג אותי מאשר האפשרות שאחרים ילכו בעקבותיהם." הנהונים של הסכמה בקהל. "ובכל זאת, איננו יכולות להרשות לעצמנו לשלוח אותם אל החממות, כאשר ברור בעליל כי אינם שייכים לשם. "
"מה שאני מציעה זה שנשלח אותם למקום אליו הם רצו לברוח." היא שתקה, מניחה לקריאות תדהמה,מחאה , ואף הסכמה לשכוך והמשיכה "עברו מאתיים שנים, בנות. זה היה תאריך היעד המקורי, זוכרות?" שוב הנהונים בקהל. "על פי דבריהם נשמע שכבר אפשר לחיות שם. אינני יודעת כמה הדבר מסוכן, אולם אני חושבת שניתן לאפשר להם להכשיר עבורם את אחד הבתים הקטנים, נסייע להם בהתקנת מתקן מיחזור מים וחיבור לחשמל.
לאחר שהבית יהיה מוכן, הם יוכלו לצרף אליהם בנות זוג ולהתחיל לקיים קהילה נסיונית במקום. מה דעתכן?"
ידיים הורמו. השופטת אפשרה לכל אחת לשאול את שאלותיה בטרם ענתה. השאלות העיקריות שעלו נגעו לדעת הקהל ב"מטרופולין נגב" ובעולם כולו. לאחר דיון קצר שבסיכומו הוחלט שלא להעביר מידע זה הלאה אלא לאחר שתוצאות הניסוי יאפשרו העברת אוכלוסיות צעירות נוספות למקום, היא פנתה אלינו ושאלה "האם הפתרון הזה נראה לכם באופן עקרוני?"
ההתרגשות שאחזה בנו מהרגע שההצעה עלתה הגיעה לשיאה באותם רגעים. ארי היה הראשון ששאל "איזה בית שימצא חן בעינינו?"
"כן" עיניה נצצו בהתרגשות.
"ולא נסורס, נוכל להקים משפחות?" זה היה שוני.
"כן".
"מה יקרה אם האויר לא בריא עדיין?"
"ארי, התשובה לשאלתך מורכבת, אבל אם החבר שלך שיחק שם לפחות לפני עשר שנים ועדיין בריאותו לא מראה שום נזק, וכך גם לא כשירותו לחיות בחברה, אינני חושבת שיש בעיה. בכל מקרה, נשלח ביחד איתכם חוקרי איכות סביבה שיבדקו יותר לעומק. אבל, בינינו, הרי גם כך התכוונתם לברוח לשם ולחיות שם את חייכם, לא?"
התשובה נשמעה הגיונית. אז שאלתי "ומה יקרה עם המשפחות שלנו? מה יספרו להם?"
"אני מתארת לעצמי שנודיע להם שהורחקתם מהחברה לצמיתות, ללא הסברים נוספים. זאת, כאמור, עד שנדע את תוצאות הניסוי. "
"אבל אמא שלי תרצה לדעת יותר. אני חושב שמגיע לה."
היא חייכה בהבנה. "דניאל, אמא שלך תדע שאתה בסדר ומוגן. האם זה יספק אותך?" בהבחינה במבטי רעיי היא המשיכה כמעט בלי לנשום "גם הוריכם יקבלו הודעה זהה. האם זה מספק אתכם?"
"ומה עם מוצרי מזון אחרים חוץ מפירות?"
"טוב… ירקות וקטניות תוכלו לגדל. כך גם תרנגולות. אולי גם בריכת דגים קטנה, תצטרכו לנהל משק משותף."
התבוננתי בחברי. על פניהם נראתה התלהבות לביצוע המעשה.
"ובכן?" שאלה השופטת
"אנחנו מסכימים" ענינו כמעט פה אחד.
"יפה!" ובכן, בנות," היא פנתה לקהל. "יש לנו סיבה נוספת לחגוג היום. את יום ההחלטה להשיב לבני האדם בעולם את העולם נקי מפסולת ומרעלים, את ההזדמנות להוכיח כי מאתיים שנה של שיקומו פעלו את פעולתם. נרים כוסית לחיי הנערים האלו, אשר הפגינו תושיה, דעה מוצקה ובריאה ויכולת נדירה לסייע לעולם שלנו בדרכם שלהם."
הגביעים מולאו ביין, הכוסות נקשו וכולנו חגגנו בשמחה את העתיד הצפוי.
שתינו אך מעט. מחר תתחיל ההתמודדות האמיתית.