"אתה לעולם לא תמצא אותי, אז אל תבזבז את חייך בחיפושים אחריי
אולי אם זאת הייתה תקופה אחרת היינו מסוגלים להפגש, מי יודע…
אבל לא עשיתי את כל זה כדי להצטער על העבר,מה גם שאין
לי הרבה מה לומר לך…
ובכל זאת, רציתי רק שתזכור אותי, שתדע מי אני ומה הייתי בשבילך –
כדי שלא אהיה אף-אחד
…
הא, מצחיק שדווקא ברגע הזה אין לי מילים…"
(סוף הקלטה)
ליאו ישב בחדרו הקטן ובהה ארוכות במכשיר ההקלטה שבידו. הוא לחץ שוב על כפתור ההשמעה, דבר שגרם למכשיר הישן להשמיע בשנית את הקול הרגוע והנעים הזה, שאמר את הדברים הללו. ההתרגשות שטפה את גופו כשהקול פסק. אחרי כל כך הרבה זמן – אחרי כל השנים הארוכות הללו – הוא מצא אותו…
שמו היה ליאו, כאמור, והוא היה לבד. ראשו כבר זמן רב לא טרח לייצר מחשבות על מה שפעם היה לו. מה שהיה בעבר יישאר שם, חשב לעצמו תמיד, אין טעם להעלות את העניינים האבודים האלה שוב. רק דבר אחד, איכשהו, עוד הצליח לחזור אליו מכל השנים שחלפו ממנו – וזאת הייתה המחשבה על התקופה… הוא אהב יותר את התקופה ההיא, ללא ספק. החדשה שהחליפה אותה ממש לא מצאה חן בעיניו.
"מה אני עושה…" מלמל לעצמו והתרגז על כך שהוא מבזבז את היום היחיד שיש לו. הזמן מכה בו שוב, לכל הרוחות. ליאו הרים בידו את מכשיר ההקלטה שלו והחליט שעליו לצאת מיד. אמנם הימים השתנו מעשרים וארבע שעות לארבעה רבעים, אבל יום אחד נשאר יום אחד. הוא קם מכסאו ויצא מהדלת של מקום לינתו הקצר.
בחוץ, כלומר, עדיין בתוך הבניין (מקום מגוריהם של עשרת אלפים איש לפחות), הוא חכה עד שתגיע אליו מעלית הכבידה. זה לא לקח זמן רב. מעלית הכבידה הייתה אמצעי התנועה המרכזי בבנייני המגורים העצומים – הרי לולא היא, הדרך למרכזו של המבנה הייתה אורכת דקות לא מעטות, שלא לדבר על הדרך לתחתיתו (למרות שהקומות התחתונות היו קומות המנועים של הבניין ולרוב אנשים היו נמנעים מלרדת אליהם). כשדלת המעלית נפתחה לפניו, נכנס אליה ליאו ומיד הזעיף את פניו. היא לא הייתה לטעמו, מעולם לא הייתה. בראשו הוא תמיד נמנע מלחשוב על העובדה ששום דבר, בעצם, לא תומך במעלית – לא מלמעלה ולא מלמטה, והיא רק מתבססת על מנוע הכבידה שבתחתית המבנה, מאות, אם לא אלפיי, מטרים מתחתיו. באותו רגע הגביר המנוע את כח הניגוד – מה שגרם למעלית לנסוק למעלה. הפעולה הפשוטה הזאת הרעידה את רגליו של ליאו, והוא הזעיף את פניו הזעופות עוד יותר. הדבר היחיד שניחם אותו הייתה העובדה שהמסע למעלה היה קצר.
בתוך המעלית (עשרים מטר רבוע עם כיסאות נוחים ודוכן קניית שתייה ממוחזרת), לא היו הרבה אנשים, לא בשעות המוקדמות הללו של הבוקר, אבל אלה שכן היו הביטו בליאו במבטים קצרים ומוזרים. כמובן, הוא התרגל לזה כבר – הרי הוא עדיין היה נוהג ללבוש בגדים שאינם מחוברים, כלומר, נפרדים. מכנסיים לבד וחולצה לבד, שלא להזכיר את נעליו המוזרות. ליאו ידע שמספר האנשים שעברו לבגדי-כל-זמן, כבר עלה ממזמן ליותר מתשעים ושבעה אחוזים מכלל האוכלוסיה. נו, טוב, חשב לעצמו, קצת רוח בלילה לא תפריע לו. הבגדים נוגדי-הטמפרטורה האלה, לעומת זאת, יפריעו לו מאוד.
המעלית התקרבה לפסגת הבניין. ליאו לא יצא ביציאות הראשונות שהוצעו לו, אלא בחר דווקא ביציאה העליונה ביותר, והגדולה ביותר, מכיוון שהיה עליו למהר. היציאות התחתונות הובילו את הנוסעים לנתיבי-אוויר על מהירות ממוצעת ואחדים שבהם המהירות היא קצת מעל הממוצע. כולם ידעו שככל שהנתיב גבוה יותר – כך מהירות הטיסה גדולה יותר (מלבד שני הנתיבים העליונים שהיו מיועדים אך ורק לכלים משטרתיים וממשלתיים). כמובן, הבחירה בנתיב גבוה דורשת תשלום גבוה, למי שאין ברשותו נץ (כלי-מעבר פרטי הנרכש במרכזים המסחריים), אבל כיוון שהיה זה היום האחרון שלו, העדיף ליאו לקחת את אחד הנתיבים העליונים, ואת כלי-המעבר הציבורי הקרוב ביותר.
המעלית עצרה ורגליו רעדו שוב. הדלת הגדולה נפתחה לפניו והוא יצא למרחב הפסגה יחד עם כל שאר האנשים. עיניו בהו ארוכות בלבן המסנוור של השמים שנגלה אליו בגובה הזה. הוא מעולם לא הרגיש זאת, אבל השמועות אמרו שמבעד לזכוכית המגן המעגלית שנבנתה שם – הייתה רוח פרצים קפואה ביותר (חיישני-חום לאורכה מנעו את היווצרותם של גבישי קרח על שטח המעטפת שלה). זאת, חשב בהתרגשות, הייתה תחושה שהוא היה מעוניין להרגיש מתישהו…
אחד הנשרים הגיע דקה לאחר מכן (נשר הינו כלי-מעבר ציבורי המסוגל להכיל מעל ארבע מאות נוסעים, וכלי-מעבר גדול יותר, הקונדור, מסוגל להכיל מעל אלף נוסעים). ליאו המתין לתורו כדי להיכנס לנשר באחת מעשרת הכניסות. כל מה שהוא נשא עימו, מלבד צמיד-הזהות שעל ידו, היה מכשיר ההקלטה הישן. גיחוך התעורר בבטנו כשחשב על זה, המכשיר המטופש – עדיין יוצר עם כפתורים, עברו עליו כמה דקות טובות לפני שהבין שדיבור לא יועיל לו מול המכשיר הזקן. הוא צחק ומבלי לשים לב הגיע תורו להיכנס. בקצה שלושת המדרגות עמד פקיד הכניסה.
"באיזו עצירה אתה מעוניין לרדת, אדוני?" שאל אותו הפקיד. ליאו הבחין מיד בקוצר הרוח שבקולו, אך לא האשים אותו – גם הוא היה עצבני לו היו מכריכים אותו לעבור בתפקיד המיועד למכשירים אוטומטיים (מכשירים אלו הותקנו שם בהתחלה, אבל מקרה מצער זה נבע מכמות השאלות הלא צפויות של אנשים – שאותם מכשירים לא יכלו להתמודד עימן, ומכאן באו הפקידים). כעת היה עליו להתמודד עם שאלתו הבעייתית של הפקיד. היה ידוע לכולם שהתנועה בנתיבים בכלי-מעבר מתבצעת על פי עצירות, וכדי לדעת כמה נקודות עליך לשלם אתה מוכרך לדעת היכן העצירה שבה אתה יורד. אבל ליאו לא ידע כיצד נקראת העצירה שלו, הרי הוא לא נסע הרבה בנשרים.
"אממ…" מלמל במבוכה "אני צריך את… אה, מרכז-היציאות, אני חושב" כך קראו למקום הזה פעם, חשב לעצמו.
"המרכז-העולמי-למעבר" תיקן אותו הפקיד "עצירה מספר 6, אדוני"
"כמובן" הנהן לעברו ליאו. הוא הושיט את יד ימינו קדימה, היד שעליה היה צמיד-הזהות שלו. הפקיד העצבני העביר על פני צמיד-הזהות מכשיר דק ומהבהב שסרק אותו במהירות ולבסוף צפצף. הפקיד הזעיף את פניו.
"על פי החוק, אדוני, עליי להזכיר לך שיש ברשותך עשרים נקודות בלבד"
"אני מודע לכך, תודה" השיב לו ליאו ומיד נכנס לנשר. הפקיד שמאחוריו היה אמור לומר לו משהו כמו – שהייה נעימה בנשר, או – תודה שבחרת בנו… אבל העצבנות (והעובדה שליאו לבש בגדים מוזרים) הפריעו למסכן לתפקד כראוי. לליאו לא היה איכפת, בכל מקרה. הוא רק רצה להגיע ליעדו במהרה.
בתוך הנשר בחר ליאו לשבת במושב יחיד שנמצא סמוך לחלון גדול. הוא הביט בצמיד-הזהות שלו באכזבה. צמיד-הזהות היה מכשיר חובה, כלומר, שמי שאינו נושא עליו את צמיד-הזהות שלו, בעצם, עובר על החוק הבינלאומי. במכשיר הקטן היה נמצא כל המידע האישי על אותו אדם. שמו המלא, משפחתו, מקום מגוריו, מקום עבודתו, מספר הנקודות שלו ועוד כל מני דברים שימושיים העלולים לסייע לו ולאחרים, במידה ויהיה צורך בהם. הצמיד היה גם זיכרון נייד שבעזרתו יכול האדם לנהל את יומו, לתקשר עם אחרים ולבצע פעולות לטווח רחוק. השמועות אמרו שבעבר הרחוק היה מכשיר אחד לכל פעולה פשוטה, כשאת רוב הפעולות היה אפשר לבצע רק דרך מכשיר ביתי אלחוטי הנעזר ברשת כלל-עולמית. ליאו, כמובן, סירב בתוקף לקבל את השמועות הללו, מכיוון שזה כלל לא נראה לו הגיוני.
הנשר המריא. חלק מזכוכית המגן נפתח והכלי הגדול יצא לאוויר העולם (זה היה הרבה יותר טוב מהמעליות הארורות). עיניו של ליאו הביטו בנוף המרהיב שנגלה לפניו, הוא תמיד אהב את התחושה הזאת. הוא הביט בשורות הנתיבים הנמוכים – שם רחפו להם מאות, אלפי כלי-מעבר לעבר יעדיהם השונים, פרטיים וציבוריים יחדיו. בניין המגורים התרחק ממנו והפך קטן יותר ויותר כשהנשר נסק מעלה. בנוסף אליו, היו מתחתיו עוד בנייני-ענק, שעד מהרה הפכו גם הם קטנים. הנשר חלף בדרכו גם על פני תחנות כלליות עמוסות מבקרים ומרכזי קניות עצומים. כשליאו בהה במבנים האדירים הללו מרחפים להם קילומטרים מעל פני הים – לא נותר לו אלא לחשוב על המאמרים שקרא, שבהם נאמר על התקופה הישנה – שבה חיו בני האדם על הקרקע. כמה מגוחך… המחשבה על כך הצחיקה אותו. כיצד יכלו אנשים לחיות על הקרקע? ומה עם תזוזות הלוחות? ומה עם עליית מפלסי האוקיינוסים? שלא לדבר על התנועה המוגבלת… אותם מאמרים גם הזכירו את התרוממות העננים – הם סיפרו על כך שבאותה תקופה היו העננים נמוכים יותר, ועקב פלישת האדם לתחומי האוויר הגבוה – התגובה הטבעית הייתה שהעננים, עם השנים, התרוממו כמה שלבים מעלה (אפשרי – חשב, כשנזכר במיקום העננים יחסית לקומה שלו בבניין, שהיו תמיד מעליו – אבל בלתי סביר).
ליאו ניעור ממחשבותיו כשהנשר עצר בפעם הראשונה. זאת לא העצירה שלו, ידע, ואת שאר הדרך שנשארה, ככל הנראה, הוא יעביר בשינה. המחשבה על מטרתו חדרה שוב לראשו והוא התמלא באנרגיה מעודדת. סוף כל סוף הוא מצא אותו, אחרי כל כך הרבה זמן שחיפש אחריו. עכשיו המטרה נראתה קרובה מתמיד, אמר לעצמו. טוב מאוד. הוא הבין שנותר לו עוד מעט זמן לפני שהשינה תגבור עליו ולכן עשה את הברור מאליו – הוא הוציא את מכשיר ההקלטה, לחץ על הכפתור וקירב את פתח ההשמעה לאוזנו.
"אתה לעולם לא תמצא אותי…" אמר הקול. ליאו חייך ונרדם בשלווה.
ההודעה על העצירה המתקרבת חדרה לתודעתו כמו חלום, והוא ניעור מיד. המכשיר הארור, לו ידע שכך תוכנת להעיר אותו משנתו לא היה טורח לישון כלל, ולכן הדבר הראשון שעשה כשהתעורר לחלוטין היה להוציא את המכשיר הקטן מאוזנו. מבט קצר לתקרת הנשר גילה לו שהעצירה תתבצע בעוד ארבע דקות. מספיק זמן, הרי לא היה לו כל ציוד איתו, מלבד מכשיר ההקלטה ועצמו.
קול נשי מכיוון מסך ההקרנה הציע לו לקנות ממגוון השתייה והמאכלים שהוצעו לו. ככל הנראה ההצעות המתינו דקות ארוכות כדי שיתעורר, ורק אז הופעלו אוטומטית. ליאו נאנח… רק זה חסר לו עכשיו. זה היה היום האחרון שלו כאן, נותרו לו עשרים נקודות בלבד ומציעים לו לשתות ממגוון המשקאות שמרביתם עולים על שבעה נקודות כל אחד. הוא חייך, כנראה את ההקשר בין מספר הנקודות להצעת הקנייה עדיין לא חשבו לעשות, אז לבטח היו נמנעים מלהציע לו קרונו-לאסט בעלות של עשר נקודות, כשברשותו מספר כה זעום של נקודות-זכות. לא-תודה, נשף לעבר המסך. היו לו דרכים מועילות יותר לבזבז את הנותר, בכל מקרה הוא לא יזדקק לזה יותר.
"עצירה מספר 6" הכריז קול נעים ברחבי הנשר "אמאריל-סנטר, תחנת-אנרגיה-שלושים-ואחת, המרכז-העולמי-למעבר"
זה אני, אמר לעצמו, זה המקום. הוא התקדם לעבר היציאה הקרובה מהנשר יחד עם עוד לפחות חמישים אנשים ממהרים – אלו היו שעות העומס, וכפי שהבין נכון, אמאריל-סנטר היה אחד מן המקומות המאוכלסים ביותר שהתקיימו אי-פעם.
שוב הוא ראה את העננים מבעד לזכוכית, רק שהפעם היה המקום הזה גדול בהרבה מהתחנה הקטנה שבפסגת הבניין. עצירה מספר 6 הייתה תחנת עצירה בינלאומית שמוקמה, בין היתר, בגובה מירבי לתחנות – כלומר, הרבה מעל העננים החדשים. לכן כל השטח הנרחב שמחוץ למקום העצום הזה נראה כמו ים-אינסופי של שלג. מחזה מרהיב לכל הדעות, ובמיוחד לליאו, שזה זמן רב לא חזר למקום הזה. עיניו לא משו כלל ממראה הים המדהים. הוא הגיע יחד עם כולם (עוד לפחות מאתיים אנשים שהצטרפו אליהם מנשרים שונים) לנקודת הירידה, אחת מתוך מאות. הוא אילץ את עצמו לדמיין את התמונה המלאה במקרה של מבט מלמטה – ככל הנראה, המביט על המבנה העצום ועל כל נקודות הירידה שלו מלמטה ידמיין את זה כגשם של מעליות (מעליות כבידה, כמובן, רטן ליאו), מכיוון שהן היו כה רבות ופרושות על מרחב כה גדול.
כשהגיע לנקודת הירידה, העביר ליאו את צמיד-הזהות שלו על גבי סורק חובה שהיה בכניסה למעלית. הסורק היה בודק את אישור הירידה ואת תשלום הנקודות שביצע בעל הצמיד כשעלה על כלי-המעבר, כל זה כדי לוודא שאותו האיש לא הגיע לתחנה הגדולה הזאת ללא אישור, או בדרך שאינה חוקית. כל זה לא היה קשור לליאו, נכון לעכשיו, והוא המשיך פנימה אל תוך מעלית-הכבידה. כל הכסאות כבר היו תפוסים ולכן הוא נאלץ להשאר לעמוד, יחד עם כל הנכנסים האחרונים.
כשרמת האנשים הנכנסים הגיעה למקסימום – נסגרו דלתות המעלית והיא החלה את דרכה מטה, גורמת לרגליו של ליאו למעוד במקצת. כמה עיניים פנו לעברו וממנו לאחר מכן, ככל הנראה בגלל בגדיו. המעלית ירדה במהירות אחידה. זכוכית מגן כיסתה את כל הדפנות וכך יכלו כולם להביט דרכה לעבר ים העננים המהפנט. בשלב מסויים הגיעה המעלית לשלב הכניסה – והם נכנסו לכמה רגעים לתוך העננים, לא מסוגלים לראות דבר מבעד לזכוכית (כמובן, מלבד מסכי הפרסומות שהוצגו בתקרת המעלית ששידרו, בין היתר, את המדריך המלא לעיר הגדולה אמאריל). לאחר מכן, הם יצאו והנמיכו משלב הכניסה – ובאותו רגע ממש, כשהעננים כבר היו מעליהם – נגלה לפניהם המראה המלא של אמאריל-סנטר.
זה היה מדהים. כיוון שהתחנה הייתה בדיוק מעל הסנטר, המקום הגבוה ביותר בעיר, כל העיר נפרשה לפניהם עד קצה האופק – מכל הצדדים, לכל מקום שעיניהם פנו. בזמן שהמעלית הנמיכה לעבר התחנה התחתונה – בהה ליאו באמאריל הגדולה. המרכז היה מלא במבנים ענקיים, מפעלים למיניהם, בנוסף לתחנת-האנרגיה-שלושים-ואחת (באמאריל לבדה היו ארבעה תחנות אנרגיה, כמעט יותר מבכל עיר אחרת – תחנות האנרגיה נבנו בשורת קו המשווה הישן, חמישים במספר, בכדי לספק אנרגיה מתאימה לכל איזור ואיזור). כמו כן, הייתה אמאריל מפורסמת עקב הנתיבים הבנויים שלה. נתיבי המעבר נראו ממש כמו עורקים שקופים בגופה של העיר, כל כך הרבה שלא התאפשר לליאו לספור אותם במבטים מרחביים. בנוסף לכל זה, היה צוואר הפיקוח – מגדל שהתנשא לגובה רב, הרבה מעל גדולי המבנים בעיר, שבפסגתו הייתה התחנה הארצית של כל-דברים – הרשת העולמית המקשרת, הדבר שחיבר את הכל ביחד. כל-דברים, או לפחות סוכנים של כל-דברים, היו הגורמים היחידים שליאו לא רצה לפגוש ביום האחרון שלו.
הוא המשיך לנעוץ את עיניו בעיר, מבחין בעננים בודדים ששטו להם בגובה נתיבי-המעבר. אמאריל, כמו כל דבר אחר, רחפה לה בגובה רב מעל פני היבשת – והנה עוד סיבה מדוע, לפי דעתו של ליאו, זה בלתי אפשרי שיהיו חיים על הקרקע – הרי העוצמה של ניגוד הכבידה (מנועי-העל שמחזיקים את העיר באוויר) תהרוס מיד כל דבר שיעבור תחתיה, אם במרחב האווירי ואם בתנועה על הקרקע הרחוקה. הוא שמע את הסיפורים על ההרס הרב שהתחולל באיזור התחתון כשמנועי-העל פעלו לראשונה. עוד סיבה המחזקת את טענתו. לא שאיכפת לו מכל זה… כרגע הוא רק רצה להגיע ליעדו. המעלית הנמיכה עוד, וכעת הוא הבחין בבנייני הענק המשמשים למגורים – בצד החיצוני והרחוק של העיר, לא במרכז, כמובן.
כשהדלתות נפתחו אוויר קריר חדר פנימה. זה לא היה אוויר-חוץ, מן הסתם, אלא רק קירור ממערכת האטמוספירה הפנימית של התחנה. אוויר טבעי מבחוץ היה מקפיא הרבה יותר, ידע. הוא יצא עם כולם ושמח על כך, קרקע יציבה תחת רגליו, שוב. אבל עכשיו העניינים יהיו מסובכים יותר. כל האנשים עקבו אחרי הסימנים והקולות שהורו להם לנוע לכיוון השלוחות החיצוניות – שם כל אחד יקח את כלי-המעבר המתאים לו. אך לא ליאו. הוא לא יהיה טיפש מספיק כדי להודיע לרשת כל-דברים את מיקומו המדוייק (אם הוא יעביר את צמיד-הזהות שלו בסורק המרכזי של הכניסה לעיר, הוא ימסור לצוואר הפיקוח שהוא נכנס לעיר, והוא לא רצה שהם ידעו עליו), לכן היה עליו לשנות כיוון – ולמרות הכל, זאת לא הייתה בעייה בשבליו.
השלוחות החיצוניות היו מרכז המעבר לכלל האוכלוסיה הנכנסת והיוצאת. כולם היו משתמשים בהן. אך כמו כל דבר אחר, צורך באמצעים חוקיים פחות היה דרוש. אמנם השלוחות היו הפופולריות מבין הדרכים – אך המעבר בהן היה ארוך יותר ויקר יותר (לרוב מכיוון שכלי-המעבר החוקיים היו נמנעים מלעבור בשלבים הנמוכים יותר של העיר, היכן שהיו מפעלי התמיכה והפרעות מנועי הכבידה – אזורים אלו לא היו בשימוש האוכלוסיה, והמעמד הממוצע כמעט והתכחש לקיומם). ליאו ידע על כל העניין הזה, וכאן נכנסו לתמונה שירותי-הרמות-התחתונות. אלה היו כלי-מעבר קטנים שהציעו לכל המכיר בהם מעבר זול ברמות הנמוכות של העיר, וכמובן שגם מהיר יותר – שאינו כפוף לנתיב-קבוע. ליאו ירד לאזור השלישי שבתחנה הענקית, המאוכלס פחות, שם הוא ידע שמתבצעים השירותים של הרמות התחתונות. לאחר שהתקדם פנימה למשך כמה דקות, הוא זיהה את האיש האחראי לכך בעזרת סימן-ההיכר שלהם (של שירותי-הרמות-התחתונות) שהיה על בגדיו המחוברים נוגדי-הטמפרטורה. האיש שילב את ידיו והמתין לנוסע האנונימי שיבוא אליו. לאחר כמה רגעים הוא הבחין בליאו.
"שלום לך, אדוני" אמר עם חיוך "במה אני יכול לעזור לך?" הוא לא הציג בפניו את העובדה שהוא מסיע בלתי-חוקי, שמא יתברר שליאו בעצם סוכן של צוואר הפיקוח.
"ובכן" השיב לו ליאו "אתה יכול להעביר אותי למבוא-הכשרת-האומנים… ואשמח אם זה יהיה מהר, תודה לך"
האיש הביט בו בצורה מוזרה והרהר לרגע "כמובן" אמר לבסוף, הוא לא שאל שאלות מיותרות, כמו שקיווה ליאו. הוא הוביל אותו במעברים שונים למשך דקות אחדות עד שהם הגיעו לכלי-המעבר הקטן.
"בבקשה, אדוני" אמר וסימן לו להכנס. ליאו הביט בנץ, שהיה ישן וקטן יחסית, אבל גם הוא לא שאל שאלות מיותרות ונכנס. בפנים, כך הבחין, כבר הייתה מישהי – נערה שישבה ליד מושב ההיגוי. כמובן, ידע, הם תמיד היו צוותים של שניים, כשתפקידו של השני היה החיפוש וההתראה… מפני מה שלא יבוא בדרך. הרי זה היה מקצוע בלתי-חוקי. הוא קיווה שהיא תעשה את עבודתה בהצלחה.
"אקסליה, תכיני לנו נתיב ל-772, הקצר שבהם, אם אפשר" אמר האיש החביב ונכנס גם הוא לנץ. ליאו לא היה בקיא בתורת המעבר, אבל היה לו מספיק ידע כדי לדעת מה מסמלים המספרים הללו. אקסליה היה שמה של הנערה, והיא הייתה בתו של האיש, כמובן. זה לרוב היה עסק משפחתי.
"נמצא נתיב, מאשרת מעבר כעת…" אמרה הנערה בקולה השקט "אושר" סיימה.
"נצא לדרך, אם כן" אמר אביה, ומיד ביצע כמה פעולות שליאו לא ראה. הנץ התרומם והחל לנוע קדימה. התחושה הייתה ממש כמו המעליות ובפניו של ליאו עברה הבעה נרגזת קצרה. למזלו איש מהשניים לא הבחין בה.
לאחר כמה דקות, אחרי שהם יצאו מגבולות התחנה, שט לו הנץ על האוויר בנתיב שכיוון אותם לעבר היעד. ברשומות הנתיבים הנתיב הזה לא היה רשום, מכיוון שהוא לא היה בשימוש, כאן בחלק התחתון של העיר. אור השמש נחסם על ידי מאות מבנים, נתיבים, וכלי-מעבר שהיו מעליהם, הרבה מעליהם. עיניו של ליאו לא נהנו מהמראות שראה כמו שקרה לו עד עכשיו, אבל זה לא הפריע לו מדי. החלק התחתון היה מעט שקט וחסר תנועה, דבר שהשרה על המקום תחושת רוגע. סביבם היו לא מעט מפעלי תמיכה, שרובם היו בנויים בשיטה הישנה (מלאי צינורות גדולים שיצאו ונכנסו לכל מקום במבנה, כמו כן היו ארובות חסרות שימוש ופתחים שמובילים לשום מקום מיוחד). מפעלי התמיכה היו מיועדים למכונות בלבד, ולכן איש לא היה מבקר שם. לא לעיתים קרובות, בכל מקרה. את התמונה השלימו החלקים התחתונים של הבניינים העצומים, שדייריהם מעולם לא ירדו כה נמוך, רובם לא ידעו כלל על המקום הזה.
"אם יורשה לי לשאול משהו" נכנס האיש למחשבותיו "מה אתה מחפש ב-772? כולם שם נוגדי משפחות, אתה יודע…"
ליאו הנהן, הוא ידע על מה האיש דיבר. מבוא-הכשרת-האומנים לא בדיוק היה מקום אהוד בקרב האוכלוסיה – מכיוון שהדברים שהתבצעו בו היו מעוררי מחלוקת, ברובם. הרעיון המרכזי של מיסדיו היה פשוט – בניית מוחות העתיד (המסקנה הזאת הגיעה בשלהי תחילת העידן החדש – שנבחרי הממשל והדרג הבחיר היו חייבים להיות מיוצאי-המבוא), אך הביצוע היה מסובך יותר. הרי לא כל אדם היה מתאים ללקיחה, והבחירה הייתה צריכה להיות מדוייקת עד לפרטי הפרטים של האישיות (עד כדי כך, שהיו צריכים לבדוק את הוריו הביולוגיים של הנבחר, ולראות אם יש בהם פגם גנטי מזערי כלשהו – שיפסול מיידית את המועמד). וכאן הייתה הבעייה – ההורים היו מחוייבים למסור את ילדיהם, במקרה והם נמצאו מתאימים, הרי ההסתברות הייתה אחד לשש-מאות-אלף, לערך. הנבחר היה נלקח מיידית אל תוך תחומי המבוא ומבלה שם את רוב שנות ההתבגרות שלו, כך יוצא שהוא אינו מכיר כלל את משפחתו. וכך, בסופו של דבר – עקב הסיכוי הנמוך, רוב הנבחרים היו צאצאיהם של נבחרים קודמים, שוודאי היו בעלי סיכוי טוב יותר להבחר. לאחר מכן הייתה הדרך פשוטה בשביל האומן, שברגע סיום דרכו במבוא – הוא היה נלקח לאחד מתחומי ההתמחות הטובים ביותר שלו, שם לבטח יבצע את עבודתו החשובה כראוי (אלא אם כן הוא היה נושר באמצע, אם היה נמצא לא-מתאים). ליאו ידע על כל זה.
"אם תשאל אותי" המשיך האיש טרם קיבל תשובה "מה שעושים שם… זה יותר בלתי-חוקי ממה שאנחנו עושים כאן"
ליאו לא הגיב.
"ראה את בתי היקרה" אמר "אקסליה, היא כל חיי… הייתי אף-אחד אם היו לוקחים אותה ממני כשהייתה תינוקת, הורסי משפחות שכמותם…"
ליאו הביט החוצה. הוא הבין שהם קרובים ליעדם.
"אז, בכל מקרה" החל שוב האיש "אם תזדקק למעבר-חזור, אני אהיה בסביבה עוד רבע אחד לפחות, אתה רק צריך לאותת עם הצמיד שלך בתת-גלים, אממ…"
"ליאו" ענה ליאו לשאלתו הסמוייה.
"ליאו" חזר אחריו "איזה מן שם זה?"
"זה שם עתיק" אמר ליאו, שהרגיש שעל זה הוא יכול לדבר "המשמעות שלו קשורה לחיה של העידן הקדום, חיה שנחשבה למלך החיות דאז…"
"התגלה כלי-מעבר שלושה קטעי-דרך קדימה בנתיב שלנו" התריעה הנערה מיד.
"איי, לכל הרוחות" מלמל אביה "לא טוב, לא טוב"
"משנה נתיב למינוס-2" המשיכה "מקום עצירה מיועד – 768"
ליאו הבין שהם לא יכולים לקחת את הסיכון, במקרה שזה כלי-מעבר של צוואר הפיקוח. הנץ הנמיך מיד שני-נתיבים למטה ועצר במקום הלא מתוכנן.
"אני מקווה שאתה מבין…" הצטער האיש, וליאו הנהן בלית-ברירה.
"אכן, תודה רבה לכם" אמר "כמה נקודות עליי לשלם?"
"ובכן, עצרנו לפני היעד אז זה יהיה… אממ, עשר נקודות" החליט.
"כמובן, אדוני" אמר ליאו והושיט את הצמיד שלו. האיש סרק את הצמיד בהינף יד.
"חיי נפשי…" נדהם "יש לך רק עשרים נקודות!" הוא הרים את מבטו לעברו וראה את עיניו חסרות הדאגות של ליאו "איי, אני לא מסוגל לקחת לך עכשיו עשר נקודות – נו, טוב, שיהיה שבע…"
"רוב תודות לך, אדוני" התנצל ליאו, למרות שהנקודות לא היו נחוצות לו. האיש ביצע את הפעולות הנדרשות והנקודות ירדו מצמיד-הזהות שלו, לאחר מכן נאנח.
"אני רק מקווה שאתה יודע מה אתה עושה…" העיר לעברו "יש לך כאן מעבר רגלי ל-772, ממש כאן" הצביע. ליאו חייך אליו ויצא מהנץ. הוא נופף להם לשלום כשהנץ התרחק ממנו וחשב בדקות הקרובות על המזל שיש לאקסליה – על שאביה נמצא איתה בחייה… בסופו של דבר, חשב, זאת גם הייתה המטרה שלו – והנה הוא קרוב להשלמתה. אחרי כל כך הרבה שנים של חיפושים וכל כך הרבה זמן שחלף, הוא מצא אותו, את מי שנתן לו את ייעודו, את מטרתו לחיים והסיבה העיקרית להמשך קיומו. הוא לחץ שוב על כפתור ההקלטה.
"אתה לעולם לא תמצא אותי…" אמר הקול. ליאו חייך שוב ושלווה מילאה את ליבו.
לא מעט זמן התהלך ליאו בחלקה התחתון של אמאריל, על המעבר הרגלי. הערב ירד וכל אורות העיר האירו את השמים. הירח לא נראה בחלק נמוך זה. ליאו הגיע לתחתיתו של המבנה הגדול – הוא ידע שלא נותר לו עוד הרבה זמן, כי היום הזה קרוב לסיומו. הפתח הקטן היה שם והוא נכנס דרכו. למרות שהיה זה מעבר רגלי נמוך, ליאו לא היה בקרקעיתה של העיר. הוא הביט מבעד למעקה הבטיחות למטה, מי יודע כמה הוא המרחק עד הסוף, היכן שהיו מנועי-העל. במקום הזה עוד אפשר היה לשמוע את פעימתם המחזורית, את לב ליבה של העיר.
ליאו לא הזמין את מעלית-הכבידה, כמובן. הוא לא רצה שיבחינו שמישהו נכנס לשם מהחלק התחתון. את הדרך מעלה הוא יאלץ לעבור בכוחות עצמו – דבר שיהיה קשה, אך אפשרי. לא עבר זמן רב והוא הגיע לקומת הכניסה המקורית – שם, בלית ברירה, הוא הזמין את המעלית-מרעידת-הרגלים (ועלה בעזרתה מאה-עשרים-ושתיים קומות, רובן אינן קשורות למבנה עצמו אך חיוניות להמשך תפקודו). המקום היה ריק, ברובו, שכן היו אלה שעות הלילה של העיר. המעליות הרבות לא הוזמנו לקומות העליונות, מכיוון שהן לא היו בשימוש לילי, וכך יכל ליאו לחצות מעברים גדולים מבלי שישימו אליו לב. ליאו הכיר את המקום הזה מצויין, בגלל שהוא היה בו בעבר – ולכן יכל להתגנב בשקט לכל מקום מבלי שיבחינו בו חיישני האבטחה המפוזרים. הוא חיפש את הדרך הטובה והקצרה ביותר להגיע לאחת מקומות החיבור, שם תהיה המטרה האמיתית שלו. ההתרגשות פעמה בגופו, אבל הוא לא נתן לה להפריע לו, לא עכשיו. ליאו לא השתמש בחיבור לרשת (דבר שהיה מקל עליו מאוד) אלא הסתמך על הידע ששכן בראשו לגבי המקומות שהכיר. הוא ידע שברגע שיבצע את פעולת החיבור הראשונה שלו – יבחינו בו מיד, לא רק אבטחת המקום, כי אם גם צוואר הפיקוח – וכל עוד מטרתו לא הושגה, אסור שזה יקרה. לבסוף הוא מצא את המפה הוירטואלית (אחד הדברים היחידים שלא היו מחוברים לרשת, שהופעלו על ידי מגע קל) ובעזרתה מצא את יעדו בבניין. הנה זה…
חדר החיבור לרשת היה ריק בשעה זו של הלילה, כמו רוב חלקי המבנה הגדול, מבוא-הכשרת-האומנים. האבטחה הייתה הדוקה ביותר, אבל ליאו, שהמקום הזה היה ביתו למשך זמן כה רב, הסתדר מצויין (מן-הסתם, מעשיו היו בלתי חוקיים ביותר, ולכן היה עליו להמנע מסריקת הצמיד שלו ומהתחברות לרשת עד עכשיו). זה כנראה היה המזל היחיד שלו, שהיעד שלו היה דווקא כאן. כעת היה עליו להתחבר לרשת, עכשיו כשזה כבר לא משנה. הוא התחבר לרשת של המבוא דרך צמיד-הזהות שלו והחל נותן פקודות למחשב המרכזי. כבר אז ידע שהאבטחה הבחינה בו וסגרה עבורו את כל היציאות בפעולה אוטומטית, לא יעבור זמן רב ויגיעו אליו גם הצוותים האחראיים לכך. זה לא שינה את תכניתו, כמובן, לא לפני שהוא ימצא אותו.
"מצא את אומן מספר 3129" אמר, והמחשב חישב את בקשתו.
"הצג מידע על אומן מספר 3129" אמר, והמחשב הציג את בקשתו. זהו זה… הנה הוא! תמונתו הופיעה על המסך הגדול. היעד שלו!
— לא היה הרבה מה לומר על חייו של ליאו עד כה. את רוב שנותיו הצעירות הוא בילה במקום הזה ממש, ומכאן שאינו הכיר את משפחתו כלל. בגיל חמש-עשרה הוא נבחר על ידי הממונים לאחד ממצטייני המבוא – וקיבל את שמו הנוכחי, ליאו. כל מצטיין קיבל את שם החיה שהתאימה לו ביותר, על פי כישוריו, ולליאו העניקו את שם האריה (חיה מהעידן הקדום, הולכת קרקע, שסימלה דאז את מלך החיות). הוא היה מרוצה מהכל, למרות שלא הכיר שום דבר אחר מלבד מקום זה. בוקר אחד, כשהיה בגיל שבע-עשרה ועתידו כאומן היה מובטח, הוא קיבל הודעה אנונימית לצמיד-הזהות שלו – קול זר שסיפר לו בקצרה שהיה אביו, ושהזכר היחיד שמאשר את קיומו נח כעת במחשבותיו של ליאו. ליאו לא שכח את הקול הזה מעולם. הוא זכר אותו, לפי בקשתו, וידע שהיה לו אב אי-שם שדאג לשלומו. בגיל תשע-עשרה נושל ליאו במפתיע מהמבוא-להכשרת-האומנים (מכמה פגמים, שלא יכלו להתגלות בבדיקות הגופניות – אישיות מיושנת, כך הם קראו לפגם הראשון, שגרם לו לסרב לקבל דברים חדשים על פני ישנים, כמו בגדים, למשל – השני היה פסיכולוגי, שמוחו לא קיבל את העובדה על הריק שמתחתיו, דבר שגרם לרגליו לרעוד שוב ושוב במעליות הכבידה – ואחרון היה השאלות הבלתי פוסקות על אביו הלא נודע, דבר שהיה עליו אסור). ליאו לא הכיר את החיים מחוץ למבוא, אך נזרק אליהם בלית ברירה… לכן תמיד היה הידע שלו לוקה בחסר, בעולם החדש. עם השנים הצליח ליאו להקים חיים חדשים ואף מצא לו בת-זוג לחיים, שאיתה גם הביא את בנו הראשון. אבל המבוא לא השאיר אותו ללא השגחה, ומיד כשהתברר להם על בנו הבכור של המצטיין לשעבר, שאפילו קיבל את שם האריה, הם דאגו לקחת אותו מידיהם ברגע שנמצא מתאים (הרי הפגמים שבתודעתו של האב אינם בהכרח פוגעים בתודעתו של הבן, כל עוד זה אינו פגם פיזי בגוף עצמו). ברגעי המשבר הללו, לא יכלה בת-זוגו להשאר בחייו – בטענה שכך עלולים הם לאבד גם את בנם השני. וליאו נשאר לבדו… שוב. באותו זמן הוא לא ידע מה לעשות וכיצד להמשיך. הוא פחד שעצם קיומו יסתכם בכך שהוא היה – ונעלם. ליאו חשש שהוא יהיה אף-אחד, נקודה חולפת בעולם הגדול הזה שאיש לא הבחין בה כשעוד התקיימה… אבל אז, לאחר שנים ארוכות של נדידה ומחשבה, עלה במוחו הרעיון – רעיון שהיה תורשתי, ככל הנראה —
המחשב הציג את המידע הכולל על אומן מספר 3129 וליאו קרא אותו בהתרגשות. הוא עצם את עיניו ולא ידע נפשו מרוב אושר. הוא מצא אותו!
אבל הזמן כמעט ונגמר לו, ולכן הרים ליאו את מכשיר ההקלטה ולחץ על הכפתור השני – שהחל להקליט שוב את קולו הרגוע והנעים. כן, זה היה קולו שלו בהקלטה הזאת. הוא חכה שההקלטה תגיע לסופה, ואז הוסיף את המילים האחרונות שלו, אלה שלא הצליח לומר קודם לכן. לאחר מכן ביצע המחשב את פעולתו האחרונה.
הצוותים עלו לכיוונו. האבטחה סגרה את כל היציאות של המבוא. המבנה העצום היה חתום וסגור… אבל ליאו הכיר את המקום הזה כמו שהכיר את המידע שבצמיד-הזהות שלו. הרי לא לשוא בילה כאן כמעט שני עשורים מחייו. הוא ידע בבירור לאן עליו ללכת כדי שלא ימצאו אותו…
לאחר מכן, כאשר היו החיפושים אחריו בעיצומם, ליאו כבר היה בחוץ. ללא זכוכית מגן, ללא מחסה. הוא עמד על מקום צר וגבוה מאוד (קילומטרים מעל הקרקע, קילומטרים מעל מנועי-העל של העיר ובגובה של יותר ממאתיים ומשהו קומות, היכנשהו), מקום שלא נמצא בשימוש כבר הרבה מאוד זמן. בגובה הזה הייתה הרוח מקפיאת דם, כמובן – לא סתם איש לא חשב על כך… בכל מקרה, ליאו עמד שם וכל העיר נגלתה לפניו. עיניו חזו באין-ספור האורות ובאלפי המבנים של אמאריל. אורם של הירח והכוכבים (ואורם של מאות לוויני-מעבר) האירו את הלילה. זה היה היום האחרון שלו – לא של חייו, כמובן, אלא היום האחרון שלו בתור ליאו… מדוע? ובכן, כי כבר היה אחד חדש, אלא מה? הוא חייך בזמן שצמיד-הזהות שלו שידר בתת-גלים – מישהו כבר יבוא אליו…
בבוקר שלמחרת, התעורר נער במבוא-להכשרת-האומנים משנתו. שמו היה ליאו (הוא הצטיין, כמובן) והוא היה בן שבע-עשרה. מה שהעיר אותו משנתו היה קול ההודעה בצמיד-הזהות שלו, הודעה שחזרה על עצמה שוב ושוב…
"אתה לעולם לא תמצא אותי, אז אל תבזבז את חייך בחיפושים אחריי
אולי אם זאת הייתה תקופה אחרת היינו מסוגלים להפגש, מי יודע…
אבל לא עשיתי את כל זה כדי להצטער על העבר,מה גם שאין
לי הרבה מה לומר לך…
ובכל זאת, רציתי רק שתזכור אותי, שתדע מי אני ומה הייתי בשבילך –
כדי שלא אהיה אף-אחד
…
הא, מצחיק שדווקא ברגע הזה אין לי מילים…
בכל מקרה, בני, ליאו –
זה היה קולו של אביך…"
(סוף הקלטה)