שקט מעיק שרר במעמקי הים. שלווה מדומה נחה על דיירי המצולות, שהתרפקו על רגעי הפוגה בין קרבות ומלחמות עקובות מדם. טורפים שוטטו בין שוניות אלמוגים מסועפות וחיפשו את הסעודה הבאה שתרגיע את קיבתם המציקה. זרמים תת קרקעיים הרטיטו את המים בתנודות קטנות כמעט בלתי מורגשות. הזרמים הביאו עימם גלי קור ששטפו את פניהם של שני יצורים שהסתתרו לבדם בנבכי מערה חשוכה.
"ברר… אתה מרגיש את זה? מגיעים אלי גלי אלפא. יש כאן טורף בסביבה," אמרה דוגית והביטה בעיניים מבועתות על אחיה. דוגי הפסיק לרגע את החיפוש הבלתי נלאה שלו אחר שאריות פלנקטון בקירות המנוקבים של המערה וזקף סנפיריו בזהירות. אחותו תמיד חשה בנוכחות טורפים לפני כולם. היא זאת שקראה לכל חברי הקהילה להיזהר כי הם מתקרבים… היא מנתה אותם בזה אחר זה: אחד, שניים, שלושה, ארבעה ואפילו הגיעה לעשרים, אך במספר העשרים ואחד הם כבר הגיעו, ולא נותר לה אלא להימלט על נפשה. קולות אזהרה חדים נשמעו מכל עבר. תוכנית מילוט שיועדה למקרי חירום בלבד הופעלה וכולם התלכדו במהירות לכדור עגלגל רוחש חיים. דוגי ניסה שלא להיזכר במה שקרה לאחר מכן: הקהילה שלהם, להקה עצומה בגודלה שהתגוררה במושבה סחלביה, נטרפה על ידי עדת כרישים רעבה. האויבים הקיפו את הלהקה וחגו סביבה. דוגי ודוגית ניסו להיצמד לאימם, אך היא נעלמה מעיניהם בהמולה הגוברת והולכת. הכרישים פיצחו את עצמות אחיהם ממש לנגד עיניהם. בשן ועין יצאו השניים מהטבח הנוראי ונמלטו הרחק מביתם. המושבה סחלביה נותרה שוממת וסחלבי המים הלבנים, שצמחו תחת כל אלמוג רענן, הרכינו ראשם בצער.
"אני חושב שזה דג חרב," ענה. ולנוכח מבט האימה שנתנה בו אחותו, המשיך ואמר: "או יותר נכון –חתול ים, עמלץ לבן, או אפילו ברקודה, שאוהבת אותנו – דגי מניפת הצבעים, כארוחה טעימה בכל שעות היממה."
הדגיגה נתנה באחיה מבט זגוגי ופרצה בבכי. כמובן שאחיה לא יכול היה לראות את הדמעות, שכן הן נשטפו מיד במי הים המלוחים.
"סתם צחקתי, אין לך חוש הומור. רואים שאת שייכת לבנות מניפת הצבעים, כולן כאלה… כאלה… רציניות."
"בגלל זה לא מצאת לך אף אחת עד היום, נכון?" תקפה אחותו.
"את דואגת יותר מדי. את רואה: גלי האלפא חלפו. הם לא יבואו לחפש אותנו. מי אנחנו בשבילם? וחוץ מזה, הם בטח שבעים למדי אחרי הסעודה הדשנה האחרונה שלהם."
דוגית התרחקה מאחיה וכל גופה התעוות ברטיטות קטנות. כעת היא התייפחה ממש.
"הו, אני מצטער. את לא מבינה, מה שהיה – היה. אנחנו היחידים שניצלנו ואין ברירה. אנחנו חייבים להמשיך הלאה."
נראה שדוגית נרגעה קמעה אך עדיין לא הייתה שקטה.
"אני אפילו לא יודעת איפה אנחנו נמצאים. התרחקנו מאוד מהמושבה. הזרמים כאן הרבה יותר חזקים מאלה שליד הבית שלנו, שם נבעו מעיינות שזרימתם עדינה ונעימה, ואילו כאן – הגלים… הו!" היא לא הספיקה להשלים את המשפט וגל גדול הדף אותם אל קירותיה המשוננים של המערה.
"אאוץ'!" קראו השניים.
לאחר ששכך הגל נצמדו דוגי ודוגית האחד לשני ורעדו מפחד. זמן רב חלף עד שקצב נשימתם שב לסדרו והם נרגעו.
"אני כל כך רעבה. אם נישאר כאן בתוך המערה נגווע ברעב. ואם נצא, מי יודע מה מחכה לנו בחוץ?" לחשה דוגית.
שוב הגיע גל, הפעם חזק עשרות מונים מקודמו, והכה בפניהם בעוצמה משתקת.
"גלי אלפא!" קראה דוגית.
"תיצמדי אלי! תתרחקי מהפתח!" קרא דוגי ותחב את גופו בקושי לנקבובית בקירה הפנימי של המערה.
אולם הדגיגה נפנפה בסנפיריה ללא הועיל. הגל היה חזק ממנה ושטף אותה בקלילות אל המרחב הכחול והחשוף.
דוגי הביט באימה סביבו. אחותו נעלמה והוא נותר לבדו. קרוב לפתח המערה הבחין בדבר מה אשר העביר צמרמורת בכל גופו. הייתה זו צללית ארוכה ומאיימת של כריש אדיר מימדים.
כל הלילה נשאר דוגי במערה. הוא הרגיש בודד מאוד, דג קטן באוקיאנוס הגדול. אולם לא הייתה לו כל ברירה, הוא היה חייב להמשיך לנוע. בשביל דוגית, בשביל עצמו. למחרת, כאשר כבר לא יכול היה לשאת את הרעב, יצא מהמערה לחפש מזון. לפניו התגלה מצוק גדול מימדים, שמאחוריו נראה אור בהיר. דוגי היסס תחילה לפני שהקיף את המצוק, מכיוון שחשש פן ייצא אל הים הפתוח, וייחשף חסר הגנה לכל מיני פורענויות בלתי צפויות. אולם הכחול העמוק, רווי נצנוצי אור זוהרים, קרא אליו והוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי. מה שראה לנגד עיניו הכה אותו בתדהמה. לפניו התגלה עולם עשיר בצבעים. קרקעית הים זהרה באור זך שקרן מלמעלה והייתה מכוסה כולה בשדות ירוקים אינסופיים. דוגי לא חשב פעמיים, הוא הסתער על שדות העשב והחל לכרסם בהנאה מהירוק הסמיך הפריך, שנמס בפיו ללא כל קושי. ככל שאכל יותר, כך חש בצורך עז לאכול עוד ועוד. טעם העשב היה חמוץ – מתוק, עסיסי ומעורר תיאבון. הוא אכל בשקיקה עד שביטנו חישבה להתפקע. 'לו רק דוגית הייתה כאן…' הרהר בצער וניסה שלא לחשוב על גורלה האומלל של אחותו. רק לאחר ששבע הרים מבטו והתבונן היטב במתרחש סביבו. מושבות אלמוגים נישאו אל על משני צדדיו ויצרו יחדיו בהתגבשן מגדלים אדירי מימדים שראשם הגיע כמעט עד לפני הים. הוא חש זעיר לידן, כמעט כמו חלקיק פלנקטון. מעולם לא ראה מושבות אלמוגים כה עצומות בגודלן. המגדלים הצטופפו האחד ליד השני לאורך מרחק רב וביניהם נסללו מעברים ברוחב שווה על מנת לאפשר תנועה חופשית של יצורי הים. המוני דגים שכרסם נפוחה מאכילת יתר שחו בתוכם בעצלתיים. נדמה היה שבאף אחד מהם לא דחקה השעה. הכול כרסמו בהנאה מהמזון, שהיה פזור בקרקעית שופעת העשב, מבלי לדאוג למקומות מסתור, שאליהם יימלטו בעת הצורך. להקות עצומות מימדים של דגים שמנים בשלל גוונים וצורות צצו מתוך סמטאות האלמוגים ויצאו אל שדות העשב הפתוחים בשלווה המאפיינת יצורים שלא חוששים מאויבים.
'מושבה מוזרה…' חשב דוגי. 'אף אחד כאן לא דואג שמישהו יבוא לטרוף אותו.'
לפניו טיילו כוכבי ים על מושבת אלמוגים מסועפת ועשירה בפרחים שעלי כותרתם התכווצו והתרחבו חליפות. סחלבי מים נפלאים פרשו כותרתם הלבנה וביניהם שוטטו להקות דגיגים ארוכים כנחשים. הסחלבים הלבנים הזכירו לדוגי את ביתו האבוד – המושבה שקרוב לוודאי לעולם לא יראה שוב.
צל עבר מעליו והוא נבעת. מבט חטוף מעל לראשי מגדלי האלמוגים העצומים הבהיר את שחשש ממנו יותר מכל. היה זה כריש אפור. דוגי מיהר והתחבא מתחת לכוך קטן בתחתית מגדל גבוה. "איך גלי האלפא לא הזהירו אותי?" תהה דוגי ורעד כאצה נידפת בזרמי מעמקים.
"לאן אתה בורח? צא החוצה!" קרא אליו קול עמוק וחם. דוגי הציץ מהכוך וראה סוסון ים עב בשר שצחק אל מול פניו ללא כל בושה. על גבו של הסוסון הייתה קשורה רתמה מעוטרת באבנים טובות. "זר, ממי אתה מפחד?"
דוגי לא הבין מדוע סוסון הים הטיפש שוחה חשוף לעין כל, ובמיוחד לנגד עינו הצופייה של הכריש האפור. אולם כאשר ראה בזווית עינו את להקות הדגים העצומות ממשיכות לשוטט להנאתן מבלי לחבוט בסנפירן לאות אזהרה ולהימלט על נפשן, הבין כי באורח מוזר אין הוא צריך לחשוש יתר על המידה.
"בוא, זר. יש דברים אחרים לעשות מאשר לפחד מקוצרי העשב האפורים. מה דעתך שאקח אותך לטיול על גבי ברחבי המושבה?"
סוסון הים היה חברותי במידה יוצאת מגדר הרגיל ודוגי לא העלה על דעתו לסרב לו. רכוב על גבו, יצא דוגי לסיור מודרך במושבה ששמה, כפי שכינה אותה הסוסון, היה: אלמוגוגיה.
"לפני שנים רבות מספור, אפילו אבותיי הקדמונים כבר לא זוכרים מתי אירע הדבר, הייתה כאן מושבה שנקראה בשם סחלביה. עד עצם היום הזה פורחים כאן סחלבים לבנים, אתה רואה? בימים ההם היו נתונים אבותינו בסכנת חיים מתמדת, שלא כמו בימנו. אתה לא יכול להאמין כמה אויבים היו להם. גם מבני מינך לא נחסכו ההתקפות. זקני אלמוגוגיה מספרים את הסיפורים שעברו במשפחותיהם מדור לדור על להקות דגים שלמות שחוסלו בסעודה אחת של היצורים הגדולים. עד שיום אחד הגיע גל גדול, שמחק את יסודות כל מה שהיה והביא עימו זרעים נדירים של עשב ירוק. העשב הלך וצמח, התפשט וכיסה כל חלקיק של קרקע חשופה ברחבי הימים הגדולים. מאז נוסדו אלמוגוגיה ומושבות נוספות ברחבי הים הגדול. דע לך שגם קוצרי העשב, שטרפו לא מעט בעידן ההוא, לא מסוגלים לבלוע היום אפילו צדפה קטנה. שיניהם מותאמות לקצירת השדות, ובזכות עבודתם המצוינת מתחדש העשב כל הזמן. גם הם ניזונים מהעשב הירוק, כל תושבי אלמוגוגיה ניזונים ממנו."
"אני לא מבין," הקשה דוגי. "מה עם הברקודות, הכרישים הלבנים, כוכבי הים, הנחשים המחומשים, מה הם אוכלים?"
"מה יש פה להבין?" גער סוסון הים, דהר קדימה ודוגי כמעט עף מעל גבו. "כולם ניזונים משטיחי העשב הירוק. אף אחד לא טורף פה אף אחד."
עכשיו הבין דוגי למה סוסון הים וכל להקות הדגים העצומות לא ברחו מהכריש האפור שחלף מעליהם. בעודם מדברים הופיעה קבוצה של כרישים לבנים ששיניהם המחודדות בלטו מפיהם. תגובתו הראשונית של דוגי הייתה לברוח מיד מהמקום, אך הפלא ופלא, הכרישים התעלמו ממנו ומשלל בעלי החיים ששטו לידם.
"הם יוצאים לעבודה," הסביר סוסון הים. "הכרישים הלבנים מטאטאים את רחובות אלמוגוגיה. הם אחראים לניקיון הכללי. כל מי שחי במושבת אלמוגוגיה חייב למצוא דבר מה שישרת את האחר. זהו החוק הראשון שקבעה המלכה."
"במה אתה עובד?" שאל דוגי.
"אני נהג 'סע מפה לשם'. אחיי, סוסוני הים, החליטו פה אחד להפעיל שירות הסעת נוסעים בתוך המושבה. נחשי הים התמחו בנסיעות ארוכות יותר,כי מהירותם פנטסטית, והם שטים בדרכים עקלקלות ובמחילות תת קרקעיות. אם תרצה להירגע ולרחף באיטיות בלי להגיע ליעד כלשהוא, אני ממליץ על נסיעה על גבו של חתול ים."
דוגי הבחין כי המושבה אלמוגוגיה הייתה שוקקת חיים. אינספור יצורים שטו ברחובותיה ובכל פינה נראו בעלי מלאכה חרוצים אשר עבדו בחריצות יתרה.
צבים טיפסו אחד על גבי השני ושימשו כשלבים בסולמות עבור אריות ים, בנאים דגולים שבנו מגדלים חדשים. תמנונים השתמשו בזרועותיהם המרובות כדי לערבב צבעים בקונכיות, ובמקביל צבעו את קומות המגדלים המוכנות לאכלוס. קיפודי ים בחשו בחולות באמצעות קוציהם המחודדים ודלו משם אבנים עבור ידידיהם הבנאים. סוסוני ים נשאו על גבם דגים, כוכבי ים וצדפות. סרטנים צעדו על פני הקרקעית הירוקה בתנועות מדודות ונקשו בצבתותיהם. "אלה המנודים," לחש הסוסון, "אף אחד פה לא אוהב את חברתם, כי הם אחראים על סילוק המתים מאלמוגוגיה."
כך למד דוגי שדגי התנין אחראים לשמור את הסדר על כנו ברחבי המושבה ודיווחו על כל אירוע חריג למלכה. "איך אתה חושב ידעה המלכה על קיומך? תנינומוס דיווח לה."
"אז לא פגשת בי במקרה? אתה מביא אותי עכשיו אל המלכה?"
"אלא מה? אני מסיע רק יצורים חשובים. ואם המלכה שלחה לקרוא לך אז אתה מספיק חשוב."
"למה שהמלכה תרצה לראות אותי?"
"מאין לי לדעת? אבל אני די בטוח שהדבר נעוץ בעובדה שאין במושבת אלמוגוגיה דגים מהמין שלך, למעט אחת ויחידה, אבל אתה כבר תפגוש אותה עוד מעט."
עוד בטרם הספיק הסוסון לסיים את דבריו, הגיעו השניים למבנה ענקי, עשוי כולו מצדפות וקונכיות, שהיו משובצות זו בזו במין תצרף יפהפה. פנינים לבנות נתלו על קירות הארמון וביניהן פרחו סחלבים לבנים במלוא הדרן.
נמרי ים אימתניים הניחו להם לעבור בפתח הארמון ומלפפוני ים הראו להם את הדרך לאולם המרכזי.
"הוד מעלתה!" קרא מלפפון ים עסיסי. "הבאנו יצור מיוחד במינו, שזה עתה נכנס לאלמוגוגיה. האם יתאים לתפקיד הרם מכל?"
צמרמורת עברה בגופו של דוגי. איזה תפקיד הם מייעדים לו?
על כס גבוה עשוי מאבנים טובות ישבה המלכה. כתר עשוי משרשרת אצות מעוטרת באבן אזמרגד היה ענוד לראשה.
אט אט הרים דוגי את ראשו והביט קדימה. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא רצה לצעוק אך קולו נותר אילם. 'דוגית! מה את עושה פה?'
הוא בקושי התאפק שלא לרוץ אל אחותו, לחבקה ולפצוח בסערת ריקודים. היא ניצלה! הכריש לא טרף אותה!
אולם מבט קצר בעיניה של דוגית הבהיר שאל לו לחשוף את התרגשותו ברבים.
"כן, הוא בהחלט יכול להתאים לתפקיד," ענתה באדישות.
קבוצת מלפפוני ים התקרבה לדוגי והניחה על ראשו שרשרת אצות מעוטרת באבן אודם בוהקת. לאחר מכן קראו הנוכחים באולם בקול גדול: "יחי המלך! יחי המלך! יחי המלך!" והרכינו ראשם בהכנעה.
דוגי, מבולבל כולו, לא פצה פיו. המלכה דוגית הרימה ידיה והורתה לקהל לעזוב את האולם ולהשאירה לבדה עם דוגי. אחרי הכל רצתה המלכה להישאר ביחידות עם המלך.
"ששש… דוגי, אני כל כך שמחה לראותך, חשבתי שאבדת לנצח. אתה יודע שהנבואות שראיתי עוד בתקופת חיינו במושבה שלנו סחלביה התגשמו. כבר אז ידעתי שיגיע גל גדול וישטוף את בני מיננו אל עבר העתיד. אך לא תיארתי לעצמי שיהיו אלה אנחנו אשר נזכה לחצות את הזמן ולהגיע לכאן. זהו העתיד, דוגי. הזן שלנו נכחד כולו, נותרנו רק אני ואתה. כשהגעתי לכאן, דיירי המושבה התלהבו מאוד לפגוש דגיגה ממשפחת מניפת הצבעים, הם חשבו שהזן נכחד כולו כבר לפני דורות רבים. מעבר לכך, מעולם לא ראו יצור ימי כל כך רזה… הם רצו לדעת איך שמרתי על גזרה כה חטובה בעולם שבו כולם בריאים למדי ותפוחי כרס. או אז החליטו שאני המלכה שחיכו לה זמן רב וחיפשו מלך שימלוך לצידי. הופעתך פתרה את התלבטויותיהם. מעתה אתה המלך של מושבת אלמוגוגיה."
"אני לא רוצה להיות מלך!" קרא דוגי. "כל מה שאני רוצה הוא רק לטייל להנאתי ולחפש אוכל במעמקים."
"ששש.. שלא ישמעו אותך המרגלים, לינשופי הים יש שמיעה יוצאת מן הכלל, אנחנו צריכים להיזהר מהם. גם אני לא רוצה להיות פה מלכה, כל כך משעמם כאן. אך לאן נלך? חוקי הים השתנו. מעתה אין טורף ונטרף, האדם טרף את כל הקלפים. הוא השולט בימים."
לנוכח עיניו השואלות של דוגי, סיפרה לו דוגית על החוכמה שהתגלתה לה בעת שהותה באלמוגוגיה. האדם קם ומינה עצמו שליט על כל הימים. מעתה הוא המחליט מה יאכלו תושבי הים, איזה מין ישרוד ומי ייכחד. מי יעמוד לשירותו ומה תהיה חלוקת התפקידים התת – מימית. האדם הוא זה שזרע את שדות העשב הירוקים על פני קרקעיות הימים והאוקיאנוסים. כל היצורים אוכלים מהם וזה מקור השליטה שלו. אפילו הדולפינים והכרישים הלבנים אוכלים רק בשדות העשב הירוק. אולם מזון זה איננו תמים כל כך. הוא מכיל מנות עודפות של חומרים מסוכנים, מטשטשי מחשבה ומדכאי יצר תוקפנות. רמות הפחמימות והשומנים בהם מרקיעות שחקים והיצורים כאן רק הולכים ומשמינים. האדם מפטם את בני הים ואוסף את שללו מדי יום ברשתות ענק.
"אז מה את עושה כמלכה כל היום?"
"בני אלמוגוגיה אוכלים בשפע מהמזון שנמצא כאן. אין להם מה לעשות חוץ מלריב האחד עם השני ומה שאני עושה זה לשמוע תלונות ומענות, קיטורים ושטויות. זה אכל בחלקת העשב שלי וההוא פלש למערה שלי, זה גנב את האוצר שמצאתי בספינה טרופה וההוא הרס את אוסף הצדפות שלי. המצב כאן בכי רע והגרוע מכל הוא שהם אפילו לא יודעים את זה. דבר אחד אתה צריך להבטיח לי, דוגי."
"מה?"
"אל תאכל מהעשב הירוק. מי שאוכל ממנו סופו להילכד על ידי בני האדם."
חרש לחשה דוגית באוזנו של דוגי כי גילתה את סודם של שדות העשב. המזון הטעים הכיל בתוכו חומר הרסני שעיוור את עיניהם של האוכלים ממנו. כל מי שטעם ולו כזית מהעשב הירוק לא ראה את הרשתות הגדולות שבני האדם השליכו ברחבי הים ונגזר עליו שיילכד בתוכן. בני האדם הם אלה ששתלו את העשב, כדי לפטם את בני הים בשפע מזון ולאחר מכן לדוג אותם, מגושמים וכבדי משקל, ללא מאמץ כלל. היא יודעת היכן ניתן להשיג פלנקטון ואוכלת ממנו רק בדלתיים סגורות, כאשר היא בטוחה שאף אחד אינו רואה אותה.
"אני מצטער, דוגית. אבל כבר אכלתי מהעשב הירוק." ענה דוגי.
"אוי, לא!" קראה דוגית.
לפתע נשמע קול עדין, נהי שנשמע מרחוק, קולות שירה רכים ומפתים. דוגי מעולם לא שמע צלילים כה נפלאים. הוא נאלם דום והפנה ראשו לעבר מקור המנגינה הנהדרת. הוא היה חייב לראות מי הוא זה שמנגן נעימה יפהפייה זו, אשר משכיחה את העבר ומעלימה את הדאגות לגבי העתיד. כל אשר רצה היה רק להאזין עוד ועוד לקולות הענוגים ששבו את ליבו.
"אל תלך, דוגי. זה הם! בני האדם קוראים לנו לבוא לרשתות! אם תלך, אתה תילכד ברשת. לא תהיה מסוגל לראות אותה!"
מוזיקה כלילת יופי המשיכה להתנגן בחלל הארמון ודוגי חש בסנפיריו תנודות מהירות במים שמסביב לו. תנועה ערה התרחשה מסביב לו, בני ים רבים שטו כאחוזי אמוק אל מקור הקולות הקסומים. דוגי הפנה גבו אל דוגית והחל חותר במרץ בעקבות ההמונים.
"תראה איזה דג יפה" אמר איש מזוקן לבוש בסרבל מרופט. "יש לו קישוט מוזר על הראש. מה זה? אצות עם אבן אדומה".
"שני דגים יפים," תיקן חברו, גבר גדול מימדים. "גם החברה שלו שמה על ראשה מין אבן ירוקה בתוך סבך של אצות. הדגים האלה הם ממש תופעת טבע. כמו אשתי – אוהבת להתגנדר בשרשראות ססגוניות."
"אף פעם לא ראיתי דגים צבעוניים כל כך רזים."
"חבל, זרוק אותם למים, הם כולם עור ועצמות, שיאכלו עוד קצת ממרעה הבשר הירוק. הם ישמינו ואז נתפוס אותם שוב. אשתי תעשה ממני קציצה אם תראה מה הבאתי לה, אפילו מרק לא תוכל להכין מהם. אמנם הם יפים, אבל איפה השומן? הנה, קח את סוסון הים הזה, נראה לי שאפשר להכין ממנו ארוחה הגונה."