על הריצה בפארק המרכזי בשעה שלפני השקיעה אלפא-אוריון השתדל תמיד להקפיד, מעבר להפעלת שרירי הגוף והשחרור מטרדות היום של מהנדס מרחבי הדמיה במחלקה להנדסת מגורים באדריכלות סייבר-טאון, זה נתן לו זמן למחשבות, הפיג מעט את הרגשת הבדידות של ההסגר והשרה קצת קהילתיות, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
הוא נעץ מבט בזוג ציפורים שישבו על עץ צעיר הנטוע על קצה המדשאה שבשולי השביל וחשב על כך שבמחלקת עיצוב חי מעדיפים תמיד את העופות צבעוניים, לא כל ציפור חייבת לדעתו להראות כמו מוצג אמנותי, אפילו אחת קטנה וכחלחלה היתה יכולה להוות אטרקציה אם היו מצמידים לה ניגון מרנין מקורי. זיכרון ילדות עמום של אגדה עתיקה הציג לו הולוגרמה של יצור אפור פצפון השוכן בכלוב זהב ומענג בזמרתו שליט רב עצמה של העולם ההוא, 'זמיר' הוא נזכר שקראו לציפור המיתולוגית ההיא.
זמריר הנייד שלו השתלב אל תוך המחשבה, מעניין אם יש קשר בין הזמריר לאותו זמיר אגדי…
ברגע שהפעיל את המענה הופיעה מולו דמותה של ברבור,
– הי אוריה, אני מפריעה?
– לא ממש…
הוא התנשף והאט את ריצתו
– אה, אתה באימון, רק רציתי לדעת מתי אתה חוזר?
הוא עצר לרגע לוקח שאיפה עמוקה במיוחד לפני שענה,
– לא קבענו לצאת הערב להקרנה?
– בדיוק בגלל זה אני שואלת…
– הזיכרון שלי עדיין לא כל-כך מחיק, בעצם מה השעה? אופססס… לא ראיתי שהחשיך, כנראה שעצרתי את השמש, מצטער, כבר מתארגן… אגב, מה שלום שמיים?
– כבר כיוונתי אותה לשמרטפות ו…, אוי! לא תאמין, היא הצליחה לצעוד היום מהשולחן למטבח!
זוכר כיצד היא זוחלת אחרי החתולה, אז הפעם התחילה בצעד הססני, הביטה סביב לראות שהכל נשאר יציב, ואז המשיכה צעד אחר צעד עד הסוף. בקרוב אולי תוכל לרוץ איתה יחד בפארק…
– יוווו, חמודה, הקלטת אותה?
– בטח שהקלטתי, יודע? כאשר הענקתי לה את חיבוק הניצחון הצלחתי לחוש אפילו את פעימות ליבה.
– הרגשת? זה ענק! תוספת מהשדרוג האחרון של תוכנת ההדמיה, מקווה שזה גם נשמר בהקלטה. שוב נוחת לענייני עבודה? תמריא כבר, בו הביתה… בגללך עוד נאחר להקרנה.
***
בשנת 1905 פרסם המדען היהודי ממוצא גרמני אלברט אינשטיין (Einstein A.) את התיאוריה על הדואליות בין חלקיק לגל כפתרון לאפקט הפוטו-אלקטרי, לימים היוותה תיאוריה זאת בסיס למה שנודע בשם מכאניקת הקוונטים ובזכותה הוענק לו פרס נובל לפיסיקה בשנת 1921.
להבדיל מהתיאורית היחסות שפרסם באותו הזמן, שקשרה מסה ואנרגיה והיתה פחות מובנת אבל יותר ישימה עד כדי מימוש תוך מספר עשרות שנים בצורה של פיצצת אטום, תיאורית הדואליות נותרה עוד עשרות רבות של שנים במרתפי מעבדות הפיזיקה ובחשכת מאיצי החלקיקים עד שהבשילה ליישומים מעשיים.
היה זה הפיזיקאי הצרפתי דר' אלפרד דה-מאס (De-Massuei A.) מהפוליטכניק של פאריז שהגה את רעיון המסו-גרמה שזיכה גם אותו בפרס נובל בשנת 2046, בהשראת מייצגי הולוגרמה התלת ממדית הוא הראה שבעזרת קרני פיקו מותאמות ומתואמות ניתן להוסיף לאשליה מימד נוסף של מאסה שתוסיף לה תחושה של חפצים ממש.
סוכנות החלל האירופית אימצה את הרעיון ותוך פחות משלושה עשורים הציגה לראשונה כיצד ניתן לשנות את פנים מעבורת החלל תוך כדי טיסה באופן מותאם לצרכים המשתנים וכך לחסוך נפח ומשקל המשוגר, ולצמצם משמעותית את הזמן והעלות בהקמת בסיסים על כוכבים בעלי סביבה לא ידידותית המיועדים להתיישבות.
***
ברבור האטה את הרכב, אומרים שתמיד היה קשה למצוא חנייה במרכז העיר, אדריכלי סייבר-טאון החליטו לשמר את מצוקות העבר כדי לשוות לה תחושה ממשית.
אפשר היה כמובן לרדת לרמת מיומנות חניה קלה יותר, להעלים את הרכב מבלי להחנותו, או אפילו לבטל את הצורך בנסיעה כלל, שכן אין צורך בשום כלי רכב וירטואלי בכדי לנוע במרחב ההדמיה, אבל ויתור כזה שלא בעת חרום גורר תשלום אגרה על שבירת רצף המציאות, תקנה זאת הונהגה כדי להלחם בתופעת ה"מעופפים", אנשים שהתמכרו למציאות המדומה ואיבדו כל קשר עם העולם.
– בור… את לא באמת מתכוונת, היפר נובה אם את נכנסת כאן.
– שוב הנחיתות האבולוציונית?
– אז מה אם לנשים יש הערכה ויזואלית טובה יותר, אם תגרמי כאן נזק עוד נאחר להקרנה.
– יודע, קראתי שפעם הגברים נחשבו לבעלי חוש התמצאות טוב יותר וגם יכולת התמרון שלהם בנהיגה עלתה על זאת של הנשים
– תגידי! את נוהגת או מדברת?
– כנראה שפעם נזקקו למיומנויות אחרות…
– עשית זאת! לא מאמין… ועוד בלי לכווץ את אורך המכונית…
– מה שבטוח, האגו הגברי שרד את החורבן… בוא לפני שנפספס את תחילת ההקרנה.
הם פסעו לתוך האולם שהיה כבר מלא, רק זוג מושבים ריקים במרכז המתין להם, בור תמיד התפעלה מכך שכולם יושבים במקומות הטובים של מרכז האולם ורואים את האחרים יושבים במקומות הפחות טובים, זה מיתרונותיה של ההדמיה.
***
"הינתקות" היה עיבוד רב חושי חדש למייצג הולוגרמה קלאסי ישן.
העלילה מתחילה ערב החורבן, עידן של שגשוג שלא נודע מאז ימי הפאר של רומא בתקופת האימפריה, המאבק הבין גושי הסתיים לא מכבר בהסכמה חמה על שיתוף פעולה לטובת שני הצדדים תוך תמיכה בשאר העולם וקידום האזורים הכושלים, הקידמה פרצה לכל עבר והגיעה עד לכוכבי הלכת הסמוכים שיושבו באנשים שהסכימו לעזוב את כוכב ארץ המלבלב לטובת הרפתקה אתגרית של חלוציות בכוכבי הספר.
רק באיזור אחד של העולם המשיכו סכסוכים מקומיים לגבות מחיר דמים סביב ויכוח אידיאולוגי ארוך שנים, למרבה האירוניה היה זה אותו האזור ממנו צמחה תשתית התרבות האנושית מימי קדם. היסטוריונים נחלקו בדעותיהם האם היתה זאת תאונת עבודה, או אולי פעילות עוינת של צד אחד כנגד השני, ואולי בכלל התפתחות טבעית של נגיף אלים שהכה קשות בתושבים החשופים, אבל את מנהיגי שני הצדדים לא עניינו עובדות, כל צד האשים את השני בתקיפה ביולוגית והעימות החריף תוך ימים בודדים עד לשימוש בנשק האסור שכיסה את העולם כולו בפטריית הנשורת הקטלנית. גיבורי הסיפור היו הזוג שחף ואור שמצאו עצמם ביום הגורלי מנותקים בקצוות שונים של העיר. הם נלחמו כל אחד בנפרד כנגד אי הידיעה, מנסים למצוא את ילדתם הקטנה, ים, במבוך של אזורי אסון, נמלטים מאנשי הסדר, מדלגים בין מקלטי קרינה, חוצים מחסומי הסגר במטרה להתאחד בכל מחיר.
הם הגיעו למחסה העירוני המרכזי כאשר הצפיפות בו הגיעה למסה הקריטית שהתחילה להפיל בתגובת שרשרת מואצת את חללי הנגיף.
לא היה ספק שרק הדמיה מסו-גרמית מסוגלת לבודד המוני ניצולים בחלל המקלט המוגבל כדי לעצור את התפשטות המגפה. בשלב הראשון יצרו מחיצות שחילקו כל מקלט לחלקים קטנים וסטריליים כך שכל אדם נשאר מופרד מהאחרים, בהמשך התברר שגם נשאים שאינם חולים הבאים במגע כלשהו ביניהם גורמים להתפרצות מחודשת של הנגיף ומאז הבידוד הזמני הפך לקבוע, כך מצאו עצמם שלושת הניצולים מופרדים במרחבי מחייה נפרדים ומקיימים את חיי המשפחה ביניהם וקשריהם עם האחרים רק דרך רשת התקשורת המתקדמת בתוספת הדמיה מסו-גרמית שהתפתחה משך הזמן ויצרה תחושה מציאותית, המציאות של סייבר-טאון.
***
הם פסעו בטיילת החדשה שבשולי הפארק העירוני, למראית עיין נראו אוחזים יד ביד אך אוריה בהה באבנים המשתלבות של השביל, בועט מדי פעם בענף מזדמן בשולים, שקוע במחשבותיו וראשו במקום אחר.
ברבור לעומתו עקבה אחר הגחליליות הצבעוניות שרפרפו להן בין הצמרות מגיחות לרגע לעבר רקיע הכוכבים, ומשתלבות בו וכאילו מקנות תנועה לקבוצות המיתולוגיות של הנצנוצים הבוהקים.
– חושב שניתן לראות את קבוצת הברבור על שמה אני נקראת? אומרים שמראה הרקיע הותאם למה שראו לפני החורבן…
– אאהה
– בעצם גם היא נקראת על שם ציפור אגדית בעלת מראה אציל…
– בערך…
– ארץ לאוריה! דווח גובה טיסה… מה קורה איתך?
– תארי לך איך פעם, אנשים היו ממש נוגעים אחד בשני, אפילו מתנשקים
– איכס! נוזלי גוף, רוק, זיעה…
– מצחיק לשמוע את זה ממך שעובדת במכון רפואה משלימה בתפקיד מעסה, הרי את כל היום נוגעת באנשים.
– ראשית, אני נוגעת בהדמיה המסו-גרמית שלהם ולא ישירות בגופם. ושנית, במיוחד בגלל זה אני יכולה לומר לך בדיוק מה הרכב כל נוזל שהגוף שלנו מפריש מכל פתח ואיזה חיידקים תמצא בו, וזה ממש לא חוויה מרננת להתנסות.
– עכשיו כאשר אנחנו אוחזים ידיים, בפועל אנחנו יכולים להיות בקצוות השונים של העיר. תחשבי איזה אינטימיות יש בהצמדה מוחלטת של השפתיים בין שני אנשים
– תגיד, שמעת על הנגיפים? על החיידקים? אנשים מתו מדברים כאלה, תראה לאיזה חורבן זה הוביל, שלושה רבעים מאוכלוסיית הכוכב הושמדה מפיסת יצור מקרוסקופי המועבר מאדם לאדם ללא אבחנה, אפילו הנשק הנורא ביותר שייצר האדם ושבאמת פחדו ממנו, ובסופו של דבר התגלה כהרבה פחות קטלני מזה.
– את שבויה יותר מדי בפחדים שהחדירו בנו, נסי רגע להשתחרר… לזרום…
הוא משך את ידה תוך שנעמד מולה, מישיר מבט אל עיניה, גוחן ומתקרב לעברה, שולח יד אל ערפה מעביר אצבעותיו בשערה תוך שהוא מצמיד אותה אליו עד למגע שפתיים, היא עצמה עיניה מתמכרת לניחוחו המשכר, רק לאחרונה נוספה למערכת היכולת לשקף ריחות, חשבה לעצמה.
מגע הדמיית שפתיו העביר בה רעד שהחזיר אותה לתמונה, היא כרכה ידיה על ערפו חצי ניטלת עליו וצונחת לתוך אחיזתו סביבה, קולטת מבט מרצין של איש סדר במדים לפני שעברו למוד של פרטיות המסתיר אותם מפני הסובבים, ומחייב אותם בתשלום האגרה על שבירת רצף מציאות.
אוריה נשא אותה בזרועותיו והניחה בעדינות על מרבד הדשא שמגעו כאריג אוורירי מלטף, כאשר גחן מעליה נראו עיניו הכחולות שלובות ברקיע הנוצץ מעל, היא חשה את ידו המלטפת מחליקה עליה כמשב רוח חמים החודר את הבגד לאורך קימורי גופה, מצייר עליה פסים של נועם מהכתף, מתעקל על שדיה, וגולש על מתניה יוצר בתוכה זרם של חום גועש.
מערבולת של אושר התעצמה כאשר החל לחדור לתוכה באיטיות העצמתית שכל כך הוקירה, היא סגרה רגליה סביב גופו נצמדת בכל כוחה להחזיקו קרוב, מתמכרת לקצב תנועתו המכה בה גלים הגוברים מרגע לרגע אל פסגות חדשות.
לרגע נראה לה שמספר הכוכבים הכפיל עצמו מעל, היא הידקה חיבוקה מנסה להיצמד לחזהו, לאחד את לבבותיהם מרגישה אותו נמס לתוכה בחיבוק המאחד החזק.
הם נותרו שרועים וחבוקים על גבעת הדשא בפארק, ראשה על חזהו, ושניהם מביטים למעלה.
– תראה את שלושת הכוכבים ההם, מיושרים בקו, נראים כמו חגורתו של צייד יחד עם הערפילית לצידה הנראית כמו נדן של כלי הצייד התלוי עליה
– זאת חגורת אוריון, מצטיירת גם קצת כמו חץ המצביע צפונה, ראי גם את הכוכב מחליף הצבעים מעליהם, זהו ביטלג'וס, או בשמו האחר אלפא אוריון.
– אז אתה הוא היהלום של השמיים? תמיד ידעתי שאתה בעל ערך…
– רק הרגע נתתי לך סיבה טובה לחשוב כך, לא?
– אההה, כן, וגם בעל אגו גברי מנופח של צייד קדמון…
– חחחחח, לא, באמת, חישבי לרגע אם היינו יכולים לבצע זאת באמת, לחוש אחד את השני לא דרך הדמיה, להרגיש כיצד העור מצטמרר למגע יד, לטעום אותו, אותך, את לשונך, לשאוף את נשימתך האמיתית.
– אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא חווית את תחושת הלידה, איזה זוהמה יש במגע עם נוזלי גוף פנימיים, איזה שפלות רוח חשתי מול שמיים הפצפונת שרק נולדה ופוגשת את אמה לראשונה במצב העלוב ביותר שהיתה בו מעולם, איזו הקלה כאשר היא הופרדה…
– בור, את קצת נסחפת בדרמטיות של הסיטואציה, כבר עשרות מיליוני שנים אנחנו מתרבים ככה, מאז הופעתו של היונק הראשון על האדמה. אין יותר טבעי מזה בעולם, כל השאר זאת רק פרשנות בראש שלך. וחוץ מזה, אחרי הכל, בשורה התחתונה, לחבק היום את שמיים שלנו, לשמוע כיצד היא צוחקת, לראות אותה פוסעת, לא עושה לך חשק לעוד?
– וואי, זה ממש שנת אור! התחושה להחזיק בה בידיים, להצמיד את דמותה לחזה, להניק אותה הנקה ראשונה, למרות שעדיין חשתי את זוהמת הלידה, דרך המסו-גרמה באמת הרגשתי את הרגע חד פעמי המופלא שכנראה לא אזכה שוב לחוש
– את מוותרת מהר, מה?
– על מה?
– על לחוש ילד נוסף…
– נראה לך שיאשרו לנו? רבבות זוגות ממתינים בתורם להרות ורבבות אחרים נושאים את האכזבה שבתשובה השלילית מאחר ולא עמדו במבדקי הצחיחות הגנטית או באבחון ההורות הפסיכולוגית שלא יאפשרו להם אפילו את זה…
– פעם לא היו זקוקים לאישור, נשאים של מחלות גנטיות יכלו להוליד ילדים שחלקם לא שרדו אפילו עד בגרות, שלא לדבר על המסכנים שנולדו להורים לא ראויים שהתעללו בהם נפשית ופיזית במקום לטפח בהם ביטחון וחוסן רגשי.
– העולם השתנה, אין יותר ריבוי מופקר, כל מנת זרע שנשאבת דרך מערכת ההדמיה בזמן פעילות מינית נבדקת במעבדות האיכות לפני שמאושרת להפריה, אין יותר הפצה לא נשלטת של נגיפים, זיהומים או פגמים תורשתיים, מועד העיבור נשלט על ידי מערכת הסדר, אי אפשר ללדת אם אין מרחבי מחייה זמינים.
– זה לא חייב להמשיך ככה, אנשים לא נגועים יכולים לשרוד יחד באותו המרחב, לא נשקפת להם כיום אותה סכנת ממגפות שהובילה להפרדה הסטרילית
– לך שכנע את מחלקת הילודה…
– למה בכלל לשאול אותם?
– אתה מתכוון שאפשר פשוט לעבור ממרחב אחד לשני ללא אישור?
– פועלי התשתיות הפיזיות של העירייה עושים זאת כאשר מתחזקים את מרחבי המחייה, רשתות התקשורת, האספקה והמיחזור של העיר, אחרת כל המטרופולין העצום הזה היה קורס
– אבל הם עושים זאת ברשות, ובהגנה מתאימה
– אני מכיר את אנשי התשתיות, פוגש אותם כל פעם שמשדרגים את השטחים הציבוריים,
אפשר למצוא איזה פרצה בין מרחבית
– אלפה אוריון! אני חושבת שאתה נסחף הפעם קצת יותר מדי, נהיה מסוכן לראות איתך הקרנות על תקופת טרום החורבן.
– ברבורתי המקסימה, עוד לא קלטת כמה אני מוכן לתת בשביל מגע בודד ואמיתי בך?
***
חליפת המגן היתה קצת גדולה עליו, אוריה הרגיש שהיא מסרבלת את תנועתו במידת מה, אבל זאת החליפה ש"השאיל" לו פולאריס ממחלקת התשתיות הפיזיות בתואנה של מסיבת תחפושות והיא נראתה
מספיק טובה כדי לעבור את המסלול שאפילו לאדם בריא ומאומן כאוריה נחשב אתגרי בהחלט.
הוא עמד מול פתח מיכל הפסולת, ממנו מפונות כל השאריות הפיזית אל מחוץ למרחב המחייה דרך צינורות ממוגנים אל מפעלי המיחזור, בתחתיתו נמצאת דלת השרות האחורי שהיא הכניסה היחידה אל מרחב המחייה.
אוריה סקר פעם נוספת את המפה שהוציא ממחשב ארכיון העירייה והיתה עכשיו פרושה לפניו, מוודא שהוא זוכר את כל פרטי המסלול. הוא העמיס על גבו את תיק הציוד החיוני, לקח נשימה עמוקה במיוחד שהשמיעה מין קול טרטור של מערכות סינון האויר, ואמר לעצמו בקול "ברבור שלי, הנה אני בא אלייך!".
פתח השרות נפתח במאמץ לא רב תוך שהוא משמיע חריקה צורמנית של דלת שהיתה סגורה הרבה זמן, מבחוץ הבחין בקרן אור אדומה בוקעת מפתח חדר השרות. הוא עבר בזהירות מעל צינורות היציקה העבים שיצאו מקיר מרחב המחייה והתחברו לצינור עבה אפילו יותר שחצה את החדר מצד לצד, דלת הפתח החיצון נעה קצת ונבלמה בשרשרת שהיתה תלויה מצידה האחר, אוריה הבחין בה דרך החריץ הפעור, הוא שלשל ידו בחריץ נזהר שלא לפגוע בחליפת המגן ממשש באצבעותיו את השרשרת שהיתה תפוסה על וו בולט, דחיפה קטנה נוספת שחררה את קצה השרשרת והוא ניצב לראשונה בחייו מביט על קרני השמש החודרות דרך ענן ערפל אדמדם שעוטף סביב, מולו חוצה דרך הסלולה של אבני חצץ מודבקות בזפת שחורה אשר לפי המפה נקראת רחוב אירופה, והשאלה הגדולה היא באיזה צד זה כיוון מערב? הדרך הפשוטה היא להפנות גבו לשמש הבוקר, אבל הוא לא היה בטוח שהזמן בחוץ תואם את השעון של המרחב המדומה, אוריה הביט סביב ומצא עמוד תשתית מחובר בכבלים לעמודים סמוכים, הוא נעמד על קצה הצל שהטיל העמוד, תוך מספר רגעים הבחין שהצל מתקצר, דבר שאישר לו שאכן שעת בוקר היא. הוא זמזם לעצמו שיר קצבי של בוקר והחל פוסע לאורך הכביש המכוסה שכבה דקה של אבק בגוון חום אפור.
בפארק העירוני היה רגיל לרוץ מרחקים ארוכים יותר, אבל שם יכול היה לבחור טמפרטורה ורמת לחות נוחה, השמש שהתקדמה בהדרגה לעבר מרכז הרקיע יצרה כאן הרגשה כאילו שהענן האדמדם שמתפוגג בהדרגה בחוץ חודר אל תוך חליפת המגן, בסאונה שעוברים המטופלים לפני עיסוי אצל ברבור היתה תחושת הזעה מתקרבת למה שהרגיש עכשיו, להערכתו נשארו עוד שני קילומטרים עד לצומת גיברלטר, אבל שום שילוט לא נראה שיכול היה לאשר את הערכתו.
אוריה דמיין שהוא צועד בצילם של עצי הפארק למרות ששום צמחייה לא נראתה סביב, ושום פיסת צל לא נמצאה להגן מהשמש, בכל זאת המחשבה הקלה עליו את ההליכה, צריך היה לתכנן לצעוד את המסלול בלילה, למרות שאז נאלץ היה להתמודד עם בעיות קצת שונות של ניווט, חשב לעצמו, אבל לפחות הצעידה לא היתה כל-כך מעייפת.
צומת שנראתה די מרכזית התחילה להראות דרך וילון האובך, אוריה הגביר את הקצב תוך חיפוש אחר שרידי שילוט, הוא נעמד במרכז הכביש בוחן לרגע אל השדרה הנמשכת דרומה שנראתה כמו הקרנה הולוגרמית של עיר רפאים במערבון עתיק לפני שנמצאה בקרבתה פיסת הזהב הראשונה, ואז החל לצעוד לאורכה מחפש את סימני הזיהוי על הבתים.
על חזית הבית השלישי מימין נראתה לוחית מתכת מכוסה אבק אדמדם, אוריה התקרב אליה מנסה לזהות סימני הכתב שלא נראו מספיק ברורים דרך המעטה, הוא הושיט ידו לגלות שהיא קצרה מלהגיע, מודד צעד שיאפשר לו ניתור קל להשלים את המרחק החסר…
זה הצליח! הכתובת שדרות אפריקה 725 נראתה עכשיו בבירור רומזת על מרחק של 836 מבנים, או בעצם רק חצי מכך בכל אחד מצידי הכביש, 418 מבנים, הוא חישב שלפי רוחב מבנה תקני של 12 מטר, הם כחמישה קילומטרים אל היעד.
אוריה צעד במרץ, השמש עכשיו הכתה בפניו בעצמת יתר, הוא לקח עוד לגימה ממיכל המים על גבו מתחיל לחשוש שהם יגמרו לפני שיגיע אל ברבור.
הוא ניחש שלפני החורבן נפרשו גינות סביב המבנים עם מדשאות ירוקות שהקלו על תחושת הצפיפות, שרידי גדרות האבן בשולי בכביש רמזו לו שאכן צדק, עכשיו רק ברך על המבנים שהיו צמודים אחד לשני ללא שום רווח, ובכך חסכו לו דרך.
ככל שהתקדם נראו המבנים ישנים ומוזנחים יותר, כאילו היו מועמדים לבניה מחדש, זה לא הסתדר לו עם מרחב המחיה החדיש של ברבור שהיה מצויד במיטב הטכנולוגיה שמשתדרגת כל חודש, כמה מטעה יכול להיות מראה המבנה מבחוץ.
אוריה התיישב על אבן גדולה מול המבנה תוך שהוא בוחן אותו, מיכל המים כבר התרוקן אפילו מהטיפות הלחות שעוד הרטיבו את שפתיו עד לפני שעה קלה, זה חייב להיות הבית.
הבתים הסמוכים נראו כמו מיועדים להריסה, המבנה הזה נראה קצת יותר שלם אבל שום סימון לא נראה, הוא ספר אותם שוב ואימת את הזיהוי, עכשיו צריך למצוא את מרחב מספר שבע.
בכניסה לחדר השירות דווקא היה כיתוב, כנראה שמקום שכזה זקוק לטיפולים תכופים יותר מאשר החדשים, הוא ניגש למיכל המיחזור המתאים שלהפתעתו היה נעול מבפנים.
הוא הכה באגרופיו על הדלת שהשמיעה קול מתכתי,
ברבורתי! פתחי לי, הנה הגעתי אלייך על סוסי הלבן…
רחש קל נשמע מהצד השני, ואחריו קול מבוהל…
לך מכאן, אני קוראת לאנשי הסדר
בור, זה אני, אוריה…, לא מזהה אותי?
אדם, לא יודעת מי אתה ולמה אתה מפר את חוקי הסדר וההסגר, מציעה לך להסתלק לפני שהם מגיעים.
אוריה פסע שלושה צעדים לאחור מנסה להבין היכן טעה, כאב חודר בכתף ימין הפיל אותו לארץ.
***
כאשר פקח אוריה את עיניו ראה רק אור לבן מסנוור, מתז מים פתאומי שטף ברגע את הישנוניות מפניו והוא מתח צווארו מנסה לקבוע באיזה כיוון פועל עליו כוח המשיכה.
– תראה מ', הוא התעורר!
– לא נראה לי שלהרבה זמן…
– סנן הפרעות, תן לשאול אותו משהו
– תאמין לי ג', אני יודע לזהות אגוזים קשים,אדם שמפר במודע את הסגר הבידוד לא מבין רמזים, בוא נדלג על הקדמה ונעבוד ישר לדברים שבאמת יגרמו לו לדבר
– שתוק כבר, המתן לדגל שלך. אלפא-אוריון, אתה שומע אותי?
אוריה הביט סביב מחפש את מקור הקול
– תן לו איזה זטץ חשמלי שיפעיל לו את השמיעה
– עשה טובה, עוד שנייה יתאפס ויבין שעדיף לו לדבר, אז לך תכין בינתיים איזה קפה עם קצת מלבין. אלפא-אוריון, בוא נסיים את זה מהר, יהיה קל יותר לשנינו, אתה מוכן להסביר מה חיפשת בשדרות אפריקה מספר 1571/7?
אוריה הבין עכשיו שהוא במצב אופקי עם פניו כלפי הקרקע, כפות בשדה אנרגיה שלא ממש מאפשר לו לנוע, הוא ידע שלמען ברבור ושמיים אסור לומר דבר שיכול לקשור אותן למעשיו
– אלפא-אוריון, אני יכול פשוט לקרוא לך אוריה? תקשיב לי, עוד מעט מ' יחזור עם הקפה, והוא, איך לומר? הקידום שלו כבר תקוע מזמן, הוא לא חושש מעוד נזיפה על אבדן חיים של נחקר, אז בוא תגיד מה שיש לך לומר ותלך להתקלח וכולנו נוכל לישון מוקדם היום.
אוריה נזכר בשיר שהפך מין המנון של ניצולי החורבן והתחיל לזמזם לעצמו בלב: "לא לא לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל-כך מהר"
– נוווו ג', הגיע תורי?
– כבר סיימת את הקפה? לך קח לך גם דונט, יש עם שוקולד שאתה אוהב
– לא בא לי עכשיו מתוק, דווקא מתאים לי עכשיו חריף, קראתי פעם מחקר שטוען שחריף זה בכלל לא טעם, אלה תחושות הכאב מהצריבה בחלל הפה. תגיד אלפא, בא לך לטעום קצת חריף?
האור הלבן הרגיש לאוריה פתאום צורב, הוא ניסה להתכנס בתוך עצמו כדי לכסות את עורו החשוף אבל שדה הכוח בקושי איפשר לו לנוע
– לא רוצה לדבר, אה? תאמין לי שעוד מעט תרצה, מילה של מ', אז בוא אני אגיד לך מה שאני חושב, ואני כבר פגשתי לא מעט אנשים כמוך, העבודה במחלקת הנדסת מגורים באדריכלות סייבר-טאון התחילה לשעמם לך אז התחלת לחפש ריגושים במקום אחר?
אוריה חש הקלה על הכיוון וניסה לחסום חיוך שהתפשט בליבו אבל אז הרגיש מכה חודרת אל בית החזה ששיתקה לו את הנשימה לרגע.
– חושב שמגפה זה ריגוש? לא? אז אולי נדלקת על ווגה ממחלקת התרבות והחלטת לעשות אצלה ביקור בית? רק שהתבלבלת במרחב המחייה, היא בכלל גרה ב-1584/12
הוא חשש לזוז, נשאר מכווץ ללא תנועה ממתין לעוד מכה.
אבל מה שהפתיע אותו הפעם היה קול צחוקו המתפרץ של ג'
– מ', אני חושב שהתעלומה נפתרה, אתה תמריא מצחוק…
– לא רוצה לצחוק, תן לי להוציא את זה ממנו! את התוצאות נשווה בסוף.
– תקשיב רגע, אתה יודע מי גרה בסייבר-טאון שדרות אפריקה 1571/7? זה ממש מצחיק, ברבור, זוגתו למרחב המדומה…
– אז מה מצחיק כאן?
– שהיא נמצאת על סול-2 כלומר על פלנטה נגה ולא כאן על כוכב ארץ…