"אני צריך סיגריות, דחוף"!
"מה אתה מטומטם?? הבאת אותי לפה בשביל סיגריות??? מצידי תייבש עלי תה ותעשן".
"אני צריך סיגריות אמיתיות", חזרתי בקול מרוגז, "נמאס לי לעשן גללי חתולים, והתה נגמר לי ממזמן".
"אין לי שום סיגריות", דין שלוש אצבעות, חייך אלי בחיוך זדוני, חסר שיניים קדמיות, "עוד משהו?"
לא יכולתי לסבול את החיוך תאב הבצע הזה של דין, תפסתי אותו בגרון והצמדתי אותו אל קיר האבן מלא הגרפיטי של הסמטה האפילה. "אל תתחיל איתי, שלוש אצבעות", דין התחיל להיחנק, "אני יודע שקיבלת אתמול משלוח גדול למדי של סיגריות". דין, שפניו החלו להתעוות, החל לאגרף בחוסר אונים את ידי החונקת, נתתי לו להשתנק עוד קצת והרפתי. שלוש אצבעות תפס בגרונו והשתעל בכבדות, מנסה להחזיר חמצן לריאות שגם ככה היו מסורטנות לגמרי.
"לך לעזאזל, ערפל" הוא החרה לעברי ונופף באגרוף מעוות, "איך אתה תמיד יודע הכל? ואם עוד פעם אחת אתה תעז לגעת בי..".
"כן, כן", קטעתי את האיום חסר הטעם, "אני רוצה גם בקבוק וויסקי". "לא משנה איזה", הוספתי בעוקצנות.
דין, הרים את מבטו, עיניו נצנצו אלי בחמדנות, "וויסקי ופקט סיגריות, זה יוצא", הוא גלגל את עיניו, מחשב חישוב פיקטיבי בראשו, "600 דולר, או 1000 תווי קניה של חמאה או בירה".
"יש לך את זה כאן?", שאלתי, להוט. הוא הנהן אלי בחזרה והוציא מתוך מעילו המרופט פקט מעוך של סיגריות עם כיתוב ערבי ובקבוק מלוכלך מלא בנוזל עכור.
"מה עשית דין, השתנת לתוך זה?", שאלתי. הוא צחק אלי בחזרה בצחוק מתחנף והתחיל להזיל ריר, פשוטו כמשמעו, כשהוצאתי שתי יחידות של שטרות מגולגלים מכיסי. ספרתי 300 דולר ו500 תווי קניה, "קח" תחבתי את הכסף בחולצתו ולקחתי את 'מצרכי הטומאה' שלי.
"רגע", הבאת לי תווים של בשר משומר מחורבן, ועוד צמחי!! חשבת לעשות צחוק משלוש אצבעות, מה?" הוא התקרב אלי וסכין קפיצית הבריקה בידו. בעטתי במהירות במקום שאמור היה להיות רגיש אצל דין והוא בתורו התקפל ושמט את הסכין הקטנה. "זה מה יש" אמרתי לו, "ואמור הלל לנחש האדיר, בן מבורך". התרחקתי במהירות, כששמעתי מרחוק את הסירנות של ניידות ה"משגיחים". מאחורי גבי, דין תפס באזור חלציו וקילל, מסביר בפרוט לאילו חורים בגופי אני יכול לדחוף חרקים לא סימפטיים במיוחד. שטף הקללות התגבר כשגילה שלקחתי גם את הסכין.
הגעתי ל'דירה' שלי, חדר מצחין ומט ליפול בשכונות הסלאמס של מטרופוליס. צנחתי על המזרון מלא הפרעושים בחבטה, קורע את עטיפת הפקט, ידי השניה החלה לפתוח את בקבוק הוויסקי. הוצאתי קופסא, אותיות ערביות הזהירו אותי כי עישון עלול לגרום לליקוי בתפקוד המיני. הדלקתי סיגריה ומצצתי לתוכי את העשן המשובח, עוצם עיני בתענוג. "אני צריך שיהיה לי קודם כל תפקוד מיני", חשבתי לעצמי, "אחר כך אני אתחיל לדאוג".
הדלקתי מדורה קטנה בתוך גומחת האבן המיועדת לכך. בבתים של 'המבורכים', הייתה כמובן אח מסודרת והעשן היה יוצא מהארובה. כאן ברחובות מטרופוליס תחתית, היה לך מזל אם הייתה לך אש מזדמנת להתחממות. מבחינתי, העשן המחניק שריחף בחדר היה יותר מנסבל, הוא הסווה את הריח של הסיגריות האסורות. נשכבתי על המיטה לוגם לגימות סודיות ונשנק מהאלכוהול הצורב שהיה רחוק מלהיקרא וויסקי. קיללתי את דין בלבי, אבל ידעתי שגם הוא לא שתה אף פעם וויסקי אמיתי, גם לא בחלומות רטובים במיוחד.
הבטתי בדירתי המעופשת, חלק מהקירות העלו טחב ממזמן ועל קיר אחד אף החלו לנבוט פטריות רעילות. הרמתי את הקרש הרופף והחבאתי את הפקט פחות קופסא ואת הבקבוק. שמתי לב שהסיגריות הגיעו מקהיר. למדנו ערבית בין שאר השפות המדוברות עוד מתקופת הגן (חלק מרפורמת החינוך של אל הנחש). "רחמו אללה ובריכּתו" בירכתי בשקט את בירתה של מצרים.
התעטפתי בשמיכה מלאת הטלאים (שגם היא הייתה מצרך נדיר באזור בו גרתי) ושכבתי על גבי, ראשי נח על ידיי המשולבות. "אלו הם חייך", חייכתי לעצמי, "גנב מלוכלך בעיר הקדושה מטרופוליס שנמצא מרחק נגיעה משיפוט מהיר ואכזרי. אנשי השלטון קראו לזה, 'תיקון'. אם היו יודעים מחצית מהדברים בהם אני עוסק למחייתי", הרהרתי, "הייתי מוצא להורג ממזמן או עובר כנראה כריתה של כמה איברים חיוניים כמו ידיי ורגליי". "אני חייב להגר", חשבתי לעצמי, "אולי לאפריקה או לערבות אוסטרליה, יש שם אולי איידס ומגיפות, אבל אף אחד שם לא משוגע, יחסית". הדלקתי לעצמי סיגריה אחרונה, חושב מחשבות על מטרופוליס, העיר שאהבתי. איך הפכה לעיר מוכת שיגעון וקדחת דתית ואיך ממנה, כמו מחלה ממארת, השתגע העולם כולו.
מתוך מחשבות קודרות וחסרות תקווה, חדר אור השחר מבין הקרעים בוילון, מבשר על יום חדש. מעכתי את הסיגריה באנחת צער וזרקתי אותה לאש לטשטוש ראיות, הגיע הזמן לישון.
(אם הסיפור הזה היה סרט, המצלמה הייתה זזה בלונג שוט, מדמותו הישנה של ערפל, אל חבילת עיתונים ישנים שנחה למראשותיו. רוח שהייתה חודרת דרך החלון הייתה מרפרפת מעל דפי העיתון וחושפת, כותרת אחר כותרת, את סיפור הרקע, לנוחיותו המרבית של הצופה. אם זה היה סרט קומיקס אמיתי, גזרי העיתונים והכותרות הצועקות היו באים כבר בתחילת הסרט, תוך כדי אפקט מרהיב (ונדוש) של סיבסוב העיתון במהירות ועצירה דרמטית מול הכותרת הנוראית. אבל לצערי (או לצערכם) הרב, זה לא סרט ואני מחליט לעזאזל, מתי הרוח (שמופעלת על ידי וינטלטור ישן) תיכנס לחדרו של ערפל).
העיתונים, שבהם השתמש ערפל להדלקת מדורה, סיפרו את סיפורה הקודר של העיר מטרופוליס. בכותרת של ה'ניו-יורק טיימס' שנת 2041 בצבצה כותרת באותיות אדומות. "ישירות מהבית הלבן, דרגון-מן בהודעה נרגשת לעם, "הגיע הזמן לחיות בעולם טוב יותר". מתחת לכותרת ליד תמונה הירואית של איש-הדרקון, המשיכה הכתבה. "כתבינו מוסר כי בזמן שנשא נשיא ארצות הברית נאום פיוס נוסף לצפון קוריאה, התפרץ דרגון-מן האדיר בטיסה מרהיבה וביקש בנימוס מהנשיא לומר דבר מה. הנשיא בעיקום פרצוף ילדותי הסכים ודרגון-מן שביקש בצניעות כי מעתה נקרא לו 'ג'יימס', פצח בנאום חוצב להבות.
"העולם שלנו מתנוון, הגיע הזמן שבני האור יגלו אחריות רבה יותר ויאמרו די לרשע שהורס את העולם"…"יש לנו את הכח, בני האור, להפוך את העולם בטוח וטוב יותר לילדנו"… "אמרו די להתייחסות הסלחנית לפושעים, די לריקבון המוסרי, די ל…".
הרוח כמו כל רוח סוררת הופכת את הדפים במהירות וקוטעת את הנאום המרגש, חושפת כותרת צעקנית נוספת.
"הברור מכל קרה, ג'יימס נבחר ברוב חסר תקדים, קבלו את הנשיא הבא של ארצות הברית". כותרת משנה שבאה מיד אחריה אמרה, "הנשיא ג'יימס בנאום ראשון, "אפעל מיידית לשיפור חייהם של אזרחי ארצות הברית, שיהוו דוגמא אישית ואור לעולם כולו".
הדפים מתעופפים (מזל שהם מונחים בסדר כרונולוגי לפחות), ה- U.S-TODAY שנת 2046 מספר על האירוע הבא, "הנשיא ג'יימס מציג, חוקים חדשים לאמריקה". סגן הנשיא וויל דייטון אומר, "זוהי התחלה של דרך חדשה", ראש הסנאט מכריז לעומתו, "זו שערוריה ופגיעה בערכים המקודשים של אמריקה".
כותרת קטנה וזניחה בעמוד השמיני מדברת על, "תופעות מוזרות בניו-יורק, נשים יולדות ילדים חזקים להפליא. בבית היולדות "אנג'לס" שבברוקלין, ילדה אשה…"
רוח מעצבנת!
כותרת על חצי עמוד ב-NEWS שבוע לאחר מכן, צווחת מהתרגשות, "הנשיא ג'יימס, ביטל הסנאט". ב'מטרופוליס-דייס' באותו יום נכתב, "ראש הסנאט נשלח למעצר בית עד לתחילת משפטו, האישומים, בגידה במולדת"!
ניו-יורק טיימס, שנה לאחר ביטול הסנאט, "חוקי הנשיא ג'יימס הגדול נאכפים בחומרה, שני נערים נעצרו אתמול על אחזקת אלכוהול".
אותה שנה, כותרת אחרת, "מהיום, תווי קניה מוקצבים לכל משפחה, מצרכי הטומאה מורדים מהמדפים, בכל ארצות הברית".
בNEWS- העדיפו להתעסק בנושא אחר, "ילדים מגלים כוחות חדשים".
עיתון מעט עדכני יותר, הדיילי-מירור שנת 2058, "ניידות המשגיחים עצרו אתמול נער שניסה להסתנן לבנק וורמונט", בהמשך הכתבה מובאים דברי סנגורו של הנער, "רודי הוא מהילדים המבורכים, הוא פשוט התעתק לשם בטעות". כותרת משנה מספרת, "משלחת מחקר של הנשיא יצאה לדרך, המשימה, מציאת החרב המתהפכת". הנשיא בתגובה, "החרב מהווה איום על האנושות כולה".
2067, U.S-TODAY, "נער זאב נתפס אתמול מחוץ לביתו בזמן העוצר, הנער בתגובה, "זה לא בשליטתי". בעיתון ניו-יורקי אחר צוטט נאומו של הנשיא, "הגיע הזמן שהנערים בעלי הכוחות המבורכים ילמדו להסתגל לדרכה החדשה של אמריקה. מהיום, כל אחד מהם ירשם במשרדי הממשלה ויכריז על נאמנותו למדינה ולדרך הצדק. אני פונה לכל המבורכים בכל רחבי אמריקה, מי שלא ישבע אמונים יתוייג במשרדי הממשלה תחת הכותרת "ארור" וגורלו מוות, כיוון שהוא בוגד בריבונותה של ארצות הברית הקדושה. אני מזכיר לכם את סיסמתנו, "אמריקה קרובה יותר לאל, השמידו את הרוע". לכן בניי, אם תפגשו ב"ארורים" הסוטים…, מדרך הישר, יש להסגיר אותם מיד למשטרת המשגיחים…"
הדיילי-מירור 88 (2088, כן?) יספר את הסיקור העתוני האחרון בשלב זה.
"לפני עיני כל אמריקה והעולם, הנשיא הופך לאל". באותיות קטנות יותר, לאורך רוב העיתון משתרעים אירועי היום, שיכונה בעתיד כ"יום ההכרזה".
"דרגון-מן, אדם בעל כוחות אדירים, שהגיע מכוכב לואש העלום, הפך מהר מאד לדמות הירואית שהצילה לא פעם את העולם והאנושות. האדם הביוני שנלחם בפשע וברשע כל חייו והפך עד מהרה לנשיא ארה"ב, ג'יימס הגדול, מכריז היום על קדושתו. אל הנחש ששינה את סמל הדרקון המפורסם שלו לנחש מפותל, מכריז על סוף האפוקליפסה ועל היותו האל המושיע. אל הנחש הוסיף, כי הוא גילגולו המתחדש של אותו נחש אגדי מסיפור אדם וחווה, הדמות האמיתית והכנה של תחילת האנושות.
"מי היה זה שנתן לבני האדם את הידע, התבונה ופיקחון העיניים", אמר האל בנאומו. "מי היה זה שהושיע את האדם מידיו החמדניות של אל מזדקן וקנטרני?
היה זה הנחש, לכל אורך הדרך, שתמך באדם באסונות הנוראיים, שנבעו מרוגז ילדותי של האל הישן. היה זה הנחש, שפעם אחר פעם, עזר לבני התמותה למרוד ולצאת לחופשי מהכבלים החונקים של הדת…"
"עתה אני כאן, אל רחום וחנון, שמבתק את שרידי חבל הטבור הרעיל וקורא להתקדש בשמי. הללו את אל הנחש, הללו את השרץ האדיר, הללו את המושיע הגואל ואמרו אמן".
הכתבה השתרעה על פני עמודים רבים, מתארת את הכאוס (שהושתק מהר מאד) שגרם נאומו של האל. בעמוד האחרון נכתב על מאסרם והוצאתם להורג של 'ארורים' שבגדו בשלטון. כל אחד מהם ניחן בסגולות על טבעיות.
אני יכול לספר לכם על מדינות שנשבעו לאל הנחש כמעט מיד (ולאחר זמן מועט ויד חזקה, נשבע גם שאר העולם), אני יכול לספר על מקדשים שהוקמו או על מוטנטיים שהוצאו להורג בגין היותם סכנה לציבור.
אני יכול לספר לכם דברים רבים, אבל נראה לי שערפל עומד להתעורר.
פקחתי את עיני, מתעורר לקול פעמוני המקדש המכריזים על תפילת בין הערביים.
גונג! "הוו, הללו את אל הנחש".
גיששתי בידי אחר קופסת הסיגריות והדלקתי לי אחת, עדיין שוכב על המזרון המצחין.
גונג! "הללו השרץ המבורך".
חישבתי בראשי את משימות הלילה, בתי המבורכים אליהם אפרוץ, עסקאות החליפין בסמטאות מסוכנות, אולי ארוחת ערב ב'פרעוש המזמר',
גונג!, "הללוהו בקלס ושיר ואמרו הללויה".
"הללויה", מלמלתי לעצמי וקמתי, מפשיל את מכנסיי ומרוקן בתענוג את השלפוחית המלאה היישר לגחלים המלחשות. "אמן", הפטרתי אינסטנקטיבית לעוד מזמור תפילה, תוך כדי ניעור ואנחת הקלה.
ירדתי במהירות במדרגות, פוגש את גב' מורגשטיין בקומה הראשונה. היא עמדה על מפתן דלתה ושתתה את השוקו ה"בריא" וחסר המתיקות שאותו הקציבו המשגיחים לעם. הנדתי בראשי לעברה בברכת שלום.
"תשמור על עצמך", היא קראה אחרי בקולה הזקן. חזרתי אליה, מוציא מכיסי שלושה תווי קניה מרופטים של 'חמאה או מרגרינה'.
"תבורך", היא פלטה בחיוך מבעית וחסר שיניים, "אתה ילד טוב, ערפל". היא רכנה לעברי ולחשה, "תראה אם תוכל להשיג לי גם בירה הלילה". היא הסיטה את חלוקה ושלחה את ידה אל החזיה המרופטת שהרימה (בקושי) את דדיה המדולדלים אל אמצע בטנה. "זה בסדר" אמרתי במהירות, "עלי".
ממילא לא הייתי לוקח מגב' מורגשטיין אפילו דולר מחורבן, במיוחד לא על בירה, אבל "מופע החשפנות" המבחיל שלה חיזק את החלטתי.
"אתה ילד מתוק, ערפל, ממש בובע, א זיסעל קינדר, א שיינעם בחור…" היא התחילה ללהג ביידיש עתיקה, אבל הייתי כבר רחוק מדי מכדי לשמוע.
"טוב, אני רעב", מלמלתי לעצמי, נע במהירות וחשאיות על אנושית בין אנשי מטרופוליס תחתית, "ואני לא יכול להתחיל לעבוד על בטן ריקה". קיוויתי שהפעם לפחות, ההמבורגרים של ה"פרעוש" לא יוכנו מבשר עכברושים. "לעזאזל", מלמלתי, "אני מוכן להסתפק אפילו בכלב או איזה חתול נחמד".
כבר מרחוק הבחנתי בתכונה ניכרת מחוץ לפונדק השכונתי, האטתי את צעדיי והחרשתי. לא לחינם חייתי עד עכשיו, זהירות קודמת לכל!
נראה היה שאנשי התחתית עוברים סלקציה לפני שהם נכנסים לפונדק. הסלקציה היחידה שהייתי יכול לחשוב עליה היא זיבה או עגבת לא מטופלים. ריחמתי על הסלקטורים, לא הייתי נוגע במחצית משוכני התחתית גם אם חיי היו תלויים בכך.
"מה נשמע ראש אבן?" התגשמתי ליד הסלקטור הענק שהכרתי היטב.
"אהה ערפל, איך אתה תמיד מפתיע אותי כל פעם מחדש, כשאתה צץ לי ככה".
"חשבתי שהבנת כבר למה קוראים לי ערפל", עניתי, "לא ידעתי שגם המח שלך עשוי מאבן". צחוק רועם שהזכיר מפולת שלגים (ושלא היה מוצדק לאור הבדיחה העלובה) פרץ מגרונו של אבן והוא טפח על שכמי.
מר אבן היה אחד מהמבורכים (או הארורים, תלוי באיזה צד אתה) והיה כנראה הכלאה בין אדם לסלע.
סלע בגודל הר אם תשאלו אותי.
"תגיד, אבן, מה קורה כאן? פרעוש החליט להגיש בשר אמיתי ולא ידעתי?" שאלתי ועיסיתי את כתפי הכואבת, טפיחה קלה של אבן הרגישה כמו התנגשות חזיתית עם קיר.
"הו, לא ולא ערפל", היה לו דיבור איטי של אדם שסובל מקצרים קוגניטיביים חמורים.
אם אבנים היו יכולות לדבר, הן כנראה היו מדברות ככה.
"זאת סוזנה, היא נואמת היום".
"סוזנה, מה" עכשיו הבנתי על מה הייתה כל הסלקציה, "איך היא עדיין חיה, חשבתי שיוציאו אותה להורג בהקדם האפשרי?". אבן חייך אלי חיוך שהיו בו שיניים רבות וגדולות מדי, "היא הייתה במחתרת עד עכשיו ומדי פעם היא יוצאת לשמר את גחלת המרד וגם", הייתי יכול להישבע שאבן מסמיק, "להשיג לה גבר מזדמן ללילה". נחנקתי מעט, מבין קצת יותר את הנהירה ההמונית לפונדק, הייתי בספק אם לחצי מהמגיעים היה עניין כלשהו במרד. "איך זה שלא ידעתי על זה עד עכשיו", שאלתי את אבן שהספיק לאגרף נער חוצפן שניסה להכניס עיפרון מחודד מדי בנעלו. אבן משך בכתפיו והפטיר, "נראה לי שאף אחד לא רצה להוסיף עוד גבר לתחרות, למרות שבעיני", הוא חייך חיוך חצצי, "אתה מכוער מכדי להוות איום".
"אמממ, תודה אבן, אני אלך להציץ קצת, אולי אתחיל את העבודה שלי מוקדם יותר הלילה".
"אין בעיה ערפל", הוא שיטח אותי לרצפה בעוד טפיחה ידידותית, "רק אל תגנוב מהעניים". התרחקתי מעט מוודא שאף עצם לא נשברה, "אתה יודע שאף פעם לא עשיתי זאת אבן".
"אני יודע ערפל", אבן ענה, "אני יודע היטב".
נכנסתי ל'פרעוש' שהיה יכול להיות בקלות מאורה של דב ענק, אם הדב לא ידע מהי היגיינה ואם היה לו יחס סימפטי לעכברושים. הצחנה שאפפה את החדר בשילוב ריח העשן, הוציאו אותי מעט משיווי משקלי, מיהרתי אל הבר כדי למצוא את האיזון בחזרה.
פרעוש הבחין בי מאחורי הבר ונהם לאות היכרות. הוא שלח את ידו מתחת לדלפק להביא לי משהו איכותי וחזק יותר מהבירה שהייתה מהולה במים (ובשתן סוסים אם מישהו ישאל אותי) שהגיש לשאר. פרעוש ידע ששילמתי לו בכסף אמיתי ולא בסחר חליפין שכלל בד"כ בעלי חיים מתים, או רמיזות למין מזדמן בשירותים (לא שהיו שירותים בפונדק שלו).
"אז מה פרעוש", אמרתי, "החלטת שמספיק לך עם החיים האלה עד כדי כך שאתה מארח אותה?" פרעוש שניגב כוס סדוקה במטלית מלאה שמן ודם נאנח, הוא חיכך את אגודלו בשתי האצבעות הראשונות של ידו מסמן את הסימן המוכר לכסף. הבנתי את פרעוש בלבי, זו לא הייתה חמדנות גרידא, זו הייתה הישרדות. הרמתי כוס לחייו של פרעוש, שיהיו קצרים ככל הנראה. כמה דקות לאחר מכן, הכה פרעוש על סיר גדול בעזרת מצקת, מנסה לרמוז לקהל לסתום את הפה. מישהו מהקהל צעק, "שקט כולם, פרעוש רוצה לשיר לנו שיר", זו הייתה כמובן טעות של שיכור, אבל מישהו כבר הנחית עליו כסא, מכניס את השיכור לחוסר הכרה ממושך. פרעוש פלט לפני שנים רבות משהו בגנות דת הנחש והוא שילם על כך בלשונו. אבל השם שבחר לפונדק, הייתה הבדיחה הפרטית שלו.
על הבמה הקטנה, שהייתה שייכת בדרך כלל לנגן פסנתר שחור ועיוור (וגם חרש, זו הייתה הבעיה בעצם), עלתה סוזנה נינתו של ראש הסנאט ז"ל, או "הבוגד" בחוגים אחרים בעיר. היא הייתה בחורה נמוכה ושמנמונת שהתפארה ברעמת תלתלים אדמוניים ובורקים. סוזנה בחרה ללבוש מכנסי עור חומים וגופיה דקיקה, בגדים שהיו צמודים ומתגרים מדי לטעמי. מצד שני היא בהחלט קיבלה את תשומת הלב אותה ביקשה.
במשך ארבעים דקות בערך, היא ליהגה על המצב החמור שבו חיים שוכני העיר התחתית, על הצורך להתאחד ולבקש חופש דת ושוויון זכויות. "אנחנו צריכים לחשוב על המקום אליו הידרדרנו", היא נפנפה באגרופה להדגשת דבריה, "אנו צריכים לומר חדל להתנוונות הפושה לאיטה בקרבנו, ולנצל את הספקטרום הרחב של היכולות בהן התברכנו". הקהל, במיוחד הגברים שבו, הריע לה במקומות הנכונים ומחא כפיים בהתלהבות, הייתי יכול לראות לפחות שלושה גברים שהחלו להזיל ריר. הנדתי בראשי לנוכח טיפשותה, אנשים כאן לא נתנו את לבם לדבריה, וגם אם כן, רובם לא הבינו מחצית מהמילים בהן בחרה להשתמש. מה שכן, הייתי בטוח שתשומת לבם נתונה במלואה לאיברים מסויימים בגופה שאיימו להתפרץ מבגדיה. אני מבחינתי החלטתי לנסות את ההמבורגר רקון שפרעוש הציע ושילמתי עליו בכסף שכייסתי שניה לפני, מאדם שהיה נראה לי שמן ועשיר מדי.
סוזנה סיימה את הנאום המיותר שלה לקול תשואות רמות בקרב הגברים שבחדר, הגיע הרגע לו חיכו מתחילת הערב. הבנתי מאבן, לאחר שפני הסלע שלו נהיו אדומות לגמרי, שסוזנה מתהלכת אחרי נאומה בין יושבי הפונדק ובוחרת לה גבר. כמעט נחנקתי כשהרגשתי יד רכה מונחת על גבי.
הסתובבתי וראיתי את סוזנה בכבודה ובעצמה, עומדת מולי ומחייכת חיוך מתוק, אני בתורי, הסתובבתי חזרה והמשכתי ללעוס את הרקון שהתגלה כסביר בהחלט. סוזנה לא וויתרה וישבה לידי תוך כדי שהיא מניחה את ידה על ירכי.
"ערפל, נכון?" היא אמרה בלחש, "תרצה להתלוות אלי הלילה?" יכולתי לשמוע את קולות התסכול בחדר.
"סוזנה, נכון?" עניתי בסרקסטיות, "אני לא חושב".
ראיתי את עיניה נפערות בתדהמה, היא כנראה עדיין לא נתקלה בתגובה כזאת. קמתי ממקומי, החלטתי שבזבזתי מספיק זמן הלילה, שלא נדבר על עצם הסכנה בנוכחות שלי בנאום המטופש שלה. היא תפסה בזרועי מביטה בי בעיני העגל שלה, (שהיו בצבע ירקרק) ונצמדה לגופי, הרגשתי את קימוריה היטב. "אז אולי תתן לי להזמין אותך לכוס וויסקי משובח?"
טוב, זה שינה את כל התמונה, לא?
היא תפסה בידי והוליכה אותי אל חדר אחורי שאף פעם לא חשדתי בקיומו ושתמיד הנחתי שהיה המטבח של פרעוש. ישבנו מול שולחן עץ עגול וקטן והיא צעקה לפרעוש להגיש לנו 'בלק לייבל'. צחקתי ואמרתי לה שפרעוש ראה אולי בלק לייבל במגזינים, תוך כדי שהוא מתעסק עם עצמו. החיוך נמחק מפני כשכוס גדולה למדי נחתה מולי, מלאה בנוזל חום וצלול. החלטתי לנצל את החלום בו שהיתי ושתיתי את הכוס כאילו הייתה שוט קטן של טקילה, "עוד" אמרתי. סוזנה חייכה וסימנה לפרעוש באצבע שמנמנה. הוא חזר עם בקבוק, שעד לפני שתי דקות חשבתי שאבד מן העולם.
"ובכן", סוזנה הטיחה את רגליה על השולחן, מתנדנדת בכסאה, "שניגש לעניין?"
"תראי, סוזנה", ניסיתי לשתות כמה שיותר, "זה לא שאת לא סקסית או משהו כזה, אני פשוט חושב שעצם הנוכחות שלי בקרבתך היא סכנה לבריאות המיידית שלי, שלא נדבר על להיות המאהב שלך".
"המאהב שלי, מה?" היא הרימה גבה וצחקה, "תירגע, לפחות כרגע, אני מדברת על עניין אחר לגמרי".
חשבתי לעצמי שאם כבר אז כבר וביקשתי מאחד משומרי הראש שלה, יצור ענק שניסה ללא הצלחה להסתיר את המחושים שלו תחת ברדס, סיגריה. הוא צקצק בכעס אבל הציע לי קופסא פתוחה ומלאה. "אני אולי חוצפן", אמרתי לו ולקחתי חופן סיגריות, "אבל לפחות לא יוצאים לי מחושים מכוערים מהראש", הוא צקצק אלי חזרה צקצוק המום.
"זה מספיק ערפל" אמרה סוזנה משתוממת אף היא, "אני מאד שמחה שאתה מכיר את השפה של סוץ', אבל אתה לא חייב ללעוג לו", נשפתי אל מול פרצופה הכועס עשן משובח וגיחכתי. סוזנה החלה לאבד את שלוותה וויתרה על ההתנהגות המפתה שלה, עוברת לטון ענייני יותר.
אחת אפס לטובתי.
"תקשיב ערפל, כמו שאתה יודע אני עומדת בראש מסדר שנקרא המתנגדים", הנהנתי בשעמום מופגן. סוזנה הבליגה והמשיכה, "אני שמחה לומר שלאחרונה השיג מסדרנו את האמצעים שיוכלו להוביל אותנו למרד ויורידו את אל הנחש המתחזה מהשלטון". היא רכנה לכיווני ואני, מריח מידע ששווה זהב, התחלתי להסתקרן בעל כורחי.
"אני פונה אליך כיוון שאנו זקוקים למישהו בעל, "כישורים" כמו שלך".
"יכול להיות שאת מתכוונת לכישורי כגנב?", צחקתי בפניה, "זה לא מתנגש עם ערכי המוסר הגבוהים שאת מקשקשת עליהם כל הזמן?"
"אני מתכוונת לכוחות המבורכים שלך, מהירות, זריזות ידיים ובעיקר לכח שבגללו קיבלת את הכינוי שלך, חוץ מזה", היא שילבה את ידיה, "הגניבה עצמה, נעשתה כבר. מה שאני הולכת לספר לך הוא הדבר הסודי ביותר…"
"לפני שתמשיכי", חשתי שהדבר רציני יותר מרצון (עקר וטיפשי) לצרף אותי אל ה"מתנגדים". "איך זה שאת סומכת עלי ומתחילה להקיא מידע כמו שיכור עם קלקול קיבה?"
"בוא נגיד", היא שוב חייכה את חיוכה הזחוח, "שקיבלנו עליך המלצות חמות מדמות מרכזית מהמסדר, אנחנו בטוחים שלא תבגוד בנו".
"אם כך" שתיתי את הכוס הרביעית שלי, "או שאת טיפשה או שאותה 'דמות מרכזית' מרמה אתכם". זה היה נכון, הסתמכות עיוורת כזאת על אדם, במיוחד אצל שוכני הביבים היא קריאה להתאבדות.
סוזנה כיווצה את גבותיה לאחר שכיניתי אותה טיפשה, אך הוסיפה לחייך, "זה יהפוך אותי לחכמה יותר אם אומר שיש לנו ערבויות 'קטלניות' יותר לכך שלא תבגוד?"
"בהחלט" עניתי.
"אם כך, כיוון שיש לנו את הערבויות הללו, בוא נמשיך", היא הדליקה לעצמה סיגריה, אוספת כנראה מספיק אומץ כדי לגלות לי את הסוד. "לאחרונה נתגלה לאוזני המסדר, כי להב החרב המתהפכת נמצא כאן, מתחת לעירנו האהובה מטרופוליס".
"ואת רוצה שאני אגנוב איזה סכינון חמוד, לא?" לא יכולתי להסתיר את הצמרמורת שעברה בי, רק המידע הזה יכול היה לזכות אותך בכרטיס ישיר לכסא החשמלי.
"אמרתי כבר קודם, הגניבה נעשתה כבר. אני, אנחנו, מבקשים ממך לבצע משהו מסוכן הרבה יותר".
"בשביל זה את צריכה מתנקש סוזנה, לא גנב". הבנתי כמובן לאן היא חותרת, הבנתי בנוסף את הערבויות הקטלניות עליהן דיברה קודם, הייתי חשוב כאיש מת עם המידע הזה בראשי.
"אתה צודק כמובן, איך לא חשבתי על זה", הסרקסטיות שלה ממש הגעילה אותי, "אולי זה בגלל שלאף מתנקש בעולם", עיניה הרצינו, "אין את היכולות שלך"!
"מצטער, אני לא מעוניין", התחלתי לקום מכסאי, כאשר שני שומרי ראשה ניסו להושיט את ידם כדי לעצור אותי. 'התערפלתי' מתחת לידיהם והתגשמתי שוב מאחורי סוזנה. כדי שלא תהיינה אי הבנות, הנחתי בנוסף סכין על צווארה. סוזנה הרימה את ידיה לאות כניעה ואמרה, "אתה יכול להניח את הסכין, אני יודעת שאתה לא רוצח".
"אולי אני טועה", אמרתי לה, "אבל זה בדיוק מה שחשבתי שאמרת לפני דקה".
"אין לך או לעולם כולו ברירה", היא התעקשה, "אנשים מוצאים להורג בכל יום במסווה של הוקעת הרשע, אבא שלך עצמו, נתלה בעוון "הסתה", שכחת זאת?"
סוזנה נאנקה כשהסכין שלי התהדקה מעט יותר ודם החל לטפטף מגרונה, "זה לא היה נצרך", אמרתי. היא סימנה לשני שומרי הראש שלה להתרחק והם נהמו בתסכול. "אתה יכול להרוג אותי ערפל", אמרה והושיטה את ידה לתיקה, אני בתורי משכתי בתלתלים האדמוניים בחוזקה. סוזנה, עיניה דומעות מכאב הוציאה סכין בוהק בעל להב בצבע כחול-אפור, שולי הסכין נדמו כאילו היו עשויים אש.
"אף פעם לא חשבת לעצמך", אמרה דרך שפתיים קפוצות בכאב, מה פירוש שמו של הכוכב לואש?"
"זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד, חוץ מהעניין שהתושבים שלו יכלו לבחור שם טוב יותר ממשהו שנשמע כמו מאכל הונגרי".
"ערפל, הפוך את האותיות של שם זה", לאחר שהפכתי אותם ועמדתי המום מכדי להגיב היא המשיכה.
"אל הנחש הוא לא אדם על טבעי, או אפילו מוטנט רב עוצמה. הוא שד בכיר, מאחת הרמות הגבוהות, אם לא הגבוהה מכולן. אתה מבין כמובן למה הוא מחפש אחר הלהב הזה באדיקות רבה, זהו הנשק היחיד שיכול להרוג אותו.
זהו נשקו של המלאך השומר מגן העדן הקדום".
היא הרימה את הסכין הארוך והמהפנט מול פני. "כן, אתה יכול להרוג אותי", אמרה, "אבל אתה גם יכול להפוך את העולם לטוב יותר".
"מעניין", לחשתי באוזנה, מקיז דם נוסף, "השתמשת באותן מילים של האחד אותו את רוצה להרוג".
שניה לאחר מכן, דמותי הערפילית יצא מהפונדק.
סוזנה הרימה את ידה כדי לעצור את שטף הדם בגרונה, רק אז הבחינה כי הסכין שהיה אחוז בידה, נעלם. הגופיה שלבשה החלה לספוג בשקיקה את דמה.
סוזנה מצידה, הביטה בשומרי הראש שלה וחייכה.
"זה טירוף", חשבתי לעצמי, מתערפל בסמטאות מטרופוליס חסר מנוחה, כשבידיי הנשק שיוכל, אולי, להשמיד את האל לכאורה.
"האם הם טיפשים עד כדי כך שהפקידו בידי את נשק יום הדין?" עישנתי בשרשרת, מתגשם מדי פעם מעל בניין נטוש או חצר חשוכה. אך בתוך לבי ידעתי כי המתנגדים ובראשם סוזנה רחוקים מלהיות טיפשים. גם אם רציתי, (והו, כמה שרציתי) לבגוד בהם, אנשי השלטון היו לוקחים מידיי את הגביש והייתי זוכה להכרת תודה מעומק הלב בדמות מוות מהיר ומלא רחמים. קיללתי את סוזנה בכל הקללות שהכרתי כשדמותו התלויה של אבי הופיעה מול פני. "אבא שלך הוא אדם אמיץ", נזכרתי בדבריה של אמי חודש ימים לפני שהתאבדה, "אנחנו צריכים ללכת לאורו ולא לפחד להאמין בצדקת דרכנו". זכרונות מודחקים החלו לצוץ כמו רימות על גופה, יום נוסף שהשתדלתי לקבור כמה שיותר, צף ועלה.
"אמא בואי, זה מסוכן", ילד מושך את אמו הלבושה שחורים לאות אבל על בעלה שנתלה.
"לך הביתה תום, אמא צריכה לדבר עם אל הנחש". האם, סהרורית, לא שועה לתחנוניו הבוכיים של ילדה ומתקרבת אל המקדש הגדול של האל.
"לא אמא, אסור לך, הם יהרגו אותך במקום", נראה שדבריו של הילד החלו לחדור לראשה מלא השיגעון של האם. הילד, שהבחין בכך, חש מעודד והמשיך להתחנן לאמו.
"אני אהיה ילד טוב אמא, אני מבטיח, אני אחזיר לבן של גב' מורגשטיין את הדולר שלקחתי לו, רק אל תמותי, בבקשה". האם נעצרה, הביטה בחיוך אל בנה וליטפה את ראשו, הילד הרגיש שזאת ההזדמנות שלו ומשך בעדינות את ידה.
"בואי אמא"… "יהיה בסדר"…"אני אהיה הילד הכי טוב בעולם"…."אל תמותי אמא".
"בסדר תום", אמו נגבה את הדמעות מפניו של ילדה, "עכשיו תלך למורגשטיין הזאת ותגיד לה לשמור עליך עד שאחזור".
"לא אמא, אני רוצה להישאר…"
לפתע, היא תפסה בכח את דש בגדו של ילדה וסטרה לו כמה פעמים בחוזקה, עוקרת בדרך שן חלב קטנטנה.
"תלך עכשיו תומי שלי", היא ליטפה את הלחי הלוהטת כאילו לא ארע דבר, "אמא אוהבת אותך מאד".
היא המשיכה לפסוע אל המקדש, ילדה העקשן נשאר מאחור, צופה בה.
במרפסת המבנה, עמד אל הנחש בכבודו ובעצמו מביט בסקרנות באשה המטורפת ששלפה יש מאין, אקדח תופי ישן.
האם הביטה באל בשלווה והכניסה את לוע האקדח אל פיה.
אז, סחטה את ההדק ופיזרה שבבי גולגולת סביב.
הילד גאול בדמו של אמו החל לצרוח.
ערפל נעמד עכשיו מול אותו מקדש שהיה גם מקום מגוריו של אל הנחש, פניו שטופי דמעות. עברה כמחצית השעה מאז עזב את סוזנה ובידיו הסכין.
עברה אומנם מחצית השעה אך כבר גמלה החלטה בלבו.
צבע ארגמני החל לנצנץ באישוניו של ערפל,
היה זה גוון אדום ועז של נקמה,
היה זה צבעו הבוהק של השיגעון.
עברתי את השומרים החמושים משאיר אותם לתהות מהיכן הגיע משב הרוח, כאשר אף שיח לא נע ממקומו. השומרים, כמו כל השומרים בעולם, משכו את כתפיהם והמשיכו במשחק ילדותי למדי של הטלת אבנים בעמוד תאורה.
"טוב", חשבתי לעצמי "עברנו את החלק הקל במשימה".
לדאבוני גם החלק של הריגת אל הנחש היה פשוט למדי, האירועים שבאו לאחר מכן גזלו ממני את חיי.
צל בצורת עשן שחור התגנב במסדרונות המקדש, התחלתי לחפש את אל הנחש שעכשיו כיניתי אותו "הגופה לעתיד". היו עשרות אם לא מאות חדרים במקדש הגדול ולא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לחפש את המחט בערימת החרא הזאת. אחרי המראות שנגלו לי בכמה חדרים, התחלתי לחשוש שמישהו יגלה אותי מוקדם מדי. לא פחדתי שהערפל שהנני יהיה ניתן לגילוי, החשש שלי היה שאתפתה להרוג רבים מדי ממשרתיו של הנחש, הרבה לפני שהגעתי אליו.
הפיתוי הראשון היה בקומה השניה כשראיתי את אחד מעובדי השירות, ביחסים אינטימיים למדי עם כלבה קטנה. הכלבה שהייתה בבירור מפוחדת, לא יכלה אפילו לנבוח כיוון שרסן ברזל שמושכותיו היו נתונות בידיו של השר היה נעול על פיה. התערפלתי משם במהירות קופץ את אגרופי בחוזקה עד להקזת דמי. הבעיה הייתה, שנכונו לי עוד כמה מראות כאלה בהמשך. החלטתי שמותר לי לפנק את עצמי קצת במסגרת החיפושים המתישים והרגתי את שר החוץ שמישש את גופן של כמה ילדות, חלקן מתות זה מכבר, שהיו קשורות בשלשלאות ברזל אל הקיר. השארתי מאחור את גופתו שותתת הדם של השר ונעלתי את הדלת, משאיר את הילדות לצבור עוד טראומות לכל החיים, לא יכולתי לשחרר אותן כמובן. הזוועה הגדולה ביותר הייתה במרתף, שם עינו אנשי הדת של האל שכונו "המשגיחים" את ה"ארורים" הכופרים.
באחד התאים עמדה אמבטיה משונה מלאה במים. לתוכה הוכנס צינור דקיק שהיה מחובר למיכל חמצן חלוד בפינת החדר. התקרבתי, חושש אך סקרן, להביט בתוך המים המעופשים. כשזיהיתי את הגופה המצומקת, הקאתי את שאריות הוויסקי אל תוך האמבטיה.
התנחמתי בעובדה שזה כנראה כבר לא כל כך יזיז לגב' מורגשטיין.
אז, שמעתי את אחד המענים (שבחר לעקור את שיניו וציפורניו של הכופר) שואל, "אתה חושב שהאל שלנו ירד כבר מהגג?"
"אני חושב שהוא יהיה שם עוד זמן מה", ענה לו חברו שהעדיף שיטה ישירה יותר בדמות אלקטרודות, "הגיע משלוח גדול היום".
קול צחוקם ליווה אותי כשמיהרתי אל עבר האל המטונף. הספקתי לשמוע את עוקר השיניים אומר, "מעולה, שמעתי שהוא מחלק בין העובדים את השאריות אחרי שהוא מסיים".
התאדתי, פשוטו כמשמעו, אל עבר צריח המקדש. כשהגעתי, ראיתי שעל הדלת הכבדה שסומנה בנחש כסוף ונפוח הופקדו ששה שומרים חמושים בנויים לתלפיות. הם, כמובן, לא היוו שום בעיה. גופי המעושן זרם באיטיות מתחת לדלת הכבדה, חסר קול, כמעט ואינו מורגש. כשחציתי את מפתן הדלת התגלה מולי מחזה שחשף את אל הנחש במלוא מערומיו, תרתי משמע.
היו שם עשר נשים בערך, כל אחת לבושה בתלבושת אחרת, שכיסתה מעט מאד מגופה. רובן, שמתי לב, היו מסוממות לגמרי.
"נו, נו", אמרתי בקול, "אז אל הנחש שלנו מגשים קצת פנטזיות מה?" "תגיד לי ג'יימס", התגשמתי במהירות מול פניו של האל, "מי מהן התחפשה לאמא שלך?"
אל הנחש החל להיאנק, עיניו פעורות בתימהון והוא החל לקבל גוון ירקרק של בחילה.
"אהה כן", העפתי מעליו את ה"אחות" שבדיוק העניקה לו טיפול מקיף, "שכחתי לומר לך, מתברר שבסופו של דבר יש בכדור הארץ חרב מתהפכת". הנחתי על גופו הערום את הלהב הקטלני ואל הנחש מפוחד עד מוות, הקיא את נשמתו על בחורה ששכבה לצידו, נראה היה שזה לא הזיז לה במיוחד.
"אתה מבין", ישבתי על מיטתו, מסיט ברגלי את בחורת הקיא המסוממת, "יש כאלו שחושבים שהגיע הזמן להחליף אותך".
אל הנחש החל להיאבק, הוא נראה פתטי כל כך, עם נפנופי ידיו החלושות, שהחלטתי להרוג אותו מיד ולא להתעלל בו קודם. לא שלא רציתי בכך, פשוט חששתי שלנרקומניות יעבור הסוטול, ואז הן יבצעו טקס נשי עתיק של חוסר אונים ופחד, הן תתחלנה לצרוח.
הרמתי את הסכין, ממקד אותו מול ליבו של האל.
"אתה יודע מה הקטע הכי מבאס בשבילך", שאלתי אותו כשליטפתי ברכות את לחיו, הוא הניד בראשו בחולשה. "אני לא הורג אותך ממניע פוליטי כלשהו ובטח שלא בגלל מניע מוסרי. לכל אחד מאיתנו יש את הפנטזיות שלו, לך פשוט יש את הכח להגשים אותן".
אל הנחש הביט בי חסר ישע ומבולבל.
"לא", אמרתי, "אני הורג אותך, כי אחרי שאמי ירתה בראשה, אתה צחקת".
אל הנחש כיווץ את גבותיו מנסה להיזכר, לפתע, עיניו נפקחו לרווחה, הוא נזכר.
"אם לא היית צוחק אז, לא היינו נפגשים היום לחגוג את מאורע מותך".
קצף החל לצאת מפיו של האל והוא החל לפרכס מנסה בכל כוחו להתרחק ממני.
"אם כן, בואו נתחיל במיסה", הבטתי אל עבר הנשים המוכות, "בנות, אתן תהיו העדות", הן החזירו לי הנהונים מטורפים, מלאי הרואין.
"אל הנחש", התיישבתי על בטנו, "אתה מועלה כיום למנחה בשם האב", דקרתי אותו בחזהו,
"האם", תחבתי את הלהב עמוק בבטנו,
"והגנב המטומטם" נעצתי את הסכין בתוך ליבו.
שתי בחורות מאחוריי החלו לצרוח.
הדלת הכבדה נפרצה והשומרים שלפו את נשקם מולי. במחווה טפשית ואנושית כאחד הרמתי את ידיי, במקום לנעוץ אותן חזק יותר בתוך הלב המטונף.
הם רוקנו עליו את כל נשקם, אך כבר בירייה הראשונה הם מצאו את מטרתם היישר במצחו של ערפל. גופתו נחתה על גופו של האל והם, שהיו בטוחים שהאל שלהם יוכל לספוג גם את הכדורים התועים המשיכו לירות.
כמה שניות אחר כך, הם גילו את האמת המבעיתה. כשהמתנקש חוסל, הוא החזיק בידו סכין מקולל, שננעץ (ואמרו הללויה) בתוך מצחו של מלך השרצים האדיר.
המתנקש למרבה החוצפה, חייך.
חודש עבר,
ה'מטרופוליס-דייס' מוציא מהדורה מיוחדת, "חודש לאחר ההתנקשות בחייו של אל הנחש המקולל, ראש הסנאט בנאום אמיץ".
באותיות קטנות יותר מודפס נאומה של מנהיגת הסנאט סוזנה מרירי,
"אנו צריכים להוקיע את הרוע מקרבנו ולשאוף לעולם טוב יותר. אני אוביל את ארצות הברית והעולם אל עבר חזון של שלווה והרמוניה.
"אני אעשה זאת ואמרו אכן".
"אני אעשה זאת ואמרו אמן".
"אני אעשה זאת ואמרו הלל, לאלת העכביש".