בחלומו, העיר זעקה לעזרה.
הוא התגלגל מהמיטה ונחת בחבטה על רצפת השיש והמתכת, חש את מרקמה מתרכך ומתגמש תחתיו, חש חלקלקות ותנועה נבונה בשבריר השניה שלאחר קבלת האות כאשר השיש והמתכת קלטו את משקלו, הכירו את צורת גופו, זרמו סביבה וקיבלו אותה והפכו את החבטה של ההתעוררות מסיוט לנפילה רכה אל תוך ידיים שומרות. האויר בחדר, החלונות והתריסים הבינו את צרכיו, והלם הטמפרטורה הקרירה ואור הזריחה העמום ויסטו את עצמם בדייקנות מרובה. כשהרים את ראשו כבר היה ער לחלוטין, והשמיכה שעטפה אותו כבר נעה באותו ליטוף מוכר שהפך אותה לחליפת מדים ומגן. הרצפה זיהתה את נכונותו לפעולה דרך כפות רגליו היחפות לפני שהחליקה לעברן את הנעליים, ובתוך שלושים שניות, רכב איסוף כבר טיפס על קיר הבניין ופער את פיו מול החלון. עמוק בתוך מרכז ראשו, הוא חש את הצעקות, כמו בכי של חיה פצועה.
אש אש אש אש אש אש אש.
רכב האיסוף ידע לאן לנסוע. הבניינים בדרכו כבר הפכו אדומים מבסיסם ועד גגותיהם, מתריעים בפני התנועה של הבוקר המוקדם שתזוז מהדרך. לא היה זמן לארוחת בוקר: הפילטרים החלו לעבוד בקול המהום ענייני, קטפו מתוך הערפיח התמידי מולקולות סוכר וחלבון וסינתזו שמץ קפאין. איפה כואב, שאלה הרשת הכסופה העדינה בתוך פיתולי מוחו את העיר, והידע הבהיק מול עיניו: שריפה במפעל נאנו ליד הגבול הדרום-דרום-מזרחי, דליפה של פרוטו-נאנו חסרי הבנה והנחיות, רצף של תקלות במנגנונים האוטומטיים. שלושים איש היו בדרכם מכל רחבי העיר. היא הייתה צריכה אותם.
אנחנו באים, הוא ניסה לנחם, אנחנו באים.
הוא הרגיש את הלהבות לפני שראה אותן, העיר והרשת הכסופה שיתפו פעולה והציגו את שינויי הטמפרטורה בצבעים בוהקים על קירות הבניינים, אדום וכתום וצהוב כמו עורה המרצד של סלמנדרה. האובך באויר דיבר אליו. כתמים של פיח פערו אליו עיניים מהמדרכה והקירות כמו בתחינה אילמת. הוא ראה את תמרות העשן המתבדרות אל הכיפה, ראה את האנשים שגלשו לאורך המדרכות וזינקו בין רכבים בדרכם החוצה מאיזור הסכנה. חלונות הבניינים זעקו אליו את שמותיהם ותמונותיהם של בני אדם נוספים בתוכם שעוד לא הספיקו או לא הצליחו להימלט.
רכב האיסוף עצר במקומו בתוך שורת רכבים ארוכה. הוא זינק מתוכו, השליך אל עצמו אל עבר הקיר, יודע שזה יתפוס אותו בעדינות ונאמנות אין קץ. ידיו פגשו בבטון, עקצצו קלות מעוצמת הפגיעה, הנאנו שבטיח ובבשר נפגשו כידידים ותיקים והבניין אימץ אותו אליו. הוא גלש-חמק במורד הקיר, עבר בדרכו על פני אדם נוסף שזינק בין החלונות, נוחת הישר בתוכם כשנפתחו לקראתו, גורר החוצה אנשים מפוחדים ואסירי תודה ומטפס איתם מטה על גבי צינורות וכבלי חשמל. מלאכת קודש – אך כזאת הייתה גם שלו.
העיר חשה בנוכחותו במקום. הזעקות פסקו באחת– כל אלו שהייתה זקוקה להם הגיעו. כעת סמכה עליהם שיטפלו בה, ירגיעו את כאבה וימשחו שוב אספלט ופלדה ובטון על פצעיה. סימביוזה.
בשיעורי ההיסטוריה, למד בשעתו על כך שכשהתחילה מהפיכת הנאנו ואיתה מהפיכת הערים, היו את אותם אנשים שפחדו שיבוא יום והעיר לא תזדקק עוד לאנשים שבתוכה, שתשעבד אותם או תניח להם לגווע. היו רגעים – אחרי פעולות שהסתיימו בהצלחה, כששכב במיטתו והביט החוצה ומעלה על הכיפה האדירה והזוהרת – שנזכר ברעיון הישן הזה וצחק. הוא חש אותה בכל נימי נפשו – עיר ואם, כמו שהיו אומרים בני דור עתיק עוד יותר, אורגניזם לא-אורגני ענק ורב עוצמה, אך זקוק לו. זקוק לו באופן מוחלט, כפי ששושנת הים המפוארת והקטלנית תלויה בשושנון הקטן להגנתה, כפי שאף עץ בן מאות שנים תלוי ביצורים הזעירים העוזרים לקיים את שורשיו. זקוק לו ולכל אלו שכמותו, שהנאנו מילא אותם כמו השראה עד שדיברו בשפתו באופן מושלם. עד שחשו בכאבו והופיעו לעזרתו מיד. נאנו ועיר ובני האדם בתווך. מיקרו ומאקרו באיזון שאפילו הטבע לא יצר שכמותו.
איפה כואב. ברקים מזעריים שוטטו לאורך הרשת הכסופה, זינקו אל הנאנו, חלפו בתוך העשן הסמיך, בין ענני הרכיבים הקטנים מכדי להיראות בעין. כששאל, העיר ענתה, באותה שפה ישירה ובהירה ומוחלטת שחלקה איתו ועם אלו שכמותו: כיוונה אותו ללא כל היסוס בתוך מבוך הבניינים של המפעל ואל המנגנונים שפעולתם האוטומטית נפגעה. נורות נואשות הבהבו לחיים בתוך מסדרונות עפופי פיח והאירו את הנתיב שכבר התגבש במוחו – פשרה הגיונית בין המהיר והבטוח ביותר. שלוש, ארבע, חמש נשימות עמוקות, והוא צלל.
במשך עשר שניות הוא צנח צניחה חופשית מזהירה בין הקירות, חלף על פני חלונות ופתחים, צינורות מתנחשלים ומשולבים, מעקים, כבלים סרוגים ומזדחלים, ברקים של אור על פני זכוכית שבורה. בשניה האחרונה הושיט אליה את ידיו והיא תפסה אותו – גרם מדרגות חיצוני ישן שצמח על צד הבניין כמו שיח מטפס חלוד. מתוך אינסטינקט קלט את כוחה וגמישותה של המתכת ופיתל את גופו סביבה, השליך את עצמו אל עבר קיר בטון שחיכה לו, ומשם בזינוק נוסף דרך חלון שנפתח מולו בתנופה. במסדרון שנחת בתוכו, המעלית כבר המתינה בסבלנות מפוכחת. אש בערה כאן, תופת לבנה כמעט בתוך החלל הסגור, אבל הוא נצמד אל הקיר והניח לסיד ולטיח ולמעט הבטון לכסות את חליפת המגן שלו ולהסתפח אליה כמו חלזונות אל עורו של לוויתן, לספק לו הגנה נוספת. כך מוגן על ידי עורה של העיר יכל לרוץ בתוך עורקיה הקרועים. הוא מצא מתג מרכזי. הרשת במוחו גיששה אחר המקום בתוכה ובתוכו שהיה המתג: היא מצאה קצה עיוור ודומם, איבר שמוט שעצביו נקטעו בחטף אף ללא פרפור אחרון. לו הייתה העיר יצור מסוג אחר, לו הייתה לבדה, הייתה גוררת את עצמה לפינה חשוכה ושוכבת שם עד שהקדחת הייתה מכלה אותה
היו כאלו שחששו ממהפיכת הערים. כשעמד שם, מגשש בזהירות לאורך המקום שבו נקטע החיבור כמו לשון החוקרת את החלל שהשאירה שן חסרה ומודע למשקלה העצום של תלות כהורה המערסל ילד שאך נולד, חשב שלעולם לא יבין מדוע.
ספסל שעמד במסדרון מסר את עצמו לידיו מוכנות, מודע למצב. הוא הניף אותו וריסק באחת את הכיסוי מעל המתג, תחב יד פנימה. חשמל רקד סביב היד והיה הורג אותו תוך שבריר שניה לולא כיסוי הטיח והצבע. הוא גישש, תפס, משך והשעין אחורה את מלוא כובד משקלו, הרגיש בעמקי מעיו כיצד מפלצות מתכת אדירות נעות, צמרמורות חורקות לאורך גבו של המנגנון המכני שהפעיל.
ארובות השמיים נפתחו. מים טהורים קלחו בגלונים מהערוצים שבתקרה, התנפלו על הלהבות, בלעו אותן. הוא חש אותם במעורפל, מחליקים על פני השכבות שעטפו אותו. הוא חש את הקדחת נשברת. הוא חייך.
חש את ההקלה, את הליטוף, את הרגש שלא היה ממש הכרת תודה אלא שמחה משותפת, סיפוק משותף. כשהחליק את ידו על הקיר, ידע שהעבודה עוד לא נשלמה: הרשת הארוגה במוחו וזמזום בליל הקולות האנושיים והאחרים אשר בחוץ כולם המחיזו את המבצע שנמשך, את הלהבות הנכנעות, הלחצים המשתחררים, הנאנו המתקהלים, מתווכחים וצדים את בני מינם, ואת האנשים הרצים בין כל זה, עסוקים כנמלים, כנוגדנים. אבל הוא ביצע את תפקידו – צליל המים הזורמים היה הצליל שלו בין שלל הצלילים, הדהד במסדרון הארוך ושלח דרך הקירות אות חזק ומרגיע לאוזניהם של אלו שהיו מסוגלים לשמוע. כעת יכל להירגע. האורגניזם הכביר ידע לעשות את השאר.
הוא נשאר תחת המים הזורמים עוד דקה ארוכה, התענג על צלילותם ועל המוזיקה שחוללו בין הקירות, על פני זכוכית ומתכת, ואז פנה אחורה, מצא חלון שהוכן במיוחד בשבילו וגלש החוצה. מתחתיו ראה סמטה צפופה, אפלולית ומחבקת. מולו התנשא קץ העולם.
לפעמים חש עצבנות כשהיה קרוב כל כך לגבול הכיפה, השמיים הכסופים-לבנים שנגעו באדמה ממש, דומים יותר לקרח אורגני וגמיש מאשר לכל דבר אחר. כעת התקרב והחל מוחה מפניהם את הפיח ביד יציבה ובוטחת. נצנוץ דמוי מראה נחשף מולו. שוב חייך וראה את פניו משתקפים בקרבה הבוהק כאילו היו פניה שלה.
לא, הוא לעולם לא יבין את הפחד והרתיעה – פניה של העיר היו קרובים, מוכרים.
הבזק של הבנה והפתעה. הרשת הכסופה התלהטה בחטף: העיר הזהירה אותו מפני הפיצוץ מאחוריו בדיוק בזמן. רק רגע של היסוס, אולי של אימה מצידו גרם לו להגיב מאוחר מדי. ברגע הבא, אויר חם וצורב השתחרר בשאגה. לחץ אדיר התפרץ החוצה, תפס וטלטל וזרק אותו, והוא חש – מנותק לחלוטין – כיצד גופו פורץ את השכבה החיצונית, המעורערת ממילא של הכיפה ומושלך ממנה והלאה.
חושיו לא חזרו אליו – לא באותו רגע ולא במשך רגעים ארוכים נוספים. הנאנו התרוצצו בגופו כמו נמלים בתל מוצף. הוא לא באמת הבין מה מתרחש סביבו גם כשהרים את ראשו, גם כשראה ממרחק מטלטל ומזעזע את צידה החיצוני של הכיפה, מבריק כמראה באור השמש – אור השמש הישיר. כל גופו כאב. הקרקע שמתחתיו לא התגמשה כדי לתפוס אותו, אלא התעקשה לשמור את סימן הפגיעה שהפך את נוכחותו האינדיבידואלית לעובדה מוצקה וברורה, אבל היא הייתה מכוסה במשהו רך, משהו עדין ורטוב וירוק, מדיף ריח עז ורענן. הוא השתעל, הרגיש את הפילטרים מזמזמים בתוך גרונו, מחפשים לשוא ערפיח וריחות אנושיים.
המום מכדי לפחד, הוא התיישב לאיטו במקומו, בהה במרקמה הכסוף והחלקלק של הכיפה. למרות שידע שהיא שקופה רק מגובה מסוים ומאפשרת לתושבי העיר לראות רק את השמיים ולא את האדמה, הוא גילה שמעולם לא באמת הבין זאת. הכסף היה חריג וכמעט מאיים כנגד השטיח הירוק האינסופי, עיקולן העדין של הגבעות במרחק, המרחב הפתוח המופלא, הלא-טבעי שנחשף מול עיניו. בפעם הראשונה בחייו, הוא הביט בקו האופק – הרגש שלפת את חזהו היה גדול ועמוק יותר מיראה, ובכל זאת גילה שהוא לא מצליח להסיט את מבטו בחזרה אל הכיפה המבהיקה והמנחמת.
הנאנו היו דוממים, מחוץ למרחב המוכר. הכל היה דומם, פרט לצליל החי, החדגוני והמתוק של מאות ואלפי צרצרים.
הוא נגע בדשא, העביר בו את ידו כמו בשיער. רטיבות לחלחה את היד, ואז הופיעה לפתע, בטיפות כבדות וקרירות, על שיערו ועורפו ופניו. הוא הרים את מבטו אל השמיים ואל תוך העננים האפורים וחש בלבול ופליאה ועונג זרים ומכשפים כשהבין שהוא חש על בשרו את אותו הגשם שעד היום ראה אותו רק מלטף את הכיפה. חליפת המגן שלו לא שרדה היטב את הפיצוץ, והנאנו כרעו תחת הלחץ: חלקה העליון צנח והפך לאיטו בחזרה לשמיכה. מים זלגו במורד חזהו וגבו, ולראשונה חש קור שלא היה מבוקר, רוח שלא נשבה אך ורק ובמיוחד בשבילו.
הקור דחק בו לפעול, דחק בחושיו להתחדד שוב. הוא הביט סביב. לפתע חש אותה, את העיר הקוראת לו לחזור – תחושה משונה, כמו צלילו של שעון מעורר המתגנב אל תוך חלום וטווה את עצמו לתוכו
בהיסוס מה קם על רגליו. הוא הסתובב וראה את הכיפה, עורו המתוח של העולם. הזרות שבה, אל מול הנוף, הייתה פתאומית וחסרת גבולות כל כך שלרגע אחד התקשה להבין מה היא, למרות שתאי גופו הבינו, ידעו והגיבו. הפרטים הבודדים – תאים ואיברים ונאנו – ניצתו במהירות שנמנעה מהאורגניזם כולו. נאנו של פלדה ובטון קראו את קריאות הלהקה שלהם כלפי נאנו של שרירים ועצם. הרשת הכסופה במוחו ריצדה והשוותה שוב ושוב את סביבתו הנוכחית לזאת שהכירה. הוא גילה שהוא רועד, רק מעט, סוג הרעד המסמר בעדינות את שיער הגוף ומדגדג בקצותיו כמו זרם חשמלי. פתאום חש בחילה. האופק הפתוח לא רצה בו.
הוא הסתובב והפנה את פניו מהכיפה ובלע את הקו הארוך, הירוק והחי בעיניו, מבין, מעבר לתגובותיו של הגוף, את המשמעות שברגע – בגילויו של עולם מופלא שעד אותו יום לא הכיר. אבל ההבנה הבאה שבאה אליו – חדה כמו אור השמש בעולם הזה – הייתה של טיבעה של סימביוזה. העיר דרשה אותו, ובין אם רצה בכך ובין אם לא, הוא דרש אותה.
כשהירוק החי מתחת לרגליו החל רועד וזורם ומתקשה, כשהבטון תחב את עצמו מעלה מתחתיו, זרוע עורקים של פלדה, והחל להתפשט החוצה ולבלוע את המרחבים, הוא לא יכל לומר שהיה מופתע.